דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל נט
מעמד שלשתן:
א ראובן היה נושה בשמעון מנה. והלך שמעון לשותפו לוי שיש בידו נכסי השותפות והמחהו לראובן שיתן לוי לראובן המנה והיה במעמד שלשתן. ועתה לוי חוזר בו ואינו רוצה לשלם לראובן ע' בשו"ת נאמן שמואל סי' פ"ז שכתב דאע"ג דאיכא פלוגתא אי צריך לומר דוקא מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני. מ"מ כ"ע מודי דצריך שיהא חייב לו בשעה שהמחהו. א"כ בשותף שאינו חייב לו כלל עד חלוקת השותפת דאפשר יפסידו הכל ולא יבא לידי חיוב כלל לית ביה דינא דמע"ש ויכולים שניהם לחזור בהם. וכן משמע במהרשד"ם חח"מ סימן כ"ו. שוב נדפס כעת ס' זכור לאברהם וראיתי בח"מ ח"ב ערך מעמד שלשתן שהביא דברי הנאמן שמואל בקיצור ולא זכר מהרשד"ם: ב אם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואין לו לראובן ביד שמעון רק נ'. אם קנה לוי עכ"פ נ'. עיין בשער משפט על החו"מ סי' קכ"ו ס"ק וא"ו שנסתפק בזה ודעתו נוטה שלא קנה לוי כלום. וע' בש"ך סי' הנ"ל סס"ק א':
וזה מקרוב נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי בסי' קכ"ו סעיף ג' שהעתיק דברי הנ"ל וכתב וז"ל והמעיין שם יראה דחזר בו השער משפט אחרי רואו בש"ע סעיף י"ח דמבואר דקנה החמשים ולכן סיים ועי' בסי"ח וכן מוכח מדברי שעמ"ש גופא שהביא הד"ג בכלל זה סי' וא"ו ואף דמכ"ז מוכח רק דלא נימא דבטל מקצת בטל כולו ועדיין י"ל כיון דעל חמשים ודאי כוונתו שילוהו ה"נ כל המנה. מ"מ כיון דסתמא כיון שיש לו אצלו חמשים חוב אין כוונתו שילוהו אין לסתור הסתמא מחמת חצי השני כדלקמן סי' רמ"ו ס"ה דחצי מתנה וחצי אפוטרופס עכ"ל הס' ע"ש. הנה המחבר הזה מכחיש את האמור ניתי ספר ונחזי והנני מוכרח להעתיק דברי השעמ"ש על המחבר שם סעיף ג' באמר ראובן לשמעון סתם במעמד שלשתן תן מנה ללוי ולא אמר לו מנה שיש לי בידך תן ללוי ושמעון מודה שיש לראובן מנה אצלו אלא שאומר שכיון שלא פירש מנה שיש לי בידך לא היה דעתי על מנה שיש לו בידי אלא שאלוה לו מנה ואתננו לך (ובאופן זה לא קנה מעמ"ש) אין בדבריו כלום דמסתמא על מנה שיש לו אצלו אמר וקנה ויש אומרים שלא קנה עכ"ל המחבר וע"ז כ' השער משפט על הדעה הראשונה שקנה וז"ל ויש להסתפק באם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי סתם ויש לו לראובן ביד שמעון רק חמשים זהו' אם קנה מחצה. אם נאמר דמסתמא חמשים צום לו ליתן מה שחייב לו וחמשים בקש ממנו שילוה לו. או נאמר כיון דעל חמשים ודאי הי' כוונתו בהלואה בזה אף דיעה זו מודה דחיישינן שמא כוון על כל המנה בהלואה ולא קנה כלום. וגם נראה דיש לדמות זה למקדש ה' נשים ואמר כולכם מקודשת לי והי' בהם אחיות וכו' וא"כ הה"ד הכא כיון שאמר תן מנה ללוי (כלל כל המנה בדיבור אחד) כיון שהדיבור בטל על חמשים שהוא הלואה בטל הכל ולא קנה כלום וכדלקמן ססי' כ"ג ע"ש וצ"ע ועי' סעי' י"ח עכ"ל השער משפט עתה יאמר נא כל הרואה היכן חזר בו השעמ"ש ממה שהתחיל וכתב ויש להסתפק בספק הראשון דבזה אף דעה הראשונה מודה דלא קנה והוסיף עוד לומר וגם נראה דיש לדמות למקדש ה' נשים וכו' והה"ד הכא כיון שהדיבור בטל על חמשים של הלואה בטל הכל ולא קנה כלום כדלקמן ססי' ר"ג וסיים וצ"ע ועי' סעי' י"ח. ולפי דברי הס' ע"ש שחזר בו השעמ"ש ופשיטא לי' דקנה מסעיף י"ח מוכרח לומר שבעת כותבו כל המאמר של ספיקא דדינא הנ"ל לא זכר ולא ראה השעמ"ש את הסעי' י"ח ובגמר כותבו עד התיבה האחרונה נזכר או ראה את הסעיף הנ"ל וכתב שני תיבות וע' בסעיף י"ח ובזה רימז דפשטא לי' ספיקתו ולא פירש איך אתמהה. וגם כל הרואה יראה שמשם אין זכר ורמז לפשוט ספיקו אם כוונת ראובן היה על כל המנה בהלואה או רק על חמשים דשם אמר בפירוש מאה זהובים שאכי"י חיי"ב לראוב"ן משכר החפץ אתנם לך ואין חשש שכוון להלואה כאשר הרגיש בספר ע"ש בעצמו. ואם בעהמ"ח ע"ש חולק מדעתו על השעמ"ש ופשיטא ליה דקנה חמשים לא היה לו לטעון נגדי להד"ם לומר שהשעמ"ש בעצמו חזר בו אשר לא כן הוא. ומ"ש בספר ע"ש לשפוט הספק הנ"ל מסברא דכיון דסתמא על החמשים שיש אצלו חוב אין כוונתו שילוהו אין לסתור הסתמא מחמת חצי השני שודאי כוונתו שילוהו לומר גם על החמשים של החוב שכוונתו שילוהו מכח סברא זאת אינו כדאי לחלוק על השעמ"ש לשפוט ספיקו ובפרט להוציא מן המוחזק שמעון וליתן ללוי הלא לדיעה השני' שבמחבר לא קנה אף בחייב שמעון לראובן כל המנה מכח הטענה שמא כוון להלואה ולא על החוב ואף שבתשו' הרא"ש כתב הטעם משום דמעמ"ש הוא הלכתא בלא טעמא ואין להוסיף ע"ש בש"ך ס"ק כ"א שהכריע לדינא והיסב גם דעת המחבר שמודה שאם היה חייב לו יותר ממנה שקנה מנה דלא כטעם הנ"ל ומ"מ כשחייב לו רק מנה לא קנה דשמא כוון להלואה. הלא פשיטא להו דסתמא כוון להחוב א"כ ק"ו בדין השעמ"ש כשאינו חייב לו רק חמשים דעל החמשים השני' ודאי כוון להלואה די"ל דעל כל המנה כוון להלואה ולא קנה כלום וסברת הע"ש הוא מהיפוך להיפוך ומ"ש בס' ע"ש ראי' מסימן רמ"ו סעיף ה' שם אין רמז מזה וכוונתו מסעיף ט' או מסעי' י"א בכתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני דהראשון הוי מתנה והשני אפוטרופוס אין צורך להשיב ע"ז כי שם מבואר הטעמים בטור ובסמ"ע ס"ק י"ח שמיתור לשון השטר מוכח כוונתו כן לחלק בין השני גופים. ובפרט בחלק אפוטרופס אף אם הי' ספק בכוונתו אם לשם מתנה א"י להוציא שהרי הנכסים הם בחזקת היורשים והוי הוא המוציא כמבואר שם במחבר סעי' ה' ובב"י בשם הרשב"א. ובנדון השעמ"ש ג"כ הספק הוא להוציא וק"ל:
ג ראובן קנה תבואה משמעון בסך מסוים. ועשה שמעון שט"ח על ראובן. וקודם שחתם עצמו ראובן על השטר. אמר לשמעון מי יתן לי התבואה. והשיב לו שמעון במעמד יהודה הרי יהודה יתננה לך. וקבל יהודה על עצמו ליתן התבואה לראובן. ואז חתם עצמו ראובן על השטר. ואחר זמן תבע ראובן מיהודה את התבואה. וטען יהודה שבשעה שקבל עליו לתת לו התבואה לא היה בידו משל שמעון כלום לא תבואה ולא דבר אחר. ע' בתשו' הרא"ש כלל ס"ט סי' ז' שפסק דכיון שראובן לא רצה להתחייב עצמו לשמעון לחתום על השט"ח עד שיהודה אמר לו שיתן לו התבואה. הו"ל תן לו ואני אתן לך דהוי קבלן. וגובה ראובן מיהודה או משמעון מעותיו ששילם לו על השט"ח ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סימן ט"ו. וע"ל בדיני ערב כלל ע"ח סי' א' מה שכתבתי בשמו. ועי' בשער משפט על החו"מ סי' קכ"ו ס"ק יו"ד שכתב די"ל דהרא"ש לשיטתי' אזיל דס"ל בכל מעמד שלשתן דהיכא שאין הלוה משלם חוזר המקבל על הממחה. ולכן גם בנדון הנ"ל חוזר ראובן על שמעון אבל לשיטת הרי"ף דא"י לחזור על הממחה משום דתיכף שקבל על עצמו במע"ש להפרע מן הלוה נפטר הממחה. אף בזה הדין כן דפטור שמעון:
ד ראובן שהבטיח ללוי להלוות לו מנה והיה לראובן מלוה אצל שמעון מנה. ואמר ראובן במע"ש מנה שיש לי בידך תנהו ללוי. פסק בשער משפט סי' קכ"ו ס"ק ג' דאינו נקנה דדמי לדינא דמהר"ם אלשקר שהביא שם הש"ך דמע"ש אינו קונה רק אם המחה למי שחייב או נתן לו במתנה דמסלק עצמו הממחה מן המעות לגמרי שאין לו עוד שום זכות במעות הנ"ל. אבל בנ"ד נשאר לראובן המעות חוב אצל לוי:
ה אם מסר המלוה לאחד חוב שבשטר במע"ש ולא מסר השטר להמקבל אם יכולים לחזור בהם. עי' בדיני מכירת שטרות כלל ס"ו סי' י"ח:
ו ראובן היה חייב לשמעון מנה וללוי מנה והיה לראובן אצל יהודה מנה. ואמר ראובן ליהודה במעמד שמעון שיתן המנה שחייב לו לשמעון והלך יהודה ופרע ללוי המנה עי' בשער משפט סימן קי"א ס"ק ד' שפסק דחייב יהודה לחזור ולפרוע חצי החוב לשמעון שהחצי מהחוב נקנה לו במע"ש. אבל החצי השני שמגיע ללוי לא קנה שמעון במע"ש משום דהוי יהודה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ולא מהני מה שזיכה ראובן החוב לשמעון כיון דכבר נשתעבד יהודה ללוי מצד שעבודא דר"נ:
ז מע"ש ע"י שליח דמבואר בחו"מ סי' קכ"ו סעיף כ' דלא מהני. עי' במהרי"ו סימן ק"א שכתב דנשי דידן דמקרי נושאים ונותנים בתוך הבית. א"כ אם אמר המלוה במעמד אשת הלוה ליתן להמקבל מקרי מע"ש וקנה. ועי' בספר דמשק אליעזר סימן קכ"ו:
ח מפקיד שמכר החפץ שביד הנפקד לאיש אחר בלא שום קנין רק שאמר להנפקד במעמד הלוקח חפץ שיש לי בידך תנהו ללוקח זה. וקיבל עליו הנפקד ליתן לו. ואח"כ מעכב הנפקד החפץ בשביל חוב שחייב לו המפקיד עיין בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סי' כ"ד:
ט ראובן הוא משרת אצל שר אחד בכפר ובא לעיר וקנה אצל ישראל אחד סחורה בעד סך מסוים והמחהו המשרת לעכו"ם אחד שבעיר במעמד שלשתן לפרעו עבור הסחורה והתנה המוכר שאם לא יפרע לו העכו"ם יחזור עליו.
וגם המשרת התנה שאם לא יפרע העכו"ם עד י"ד ימים אזי יודיעהו המוכר ע"י אגרת כדי שיאמר להשר. ואם לא יודיעהו לזמן הנ"ל איהו דאפסיד אנפשי'. ומוכר הנ"ל גבה מקצת הסך מן העכו"ם ולאחר עבור ג' חדשים כתב להמשרת שישלם לו המותר. עי' שו"ת בית יהודה להגאון מו"ה יהודה עייאש ז"ל חח"מ סי' ל"ג שפסק דאף דבעכו"ם ליכא מע"ש. מ"מ כיון דעבר על תנאי המשרת שלא הודיעו בזמנו. המשרת פטור מלשלם. ועיין בסי' שאח"ז: י ראובן אמר לשמעון מכור לי סחורה זו ואני אעמידך אצל לוי בעל חובי שהוא יתן לך המעות. וכן עשה ומסר לו החוב שאצל לוי במע"ש. ועתה חוזר שמעון על ראובן שישלם לו בעד הסחורה כי אינו יכול לגבות מלוי. פסק בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ב קכ"ג שראובן פטור מלשלם. דהא דמבואר בחו"מ סי' קכ"ו סעיף ט' די"א שיכול לחזור על הממחה היינו דוקא בחוב שהיה חייב לו הממחה מקודם ואח"כ המחהו במע"ש. אבל בכה"ג א"י לחזור על ראובן הממחה. משום שיכול ראובן לומר אלמלא לא נתרצית לקבל המעות אצל לוי לא הייתי קונה הסחורה להתחייב לך. ועי' בשער משפט סי' קפ"ו ס"ק י"א שהביאו וכתב עליו שדברים של טעם הם ואח"כ הקשה עליו מתשובת הרא"ש כלל ס"ט סי' ז'. ולפע"ד נראה דאינה קושיא כי יש לחלק ודו"ק וכן פסק בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' ד' כתשו' מהרי"ט ועי' בסי' הסמוך אח"ז:
יא ראובן מכר סחורה לשמעון והותנה ביניהם שיקבל בפרעון הסחורה חיב אחר שיש לו אצל עכו"ם. והמותר נתן לו מעות בעין והמחהו אצל העכו"ם במע"ש ואח"כ לא גבה ראובן מהעכו"ם ותובע לשמעון שיפרע לו עי' בס' בני חיי סימן קכ"ו אות ב' שפסק ששמעון פטור משני טעמים. חדא שיכול שמעון לומר קי"ל כהרי"ף שתקנו מע"ש אף בעכו"ם כמו שהובא דעתו בחו"מ סי' הנ"ל סעיף כ"ב. ועוד נראה דאף לשיטת ר"ת דאין מע"ש בעכו"ם. בנ"ד יודה שנסתלק שמעון מהחוב כיון שעל תנאי זה קנה הסחורה ולא נתחייב שמעון לראובן כלום יוכל לומר לולא תנאי זה לא הייתי קונה הסחורה כמבואר במהרי"ט. עי' בסי' הקודם שהבאתיו. ועיין בדיני מכירת שטרות כלל ס"ו סי' ט"ז מ"ש בשם הרב עדות ביהוסף בסיום דבריו במכר לו השטר במסירה לבד שחייב ראובן לשלם עבור הסחורה שקנה ולפי דברי המהרי"ט הנ"ל דבריו צ"ע ודו"ק: