דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל נז
מחילה ולשונות מחילה:
א אם מחל המלוה החוב שלא בפני הלוה כגון שאמר לשנים חוב שיש לי אצל פלוני מחול לו אי מהני שלא יוכל לחזור בו. הרב מהר"י נבון בתשו' קרית מלך רב ח"ב סי' י"א נסתפק בזה. ועי' בס' ערך השלחן על חו"מ סי' י"ב אות ה' שכתב שהדבר תלוי בפלוגתת התוספת והריטב"א דלדעת התוספת קידושין דף י"ט ד"ה אומר דמחילה הוא רק סילוק השעבוד ולכך אף דאין זכיה לקטן יש מחילה לקטן א"כ ה"ה שלא בפניו דמהני דקטן כשלא בפניו דמי. וכן מבואר במחנה אפרים הלכות זכיה והפקר סי' י"א שלמד מדברי התוס' הנ"ל דאפילו לא רצה הלוה במחילה הוי מחילה מה"ט דאינו הקנאה רק סילוק שעבוד. אמנם לדעת הריטב"א בקידושין דף ט"ו גבי ז"א ע"ע גופו קנוי דס"ל דמחילה הוי הקנאה אם כן כשלא רצה הלוה במחילה או שמחל שלא בפניו לא מהני דאין כאן הקנאה. וה"ה קטן דאין לו יד לזכות במתנה לא מהני לי' מחילה ואינו זוכה. ועי' בס' כסא אליהו על החו"מ סי' רמ"א אות ד' שפשט דין זה מעובדא דר"ע בפרק הנודר מן המבושל שהלך לביהמ"ד י"ב שנים וכו' אמר הואיל ויהבית לי רשות איזול וכו' יעו"ש אלמא אעפ"י שלא אמרה בפניו קרי לי' רשות. וידוע דרשות זה מטעם מחילה נגעו בה וה"נ ל"ש. וכן יש ללמוד מדברי מהריב"ל ח"ד סי' ט"ז מדברי הרב השואל והרב המשיב שם וברור יעו"ש:
וזולת זה נלפע"ד לפי דעת הפוסקים שאציע לקמן סי' ג' דסברי דמחילה בלב הוי מחילה ואינו יכול לתבוע עוד. כ"ש היכא דהוציא המחילה בפיו שלא בפני הלוה דא"י לחזור דהא מחילה בלב גרע מזה דהוי כשלא בפני הלוה וגם דברים שבלב ומ"מ מהני וק"ל:
ב קטן שמחל אי מהני מחילתו. עי' בדיני קטן כלל צ' סימן א': ג אי מועיל מחילה ברבית עי' ביו"ד סי' ק"ס סעיף ה' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' קס"ג:
ד בכור או פשוט שמחל חלקו בירושה אי מהני. עי' בדיני בכור כללי י"ב סי' ה':
ה אם המלוה מחל החוב בלבו ולא הוציא המחילה בפיו אם מהני. ראיתי בזה מחלוקת בין גדולי הפוסקים כאשר אבאר. הנה המהרש"ל בפירושו על הסמ"ג בעשין מ"ח גבי מי ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה דמחלה כתב דמכאן ראיה דמחילה בלב מהני בלא דבור. ואם תובע אח"כ הוי כגזל. וכן אם הודה בב"ד שמחל בלב מהני ואינו יכול שוב לתבוע. והובא דבריו בחי' הגרשוני חו"מ סי' י"ב. ויש לעיין מדברי הריטב"א בחידושיו לב"מ דל"ד שכ' דאיך נאמר דמסתמא מחל הא קיי"ל דדברים שבלב אינו דברים עיי"ש.
וע' בנמ"י פרק יש נוחלין גבי המחלק נכסיו לבניו ואשתו שותקת דאבדה כתובתה שכתב דדבר זה מקולי כתובה נינהו אף דלא מחלה בהדיא. משא"כ בשאר בע"ח עד דמחיל בהדיא לא הוי מחילה עיי"ש בטעמו והובא בס' עה"ש סימן י"ב אות ח'. ועש"כ שכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל מ"ם סי' ב' וכלל מ"א סי' ב'. ובבעה"ת שער כ"ו הביאו הב"י אה"ע ססי' רנ"ו וא"כ ה"נ בלא תבעה כתובתה כ"ה שנים מקולי כתובה הוא דמחילה בלב מהני. וכ"כ בשו"ת משפטי שמואל סי' ס"ו ובתשובת מהרי"ט חחו"מ סי' מ"ה וסי' קי"ב דמחילה בלב לא מהני משום דהו"ל דברים שבלב ואף שיודע בעצמו שמחל לו יכול לחזור ולתבוע חובו. וכל מקום שאמרו בש"ס דמסתמא מחל היינו משום דאיכא אומדנא דמוכח שמחל לו כגון בשהתה כ"ה שנים ולא תבעה. או שסותמין אורו בפניו ושתק. או באונאה שהיה יכול להראות לתגר או לקרובו ולא הראה בזה מחמת שידוע גם לאחרים מצד האומדנא דמוכח דמחל או שגילה דעתו מצד שעשה איזה מעשה דמוכח שמחל לא הוי דברים שבלב. אבל כל היכא דאין ידוע לנו מצד אומדנא דמוכח דמחל רק שהוא בעצמו מודה שמחל לו בלבו ורוצה עתה לחזור בו ודאי דיכול לחזור דדברים שבלב אינם דברים עכ"ד. והרב שער משפט על החו"מ סי' ס"ח ס"ק א' הביא דברי המהרי"ט הנ"ל לדינא. ומכח זה דן דשטרי מחילות בערכאות מהני דאף דהשטר גופא אינו מועיל. מ"מ כיון דהמלוה צוה לכתוב שטר מחילה הוי אומדנא דמוכח דמחל לו. ועיין עוד שם בסי' צ"ח ס"ק א' במי שיש לו חוב אצל חבירו ולא תבעו כמה שנים. ועתה תובע אותו. והנתבע משיב כיון שלא תבעת אותי כמה שנים מסתמא מחלת לי. והביא דברי המהרי"ט הנ"ל והוכיח דהעיקר לדינא כדבריו דמחילה בלב היכא שאין ידוע לנו המחילה מצד אומדנא דמוכח לא מהני ולכן גובה המלוה חובו בלא שבועה ובלא חרם סתם שלא מחל לו. כיון דאף אם מחל לו בלבו יכול לחזור בי הואיל דאין ידוע לנו מצד אומדנא דמוכח עכ"ד. וע' בש"ך סי' רל"ב ס"ק ב' בשם הש"ג ובנתיבות סי' ק"ד סוס"ק א' נראה שלא זכר דברי הש"ך הנ"ל ובשו"ת שו"מ מהד"ק אמצע סי' כ' השיג על הש"ג שבש"ך הנ"ל. ועי' בכלל נ"ג סי' כ"ח. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ז שכתב בפשיטות דמחילה בלב מהני. ואם שוב חזר ונפרע קרוב בעיניו להקרא גזלן ע"ש ותימה שלא זכר השר כל דברי הפוסקים שהבאתי. שוב נדפס כעת מחדש ס' זכור לאברהם וראיתי בחחו"מ ח"ג ערך מחילה שכתב בשם הגאון חיד"א בספרו חיים שאל בסי' י"ב בהגה"ט אות ט"ז שפסק דמחילה בלב מהני ואם תובע אח"כ מהלוה הו"ל גזל. ואין בידי הס' הנ"ל לעיין בו. ועמש"כ דו"ז בקצוה"ח סי' י"ב ס"ק א' ובנתיבות שם ובפ"ת סוס"ק י"ד. וע' בתשו' נטע שעשועים סי' ל"א מ"ש בדין דברים שבלב. ובשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א סי' ל"ז בדיבור הראשון הוכיח מהר"ן דמהני מחילה בלב:
ו מי שעשה פעולה לחבירו או איזה סרסרות. וכן מי ששאל מחבירו שיתן לו סוסו לטעון עליו קצת משא ונתן לו הסוס ועבר זמן ולא ביקש ממנו שום שכר. ואחר זמן תובע ממנו שכר וחבירו משיב מדלא שאל ממנו כ"כ זמן ודאי מחל לו. ע' בדיני פועל ומשרת כלל פ"ב סי' ט"ז:
ועי' בחתם סופר חו"מ סי' קי"ט שנשאל במי שנתחייב לחתנו ליתן לו דירה שני שנים אחר הנישואין. ודר חתנו עשרה שנים. ואח"כ נפל קטטה בינו לבין חמיו. ותובע ממנו חמיו שכר דירה מהשמונה שנים. וחתנו טוען מדלא תבע ממנו בשום פעם לא היה בדעתו בעד שכר והיה עוד אומדנא לזה. ופסק דאין יכולין להוציא מן המוחזק יעו"ש:
ז ועיי"ש סי' ע"ח במי שהוציא הוצאות עבור חבירו. ואח"כ שילם לו חבירו. ואחר זמן רב תובע עוד הוצאות פסק דאינו נאמן:
ח ריבה אחת השכירה עצמה אצל בעה"ב אחד למשרתת והניחה לו למשכון נזמים של זהב והלכה לה ולא נודע איה. מה לעשות בהנזמים. עיין בחתם סופר סי' קכ"ב שכתב שדין זה מתחלק לשני פנים. אם המשרתת באה בזמנה וחזרה בה ותבעה הנזמים ולא רצה להחזיר לה. ואח"כ הלכה זה ימים רבים. אמרינן כיון דקבוע דינא ודיינא בד"י ובדא"ה ואזלת לה ולא קבלה ודאי מחלה לו הנזמים והם שלו. אמנם אם הריבה לא באתה כלל בחזרה אזי ישום הנזמים ואח"כ כשתבוא ישלם לה הפחת מההשתמשות:
ט הא דמחילה א"צ קנין היינו דוקא באומר מחול לך או שאר לשון מחילה. אבל אם אמר אם תתן לי זה אמחול לך החוב הוי כתנאי ויכול לחזור בו כיון שלא היה קנין כ"כ במשפטי שמואל סי' ס"ו וש"ו: י בענין לשונות המחילה איזה לשון הוי מחילה. הנני לבאר פרטי דברים בזה. אם המלוה אמר ללוה בלשון לא אתבעך החוב לעולם אם הוי מחילה.
עי' בס' ערך השלחן על החו"מ סי' ס"ז אות ט"ו. שהביא דברי הרמב"ם בתשובה שכ' וז"ל ראובן תבע את שמעון לדין וכו' והשיב שמעון שאין לו עמו שום דבר וקם ראובן ואמר לפני קהל ישראל הוו עלי עדים ובאמת התורה ובשם הגדול והנורא שלא אתבע לשמעון שום תביעה בעולם. לא אתבענו שישבע לי ולא שיתן לי שום ממון. יורנו רבינו אם תועיל שבועת ראובן חלף המחילה וכו'. תשובה לא יש מחילה בשום אופן לא משבועה שנתחייב ולא מממון שנתחייב. לכן כל זמן שיתבע ראובן לשמעון בטענות אלו הוא מחויב בדין. אבל בעת שיתבענו הא עובר על השבועה שנשבע עכ"ל.
הרי מפורש יוצא מדברי רבינו משה דלשון לא אתבעך לא הוי מחילה וכ"כ מהר"ם בתשובות הארוכות סי' תל"ה שאם א"ל לא אתבעך יותר אין בלשון זה לשון מחילה ויכול לתבעו. ודומה לזה כתב בשו"ת שתי הלחם להרב מהר"ם חאגיז סי' ל"ג שנשאל בראובן שכתב לשמעון בשטר שאחרי שיקיים שמעין התנאי קבל עליו ראובן שלא לבקש משמעון הסך הנז'. ופסק דאין זה לשון מחילה רק אם קנו מידו אז מהני ומתקן את הלשון כאלו אמר לא אבקש ממך מפני שמחלתי לך עכ"ד בקיצור. וע' מהרי"ט חאה"ע סי' כ"א שכתב דלאו דוקא שיאמר אני מוחל לך אלא אפילו אם יאמר אין לי עליך שום תביעה או שאר דברים שמוכיחים שמחל אינו יכול לחזור בו. וכ"כ מהר"ם די בוטין סי' כ'. ולכאורה דבריהם סותרים לדברי הרמב"ם ומהר"ם הנ"ל. ואפשר יש לחלק בין לשון לא אתבעך או שלא לבקש שהוא לשון הבטחה על להבא. ללשון אין לי עליך שום תביעה שהוא לשון הוה שעתה אין לו עליו שום תביעה. והוי הוכחה שהוא מצד שהוא מוחל לו. וכ"נ מסיום דברי מהרי"ט שסיים או שאר דברים שמוכיחים שמח"ל:
שוב ראיתי להגאון נוב"י מהד"ק סי' ל"א שכתב במי שנשבע שלא יתבע את הלוה בשט"ח שיש לו עליו. דיכול המלוה למכור השט"ח לאחר והלוקח יכול לתבוע ללוה וטעמו כיון דאין השבועת עושה קנין כמבואר בסי' ר"ז א"כ לא זכה הלוה בהחוב ונשאר גוף המעות להמלוה רק שאינו רשאי לתבעו מצד שנשבע. א"כ הלוקח שלא נשבע יכול לתבוע יעו"ש. הרי שכוון לדעת הרמב"ם ומהר"ם דהלוה לא זכה בחובו מצד מחילה ותימה שלא הביא דבריהם: ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בחחו"מ סי' וא"ו בראובן ושמעון שהיה איזה הכחשת מעות ביניהם ודברו יחד חוץ לב"ד ואמר התובע להנתבע תוכל לומר בהן צדק שאתה אומר אמת והשיב הנתבע אני אומר בהן צדק אך תן לי ידך שתאמין לי באמירת ה"צ ונתן לו התובע ידו ואח"כ קודם שאמר הנתבע בה"צ חזר בו התובע ופסק שיכול התובע לחזור בו כיון שאמר לו כן חוץ לב"ד ועדיין לא אמר הנתבע בה"צ יכול התובע לחזור בו כמבואר בחו"מ ס' כ"ב ס"ג ובאחרונים שם ודמי לדין אם אמר לו זרוק לי חובי ותפטר וחזר בו המלוה קודם שזרק לא נפטר הלוה בזריקתו (ע' בבאה"ט סימן ק"כ סק"א) וכן באמר לו קרע כסותי והפטר אם חזר בו קודם שקרע וקרע אח"כ חייב כמבואר בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ש"ו ובב"ח על הטור חו"מ סי' קל"ה בחזקת קוטרא וביה"כ (ע' בש"ך בחו"מ סי' ש"פ סק"א שרמז להמבי"ט הנ"ל) אמנם כיון שנתן לו התובע ת"כ ובכה"ג יש דעות חלוקות אם הוי בתורת שבועה או רק הכוונה כמו שהסוחרים עושים ת"כ ע"כ יתירו ב"ד את הת"כ להתובע כדין התרת שבועה ע"ש שהאריך בזה:
ועי' במהרי"ק שורש צ"ד ענף ב' בסופו בדברי השואל שכתב דאם אמר אנ"י מכי"ח ל"ך מ"ה שביד"ך דהוי כמו מחילה דמועיל בדבור בעלמא. ואף המהרי"ק לא דחה דבריו רק מטעם דמחילה לא מהני במטלטלים רק בחוב יעו"ש. וע' לקמן כלל זה סי' ל"ד בנפקד שנאבד ממנו הפקדון. ואמר הנפקד להמפקיד איני רוצה לעמוד עמך לדין ולא לשבע הילך דמי הפקדון. והשיב לו המפקיד איני רוצה שתפסיד על ידי. והחזיר לו המעות שנתן לו. ואחר זמן חזר המפקיד ותבע להנפקד אם מה שהחזיר לו המעות הוי מחילה. יעו"ש מ"ש בשם הרדב"ז:
ואם אמר המלוה ללוה החוב נתן לך אם מהני כמו לשון מחילה. והספק הוא כיון שמבואר ברמ"א סי' רמ"א סעי' ב' בשם מהרי"ק דלשון מחילה לא מהני בפקדון שהוא בעין רק בחוב ומהרי"ק דייק לה מלשון הרמב"ם שהעתיקו שם המחבר שכתב חוב שיש לי אצלך מחול לך הפקדון שיש לי אצלך נתון לך כמבואר שם בסמ"ע ס"ק וא"ו א"כ אפשר כשם שדייק בפקדון כתו"ן לך כך י"ל דבחוב דוקא מחו"ל לך ולא ראיתי באחרונים שדברו בזה ובחפשי באמתחת התשובות מצאתי בס' משחא דרבותא ח"ב שנסתפק בזה. והביא בשם הלבוש שכתב בפירוש דלשון מתנה נופל על כל דבר ואם אמר על חוב נתו"ן לך קנאו כמו במחו"ל לך. ושוב כתב שמצא בשו"ת גינת ורדים כלל ד' סי' א' שנסתפק ג"כ בזה ולבסוף הסכים ג"כ דמועיל לשון מתנה בחוב. ובדין הנ"ל שכתב ברמ"א בסי' הנ"ל סעיף ב' דלשון מחילה לא מהני בדבר שהוא בעין ע"ש בקצוה"ח ס"ק ג'. וע' בקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק י"ג ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד אמצע התשובה סי' קפ"ו ובמהד"ג ח"א סי' תל"א בענין מחילה בדבר שהוא בעין כגון מעות פקדון. וע"ש בקצוה"ח דלכאורה אמאי מועיל בהחזיק בקרקע ג' שנים ולא מיחה וכן בשאר חזקות פתחים וחלונות וכן בטענו פקדון חטים והודה לו בשעורים דאמרינן מדשתיק מחל והלא בקרקע וחפץ אינו מועיל מחילה רק לשון מתנה והסביר דלאו דוקא אמרו מדשתק מחל רק בכל ענין אמרינן באופן המועיל בחוב מדשתק מחל ובקרקע וחפץ מדשתק נתן במתנה:
יא הא דקיי"ל דמחילה הוא טענה גרוע ואין נאמן עליה אלא במגו כמבואר ברמ"א סי' ע' סעיף א' ובסימן פ"ב סעיף י"א. וסי' פ"ז סעיף כ"ז ובש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ב וכמה דוכתי. כתב בכנה"ג סי' פ"ב דזה דוקא בטוען מחלת לי בחנם. אבל אם טוען מחלת לי בעד איזה טענה. לא הוי טענה גרוע. ועי' בש"ך סי' ס"ה ס"ק ע"ח בענין אם אמר שטר אחד מחול לך שחילק ג"כ כעין זה ועי' בשו"ת פרי תבואה סי' יו"ד שהביא הכנה"ג הנ"ל וכתב שדבריו הם מוכרחים לדינא מהראיות שהביא:
יב שני אחים שירשו מאביהם שט"ח על אחד. וחלקו ביניהם וכפל השט"ח לחלק אחד מהם ואח"כ מחל האח השני ללוה את חלקו שיש לו בהשטר הנ"ל. עי' בשו"ת צמח צדק סי' צ"ז שהעלה דלא מהני מחילתו. וכן פסק בשותפים שחלקו ומחל אחד מהם (עי' בכלל ס"ו סי' כ"ב) ועי' בדיני שותפים כלל צ"ח סי' מ"ג מ"ש בענין שני שותפים שיש להם חוב אצל אחד. ומחל שותף אחד כל החוב אם מהני מחילתו לגבי השותף השני יעו"ש:
יג מלוה שנתן כח הרשאה למורשה לגבות חובו מהלוה והלך המורשה ומחל כל החוב ללוה וקרע השטר ע' בדיני הרשאה כלל כ"ח סימן ד' וסי' ה': יד מי שנתחייב לחבירו בדבר שאינו חייב וכן אב שנתן לבנו שט"ח על הנדוניא כדי להשיאו אשה. והמקבל או הבן נתן מקודם שובר להמתחייב שהוא מוחל לו החיוב שיתחייב לו אח"כ עי' בדיני שובר כלל ק"ב סי' ל"ז ועי' בדין מחילה בדשלב"ל בשו"ת בשמים ראש סי' רי"ח ושם בהגהות כסא דהרסנא וע"ל כאן סימן כ"ב:
טו אם מחל החוב קודם זמן הפרעון אי הוי מחילה בדבר שלב"ל כיון שעדיין אינו חייב לשלם. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב אמצע סימן קפ"ב. ובח"ג אמצע סי' כ"ב דמהני:
טז ראובן נשא אלמנה ונתן שטר חזרה לבניה בחיוב גמור מעכשיו שאם תמות בחייו מחויב להחזיר ליורשים שיש לה מבעלה הראשון הנדוניא שהכניסה לו. ואח"כ נתנה האשה שטר מחילה לבעלה שהוא מוחלת לו הנדוני' הנ"ל. אם מועיל זה לגבי היורשים. עי' שו"ת נאות דשא סי' קל"א שהעלה דאינו מועיל לגבי היורשים מפני שהחיוב היה ליורשים ולא לה יעו"ש כי קצרתי: יז המוחל לחבירו מה שחייב לו. ובתוך כדי דבור חזר בו. אם יכול לחזור. עי' במחנה אפרים בדיני זכיה מהפקר סי' י"א שכתב דלפי סברת התוס' המחילה הוי רק סילוק ולא הקנאה. א"כ כיון שיצא מפיו שמחל זכה בה חבירו. ועוד כתב לפי הנ"ל המוחל לחבירו והלוה לא רצה במחילתו. מ"מ מהני המחילה מטעם הנ"ל דתיכף נסתלק שעבודו וע"ל כלל זה סי' א': יח שני בע"ד המתוכחים זה עם זה על התביעות שביניהם והתובע רוצה לוותר לו מקצת התביעה. והנתבע רוצה יותר ולא נגמר הדבר ביניהם. פסק בשער משפט על החו"מ סי' כ"ב ס"ק ה' דיכול התובע לחזור בו ולתבוע הכל דכל זמן שלא קיבל הנתבע דבריו יכול לחזור מהמחילה שמחל לו. וכן אם באו הבע"ד לפני הדיינים. והתובע מוחל לו מקצת התביעה לפני הב"ד. יכול התובע לחזור בו ממחילתו קודם גמר דין. אבל אחר גמ"ד א"י לאזור בו ולתבוע מה שמחל כיון שנגמר הענין. ואם הנתבע מסרב בהפס"ד. אז לא הוי גמ"ד ויכול לחזור ממחילתו מידי דהוה כמו מחל לו בינו לבינו מקצת התביעה ולא נגמר הענין דיכול לחזור כמש"ל עכ"ד:
יט עיין בבני חיי סי' רמ"א בהגה"ט אות ט' שהביא בשם מהרי"ט בחידושיו פ' מי שהיה נשוי דף קי"ב שכתב דאם מחילה א"צ קנין כ"ש מוחל שעבוד שיש לו על קרקע דא"צ קנין יעו"ש:
כ שותפים בעסק ויש ביניהם שטר שותפות ואח"כ מחל אחד לחבירו חלקו בהשותפות אם מהני מחילה עי' בדיני שותפים כלל צ"ח סי' ע"ב: כא מחילה בלא קנין אי מהני היכא דהמלוה תפיס בשטרי'. עי' חו"מ סי' רמ"א סעיף ב' ובאחרונים שם ועי' בזה בשו"ת בשמים ראש סי' קל"ד ושם בהגהות כסא דהרסנא. ועי' בחת"ס חו"מ סי' כ"ג. ובשו"ת ר"ח כהן חח"מ מסיק דהוא ספיקא דדינא. ועי' בשו"ת שמן רקח ח"א סימן ע' שנשאל בנדון זה והאריך בפלפול וסוף דבר העלה דעיקר הסברא דלא מהני מחילה בנקיט שטרא הוא מדלא החזיר השטר אמרינן דלא מחל במחילה גמורה. מעתה היכא דלא היה השטר בידו בשעת המחילה או שיש לתלות דצריך את השטר לאיזה ענין אחר. אזי מהני מחילה בלא קנין אף דלא החזיר השטר וכן מבואר בש"ך בסי' ס"ו ס"ק ע"ד בשם בעל העיטור. וכ"כ בתומים סי' י"ב מסברא דנפשי' ואשתמיט לי' דברי הש"ך הנ"ל בשם בעה"ע. וע"ש בפ"ת סי' י"ב ס"ק י"ד:
וכעת יצא לאור תשו' חסד לאברהם מהד"ת וראיתי בחחו"מ סי' ג' שפסק דהיכא דהמלוה יש לו ממרני (טראטא) שלא נכתב בה שם המלוה והוא מתחייב לכל מי שמוציאו בזה לכ"ע אם מחל לו המלוה החוב לא מהני וחילי' מכח הט"ז באהע"ז לענין נדונית חתנים בסי' נ"ג והובא שם בב"ש סק"ט דממרני כזה הוי כמוחזק. ועמ"ש בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' כ"ד ובדיני כתב יד כלל מ"ט סי' ט"ז ובדיני קי"ל כלל צ"א סי' ז' ומשם תראה שאין לסמוך עליו בדין זה להוציא ממון נגד הגאונים שהבאתי. ועכ"פ היה לו להזכיר דבריהם בתשובתו הנ"ל ומוכח דאשתמיט לי' לפי שעה ועי' בסמוך בסי' כ"ג:
כב בדין דלא מהני מחילה בדשלב"ל נסתפק בשו"מ מהד"ק ח"ב סי' ק"ג אחרי שמבואר בסמ"ע סי' ר"ט ס"ק י"א ובש"ך שם דאף דלא קנה במוכר דשלב"ל מ"מ אם תפס לא מפקינן מיני' א"כ במחל הרי הוא תפיס ועומד עיי"ש מ"ש ע"ז. ובמהד"ג ח"ג סי' ק"ל ע"ש היטב בריש הסי' הנ"ל:
ואם סילוק מדבר שלא בא לעולם או מדבר שאינו ברשותו לא מהני כמו מחילה עי' בחו"מ סי' ר"ט ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קי"ד בסופו דלא מהני וכ"כ בח"ג סי' קנ"ח ועיי"ש במהד"ב ח"א סי' צ"א. ובמהד"ג ח"ג סי' כ"ב:
כג ראובן אמר לשמעון בפני עדים אני נותן לך חפץ זה במתנה ע"מ שתמחול לי מחילה גמורה החוב שיש לך עלי בשטר. ונתן לו החפץ וקבלו המלוה בשתיקה ולא השיב לו כלום. ואחר איזה ימים תובע המלוה חובו מהלוה באמרו אף שנתת לי החפץ ע"מ שאמחול לך החוב אני איני רוצה לקיים התנאי ואחזיר לך החפץ. ולא הוה מחילה כיון שאני לא אמרתי לך על המחיל' הן או לאו. ועוד טוען שהמחילה לא מהני כיון שתפיס בשטרי' עי' שו"ת קול אליהו חחו"מ סימן ג' שפסק דהדין עם הלוה ופטור מהחוב דנגד טענת המלוה דלא מהני המחילה מצד דתפיס בשטרי' רוב הפוסקים ס"ל דמהני עיין בחו"מ סי' רמ"א בהג"ה ובאחרונים שם. ומה שטוען שלא היה מחילה כיון ששתק בשעה שקבל החפץ גם זה אינו טענה דלא גרע מהיה מדבר עם האשה על ענין גיטה וקידושין ונתן לה סתם דיו. וה"נ כיון שראובן המלוה דיבר עמו על עסק המחילה ונתן לו המתנה ה"ז מחול דקבלת הגט או הקידושין או המתנה בנ"ד ע"פ מאמר הנותן הוי כהודאה וכן יש להוכיח ממ"ש הב"י בש"ע חו"מ סי' קפ"ה סעיף ד' בדין סרסור ע"ש בש"ך. גם מדברי הב"י על הטור בסי' רמ"א מחודש א' בשם מהרי"ק דאדם שעושה מעשה שנראה כמודה לחבירו הוי כמחילה מכ"ז נתבאר דבנ"ד המחילה קיימת והלוה פטור מחובו ועי' לעיל סי' כ"א מש"ש:
כד ראובן שלח לשמעון אוהבו שבמדינה אחרת סחורה למכרה שם וכתב לו שיתפרע מהסחורה שכר פאוו"ר (שפילינוער) וכן עשה שמכרה והצליח וכתב אגרת לראובן איך שמכר הסחורה וחשבון המעות ולבסוף כתב שהוא מוחל לו השכר פאטו"ר מחמת שהוא אוהבו מאז ומקדם. ועתה שלח ראובן אליו אחר מעותיו. וחזר בו שמעון ורוצה להתפרע מהמעות שכר פאנטוו"ר משלם. באמרו שלא קנו ממנו על המחילה ויכול לחזור בו עי' תשו' מהרשד"ם סי' שפ"ד והיוצא משם לנ"ד דאין לחייב לשמעון מצד מחילה. משום דלא שייך מחילה אלא בדבר שהוא ביד הנמחל והמוחל מוחל השעבוד שיש לו עליו. אבל בנ"ד שמה ששמעון מחל הוא עדיין בידו כיון שנכסי ראובן הם בידו לא שייך בו מחילה ע"כ תורף דבריו. ועי' בחו"מ סי' רמ"א ס"ב בהג"ה ומ"ש שם דו"ז בקצוה"ח ס"ק ב' וע"ש בנתיבות. ויש לחלק קצת ועמ"ש בסימן שאחר זה:
כה מלוה שמחל ללוה החוב ולא החזיר לו המשכון אם יכול לחזור מהמחילה. עיין בחו"מ סי' רמ"א סעיף ב' בהג"ה. ועמש"כ דו"ז בקצוה"ח ס"ק ב' וע"ש בנתיבות. וע"ש בס' שער משפט ס"ק א' שהוכיח כשיטת הר"ן דכיון דבע"ח קונה משכון חשיב גופו קנוי ולא מהני מחילה על דבר שגופו קנוי: כו מי ששכר פועל לעשות לו מלאכתו והקדים לו שכרו. ועתה הפועל אינו רוצה לעשות מלאכתו באמרו שהבעה"ב מחל לו אח"כ המלאכה וגם השכר שהקדים לו עי' בדיני פועל כלל פ"ב סימן י"ב:
כז בעה"ב שטוען באמצע הזמן שהמלמד מחל לו ויצא מביתו והמלמד טוען שגירשו מביתו ולא מחל לו עיין זה בדיני פועל כלל פ"ב סי' י"ג: כח עי' בשו"ת דרכי נועם סי' ג' דף ק"פ ע"ד שכתב אם הדברים מוכיחים שלא מחל לו ברצונו כי אם מתוך כעס וחימה. או דברים מוכיחים שלא היתה כוונתו למחול אינו מחילה ואע"פ שקנו מידו. דכל שידענו שלא גמר בלבו למחול אע"פ שלא היה אנוס אין הקנין מועיל לקיים אותה מחילה וכ"כ בסי' ט"ז יעו"ש. ועי' בסמוך בסימן ל' מ"ש בשם השע"א:
כט אחד עשה קרעדא וכתב לאחרים כל חילו ורכושו על שמם שלא ימצאו נושיו ממה לגבות והתפשר עם נושיו לתת להם מחצה או פחות בעד החובות שחייב להם והחזירו לו הוועקסלין סלין שהי' להם עליו.
אח"ז הפקיד ביד אחד מנושיו חפצים או מעות והנפקד מעכב הפקדון בעד מה שנ"ח לו מאז קודם הפשרה באמרו שלא מחל לו רק היה אונס מחמת שלא יכול לגבות ממנו כלום עיין בשו"ת אבני צדק חחו"מ סי' ב' שפסק שהדין עם התופס וא"צ להחזיר לו עד שיפרע לו הכל:
ל שמעון נתחייב שבועה לראובן. וכאשר פתחו האה"ק והתחיל שמעון להגיד על דעת המקום וכו' קם ראובן בחמתו ולא הניחו לשבע וחטף השבועה מיד השמש. ואחר שנה קם ראובן והתרה בו שישבע ושמעון טוען כיון שלא הניחו אז לשבע מחל לו. וראובן טוען שלא מחל לו. עי' בשו"ת שער אפרים סי' קמ"ב שהוכיח מפרק הגוזל קמא דף ק"ח ע"ב מההוא דבעי שם רבא עמד לשבע בשקר ולא הניחו מהו. ומתוס' שם דזה לא הוי מחילה ועיי"ש הג"ה מבן המחבר שכתב דאפי' אם בעלמא כשלא הניחו לשבע היה זה מחילה מ"מ בנ"ד לא הוי מחילה כיון שראובן קם בחמתו ולא הניחו לשבע. דמיא להאי דינא המבואר ברמ"א ססי' של"ג בעה"ב שאמר לפועל לך מעמדי אם אמר לו בדרך כעס אינו כלום עי' לעיל סי' כ"ח:
לא מי שנתן שטר פטורין לחבירו ואח"כ אומר שטעה בחשבונו ונשאר לו מעות אצל חבירו עי' בדיני פשרה כלל פ"א סי' י"ט:
לב מחילה בטעות עי' בדיני פשרה סי' ט"ו ט"ז י"ז ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' כ"א שהביא בשם הריב"ש סי' של"ה דכל שטעה בדין מועיל מחילה בטעות והוי מחילה. ועיין במהרי"ט בראשונות סי' ק"ב ובתשב"ץ שב"ץ ח"ב סי' ב' ובקצוה"ח סי' י"ז ובשער משפט סי' כ"ה ס"ק י"ז ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד ססי' קפ"ח ובמהד"ג ח"ב סי' קי"ז דדוקא בטעה מעצמו הוי מחילה אבל אם הטעוהו אחרים או שהטעוהו הדיין אזי לא הוי מחילה. וכן הדין בפשרה אם הדיין אמר לו שהדין נוטה לחובתו כמבואר בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ז' אות ז':
לג ראובן נתן חפץ לשמעון לשמור בשכר ושמעון מסרו ללוי לשמור ג"כ בשכר. ונגנב החפץ מיד לוי. ונתיאשו שלשתן. והתפשר שמעון עם לוי. ושילם לו לוי פחות משווי'. וראובן מחל לשמעון הכל. ואח"כ נמצא הגנב והחזיר ללוי החפץ. ועתה תובע שמעון החפץ מלוי וראובן תובע משמעון בגי' בדיני פשרה כלל פ"א סימן י"ז:
לד ראובן הפקיד אצל שמעון פקדון לשמור בחנם. ואח"כ נאבד ממנו הפקדון ואמר שמעון לראובן איני רוצה לעמוד עמך לדין ולא לשבע. הילך דמי הפקדון והשיב לו ראובן איני רוצה שתפסיד על ידי. והחזיר המעות לשמעון. אחר זמן חזר ראובן ותבע את שמעון עבור הפקדון והשיב לו שמעון כבר הבאתי לך דמי הפקדון והחזרת לי. וראובן מודה שכך היה. עי' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' קט"ז שכתב שכבר נשאל כיוצא בזה מלפני הרמב"ם ז"ל והשיב דאין לו עליו אלא חרם סתם שנאבד הפקדון ושלא פשע בו. והרדב"ז הקשה עליו דאם מצד מחילה נגע בו א"כ אפילו חרם א"צ דקיי"ל מחילה א"צ קנין וכ"כ הוא ז"ל ותירץ דלהפיס דעתו של בעל הפקדון הטיל עליו חרם סתם שאם לא ירצה לקבל בחרם נמצא שהפקדון בידו או שפשע בו לא תועיל המחילה אפילו שהיה מוחל בהדיא דהוי מחילה בטעות. א"נ דהרמב"ם מספקא לי' אי הוי מחילה כה"ג משום דהחזיר לו המעות. או לא הוי מחילה ולא רצה להשביעו מספק עוד כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה שאפילו שכותבין בשטרות ובכתובות שיהיה נאמן בלא שבועה ואפי' חרם סתם שיכול להחרים על כל מי שלוקח ממנו שלא כדין ונתן טעם לדבר לפי שאין זו שבועה אם תודה (האשה) שלקחה דבר (על כתובתה) תתחייב להחזירו ואם לא לקחה דבר לא יחול עליה החרם עכ"ד הרדב"ז:
וזה עת לא כביר נדפס ס' ערד שי על החו"מ וראיתי שם בסי' רצ"ה ס"א שהעתיק מספרי רק קושיית הרדב"ז על הרמב"ם בלי השני תירוצים שהשיב הרדב"ז רק כתב בסתם ראיתי ברדב"ז שנדחק לתרץ באיזה תירוצים והוא חידש לתרץ את הרמב"ם באופן היותר נאות (לדעתו) וז"ל שם בע"ש ולפענ"ד טעם הרמב"ם כמבואר בחו"מ סימן ע"א ס"ח דאין מועיל הנאמנות שלא להחרים חרם סתם אפילו אם פטרו בפירוש ע"ש בש"ך סקי"ז וי"ח וה"נ הוי כהמני' ופטרו רק משבועה ואפילו יהא כפטרו מחרם מ"מ אינו יכול לעכב מלהחרים סתם כמבואר שם הטעם. אח"כ ראיתי ברדב"ז שנדחק לתרץ באיזה תירוצים וכתב אח"כ וז"ל עוד כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה שאפילו שכותבין בשטרות שיהיה נאמן בלא שבועה ואפילו חרם סתם שיכול להחרים עיי"ש ואיך לא תירץ הרדב"ז קושייתו על הרמב"ם בזה וגם אינו ענין לשאלתו אלא ודאי דכוונתו (במ"ש) עו"ד כת"ב הרמב"ם ז"ל היינו דבזה יתורץ עוד (דין הרמב"ם הנ"ל) עכ"ל הס' ע"ש. ואני תמה עליו שיפלוט קולמוסו דבר כזה שהרדב"ז דחק מקודם לתרץ קושייתו על הרמב"ם בשני תירוצים אשר הם דחוקים לדעתו ואח"כ כתב בלשון עו"ד כת"ב הרמב"ם בתשוב"ה וכו' והעתיק רק לשון הרמב"ם ולא רמז בלשונו שום רמז שבזה מתורץ קושייתו על הרמב"ם אשר לדעת הע"ש העיקר הוא תירוץ זה ותירוצים הקודמים הם דחוקים. וגם למה תירץ מקודם שינוים דחוקים הלא ראה דברי הרמב"ם שהביא אח"כ ולמה לא תירץ תיכף תירוץ זה שהוא עיקר לדעת הע"ש. אמנם האמת יורה דרכו לאשר שהרדב"ז הביא דברי הרמב"ם הראשונים מענין חרם סתם הביא דבריו האחרונים בדין זה (ואולי שני הדינים הם בתשובה אחת) כי כן דרכי הגאונים הקדמונים ובטוב"י להמעיין בהם וכן משמע לשונו שכ' עו"ד כת"ב הרמב"ם וכו' שהעתיק זה לדין בפ"ע וכל אשר שכל ישר לו לא יתעקש בזה. וגוף הדבר מה שתירץ בע"ש קושיית הרדב"ז על הרמב"ם מדין המבואר בסימן ע"א דאם נתן הלוה להמלוה נאמנות שיפטור משבועה וחרם מ"מ יכול הלוה להחרים סתם על כל מי שנטל ממנו ממון שאינו חייב אין לו דמיון כלל לקושיית הרדב"ז דשם עומד הלוה וצווח שפרע להמלוה אך כיון שנתן לו נאמנות אינו יכול לחייב אותו שבועה וחרם כיון שכן הותנה ביניהם שפטרו משבועה וחרם. ע"כ עכ"פ יכול הלוה להטיל חרם סתם על מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין וכן להיפוך אם נתן המלוה להלוה נאמנות שיהא נאמן לטעון שפרע או שאר טענה בלי שבועה וחרם והמלוה תובע לפנינו וצווח שלא פרע לו שהדין שאינו יכול להטיל על הלוה שבועה מ"מ כיון שתובע שלא פרעו יכול להטיל חרם סתם על כל מי שמעכב מעותיו שחייב לו. והנה פשוט מאוד שאם המלוה יאמר להלוה אחר תביעתו אני מוחל לך התביעה בודאי אינו יכול שוב לחזור ולהטיל חרם סתם כיון דמחילה נקנה בדיבור בעלמא ושאני נאמנות שהאמינו שלא יכחיש לו החוב ועתה תובע באמרו שכופר מעותיו וטעה באמונתו. ומעתה נחזי בנדון הרמב"ם שהמפקיד היה לו תביעה על השומר שהדין שישבע השומר שאין הפקדון ברשותו כי נאבד ושלא פשע בשמירתו והשומר שילם לו המעות באמרו שאינו רוצה לעמוד עמו לדין ולא לישבע והמפקיד החזיר לו המעות ואמר לו שאינו רוצה שיפסיד השומר על ידו ואחר זמן חוזר המפקיד ותובע מהשומר כמבואר כ"ז בלשון השאלה. יש לדון בחזרת מעותיו על שני פנים הפן הא' שכוון המפקיד שאינו רוצה להפסידו בחנם ומחל לו תביעתו יען שמאמינו בלא שבועה. הפן הב' שהחזיר לו מעותיו כי אינו רוצה לקבל מעות בחנם פן האמת כדברי השומר ע"כ רוצה שישבע השומר שאינו ברשותו כי נאבד ושלא פשע ויפטור בדין כמבואר בסי' רצ"ה ס"א שאף אם הש"ח רוצה לשלם מ"מ צריך לישבע שאין החפץ ברשותו פן עיניו נתן בהחפץ. ומעתה יפה הקשה הרדב"ז דלמה פטרו הרמב"ם משבועה ופסק רק חרם סתם. ואם מצד מחילה נגע בו שהרמב"ם סובר דמה שהחזיר לו המעות כוונתו היה שמוחל לו תביעתו כי מאמין לו א"כ אפילו חרם א"צ דקיי"ל מחילה א"צ קנין וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וע"ז תירץ הרדב"ז שהוא כדי להפיס דעת המפקיד כיון שעתה הוא חוזר ותובע יטיל חרם סתם על כל מי שמעכב פקדונו שיש תחת ידו שאם לא ירצה השומר אף בזה נמצא שהפקדון ביד השומר ולא יועיל לו המחילה כי היה מחילה בטעות:
ועוד תירץ דהרמב"ם מספקא לי' אי הוי מחילה כה"ג משום דהחזיר לו המעות ר"ל דודאי כוונתו היה שהוא מוחל לו וא"כ אין עליו שום שבועה וחרם. או לא הוי מחילה וכוונתו היה שאינו רוצה ליקח ממנו מעות בחנם רק ישבע שאינו ברשותו ושלא פשע ויפטור ע"כ לא רצה להשביעו מספק והטיל עליו חרם סתם ושני התירוצים עולים יפה.
ותירוץ הע"ש דחוקה ודחוי' שדין נאמנות שהביא מסי' ע"א אינו ענין לדין הרמב"ם כלל ולא עלה ע"ד הרדב"ז תירוץ הע"ש. ועי' בחו"מ סי' רצ"ה בש"ך ס"ק א' ודו"ק: