אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל סב

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל סב

כללים - כלל סא

מציל חבירו בממון עצמו. ומציל עצמו:

בממון חבירו. ונתפס על חבירו ופורע:

חובו של חבירו:

א מי שנתפס על מס של חבירו והוכרח לשלם בעד חבירו. דמבואר בחו"מ סי' קכ"ח סעי' ב'. וסי' שפ"ח סעיף וא"ו דחייב חבירו לשלם לו. וע"ש בבאה"ג שכתב דאפילו לקח המלך המס שלא כדין יעו"ש. וע' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך נתפס בעד חבירו שהביא דעת החולק בזה דכשהוא גזילה דמלכותא פטור מלשלם אפילו במס. ועע"ש בשם מהרש"ך דס"ל דבזמנינו זה לאו דוקא מס אלא חק המלכות שהוא בכל מיני עסק המלך נתפס אדם על חבירו וחייב לשלם לו והרב משפטי שמואל חולק עליו. ועע"ש מה שציין בזה. וע"ש בענין מי שנתפס בעד כוללת העיר. ועי' בשו"ת פני יהושע ח"א חחו"מ סי' ב' בחיל המלך שלקחו מאחד מס בשביל חברו ועי' בשו"ת תפארת יוסף חו"מ סי' י"ז כמה חילוקים לדינא בנתפס על חבירו בשביל מס: וע"ש ברב שהיה לו מהעיר חזקת עסק מכירת המלח והרב השכירו לראובן לשנה והטיל עליו הקיר"ה איינקאמען שנוייער מעסק זה ובשנה השנית השכיר הרב עסק המלח לשמעון והקיר"ה תובע המס מראובן ופסק דהרשות ביד ראובן לגלות לקיר"ה ששמעון מחזיק העסק לתבוע ממנו המס:

חבורה אחת נסעו מירי"ד עם סחורות הרבה. והלך ישראל ומסרם למוכסן עכו"ם ששכר המכס מן המלך. שהסוחרים הנ"ל העלימו ממנו הרבה סחורות מתשלומי המכס. והסוחרים הנ"ל כבר הלכו להם עם סחורתם. ואחד מהם נשאר בעיר המוכסן. וביקש המוכסן לרדוף עם חיילות אחריהם. והלך זה הנשאר והשוה עצמו עם המוכסן בעד סך רב. ועתה תובע אותם שיתנו לו לסיוע מה שנתן להמוכסן והם משיבים לו שמה שנתן מגיע ממנו לפי חק המכס מסחורתו לבד ושילם בשביל עצמו. ע' שו"ת שבסוף ספר עטרת צבי סי' קכ"ח שפסק שהם מחויבים לסייע אותו ולשלם לפי המס שהגיע מהם כיון שירד להציל על דעת כולם כמבואר ברמ"א סימן רס"ד סס"ד:

ג מי שנתפס בסכנת נפשות. והוא אינו רוצה לפדות את עצמו. ונכנס אחד ערב להשר שלא ברצונו. עיין בשו"ת הרשב"ש בן התשב"ץ אמצע סי' תק"ט שהביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שכתב בתשובה לבנו הרא"ש ז"ל שחייב לשלם והביא הרבה ראיות לזה ועי' ביו"ד סי' רנ"ב סעיף י"א י"ב בהג"ה. ושם בפ"ת מצוין בטעות לפרמ"א סי' צ"ח וצ"ל סי' ח'. וע' בשו"ת בית יעקב סי' קמ"ח במי שהושיבו אותו בתפיסה. והוא מוחה שלא להוציא עליו הוצאות להצילו כי רוצה לקדש השם. ולא השגיחו בדבריו ועשו הוצאות עד שהצילו אותו אם מחויב לשלם להם ההוצאות שהוציאו עליו. והביא תשובות מהר"ם סי' ל"ט בנדון מי שנטבע בנהר שכתב דדבר פשוט דאפי' עומד וצווח אל תצילני שמחויב חבירו להצילו. וחוזר ומוציא ממנו ההוצאות שהוציא והרב המחבר הוכיח שם מדברי מהר"ם הנ"ל דלאו דוקא במציל גופו. אלא אף במציל ממון חבירו. וחבירו מוחה שלא לעשות הוצאות מ"מ מחויב להחזיר לו ההוצאה. וחילי' מהראיה שהביא המהר"ם לדין הנ"ל מהא דיש לו ואינו רוצה להתפרנס. דנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעים ממנו וע"ש דמסיק דכל זה הוא דוקא אם כבר נעשה מעשה ונתפס בין העכו"ם. אז אין משגיחין במחאתו אבל קודם המעשה כגון שחייב לעכו"ם ויש חשש שלא יושיבו אותו בתפיסה. נראה דאם מוחה שלא לעשות הוצאה עבורו אפשר דאינו חייב לשלם. דוגמא למ"ש הסמ"ע סימן רס"ד ס"ק י"ג בשם הד"מ לענין חיוב. ה"נ י"ל לענין פטור עכ"ד. עי' בש"ך סימן רס"ד סק"ה ובשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' ד':

ועי' בתשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור השני סי' כ"א שנשאל בראובן ושמעון שהיה להם חדר אחד בשכירות שהניחו בו סחורותיהם ולא היו שותפים בהסחורות רק בשכירות החדר ואחר שמת ראובן העליל עליו השר. וגזר על שמעון לפתוח מסגר של החדר הנ"ל שיקח משם סחורת ראובן. והשיב לו שמעון שכל הסחורה שבחדר הוא שלו כדי להציל נכסי יתמי ראובן מהשר והשר לא קבל דבריו. והלך שמעון להשר הגדול והוציא הוצאות ושחדים עד שהציל נכסי היתומים. ועתה שמעון מחזיק בנכסיהם עד שיחזירו לו הוצאותיו. והם טוענים שעשה ההוצאות להציל הסחורה שלו. וגם טוענים שהנתפס בעד חבירו אין חבירו מחויב לשלם לו. ופסק דהם מחויבים להחזיר לו כל הוצאותיו אחרי שישבע כמה הוציא. ויעו"ש כי קצרתי:

ועי' בשו"ת פרי הארץ באנס או שר שרצה לקחת סחורת שמעון שמונח באוצר אחד ושמעון לא היה בביתו. והלך ראובן והתפשר עם השר והוציא הוצאות להציל סחורת שמעון. ועתה תובע משמעון הוצאותיו. עי' בחו"מ סי' רס"ד סעיף ד' ועי' בש"ך סי' קכ"ו ס"ק ק"ב ק"ג ק"ד. ועי' במהריב"ל ח"א כלל י"ח ססי' ק"ד שכתב וז"ל וכיון דהוכחנו דמציל ממון חבירו שהוא בספק קרוב לודאי שהולך להפסד שפורעים לו כל ההוצאות שהוציא להציל אותו הממון. ה"ה נמי בזה הנדון שנכסי שמעון היו בספק קרוב לודאי הפסד אם לא היה מתפשר עם המלכות על נכסי היתומים שחייב לסייע ליתומים אותם ההוצאות כיון דהציל גם את ממונו באותם ההוצאות ושחדיות עכ"ל. והרב פרי הארץ חחו"מ סי' ט' נשאל בגדולה מזה שהשר אנס את ראובן להביא לו סחורת שמעון עד שהוצרך ראובן להוציא הוצאות כדי להציל סחורת שמעון ופסק דלפי מה שהעלה הש"ך בסימן שפ"ח ס"ק כ"ד דאם אנסוהו להביא לו ממון פלוני בפירוש והביא לו בידו דפטור אף שנו"נ ביד. א"כ ממילא חייב שמעון לשלם לראובן הוצאותיו. וכן מבואר במהרשד"ם חח"מ סי' שפ"ח שהצריך שם לטעמים אחרים לפטור את שמעון. וגם יש ללמוד כן מתשובת הגהמ"י דס' נזיקין סי' י"ג יעו"ש:

ד הא דמבואר ברמ"א סימן רס"ד סעיף ד' בדין שנים שנתפסו. והאחד הוציא הוצאות והציל עצמו ואת חבירו. דמחויב חבירו להחזיר לו ההוצאה שהוציא עליו. עיין בתשוב' מהר"ם סי' ל"ט דמחשבין ההוצאה לפי ממון לא לפי נפשות והסכים עמו הרב בית יעקב ססי' קמ"ח. ועשש"כ דהרמ"א לא הזכיר מזה. אפשר דסמך עצמו על מ"ש בסי' קס"ב ס"ג דדנין לפי ראות עיני הדיינים:

ה שוכר בית הבטיח בסיקראציע את בית המושכר לו ותבע כ"פ מהמשכיר שיחזיר לו המעות ששילם עבור הסיקראציע והמשכיר דחה אותו מזמן לזמן שיחזיר לו ובתוך כך נשרף הבית ושלמו הסיקראציע להשוכר והמשכיר תובע ששייך לו עי' בשו"מ מהד"ב ח"ג סי' קכ"ח וססי' קכ"ט ועי' בשו"ת אבני צדק חחו"מ סי' ז' שהביא תשו' זאת ופסק דהיכא דלא הבטיח לו המשכיר להחזיר לו דמי הסיקראציע פשיטא דשייך תשלומי הבית הנשרף להשוכר, וכן פסק בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' ע"ז והביא ראיה מדין הנמק"י שפסק הרמ"א בסי' שס"ג סעיף יו"ד בהג"ה שניה בהשכיר השוכר את בית המשכיר. וכן פסק שם בסי' קכ"ו:

ועי' כיוצא בזה בדין לאטריע צעטל בכלל ס"ו סי' ח' ובכלל צ"ה סי' ל"ה ועיי"ש בשו"מ מהד"ג ח"א סי' רכ"ג וסי' ש"ה נדון זה במוכר בית שהבטיח המוכר על שנה בסיקראציע ונשרף ברשות הלוקח בתוך השנה. ועיין בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ע"ב בשנים שיש להם בתים בשותפות או סחורה והבטיח האחד בסיקראציע על שמו ונשרף והביא בזה תשו' מהרש"ך ח"ב סי' קנ"ט דאם נתחייב בדמי ההבטחה לחברו אף שלא רצה להחזיר לו הדמים מ"מ זכה בדמי הסיקיראציע ועוד טעמים ועי' בזה בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' מ"ח:

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' קכ"ב בראובן ושמעון שהיה להם בית בשותפות וראובן נתן מכיסו מעות להסיקראציע להבטיח חלקו בהבית וטעה הסיקראנטי וכתב בהפאליצי כל הבית וראובן לא ידע מזה ואח"כ נשרף הבית וטוען ראובן שכל תשלומי הסיקראציע שייך לו לבדו. ושמעון טוען שהוא בשותפות הואיל שגם הוא רצה אח"כ להבטיח את חלקו אצל הסיקיראננו והשיב לו הסיקיראנט שאי אפשר לקבל עוד עפ"י נימוסו ושמעון לא הבין כוונתו שכיון שכבר הבטיחו ראובן את כל הבית הזה שוב אינו יכול להבטיח עוד הפעם נמצא שעי"ז הפסיד הוא הבטחון בהסיקיראציע לכן תובע החצי מהתשלומין ע"ש שהגאון פלפל אי זה הוי זה נהנה וזה חסר. ואם חייב בכה"ג שנעשה החסרון של שמעון עפ"י שגיאת הסיקיראנט ולא ע"י ראובן בעצמו שפטור עפ"י דעת התוס' והרא"ש ועי' בש"ך סי' שצ"א סק"ב דהוי ספיקא דדינא וכאן הוי ראובן מוחזק שהסיקיראנד לא ישלם אלא לראובן שנכתב על שמו. ומטעם זה העלה דזכה ראובן בכל התשלומין.

ושוב כתב דבלא"ה כיון שראובן נתן המעות מכיסו ע"ד לכתוב רק על חלקו לבד א"כ חלקו לבד שוה כ"כ כמו שנכתב בהפאליציא. א"כ כל הנ"ל היה מקום לדון אם היה חלק שמעון חלוק מחלקו של ראובן נמצא ע"י טעות הסיקיראנו מרויח ראובן ע"י חסרון של שמעון. אבל בנ"ד נראה מהשאלה שהם שותפים שלא חלקו בהבית א"כ אינו מרויח ראובן כלום ע"י חסרון של שמעון (שלא יכול להבטיח חלקו) כיון שבכל משהו שנשרף יש בו לראובן היזק כ"כ סכום כמו שמקבל מעות מהסיקראציע ומרויח ע"י חסרונו של עצמו ע"כ נראה שהדין עם ראובן:

ו שלשה בנינים זה ע"ג זה ונפל שרפה גדולה בהעיר ושיבר העליון הגג שלו ועי"ז הציל כל הבנינים מהאש. ועתה תובע מן התחתונים שיתנו לו לסיועת בנין הגג. עי' בדיני נזקי שכנים כלל ס"ו סי' ט"ז:

ז אשה אחת היה לה ביתה סמוך לביהכנ"ס ונפלה שריפה ברחוב ההוא וכאשר ראו מנהיגי הקהלה שהאש סמוך להבית הנ"ל צוו להרוס גג הבית הנ"ל כדי להציל גג הביהכנ"ס שלא ישרוף והאשה תובעת לשלם לה גגה. עי' בחת"ס חיו"ד ססי' רל"ט שפסק דהקהל מחויבים לשלם לה היזקה דמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם ע' בטחו"מ סי' רע"ד. ואם יאמרו הקהל בלא"ה הי' נשרף גגה והוי כמציל מן הנהר אינו דומה. דעדיין לא הי' השריפה מגיע לביתה כ"א בסמוך לו ועדיין היתה מצפה לתשועת ה' א"כ ממילא שלא מקרי יאוש בעלים עי' בחו"מ סי' רנ"ט סעי' ז'. ומכ"ש דעכ"פ משום ועשית הישר והטוב. ראוי לשלם וכופים את הצבור על זה כמ"ש בתשו' צ"צ סי' פ"ט יעו"ש היטב:

ח מי שהעלילו עליו עבור איזה עכו"ם ותפסו השר ונכנסו סנגורים לבקש מהשר להקל עונשו. אולם המקטרגים הודיעו להשר שהוא מרויח הרבה במו"מ שהוא עושה בסחורות ראובן שדר בעיר אחרת ושולח לו תמיד סחורה למכור.

וגם עתה יש בידו סחורת ראובן. ועי"ז גזר השר ליתן לו ממון הרבה כדי להתיר אותו מבית האסורים והוכרח הנתפס ליתן מנכסי ראובן. ועתה אינו רוצה לשלם לראובן בעד סחורתו באמרו שמחמת המו"מ הוכרח ליתן להשר. עי' בשו"ת בית יהודה חחו"מ סי' ב'. שחכמי סא"ל רצו לזכות את הנתבע מטעם המבואר בסי' רצ"ב סעי' ח' דאם הנפקד נתן הפקדון להגנבים כדי להציל עצמו וכו' יעו"ש והרב המחבר האריך שם הרבה בדיני מציל עצמו בממון חבירו. וסוף דבריו כיון שהעלילה לא בא עליו מחמת הסחורה רק מעסק אחר ועי"ז הוכרח ליתן המעות והשר לא אנס אותו ליתן לו דוקא ממעות ראובן רק גזר שיתן לו כ"כ מעות. א"כ הוי מציל עצמו בממון חבירו וחייב לשלם לשמעון:

ט אם מותר להציל עצמו בממון חבורו או בחפץ חברו במקום פיקוח נפש. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' ד' וח"ד סימן קי"א בד"ה והנה בשנת תרט"ו ועי' בדיני גזילה כלל י"ח סי' ו':

י שליח שנתפס בדרך עבור חוב שחייב והוכרח השליח לפרוע משלו. עיין שליח כלל צ"ה סי' ע"ה:

יא שר אחד קנה סוסים מראובן ושמעון. ושמעון הטעה את השר ונתן לו סוס אחד שהיה בו מומים שבטל המקח עפ"י ד"ת. ואח"כ נודע המומים להשר והחזיר הסוס לראובן ולקח ממנו בחזקה דמי הסוס. ועתה ראובן תובע את שמעון באמרו אתה חייב עפ"י ד"ת להחזיר המעות להשר ושמעון אומר לאו בע"ד דידי את פסק בשו"ת ח"צ סי' ס"ח. דשמעון פטור דאין אדם נתפס על חברו כי אם במס. אף שנתן הסוס לראובן. ומ"מ מותר לראובן לומר להשר ששמעון מכר לו הסוס כיון שכן הוא האמת. ועי' בדיני גרמא סי' נ"א בא' שנתן להשר מטבעות מזויפים:

יב מי שנתן דגן לרחיים של חברו לטחון. ובעל הרחיים היה חייב להשר.

ושלח השר ולקח הדגן בעד החוב. ע' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' כ"א שכתב דלכאורה לפי מה שכתב הנתיבות בסי' קכ"ח ס"ק ה' ובמקור חיים סי' תמ"א דהא דאין אדם נתפס על חבירו הוא משים דיכול לומר אנא הוה מפייסנא לי'. וזה לא שייך רק כשלוקח החפץ מבית זה שאינו חייב לו בעד המשלח בדיני חברו שחייב לו אבל אם תופס החפץ מבית זה שחייב לו כגון שהיה החפץ אצלו בפקדון או כדומה הרי ראינו דלא התפייס להבע"ח. א"כ מחויב הבע"ח לשלם לחבירו בעד החפץ יעו"ש. (וכן פסק בשער משפט סי' קכ"ח ס"ק ג') א"כ גם בנ"ד לכאורה מחויב בעל הרחיים לשלם בעד הדגן כיון שתפסו מביתו ושוב הוכיח שהנתיבות לא אמר לדיני' רק מטעמא שהתופס שתפס החפץ מבית החייב כדין תפס כיון דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. א"כ בדין נפטר מחובו. אבל בנ"ד נראה ברור דבעל הרחיים יש לו דין סרסור דקיי"ל בחו"מ סי' צ"ט דחפצים הנמצאים בביתו אינם בחזקת שלו שיוכל הבע"ח למשכנם. וה"ה בעל הרחיים ידוע שדרך להביא לו תבואה לטחון ואינה שלו. א"כ השר שלא כדין תפס ודינו ככל הנתפס בעד חבירו דאינו חייב לשלם. יעו"ש הדבר באורך בראיות (עי' בתשו' בית שלמה חחו"מ סימן קכ"ג קכ"ד קכ"ה באורך בדין אין אדם נתפס על חבירו) וגם מצד שומר אין לחייבו כיון דהוי אונס וגם נראה דבעל הרחיים לא הוי שומר כלל. הואיל ואין דרכו לשבת בעצמו ברחיים לשמור רק מעמיד שם איזה איש לקבל התבואה לטחון. ומבואר בסי' רצ"א סעיף כ"ב דאם ידוע שאין הנפקד רגיל לשמור הפקדון בעצמו ומסרו לאחר פטור עכת"ד:

יג ראובן ושמעון לקחו סחורה מעכו"ם בהקפה. וחתמו שניהם בכתב על החוב. ואח"כ לזמן נתפרע העכו"ם כל החוב מראובן. ותובע ראובן משמעון שיחזיר לו חלקו שחייב. עי' בדיני שנים שלוו כלל ק"א סי' ד': יד אחים שחלקו בחובות אביהם שהיה חייב לאחרים שכל אחד יפרע חובות הקצובים לחלקי. ושוב לא פרע האחד חלקו ותפסו לאח האחר בשביל החוב. ע' בזכור לאברהם חו"מ ק"ג ערך פורע חובו ש"ח שכ' בשם שו"ת מהרי"ט צהלון דבכה"ג גובה מאחין מה שפרע יעו"ש:

טו ארבעה אחים ראובן ושמעון לוי ויהודה ונעשה ראובן אחד מחברי הגנבים ונתפס בשביל גניבה. ויצא הדין לענות איתו ביסורי' ואפשר שלא יוכל לסבול והוי סכנת נפשות. ושמעון קרוב למקום המקרה וידע את כל אשר נעשה והלך אל השר ופדה את נפש אחיו בסך מסוים. ועתה לוי רוצה לסייע חלקו ויהודה אינו רוצה ליתן כלום. עי' בשו"ת שב יעקב סי' כ"ד שהעלה דודאי מחויב לשלם לשמעון לפי ערך הממון חלקו בפדיון כמבואר ביו"ד סי' רנ"ב סעיף י"ב דקרוב קרוב קודם. וא"כ האחים שהם קרובים בשוה החיוב מוטל על כולם לפדותו ואף שהוא גנב. הלא מבואר בסי' שמ"ה סעי' ב' במי שגנב או גזל וכו' ולא מקרי מאבד עצמו לדעת יעו"ש בש"ך.

ועי' בשו"ת חות יאיר פי' קל"ט דאפילו בגנב מפורסים שעבר כמה חכמות מחויבים להציל אותו אם נתפס. ויהודה אינו יכול לטעון שאף שהוא מחויב כיון דשמעון כבר פדאו בלתי ידיעתו הוי כמו פורע חובו של חבירו דפטור. דלא דמי דהתם טעמא דיכול לומר אני הייתי מפייס לבעל חובו. משא"כ בפדיון שבוים דאסור להתאחר והחיוב מוטל על כל מי שבידו לפדות עכת"ד. וע' בפ"ת ליו"ד סי' רנ"ב ס"ק ח':

טז אם אמר כל הפורע חובו אינו מפסיד או כל הזן אינו מפסיד. ע' בב"ש אה"ע סי' ע' ס"ק כ"ו. ובש"ך סי' רל"ה ס"ק ח' ושם בפ"ת ס"ק ג'. ובשער משפט על החו"מ סימן קכ"ח ס"ק א' ובתשובת מהרשד"ם חו"מ סי' ל"ח. ובש"ך חו"מ סי' קכ"ט ס"ק ו' ושם בקצוה"ח ובנתיבות ס"ק א'. ועיין במחנה אפרים ה' ערב סי' ג'. יז ראובן ביקש את שמעון שילוה לו מנה היינו שישלם עבורו המנה ללוי שחייב לו והלך שמעון וביקש מיהוד' שהוא ישלם המנה ללוי עבור ראובן ופרע ועתה טוען ראובן נגד יהודה לאו בע"ד דידי את שלא צויתי אותך ויש לך דין פורע חובו של חברו. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' י"א שכל שיש לנו גילוי דעת שניחא לי' להלוה שישלמו עבורו כמו בנ"ד שביקש משמעון מחויב לשלם:

יח הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דקיי"ל בסי' קכ"ח דאין חברו חייב לשלם לו. עי' בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' קכ"ג קכ"ד קכ"ה באורך בדין זה. ועיין בבני חיי סי' הנ"ל בהגה"ט אות א' שכ' שנסתפק אם הפורע יכול לחזור על המלו' לתבוע מעותיו שנתן לו. עד שמצא בבני אהרן סי' מ"ג שכתב שאינו חוזר על המלוה ודקדק כן מדברי הרמב"ם והוא נכון מצד הסברא דכיון דזיכה המעות למלוה בעד הלוה אינו יכול לחזור בו אלא דאכתי לא נתברר בדברי הרב ז"ל. אם המלוה מרצונו הטוב רוצה לעזור להפורע ותובע חובו מן הלוה אם הלוה מחויב לפרוע לו. אמנם כפי הסברא שכתבתי נראה דפטור הלוה משום דיאמר לו כבר זיכה לך פלוני בעד חובו וזיל הכא קמדחו לי' וזיל הכא קמדחו לי'. ע"כ ת"ד שם:

ועיין בשו"ת זרע יעקב סי' ס' שנשאל בכגון דא באחד שפרע חובו של חבירו שלא מדעתו והוא חוב בשטר. ואח"כ לא רצה הלוה להחזיר לפורע בדין פ"ח ש"ח דפטור. והלך הפורע אל המלוה שעדיין השטר בידו ואמר לו תעשה בחסדך כיון שהשטר עדיין בידך תתבע ללוה שישלם לך. או תתנהו לי בכתיבה ומסירה והלוה כשמע זאת הזמין את המלוה שלא יתנהו בכו"מ כיון שכבר נמחל שעבודו. ופסק שהדבר פשוט וברור שאין כח ביד המלוה לא ליפרע בו מן הלוה ולא למסרו לפורע בכו"מ. ודמיא לדין המבואר בסי' קט"ז ס"ב דאם כבר טרף המלוה מן הלוקח שוב אינו יכול לעשות ללוקח לא הרשאה ולא מכר כדי שיתבע החוב מן הלוה כיון שכבר נמחל שעבודו א"כ ה"נ כיון ששניהם מודים שפרע לו המעות בתורת פרעון ולא לשם קניית השטר כבר נמחל שעבודו. ואפילו מסר לו השטר בשעת פרעון חספא בעלמא הוא כיון שלא נתכוון לקנייה עכ"ד:

ועיין בשאילת יעב"ץ סי' ל"ח ל"ט בראובן ושמעון שקנו סחורה בשותפות מעכו"ם בהקפה לזמן ואחר שקנו שאל ראובן מעכו"ם מה תמחול אם אתן לך מעות מיד השיב העכו"ם ד' פראצענט. ושמעון לא רצה רק בהקפה והלך ראובן ושילם כל המעות לעכו"ם מיד ובהגיע זמן הפרעון רוצה שמעון לנכות לראובן מה שהרויח ד' פראצענט מהעכו"ם. והשיב לחלק דאם העכו"ם יש לו שטר על החוב ומכר השטר לראובן כדינו ודאי מחויב שמעון לשלם לראובן כל חלקו בחוב בלי ניכוי. ואף שפסקו האחרונים (וכתבתיו בכלל זה סי' כ"א) בלוקח שט"ח שעל ישראל ביד עכו"ם בפחות שאין גובין בו כלל לפי שיכול הלוה לומר הייתי מפייס את העכו"ם על זמנים רחוקים. היינו בנתקלקל החוב לגמרי שכבר נתייאש ממנו העכו"ם כגון אל הבעלי פלטות אשר הלכו תחת רשות שר אחר מקום שאין יד העכו"ם שולטות עליהם בדיניהם. או שהעני הלוה ונתייאש העכו"ם ולא תבעו שזה הקונה השטר מזיק בידים הוא ומשום קנסא נגעו בה. אבל בענין שאין החוב נתקלקל. אף על פי שזה לא נתן עבורו רק דבר מועט נקנה לו השטר. ואף כתיבה בקנין כדידן א"צ רק כפי הנהיג בדינא דמלכותא. ולא זו בלבד אלא אפילו אם שניהם חתומים על השטר והלך אחד מהם וקנה השטר ודאי מחויב חבירו לשלם לו כל חלקו שחייב. אמנם אם אין שטר ביד העכו"ם רק חוב בע"פ אז פטור שמעון מכל דהו"ל ראובן פורע חובו ש"ח שלא מדעתו. ואף בשטר אם לא קנה ראובן השטר מהעכו"ם בתורת קנין רק שפרע לעכו"ם ולקח השטר פטור שמעון מלשלם מטעם הנ"ל. ואף אם פרע לעכו"ם בשליחות שמעון מ"מ אינו מחויב שמעון רק להחזיר לו כמה שנתן לפי ניכוי ד' פראצענט עכ"ד ועמ"ש עליו ביד אפרים על יו"ד סי' קע"ז בפיסקא כת"ב בשאיל"ת יעב"ץ. ועמש"ל בכלל זה סי' כ"א ובכלל ס"ו סי' כ"ט. ועיין בבית אפרים חו"מ סימן ט"ז באחד שהיה חייב לאדון אחד ועיקל האדון התבואה שברשות הלוה שהוא בשותפות עם איש אחר. והוכרח השותף ליתן להאדון שט"ח על הסך הנ"ל והאדון פטר לגמרי את הלוה שלא יהיה לו שום תביעה רק על השותף. ובהגיע זמן פרעון התרה השותף בהלוה שלא ישלם להאדון לאשר אינו מוטל עליו החוב. והלך הלוה ושילם להאדון ועתה טוען השותף למה היה לך לפרוע חובי שלא מדעתי.

אני יש לי טו"ת על האדון. וזה השותף מוחזק בממון שאינו ידוע לשותפות. העלה שהדין עם השותף והלוה הפסיד מה ששילם. ואף אם לקח הלוה השט"ח של השותף מיד האדון מ"מ הרי פסק השארית יוסף דאף בכה"ג הוי פורע חובו ש"ח שלא מדעתו. דאף להסמ"ע והש"ך בסי' קכ"ח ס"ק ב' הוא דוקא כשלקח השט"ח בתורת קנין. אבל אם לא היה רק בתורת פרעון עכו"ם מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' וחוב על ישראל אין כאן. עכת"ד שם באורך. אח"ז יצא לאור ס' פ"ת על. החו"מ וראיתי בסימן קכ"ח סק"א שהביא דברי הב"א בסי' הנ"ל באורך וגם דבריו שבסי' י"ט בנדון כיוצא בזה:

והנה נראה לפע"ד לומר דכל זה מיירי בשט"ח שנכתב בו שם המלוה. אבל בממר"ם או כת"י שכתוב בו שנתחייב לכל מי שמוציאו ופרע אחד למלוה החוב ולקח הממר"ם אף שלא לשם קנין רק בתורת פרעון לא הוי פורע חובו של חבירו שלא מדעתו כיון דנשתעבד מתחילה לכל מי שמוציאו א"כ נתחייב גם להפורע חובו ועי' בש"ך סי' ס"ו סס"ק יו"ד ובנתיבות דמה"ט א"צ הרשאה ונקנה במסירה לבד שוב הבנתי שהדבר תלוי בפלוגתת האחרונים שהבאתי בכלל ק"ב סי' ל"ו אם בממר"ם שייך נמחל שעבודו יעו"ש ודו"ק:

יט פורע חובו ש"ח דקיי"ל דהלוה פטור מלשלם לו מבואר בחתם סופר חו"מ ססי' קס"א דאם תפס אח"כ הפורע מן הלוה לא מהני תפיסתו. ולפע"ד דיש ללמוד זה במכ"ש אתופס משכון יעוין בסמ"ע סי' קכ"ח ס"ק ה'. ובש"ך סס"ק ה':

כ אחד קנה בית מחברו ואדון אחד היה לו חוב על הבית. והתנה הקונה שיעוכב ת"י סך מה עד שיסתלק האדון מן הבית. ואח"כ מת המוכר והלך הקונה וקנה השט"ח מן האדון בסך מה ומעכב ת"י מעות המכירה עבור החוב. והיורשים טוענים שהם לא רצו ליתן להאדון סך זה רק פחות הרבה. עיין בבית אפרים חו"מ סי' י"ט שפסק דהדין עם הקונה יעו"ש דברים בטעמם (וכעת נדפס בפ"ת סי' קכ"ח סק"א):

כא במקום שנוהגים הסוחרים עכו"ם שנותנים סחורה לישראלים בהקפה ולפעמים ע"י סיבה מפשרים עצמם עם החייב על ימים ושנים. והלך ישראל אחר וקנה השט"ח מן העכו"ם. ותובע את החייב שישלם לו. עיין בבאה"ג בסי' קכ"ח אות ז' שהעתיק דברי הסמ"ע ס"ק ד' ולא העתיק בדקדוק כי בסמ"ע לא כתב וקנה השט"ח רק ופרע לעכו"ם עבור החייב ובאמת חילוק גדול בזה כאשר הארכתי למעלה בסי' י"ח. אמנם השער משפט שם ס"ק ב' כתב שלדינא צדקו בזה דברי הבאה"ג דאף בקנה בכה"ג צריך להמתין ללוה על זמנים כמו שהיה ממתין העכו"ם. שו"ר בזכור לאברהם חו"מ ח"ב בערך פרעון בשם הרב גבעת עולם שהסכים ג"כ כן. וע' לעיל סי' י"ח מ"ש בזה בשם השאילת יעב"ץ ועי' בכלל ס"ו סימן כ"ט מ"ש תשובות גאונים בזה:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה