אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל סא

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל סא

כללים - כלל ס

מסור ומלשין:

א מי שמסר את חבירו והפסידו ואומר שכוון להציל את שלו שרצה הנמסר לגזלו או להשיג גבולו בקרקע עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' מ"ה מ"ו להלכה כהש"ך בסי' שפ"ח ס"ק כ"ו דמ"מ יש לו דין מסור אך עכ"ז לא שייך בזה תקנת מסור שיטול הנמסר ההפסד בשבועה רק יברר ההפסד:

ב אחד התחיל לבנות בצד שכנו והלך שכנו ומסרו שלא להניחו לבנות מעצים כפי נימוס המדינה והיה ע"ז להנמסר הוצאות והמוסר אומר שהי' כוונתו רק מחמת שרצה להשיג גבולו בקרקע לבנות על מצרו. עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' מ"ה מ"ו:

ואם עדיין לא בנה רק רצה לבנות משל עץ ומסרו חבירו אין לו דין מסור כיון שיכול לבנות באבנים כ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן ס"ז: ג שמעון שמסר את ראובן בצוואת לוי. ועתה רוצה ראובן לעכב ממון לוי בידו מפני הנזק שהגיע לו.

עיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך נזק שכתב בשם הרב אשדות הפסגה חו"מ סימן ו' דלוי פטור יעו"ש. ועיין בחו"מ סי' שפ"ח סעיף ט"ו ברמ"א דאם השליח הוחזק בכך דחייב המשלח וכ"כ בדברי חיים ח"ב חחו"מ סימן מ"ו דלא כש"ך שם ע"ש בש"ך ובקצוה"ח:

ד ראובן ושמעון רבו את ריבם בחצר ביהכנ"ס. עד שמדברי ריבם כבו את הכר וצווח שמעון על ראובן שהכהו באישון לילה. ולמחרת הלך ומסר הדבר לפני שר העיר. וסירב לעמוד עם ראובן לפני דייני העיר וגרם הפסד רב לראובן. עיין שו"ת הרמ"א סי' פ"ח שפסק דחייב שמעון לשלם לו כל ההפסד. ואף שמבואר בפסקי מהר"ם מריזבורק דמוכה שהלך לקבול לפני השר דפטור דא"א נתפס על צערו (ופסקו בהג"ה חו"מ סימן שפ"ח סס"ז) מ"מ נראה דדוקא בשעת זעמו שרי. אבל אם כבר שכך זעמו פשיטא דאסור (ועיין מש"ל בדינים חירופים וגידופים כלל ל"ד סימן א' אות י'). ותו דלא איירי מהר"ם אלא בעיר שלא היה שם ב"ד של ישראל מוכן לדון לפניהם דאז אין חייב להדר אחר ב"ד של ישראל בשעת צערו אבל מי שהוא בעיר שיש ב"ד והולך לפני עכו"ם אין זה כי אם מומר להכעיס והוא מן המורידין ולא מעלין ועוד דלא שייך כאן א"א נתפס על צערו. דלא שייך האי טעמא אלא ביש עדים שהכהו. אבל בנ"ד שאינו ידוע שהכהו רק הוא צווח באישון לילה שהכהו והעדים לא ראו א"כ פשיטא דאין המסור נאמן שהכהו ושמסרו מחמת צערו. דאל"כ כל המוסרים יאמרו כן ולא שבקת חיים לכל בריה עכת"ד:

ועיין עוד מדינים אלו בדיני חירופים וגידופים כלל ל"ז:

ה לוי נצרך למעות וזייף וחתם את שמעון על וועקסיל והלך לראובן ולוה ממנו מעות על שם שמעון ועתה טוען שמעון שאם יתבע אותו ראובן ביועקסל זה יטעון בערכאות שלוי חתמו מזויף ויקחו את לוי לבית האסורי' ושאל השואל אם מותר או צריך שמעון לבזבז ממונו משום סכנת נפשות של לוי. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג ססי' ק"י שא"צ לבזבז ממונו:

ו ראובן גנב מהעכו"ם. והלך שמעון וגילה הדבר להעכו"ם ועי"ז נפרע העכו"ם מראובן מה שגנב ולא יותר. עיין מהראנ"ח ח"ב סימן צ"ב שפסק דפטור שמעון דלא הוי מסור כלל הואיל שמן הדין חייב ראובן להחזיר הגניבה לעכו"ם. וכן מבואר מדברי הרמ"א סי' שפ"ח סעיף י"ב שכתב דמי שרוצה לברוח ולא לשלם לעכו"ם מה שחייב. ובא א' וגילה הדבר להעכו"ם דאין לו דין מסור שהרי לא הפסידו רק דהוצרך לשלם מה שחייב (וע"ש בבאה"ג) ועיין מהרשד"ם חו"מ סי' רי"ד ועיין שו"ת לב שלמה בלקוטי חו"מ שלו סי' שפ"ח סי"ב. וע' בסמוך מ"ש בסימן ז' וסי' ח' וצ"ע: ז מי שרצה להבריח נכסיו כדי שלא לשלם לעכו"ם וישראל אחד גילה הדבר לעכו"ם או שקנה הישראל השטר מהעכו"ם עי' ברמ"א סימן שפ"ח סעיף י"ב ושם בבאה"ג ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' וא"ו שפסק דחייב להחזיר להקונה רק המעות שנתן להעכו"ם:

ח מי שמסר למוכסן עכו"ם שהסוחרים העלימו ממנו מכס מסחורות והוכרחו הסוחרים לשלם. עי' בשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי סי' קכ"ח שכתב דלכאורה לפי דברי הרמ"א הנ"ל (שהבאתי בסי' ה') המסור פטור כיון שלא פרעו רק מה שהגיע לו. אולם מ"מ חייב בנ"ד דהרמ"א מיירי דוקא במקום שודאי חייב להעכו"ם. אבל בנ"ד כיון שפסק המחבר בסי' שס"ט ס"ו דסתם מוכסן עכו"ם בחזקת גזלן אף שהוא מכס המלך א"כ הוי ספק חוב. ע"כ המסור מחויב לשלם יעו"ש. וסוף דבריו בזה המה מגומגמים כאשר יראה המעיין. באופן שנלפע"ד שלפי דברי התוספות שהביא שם. ודברי הרמ"א הנ"ל שאף דקיימ"ל דהפקעת הלוואת עכו"ם שרי כמבואר ברמ"א בסי' שס"ט שם. מ"מ אין לו דין מסור כיון שלא שילם יותר ממה שהיה חייב. א"כ גם במכס שידוע חק המלך כמה צריך לשלם. אף דהוא מותר להבריח בקנה העכו"ם המכס כמבואר שם במחבר ססעי' וא"ו. מ"מ לא גרע מהפקעת הלוואתו דג"כ מותר ומ"מ פטור המוסר שו"ר בפרח מ"א ח"א סי' נ"ב שפסק במכס דחייב המסור דדוקא בהפקעת חוב פטר הרמ"א משום דעכ"פ חייב הלוה מצד חילול השם כיון שהעכו"ם יודע שחייב לו משא"כ במבריח המכס כמ"ש פרש"י בב"ק דקי"ג וטור סי' שס"ט שוב ראיתי בטו"ז סי' שס"ט סעיף ח' בשם המהרש"ל דפטור וע' בכלל כ"ה סי' ט' וסי' י':

ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ה סי' פ"ה בד"ה והנ"ה בשנ"ת שנשאל ע"ד שהאדון המעריך מכס האיינקאמשטייער פקד על איזה אנשים מישראל שהם יעריכו באמונה ובידם לפחות ולהוסיף על הערך אשר העריך האדון אם מותרים להוסיף כדי שיפחתו מהאנשים אשר הוסיפו על ערכם ע"ש שפסק לאיסור. ועי' בש"ך סי' קס"ג ס"ק י"ח ובנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ע"ז:

ועי' לקמן כלל ס"ב סי' א' באחד שהחזיק בשכירות מהרב חזקת מכירת המלח והטיל עליו הקיר"ה מזה מס איינקאמשטייער. ואחר שנה השכירו הרב לאיש אחר וקיר"ה תובע המס מהראשון שמותר להראשון לגלות להקיר"ה מי מחזיק העסק כדי לגבות ממנו המס ולפטור את עצמו:

ט מי שמסר את חבירו שגזל קרקע של השר שנכנס בגבולו אי הוי מסיר עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ס"ז שכ' דהלא לרוב פוסקים גזל עכו"ם הוא אסור מדאורייתא ע"כ א"י לדון עליו שיהיה לו דין מסור. ואף שקרקע אינה נגזלת מ"מ עכ"פ הוא יושב על קרקע גזולה ועושה איסור:

י אחד טוען שהוגד לו מפי עכו"ם שמסרו בעסק האוראנד"א ועי"ז גרם לו היזקות עיין שו"ת נאות דשא סימן מ"ו:

יא מי שכתב מסירה בכתב ושלח הכתב ע"י אחר אל השר עיין בשו"ת בשמים ראש סי' קכ"ז ושם בהגהות כסא דהרסנא דהמשלח חייב. ולא אמרינן בזה אשלד"ע כיון דהשר קורא הכתב הוי הכתב המוסר יעו"ש. ועיין בסוף שו"ת באר מים חיים חחו"מ בראובן שתובע את שמעון שמסר אותו בכמה מסירות ע"י אגרת ששלח להשר וניכר שהוא כת"י שמעון ושמעון טוען שאיש אחר זייף וכתב ככתבו ולשונו. ופסק דטענת שמעון אינה טענה ויש נו דין מסור ע"י אגרת הנ"ל:

יב ראובן ושמעון התקוטטו עם לוי. ובתוך הקטטה אמרו ראובן ושמעון שימסרו את לוי והתחילו לילך למסרו. ובאמצע הדרך חזרו ולא עשו כלום. פסק בשו"ת בית יעקב סי' קי"ט דנפסלו לעדות אף שחזרו מן הדרך עד שיעשו תשובה המבוארת בכל פסולי עדות ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' רל"ב מדין אלך ואמסור מתי פסול לעדות ולשבועה. ועי' בשו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סימן רצ"ט. ועי' בדין שאח"ז:

יג ראובן שמסרו אותו אל השר פאש"ה והיה לו הפסד רב ולא נודע מי מסרו. ואחר עבור זמן הרבה אירע שהתקוטט ראובן עם שמעון ובתוך הקטטה אמר שמעון לראובן האם רצונך שאמסור אותך אל הפאש"ה כמו שמסרתיך כבר ואני גרמתי לך אז כל ההפסד. ואמר ראובן עדים אתם על הדבר הזה. חזר שמעון ואמר אני הוא שעשיתי לך כל הנזק הזה ואני אעשה לך יותר מזה אם תרבה להתווכח עמי עוד. ועתה ראובן גבה עדות הנ"ל ומעכב בידו הממון שחייב לשמעון. ע' בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ח שהעלה שודאי אם אחד הודה לחברו בלי דברי ריבות איך שמסרו והפסידו ממון הדין שחייב לשלם לו מצד הודאתו כמבואר ברמ"א סי' שפ"ח ססעי' ח' ובש"ך ס"ק נ"א (יעו"ש בקצוה"ח ס"ק י"א) אולם בנ"ד שבאה ההודאה בקשר דברים לפניה ולאחריה נוכל לומר שכל זה אמר להגזים עליו ולהפחידו ועביד אינש דגזים ולא עביד כמו דקיי"ל באמר אלך ואמסור. והעלה באלך ואמסור ששלשה חילוקים בדבר:

א אם הוא רגיל ומוחזק בכך לא אמרינן גזים ולא עביד:

ב אם אמר כן בפני רבים בפרהסיא או בב"ד גזים ועביד יעוין בב"י סי' ל"ד מחודש כ"ג ולדעת הב"י בש"ע סי' הנז' סעיף כ' צריך שיהיה שונא לחברו וגם בפני רבים ואז פסול לעדות ולשבועה ומכ"ש לחייבו ממון דיותר קיל מלפסול לעדות כדמשמע התם בב"י ובמרדכי פ' הגוזל בתרא סי' רנ"ה בהדיא דחייב לשלם וכ"ז פשוט:

ג אם עבר על התראת ב"ד יעוין בחו"מ סימן שפ"ח סעיף יו"ד (וע"ש בש"ך ס"ק כ"ד) ובנ"ד אין כאן אחד מהתנאים האמורים ובכה"ג אמרינן גזים ולא עביד. אלא די"ל דכ"ז הוא רק במגזים בעתיד אלך ואמסור אבל כשהודה לעבר שכבר מסרו אפשר שחייב בהודאתו. והאריך להוכיח שאף בכה"ג אמרינן גזים ולא עביד כדי להפחידו שגם עתה ימסור אותו אם לא ישקיט ריבו. וגדולה מזה כתב מהרשד"ם חיו"ד סימן קל"ז על ראובן ושמעון שהיה מחלוקת ביניהם ואירע שמסרו את ראובן והפסיד הרבה וכתב לוי לשמעון קרובו שהוא מסר את ראובן לאהבת שמעון ותבע ראובן את לוי לדין וטוען לוי שלא מסרו ומה שכתב לשמעון היה כדי למצוא חן בעיניו. ופסק שלוי נפטר בטענה זאת עכ"ד כללא דמילתא בנ"ד שאם שמעון יקבל בחרם שלא מסר את ראובן מוציאין מראובן הממון שחייב לשמעון כיון שהוא חיוב ברור:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה