דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל נה
דיני מזונות ורפואה:
א בדין הזן את חברו בסתם אי אמרינן דלמתנה נתכוון או ע"מ לשלם עי' בכלל זה סי' ט' ובשו"ת הרד"ם חו"מ סי' ד' ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קפ"ו:
ב מי שנתחייב לזון את בתו וחתנו כנהוג ובתוך זמן המזונות חלתה בתו והוציא עליה אביה הוצאות רפואות והאב רוצה לנכות לחתנו ממה שחייב לחתנו עבור ההוצאות הנ"ל. וחקר ג' חקירות. א' אם רפואה הוא בכלל חיוב מזונות עי' בחו"מ סי' ס' סעיף ג' ובאחרונים שם. ב' אם הוצאת רפואה הוי כמו פורע חובו של חבירו דפטור עי' בחו"מ סי' ק"ח סעי' א' בהג"ה ובסמ"ע ס"ק ט' וסי' תכ"ו ס"ק א'. ג' המהנה בתו או חברו בסתם אם הוא מתנה או ע"מ לשלם יעוין כ"ז בשו"ת הרד"ם חו"מ סי' ד'. ועיין בכלל מ"ח סי' י"ג:
ג אלמנה שהיא בבית אחד מבניה כמה שנים ואוכלת ושותה עמו על שלחנו. ויש להאלמנה הנ"ל כסף ושוה כסף בארגז שלה שעומד בחדר שיחד לה בנה. ולבסוף מבקש הבן ליקח מנכסיה דמי המזונות. ואמו האלמנה או אחיו אומרים שמה שפרנסה היה בדרך מצות כיבוד אם או בתורת צדקה וחסד עיין בשו"ת חות יאיר סי' קל"ד שפסק דהואיל ויש לה משלה לא רמיא על הבן לזונה וגם אין כאן צדקה וחסד. נאמן הבן בשבועה שכוונתו היה ע"מ לשלם לו. ומה שלא אמר לה כמה שנים כדי שלא לצער אותה. ואם מתה האלמנה והדין בין האחים אז מחויב לישבע שאין לו ממה ששייך לאמו רק מה שנמצא בארגז' שלא פרעה לו בעד המזונות או אתפסי' צררי:
זאת הוא תורף תשובתו עיי"ש בפרטות חילוקי דינים בזה באורך יעו"ש: ד אשה שנתקוטטה עם בעלה. ותברח מבית בעלה ותלך לבית אמה שהיתה אלמנה ולקחה עמה המטלטלים שהכניסה לבית בעלה בעת הנישואין. ואחר זמן מה השלימה עם בעלה וחזרה לביתו ותהי לו לאשה ועתה שניהם תובעים מאמה המטלטלים הנ"ל שהכניסה לביתה והיא מעכבת להם באמרה שמעכבת בעד המזונות שזכ' את בתה כל ימי פרידתם, והבעל טוען אדרבה היא השיאה עצה את בתה לברוח ממנו והפסידה אנפשה במה שזנה אותה עיין בשו"ת עדות ביהוסף להרב יוסף אלמושניני סי' ל"ח. שכתב דכל הפוסקים דפליגי בהא דעמד אחד ופרנסה כמבואר בב"י אה"ע סי' ע' ואף לדעת המהרשד"ם אה"ע סי' קכ"ג (עיין בבאה"ט סי' הנ"ל ס"ק כ"ב) הכל מודים בנדון זה דאין האם יכולה לעכב המטלטלים בעד מזונותיה.
דע"כ לא פליגי הפוסקים אלא כשהבעל הוציאה מביתו כי יצא הקצף מלפניו אבל בנ"ד שהיא היתה המסרבת וברחה מבית בעלה הכל מודים דדינה כמורדת והפסידה מזונותיה ועוד כיון שבעלה בעיר והמפרנס ראה שאין בעלה רוצה לפרנסה כיון שברחה מקטטה. פשיטא שהמפרנס הניח מעותיו על קרן צבי ולאו אסמך הבעל קא מפרנס לה עכ"ד:
ה מי שאמר כל הזן את אשתי אינו מפסיד עיין בדיני פורע חובו ש"ח כלל ס"ב סי' ט"ז:
ו ראובן תבע משמעון חמיו שישלם לו עבור מזונות בנו של חמיו שזן אותו ד' חדשים בביתו. עיין בשו"ת מנחם עזרי' מפאני אמצע סי' פ"ט שהעלה דשמעון פטור מכמה צדדים. דאם היה הבן יותר מבן וא"ו שנים ודאי דשמעון פטור כיון שאינו חייב במזונות בנו אלא דאי אמיד כייפינן ליה בתורת צדקה וא"כ ראובן מצוה הוא דעביד ואף אם הוא פחות מבן ששה שנים דמחויב אביו לזונו. אפילו הכי אם אדם אחר זן אותו הוי כפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור. רק אם הבן הוא גדול לכאו' הי' נראה לחייב את הבן כשיהי' לו לפרוע. אף דזן אותו בסתם מ"מ חייב דהוי כאומר לחברו קרע את כסותי ולא אמר לו ע"מ לפטור דחייב לשלם. עכ"ז כיון דאזלינן בממון בתר אומדנא. א"כ בנ"ד אומדנא דמוכח הוא שאם לא היה ראובן בא לכלל כעס עם חמיו לא היה תובע ממנו עבור מזונות בנו כי כן דרך הקרובים האמודים א"כ הוי מחילה ושוב אינו יכול לתבוע עכת"ד: ז מי שהחזיק יתום על שלחנו וזן אותו ועתה תובע ממנו דמי מזונות באמרו שהיה בדעתו עבור תשלומין עיין בנוב"י מהד"ת חחו"מ סס"י ל"ד שכתב דזהו א' מהל' עוממות. והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות. עיין בב"י חו"מ סי' קכ"ח מחודש ב'. ועיין בסס"י רמ"ו בהגה ובסי' ר"צ סעי' כ"ה ועיין ביו"ד סי' רנ"ג סעי' כ"ה ועיין באה"ע סי' ע' בב"ש ס"ק כ"ח. לכן אם אין לנו הוכחה ברורה שהאפוטרופס כוון בתורת צדקה והוא מוחזק בנכסי היתום ישבע שהיה בדעתו ע"מ לקבל תשלומין ומנכה דמי מזונות ממה שבידו. והכל לפי ראות עיני הדיין. עכ"ד ועיין בכנה"ג חו"מ סי' קכ"ח מאות ט"ז והלאה עד אות כ"ו. אח"ז נדפס ס' פ"ת על החו"מ וראיתי בסי' רמ"ו ס"ק ג' שהביא דברי הנוב"י הנ"ל ועוד תשובות בזה. ועיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך זן מה שציין בזה:
ח אם מת האב ונשאר יתום קטן.
ויורשי האב אומרים יהי גדל אצלינו.
והאם אומרת יהי גדל אצלי שאין מניחין את היתום אצל מי שראוי ליורשו משום חשש רציחה. ואם נשארו שני יתומים אם יש לחוש לזה עיין בדיני יתומים התובעים כלל מ"ה סי' ל':
וע"ש בסי' ל"א ביתומה מאמה שאם אמה שטוענת שתהא היתומה אצלה כדין הבת אצל אמה. ואבי היתומה טוען שתהיה אצלו כי הוא אביה ואין לה גואל קרוב ממנו יעו"ש:
ט הזן את חברו בסתם ולא תבעו. ומת הזן ועתה היורשים תובעים מהניזון דמי המזונות עיין בס' שערי משפט על החו"מ סי' ע"ט אמצע ס"ק ב' שיצא לדון בזה דבר חדש דאף שמבואר ברשב"א ור"ן דהזן את חברו בסתם וברמ"א סי' רמ"ו סעי' י"ז דהאומר אכול עמי בסתם חייב לשלם. היינו כשתבעו הזן בעצמו שהוא טענת ברי אבל ביורשים הוי רק טענת שמא ודאי דפטור מלשלם. וא"ל דזה שטוענים הב"ד עבור היתומים הוי כמו טענת ברי כמ"ש הרא"ש. הא ליתא דהיינו דוקא להחזיק ביד היתומים אבל להוציא לא טענינן להו כמבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ב ע"כ תורף דבריו וסיים וכן הדעת נוטה ולא ראה הרב ז"ל שכבר קדמו בזה הרב מחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' ג' שהעלה ממשמעות דברי הב"י יו"ד סי' רנ"ג דאין היורשים יכולים להוציא בטענת שמא משום דשמא למתנה נתכוון:
י ראובן הלך למרחקים. ועמד שמעון ונתן מזונות לבהמתו ובבא ראובן לביתו תובע ממנו שמעון בעד המזונות. עיין בשו"ת בית יעקב סי' קס"ה שכתב דאם זן שמעון את הבהמה ברשותו אז ראובן מחויב לשלם דדינו כמו שהי' בידו ממון חבירו ופרע חובו שלא מדעתו דמה שעשוי עשוי אך אפילו אם זן אותה בבית ראובן מ"מ נראה דחייב דלא דמי לפירנס אשת חבירו כמו שמוכח מתוס' ב"ק ד' ל"ד ע"א ד"ה הב"ע כשפיטמו וכן פסק בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' י"ד. וכן פסק בס' נתיבות השלום הלכות כתובה כתיב כ"א ס"ק ב':
אחד קנה מחבירו ארבעים שורים באופן שהקונה יקח כעת כ' שורים והמוכר יחזיק ברפת שלו כ' שורים י"ד ימים ומחויב ליתן להם שחת וסובין משלו. ואח"כ נתרצו שיקח הלוקח כל השורים לאשר פחדו כי המוכר הוא בע"ח גדול ועיכב המוכר השורים בעת הליכתם מהרפת עד לפני ביתו עד שהוכרח הלוקח לשלם לו כל דמי המקח וידונו בד"ת על מזונות הכ' שורים ואח"כ שחטו השורים ועתה תובע הקונה דמי המזונות של הי"ד ימים כי בשביל כך הוסיף על דמי השורים. והמוכר טוען כי לא התחייב עצמו רק ליתן להם שחת וסובין רק אם ישארו אצלו וגם כיון שכבר נשחטו השורים פטור ממזונות עיין בחו"מ סי' ס' סעי' ג' ובש"ך ס"ק י"ג ובאהע"ז בב"ש סי' צ"ד ס"ק יו"ד ושם בסי' קי"ד סעי' וא"ו לענין מזונות הבת בנתגרשה אמה ושם בסעי' י"ב ברמ"א לענין מתה הבת ובחו"מ סי' שי"ח בדין טחינת עשרים סאה. ועפי"ז פסק בתשו' מהרי"א הלוי סי' קנ"ח שמחויב המוכר לשלם לו דמי המזונות:
יא איש ואשה הבטיחו בקנין סודר ליתן מזונות לבתם וחתנם ג' שנים ונכתב כן בתנאים אחרונים ואח"כ מת האב באמצע הג' שנים והזוג תובעים מהיורשים עבור המזונות והיורשים אומרים שהחצי חל על האלמנה שתשלם מכתובתה שגבת' כמבואר בחו"מ סי' ע"ז באיש ואשתו שלוו מאחד עיין בתשו' שו"מ מהד"ב ח"ג שהביא מהנחלת שבעה בנוסח שח"ז ובתשו' מעיל צדקה סי' מ"ד דמועיל קנינה לכן החוב של המזונות מעתה חל על היורשים מחצה ועל האלמנה מחצה. דשנים שנתחייבו לזון לאחד הוי כמו שנים שלוו כמבואר בחו"מ סי' ס':
יב מי שנתחייב ליתן לבתו ולחתנו ג' שנים מזונות ובתוך הזמן חוזר וממאן ליתן מזונות בטענה שלא נתחייב רק משום דסבר שחתנו יתמיד בלימוד תורה ועתה שהוא סוחר אינו רוצה לזונם ורצה השואל לזכותו מצד אומדנא דמוכח עי' בשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' ה' שדחה דברי השואל: יג באה"ע סי' קי"ד ס"א דהמתחייב לזון את בת אשתו או איש אחר דחייב לזונו אף אם נתייקרו המזונות. וכתב שם הט"ז והב"ש ס"ק ג' דביוקר דלא שכיח פטור ממזונות דהוי כמו אונס דלא שכיח ועיין בס' שער משפט על חו"מ סי' ס' ס"ק ד' שהשיג עליהם ופסק דחייב אף ביוקר דלא שכיח כיון שהתחייב עצמו בלא שום תנאי הוי דינו כמו שאר בע"ח דחייב למכור כל נכסיו ולשלם:
יד ראובן הוציא שטר שכתוב בו שנתחייב שמעון ליתן לו מזונות כמה שנים או סך כך וכך לשנה ושמעון אינו רוצה לתת יותר משני שנים. וגם אינו רוצה ליתן מזונות רק רוצה לשלם לו כפי הסך הקצוב בשטר וראובן טוען שמחויב ליתן לו ששה שנים כדרך העולם וגם רוצה דוקא במזונות ולא דמיהם באמרו כי הבריר' בידו שיבור לו מזונות או דמיהן. עיין בבית אפרים חחו"מ סי' ע"ה שדעתו נראה דכיון דשנים סתם שני שנים במשמע.
והך לישנא דכמ' שנים יותר משנים במשמע וכיון דמפקינן לי' משנים אוקמי' אשלשה. ובענין חיוב מזונות משום דהוי דבר שאינו קצוב כבר הסכימו הפוסקים וכן המנהג בכל בתי דיני ישראל לחייב המתחייב בדבר שאינו קצוב. אך באמת כאן א"צ לזה דשפיר מקרי דבר הקצוב כיון שא"א לחייבו יותר משלשה שנים. ובענין הברירה ביד מי אם ביד המתחייב או ביד מי שנתחייב לו עיי"ש בסוף התשובה והובא בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' י"ז:
טו ראובן כתב בשטר לאשתו בשעת הנישואין שקבל עליו להאכיל ולהשקות את בן אשתו ולא כתב לזונו ולפרנסו. עיין בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' כ"ח:
טז המתחייב לזון את חברו והמקבל רוצה דמי מזונות. עי' בחו"מ סי' ס' סעי' ג' דפסק המחבר דחייב ליתן לו דמי מזונות ועיין באה"ע סי' קי"ד ס"א ושם בבאה"ט. ועיין בתשו' הרא"ש כלל ע"ד סי' א' בנתחייב לזון את חבירו במאכל ומשתה כל ימי חייו לפי כבודו ולפי הראוי לו והניזון תובע שיתן לו דמי מזונות. ופסק אחרי שחייב עצמו ליתן לו מאכל ומשתה לפי כבודו ולפי הראוי לו חייב ליתן לו מעות אם המקבל לא היה אוכל מקדם על שלחן אחרים. אבל אם גם מקודם היה ניזון על שלחן אחרים. אזי גם הנותן אינו מחויב רק לזונו על שלחנו. ועיי"ש עוד שכתב בעובדא דידיה שהיה כתוב בשטר מזונות לפי כבודו. ופסק דחייב לשכור לו משרת שיקנה לו כל הצטרכותו אם הורגל כך מקדם והעתיקו הרמ"א בסי' ס' בקיצור יעו"ש:
יז אחד שפסק לבנו ולכלתו מזונות זמן קצוב ובתוך הזמן מת הבן אם מחויב ליתן מזונו' לכלתו עד תשלום הזמן עיין בפתחי תשובה לאהע"ז סי' קי"ד ס"ק ב' שאסף דעת האחרונים בזה ועיין בחתם סופר חו"מ סי' ז' שנשאל בנדון שנכתב בתנאים אחרונים שמחייבים עצמם אבי הבן ואבי האשה ליתן להם מזונות זמן קצוב ואח"כ מתה האשה ולה בנות. אם מחויב אבי הבעל לתת מזונות לבנו וגם אבי האשה לבנות האשה מצד ירושה. ע"ש מה שהעלה בזה: