אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל נ"ד

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל נ"ד

כללים - כלל נג

דיני משכון ומשכנתא:

א המלוה על המשכון והתנה על מנת שלא אתחייב באחריות דפטור אף מפשיעה כמבואר בסימן ע"ב סעיף ז' עיי"ש בתומים לענין אם הזיק בעדים ובקצוה"ח ונתיבות חולקים עליו דמזיק בידים לא נכלל בלשון אחריות לפטור ע"ש לענין מתנה. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ע"ז שהביא ע"ז מכתובות דף קי"א ניהו דאחריות דעלמא לח קיבל עליו אחריות דנפשי' מי לא קיבל עלי' יעו"ש:

ב בדין דאסור להמלוה לכנוס לבית הלוה למשכנו משום לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. כתב בנתיבות סי' צ"ז דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר לתפוס כיון דבשביל פקדון מותר לתפוס א"כ אף שתופס חפץ גדול בכוונה שהיה שוה אף כנגד המלוה מותר אף שמכוון בשביל דבר האסור ודבר המותר. ועיין בשו"ת בית יצחק בשולי המכתב שבססי' ז' שתמה עליו:

ג ראובן קנה סחורה משמעון בסך מסוים ונתן לו משכון על הדמים. ושמעון הניח המשכון בבית שבחצרו שיש בו כל סחורותיו ובלילה נגנב כל הסחורה אשר בבית וגם המשכון. עי' בס' ערך השלחן על החו"מ סי' ע"ב אות זיי"ן שפסק דאפילו למ"ד המלוה על המשכון הוי ש"ח. הכא כ"ע מודי דהוה ש"ש דהא דמלוה לא הוי ש"ש בהאי הנאה דתפס לי' אחובי' כתבו התוס' בפרק האומנים והר"ן בתשובה סי' כ' משום דלא איתהני מלוה כלל במה שהלוהו ממה שלא היה מלוה לו ולא היה נותן לו משכון ע"ש. ופרוטה דר"י הוה הנאה פורתא ולא שכיחא כמבואר בפוסקים. א"כ בנ"ד שהרויח בסחורה שמכר לו. אמרינן שפיר בההוא הנאה דתפס לי' אחובי' הוה ש"ש. כדקיי"ל באומן דהוי ש"ש מהאי טעמא ודומה לזה מבואר בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ד. והש"ך ס"ק כ"א הסכים עמו היכא דהלוה לו המעות בריוח דאם המשכון מונח אצלו גם על הריוח דהוי ש"ש מהאי טעמא הנ"ל יעו"ש. (ובישועות יעקב הסכים עם הסמ"ע לדינא) ועי"ל בדיני קנין מטלטלי כלל פ"ח סי' א' ודו"ק וע' בנתיבות בחידושים סי' ע"ב ס"ק י"ג:

ד ראובן הלוה לשמעון סך שמנה מאות זהובים ונתן לו משכנות כסף וזהב שוים שבעה מאות זהובים וגם שלשלת של זהב ששוה שלשה מאות זהובים. ואח"כ נגנב מראובן השלשלת של זהב ועתה רוצה שמעון לנכות מהחוב כל דמי השלשלת. עי' בשו"ת מקור ברוך סי' נ"ב שפסק דכיון דמבואר בחו"מ סי' ע"ב בהג"ה דבשיווי המשכון שהוא יותר על החוב הוי ש"ח. א"כ בנ"ד כיון שהשלשלת היה שוה יותר על החוב שני מאות זהובים יכול המלוה לומר ללוה שלך נאבד והמשכון שתחת ידי הוא כנגד חובי ולא אפסיד רק מאה זהובים. ודמי למאי דאמרינן במנחות ופסקוהו הפוסקים בית בביתי שור בין שורי אני מוכר לך דאם מת אחד מהם מראהו המת. ואף דיש לחלק כמו שכתב הרשב"א והר"ן והה"מ פ"ו מה' זכיה דסיים לו בית מסוים ושור מסוים. אבל בנ"ד דאינו מסוים איזה משכון הוא המותר על דמי החוב כיון שנתן המשכנות בבת אחת א"כ היה ראוי שיפסיד גם המלוה לפי חשבון כמו בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים ונאבד מנה דההפסד לפי חשבון לזה שליש ולזה שני שלישים מ"מ יכול המלוה לומר קי"ל כרש"י והרמב"ן והריצב"א דאף בכה"ג יכול לומר שלך נאבד. ע"ש שהאריך ומסיק כן לדינא. וע' בחו"מ סי' רצ"ב סעיף יו"ד ברמ"א. ועיין בנתיבות סי' ע"ב בחידושים ס"ק י"א וס"ק ט"ז:

ה ראובן הלוה לשמעון מאה זהובים על משכון לפרוע לו בכל רביע שנה כ"ה זהובים ואחר שפרע לו שלשה זמנים ולא נ"ח לו רק כ"ה זהובים נאבד המשכון מן המלוה עי' בשו"ת חת"ס חחו"מ סי' נ"ז שפסק דהלוה פטור מן כ"ה זהו'. והמלוה פטור ממה שקיבל ע"ה זהו' יעו"ש:

ו לוה שנתן למלוה טבעת במשכון. ובתוכו קבוע אבן טוב וכיוצא. ונאבד האבן מן הטבעת. והמלוה טוען פן נאבד מיד הלוה קודם שלקחתי מידו כי אני לא השגחתי בעת קבלת הטבעת. עיין זה בדיני שומר כלל צ"ו סי' ס"ה וסי' ס"ח:

ז אחד תפס מחבירו חפץ למשכון בעד חובו. ואח"כ נגנב ממנו החפץ אם הוי ש"ש. עי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ב שמשיג על הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"א ופסק דאם נכנס לבית חבירו ותפס החפץ ודאי דהוי ש"ש. ואף אם חבירו נתן לו החפץ בתורת פקדון והוא תופסו בשביל חובו. מ"מ הוי ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אחובי'. דדוקא במשכנו בשעת הלואתו שייך סברת התוס' דלא אתהני כלל כיון דהיה בידו שלא להלוות לו. אבל אחר הלואתו שפיר איתהני מה שתפס עתה לבטחון על חובו והוי ש"ש. וכן מבואר ממשמעות הטור והש"ך בסי' ע"ב ס"ק ט':

ח מי שחייב לחבירו מנה. ונתן הלוה למלוה חפץ למכרו ולהשתלם מחובו. ונאבד החפץ מן המלוה. עי' שו"ת הרשב"ש בן הרשב"ץ סימן ר"מ שפסק דדינו כמשכנו בשעת הלואתו דהוי ש"ש. וכן פסק שם בסי' תקע"ה אע"פ שלא נטלו בתורת משכון. מ"מ לבו היה נכון ובטוח שישתלם חובו מדמי החפץ שימכור אותו. וכן פסק בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' ר"ב. וכן פסק בתשו' מהריט"ץ סי' י"ב ערך השלחן סי' ע"ב אות ח':

ט אחד לוה מחברה גמילות חסדים מעות על משכון. ולאחר זמן נברר גבאי חדש ונטל המשכון לידו. ואח"כ המיר הגבאי ונטל המשכון עמו. פסק בשער אפרים סי' קכ"ב דהלוה מחויב לשלם להחבורה כל החוב וע' בספר שער משפט על החו"מ סי' ע"ב ס"ק יו"ד שביאר דבריו קצת:

י כתב בכנה"ג סי' ע"ב בהגהב"י אות י"ט דאפילו למ"ד מלוה על המשכון הוי ש"ש. אם הראה המלוה ללוה מקום השמירה ונתרצה הו"ל כאלו התנה בפירוש שנפטר בשמירה זו ועיין בחו"מ סי' רצ"א סעיף י"ז:

יא מי שהיה בידו משכנות והניחם בכיפה של אבנים ונפלה אש. וקדם והציל החפצים שהיה לו בבית מקורה בעצים. ובתוך כך נתבקע הכיפה ונשרפו המשכנות עיין בשו"ת חת"ס סי' ט"ז שהשיג על הש"ך בסי' ש"ג ס"ק ז' שכתב דבקדם והציל את שלו חייב אף בש"ח ופסק דפטור בש"ח. וגם שכיפה של אבנים הוא בחזקת משומר וגם בנוב"י מהד"ק סי' ל"ו השיג על הש"ך. וכ"פ דו"ז בקצוה"ח שם סק"ג. וע"ל בדיני שומרים כלל צ"ו סי' מ"ח בזה: ועי' בתשו' מהר"ם שיק חחו"מ סי' מ"ח בעובדא שאחד היה לו חפץ במשכון ובלילה ראה שאחזה אש ברפת שלו והלך בבהלה לתוך הרפת ונשרף שם. והאש הלכה והציתה גם את הבית ונשרפו כליו שבתוך הבית. ועתה תובע הלוה את אלמנת האיש הנ"ל שהמשכון היה שוה מאה זהו'. ולוה עליו רק חמשים זהו'. והאלמנה משיבה ידעתי אבל נבהלה אז ונעשית חסר דעה והעכו"ם הוציאוה שלא תשרף. ויודעת שהמשכון היה מונח בארגז סגור היטב באין חשש לגניבה. וגם לאחר ששב רוחה אליה מצאה איזה מטלטלים אשר הוציאו חוצה להציל ואחר איזה רגעים אחזה האש במהירות ונשרף הכל ולא היה אפשר להציל המשכון מתוך הארגז ונשרף כי א"א שגנבו המשכון מן הארגז כי היה סגור ומסוגר. והביא שם דברי הש"ך והחת"ס הנ"ל.

וחקר שיש סברות לפטור גם בש"ש אמנם דעת הרמ"א בסי' שפ"ח סוף סעיף ב' דאונס ממון לא חשוב אונס והעלה דאף דקיי"ל בסי' ע"ב סוף סעיף ב' דכנגד החוב הוי ש"ש מ"מ לפי טענת האלמנה שהיתה מטורפת בדעתה אף אי נגנב המשכון מן הארגז הוי גניבה באונס ועפ"י שכתב דו"ז בקצוה"ח בסי' ע"ב סק"ה דבמשכון דהטעם דהוי ש"ש כנגד החוב משום דהוי כאלו התנה כל זמן שלא יחזיר לו משכונו לא ישלם החוב ועל אונס לא התנה וממילא בכה"ג דהוי אונס בגניבה לא קיבל עלי'. אח"כ אם תשבע האלמנה דהיתה אז מטורפת בדעתה אפילו אם נגנב המשכון חייב הלוה לשלם כל החוב. וסיים שלדעתו טוב לפשר שלא תשבע האלמנה ותפסיד החוב ובעל המשכון יפסיד מה שהיה שוה יותר מן החוב:

ראובן הלוה מעות לשמעון על ביתו במשכנתא בנכייתא וכן מי שהשכיר ביתו וקדם השוכר ושילם לו כל דמי השכירות בעד שנה ובתוך הזמן נשרף הבית באונס ותובע המלוה דמי חובו והשוכר דמי השכירות אשר כבר שילם. ע' בחו"מ סי' שי"ב סעיף י"ז ובסמ"ע ס"ק ל"ד ובש"ך שם ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' כ"ה שפסק בדין שהשכירות להמשכיר מחייב להחזיר לו דמי השכירות בעד הזמן שלא דר בו. ואין המשכיר יכול לומר קי"ל כדעת הריב"א שהביא שם הסמ"ע. ואם עדיין לא נתן השוכר המעות אף שהתנה המשכיר שיקדים לו השכירות הדבר פשוט דא"צ השוכר לשלם רק עבור הזמן שדר קודם שנשרף ודחה דברי הנתיבות שחילק שם בין התנה ללא התנה דלעולם א"צ השוכר לשלם רק עבור הזמן שדר בהבית. ובדין אם הבית היה במשכנתא בנכייתא פסק דהעיקר כהש"ך בסי' ע"ב ס"ק כ' דבאונס פטור המלוה אף לשמואל ע"כ מחויב הלוה לשלם להמלוה כל החוב לכל הדיעות. וע' בפ"ת סי' שי"ב ס"ק י"א מה שציין בדין שכירות הבית שנשרף ובתשו' שו"מ מהד"ב ח"ג סי' קכ"ט:

יב שנים שהלוו לעכו"ם על משכון זה מנה וזה מאתיים ונאבד המשכון. והעכו"ם תובע מהם שיווי המשכון שיתר על החוב היאך ישלמו אם לפי ערך החוב. עי' בדיני חלוקות מטלטלים כלל מ"ם סי' וא"ו:

יג דברים העשוים להשאיל ולהשכיר שמבואר בסי' ע"ב סי"ח י"ט שאינו נאמן לטעון עליו שהוא בידו במשכון. ע' בדיני חזקת מטלטלים כלל ל"ו סי' א' וסי' ב' איזה דברים הם בכלל עשוים להשאיל ולהשכיר:

יד מלוה תובע מהלוה הלואתו. והלוה טוען יש לי בידך משכון. והמלוה כופר במשכון עיין חו"מ ס' ע"ב סעיף כ"ב. ועיין בערך השלחן סי' הנ"ל אות כ"ט שכתב דהיינו דוקא במלוה ע"פ. אבל בשטר כשבע המלוה ונוטל כטוען פרעתי. וכ"כ הרדב"ז בח"ג סי' תר"ך וכ"כ הרשב"ש סי' קצ"ד ואם טוען על כת"י יש לי בידך משכון והמלוה סותר מבואר שם ברדב"ז דדינו כמו במלוה ע"פ (שמבואר דינו בחו"מ ס' וסעי' הנ"ל) דמגו דיכול לומר פרעתי נאמן לומר שהניח לו משכון על החוב. והרב ערך השלחן כתב עליו דטוען יש לי משנן הוי כטוען יש לי בידך כנגדו דאינו נאמן אף במלוה ע"פ רק במגו דפרעתיך כמבואר ברמב"ם ופסקו המחבר ורמ"א סי' ע"ה סעיף י"ג יעו"ש. ולכן בשטר או בכת"י מקוים שיש בו נאמנות דאין נאמן לטעון פרעתי אינו נאמן לומר יש לי משכון בידך בלא מגו. וכן במלוה ע"פ בעדים בתוך זמנו ג"כ הדין כן עכ"ד:

טו ראובן היה לו פסק על שמעון שישבע או יתן סך ממון ושמעון לא רצה לשבע והתפשר עמו ליתן לו סך מסוים בעד הפסק. ונתן משכון ביד שליש על הפשרה הנ"ל וקבע זמן פרעון. ואח"כ עבר הזמן ולא פרע ונתן השליש המשכון לראובן. ואח"כ הביא שמעון עדים שעל פיהם הוא פטור משבועה הנ"ל ותובע מראובן המשכון עיין בדיני פשרה כלל פ"א סי' ט"ו: טז מלוה על המשכון ושניהם מסופקים בפרעון אם פרע הלוה עיין בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ע"ה שסיים אב"ל כא"ן הלו"ה טוע"ן בר"י פרעתיך משמע דאה הלוה היה טוען שמא היה חייב מצד א"י אם פרעתיך אף שגם המלוה טוען שם שמא. כיון שתפיס במשכון ודמי למלוה בשטר ששניהם מסופקים בפרעון שחייב לשלם כמבואר בסי' פ"ב ס"א:

שוב מצאתי הדבר מפורש בס' ערך השלחן על החו"מ סי' ע"ב אות ל"א ויש שם תיבות משובשים כמובן למעיין שם. ועש"כ וכן מוכח מהרשב"א סי' אלף מ"א שפסק במלוה על המשכון והלוה אומר פרעתיך והמלוה אומר א"י שהדין עם הלוה שא"י להוציא מהלוה בטענת ספק וסיים וכש"כ במלוה בשטר שהדין כן. הרי דמלוה בשטר גרע ממלוה על המשכון. וכיון דקיי"ל בסי' פ"ב ס"ב דבשטר אם שניהם מסופקים בפרעון דגובה המלוה א"כ מכש"כ במלוה על המשכון דגובה המלוה:

יז משכון שהיה ביד גבאי של הקדש ומת הגבאי ולא נודע כמה חייב עליו הלוה עיין בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך הקדש שהביא בשם מהריק"ש סי' ק"ח שפסק דכיון שידענו היותו משכון ואינו של הקדש לגמרי הבעלים נשבעים ומשלמים מה שהודו. דכל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל. ואם היה שם עד אחד שידע מהמשכון והחוב כמה הוא פוטרו משבועה ומיהו מחרימין עליו כמה הוא חייב וע' בסי' שאח"ז:

יח אפוטרופס של יתמי שמעון שמצא כתוב בפנקס שמעון שחייב לו ראובן על משכנות אלו סך מאה זהובים. וראובן טוען שפרע לו בחייו חמשים זהובים ונשאר לו חייב רק חמשים. עיין בשבות יעקב ח"ב סימן קע"א שכתב דלכאורה דין זה מבואר בסי' ע"ב סעיף ל"ה.

אולם לדינא מסיק דבנ"ד האפוטרופס נאמן להעיד ליתומים שאביהם לא צוה ע"כ הדין שמחויב ראובן לשלם כפי הכתוב בפנקס ואין לו שום שבועה לא על היתומים ולא על האפוטרופס. ועמש"כ עליו בכלל ז' סי' ב':

יט אם פרע הלוה למלוה בפני עדים ואח"כ תובע שיחזיר לו משכונו וטוען המלוה חוב אחר יש לי עליך ועל אותו החוב קבלתי ע' בדיני סטראי כלל ע"ג סי' ד' מש"ש:

כ ראובן הלוה לשמעון על משכון מנה. והוא שוה מאתיים וכשבא לפדות המשכון אמרה לו אשתו שגם היא הלותה לו מנה אם יכול ראובן לעכב המשכון עבורה ע' בשבות יעקב ח"ב סי' ק"פ שפסק דאינו יכול לתפוס עבורה כיון שהוא אינו יכול לישבע ששמעון חייב לאשתו כיון שאינו יודע. יעו"ש כי קצרתי:

אשה השכינה את הצעיף ממרגליות שלה אצל אחד בהסכמת בעלה ועתה רוצה המלוה לתפוס את הצעיף עבור החוב שמגיע לו מבעלה והאשה טוענת שהצעיף הנ"ל בא אליה זה כמה שנים שקנתה ממעות שירשה מאמה אחר הנישואין ואם היתה טוענת שהכניסה הצעיף לבעלה בשעת הנישואין היתה נאמנת כמבואר בחו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו אבל כיון שאומרת שקנתה הצעיף זמן רב אחר הנישואין לבעלה הוי כאלו הממון בידה וכיון דסתם אשה הוי נו"נ בתוך הבית אינה נאמנת. ונסתפק השואל כיון דהב"ש באהע"ז סי' פ"ה והתומים רסי' ס"ב חולקים על הש"ך וס"ל דגם אשה הנו"נ נאמנת במגו וכאן יש לה מגו דיכולה לומר שהכניסה הצעיף לבעל בשעת הנישואין. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' כ' שהאריך בזה והעלה דהדין עם המלוה ויכול לתפוס. וע"ש שדו"ז הקצוה"ח סתם כדעת הש"ך וכ"כ בפשיטות בהפלאה בקו"א סי' פ"ה ס"ק ט"ו יעו"ש. עו"כ דכאן לא הוי מגו כיון שהוא קול מפורסים שקנתה הצעיף זמן רב אחר הנישואין אף שאין עדים ברורים ע"ז לא הוי מגו כמ"ש ברמ"א סי' ע"ב סעיף י"ח וכל האחרונים הסכימו להרמ"א וראי' ברורה מדין המבואר בסי' ק"כ סעיף ה' דלא אמרינן מגו נגד קול:

כא ראובן פרע את חובו על המשכון כפי שפשרו הדיינים בקנין ועתה טוען המלוה כי אין בידו להחזיר את המשכון לאשר שבנו לקח את המשכון מביתו שלא מדעתו ואינו רוצה להחזיר עד שראובן יעמוד עמו לד"ת על תביעתו שיש לו עליו. עי' בשו"ת הרמ"ץ חחו"מ סי' ח' שהדין עם בנו דהרי נשתרבב המנהג שהב"ד מעקלין כמ"ש בחו"מ סי' ע"ג וע' ברמ"א ובסמ"ע סי' ד' ומח יב לעמוד מקודם עם בנו לד"ת:

כב מי שחייב לחבירו על משכון ודחקו המלוה לפדותו ואמר לו הלוה יהא המשכון שלך. עיין בחו"מ סי' ע"ב סעיף כ"ו וסי' ע"ג סעיף י"ז בהג"ה דלא קנה משום דדחוי קא מדחי לי'. וע"ש בש"ך סי' ע"ב ס"ק קי"ד שמשיג על המחבר. וע"ש בנתיבות המשפט. וע' ברדב"ז ח"ב סימן כ"ב שכתב דוקא דחקו לפדותו. אבל אם לא דחקו וכ"ש אם לא הגיע זמן פרעון וא"ל קני המשכון קנה כיון שהוא ברשותו. ועוד כתב שם. דאף בדחקו לפדותו אם קנו מידו מהני וכ"כ בש"מ בפ' הבית והעליה בשם הרמ"ך גבי כותל שנפל לתוך גינת חבירו (והוא בחו"מ סי' קס"ו). וא"ל לבעל הגינה פנה האבנים ויהיו שלך דאם קנו מידו א"י לחזור. א"כ ה"נ במשכון והובא בערך השלחן אות ל"ב ול"ג:

כג אם אמר הלוה להמלוה שימכור המשכון ומכרו אם מהני אמירתו לבד ואם אמר בדרך כעס. עי' בכלל פ"ז סי' ל"ט:

כד מלוה על המשכון שתבע חובו מלוה. והשיב לו הלוה אם לא אביא לך המעות כעת מחר. לך ומכור המשכון. ולימים מכר המלוה המשכון בפחות משווי' ועתה רוצה הלוה לבטל המכר באמרו שדעתו היה שימכור בשווי' פסק בשו"ת זרע יעקב סי' ל"ז כיון דמצד שליחות נגעו בה כמבואר בסי' ע"ג בסמ"ע ס"ק מ"ה ובש"ך ס"ק כ"ב. וקיי"ל דשליח שטעה בכ"ש מכרו בטל. א"כ בנ"ד שמכר בפחות משווי' המכר בטל. אם לא שהודיעו ללוה והסכים למכרו בסך זה עכ"ד שו"ר שהדבר מפורש בקיצור בש"ך סימן הנ"ל ס"ק מ"ד בשם מהרי"ק:

כה ראובן לוה משמעון על משכנות זהב סך מאה זהובים. ומשום היתר רבית עשו ביניהם מכירה גמורה שהוא מוכר לו החפצים לחלוטין בעד הסך הנ"ל. והמלוה הבטיחו מרצונו שאם יתן לו אח"כ סך כך וכך ריוח אזי יחזיר וימכור לו התכשיטין הנ"ל אבל לא שיהיה מחויב בדבר רק ברצונו תליא מילתא ואח"כ בא זה לפדותו ולהוסיף לו הרי"ח וטוען המלוה שקנה אותם כדינו במקח גמור ואין רצונו למכור בחזרה. והמוכר טוען שלא נעשה זאת רק לענין להפקיע איסור רבית. עיין בשו"ת צמח צדק סי' כ' שפסק דמחויב להחזיר לו בעד הריוח שנותן לו. ושם בסי' כ"א נדון כזה. ועיין בט"ז או"ח סי' רמ"ו ס"ק ה' שחולק בדין זה וכתב דיש בו איסור רבית כיון דמחויב להחזיר לו יעו"ש. והאליהו רבא שם ס"ק י"ב דחה ג"כ ראיות הרב צ"צ והעלה דאין להקל באיסור רבית אלא היכא דמכרו מכירה גמורה שיהא המוכר יכול להחזיק בו יעו"ש. והרב שבות יעקב ח"א סי' קנ"ו הביא בשם מהר"ש הלוי סי' כ' שחולק על דין הצ"צ. אך הוא קיים סברת הצ"צ. ועיין בפ"מ או"ח על הט"ז הנ"ל שהליץ ג"כ קצת בעד הצ"צ ועיין בשער דיעה הנדפס בסוף ס' שער משפט סימן קע"ד ס"ק א' שהשיג על הצ"צ ודחה כל ראיותיו ופסק דאין הלוקח צריך להחזיר לו כלל. ועיין ביו"ד סימן הנ"ל בהגהות הגאון יד שאול מ"ש עליו. וע' סי' קס"ט סי"ח בש"ך וט"ז שם ובקונטרס הסמ"ע סי"ג. ועמ"ש בסימן שאח"ז. ובכלל צ"ב סי' ב'. ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ט"ז. ועיין בשו"ת פני יהושע ח"א חיו"ד סס"י ד' אופן היתר שהסכים בצירוף גדולים:

כו ראובן הלוה לשמעון עשרים זהובים על משכנות. וכתב לו על המשכנות שטר מכירה בכל אופן המועיל כדי שיהא בטוח ששמעון יפדה המשכנות לזמן שקבע לו. ובסוף שטר המכירה כתב. אכן נתרצה ראובן ברצון טוב שאם אתן לו לזמן פלוני העשרים זהו' אזי נתרצה לי להחזיר לי כל המטלטלים שמכרתי לו ויהי אחר זמן שלשה חדשים נתוודע לראובן המלוה שהמשכנות אינם שוים אף חצי מסך ההלואה ותובע מעותיו משמעון ושמעון טוען כנגדו שלקח ממנו קודם כמה שנים רבית ורוצה לנכות לו עכשיו מהחוב הנ"ל. עיין בשו"ת חות יאיר סימן צ"ח צ"ט וסי' קט"ו קט"ז קי"ז שנתווכחו גדולי הדור בענין טענת רבית. ועכ"פ יוצא משם דכ' מכירה זו אין לה דין מכר לחלוטין כיון שלא נעשה רק לבטוח ההלוא' ע"כ המלוה יכול לתבוע הלואתו:

כז אם התנה הלוה שאם לא ישלם עד זמן פלוני יהא המשכון שלך מעכשיו ואח"כ הוזל המשכון והמלוה תובע חובי והלוה טוען שהמשכון מוחלט לו כפי התנאים ואינו מחויב לשלם עי' במקור חיים סי' תמ"א בביאורים ס"ק ד' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סימן קצ"ט בד"ה והנ"ה שאר"י שפסק דמחייב לשלם החוב:

כח ראובן הביא משכון לשמעון ואמר לו שהוא של עכו"ם פלוני ששלחו ללות לו מעות ברבית עד זמן פלוני. והלוה לו שמעון על המשכון ובעבור זמן הפרעון מכר שמעון המשכון מבלי הגיד לראובן אם רוצה לפדותו ואח"כ נודע זה לראובן ובא אל שמעין ואמר לו הילך מעותך הקרן והרבית ותן לי משכוני שאם לא אחזור המשכון להעכו"ם אהיה מוכרח לשלם לו הרבה יותר על שיוי המשכון כפי דתם וכ"ש עכו"ם זה שהוא אלם ואנס. ישמעון משיב אין לי עסק עם העכו"ם והמשכון לא היה שוה יותר על החוב עיין בשו"ת מקור ברוך סס"י כ"ד שכתב שאם יכריח העכו"ם לשמעון לפייסו בהרבה ממון יותר על שיוי המשכון. כפי הנראה ממה שכ' מהר"ם והרא"ש ז"ל הסכים עמו בתשובה נראה דחייב המלוה לשלם:

כט אחד השכין ס"ת בעד חוב ועברו כמה שנים ולא פדאו הלוה כי נחבש בבית האסורים והקדיש המלוה את הס"ת לביהכנ"ס לקהל. ועתה בא הלוה ורוצה לעדותו אם מחויבים הקהל להחזיר לו ולמי שייך מעות החוב אם למלוה או להקהל עיין בדיני ס"ת סי' י':

ל ראובן השכין חפץ ביד שמעון שאם לא יפדנו עד זמן פלוני יהא שלו מעכשיו. וכשהגיע זמן הפרעון לא היה המלוה בעיר כי נסע למרחוק. ועי"ז נסע גם הלוה לדרכו באיזה מסחר. ועתה כבא המלוה והלוה לביתם. בא הלו' לפדות משכונו והמלוה טוען כבר עבר הזמן. ואף שלא היה בעיר הי' לו להשליש המעות אצל הב"ד. עיין בשבות יעקב ח"ב סימן קנ"ד שפסק דהדין עם הלוה דכל שהמלוה לא היה בעיר לא חל הזמן. ועי' בחו"מ סי' ע"ג סעיף ח' בנשבע לפרוע לזמן פלוני והגיע הזמן והמלוה אינו בעיר וכו'. ולא נתחייב ג"כ להשליש ביד ביד. ובפרט בנ"ד שיש לו משכון דודאי אינו מחויב להשליש המעות ולהניח משכונו ביד המלוה כי אדעתא דהכי לא התנה מתחלה. אולם אם הניח המלוה משכונו ביד אשתו ובניו שיוכל הלוה לפדותו אם הודיע לו אזי מחויב לפדותו בזמנו ואם לאו נחלט משכונו:

לא אם נאמן עכו"ם לסמוך עליו בשומת המשכון בב"ד כמה הוא שוה. עיין בדיני עכו"ם כלל ע"ז סי' ט"ז:

לב ראובן לוה מאחיו מנה על עיסקא ונתן לו משכון ועתה בא חותן ראובן ובירור בעדים שהמשכון הוא שלו ובא ליד ראובן בשאלה ותובע מהמלוה שיחזיר לו משכונו עיין בדיני תקנת השוק כלל קי"א סי' ז':

לג בעל שמכר או השכין בגדי אשתו והאשה תובעת מהלוקח או מהמלוה באמרה שעש' שלא ברשותה עיין בדיני חזקת מטלטלים כלל ל"ו סי' י"ג: לד ראובן השכין ביתו לשמעון שידור בה כל ימי המשכונה. ושמעון לא דר בה רק השכירה לאחר. וראובן טוען איני רוצה שתשכירנו לאחר. ועתה שהשכרת אני אטול השכירות.

מצאתי בשו"ת הרשב"ש סימן שנ"ה שכתב במשכן חצירו לחבירו לדור בה הכוונה שיאכל פירותיה א"כ אין הפרש בין דר בעצמו או השכירה לאחרים אמנם אם הלוה התנה בפירוש ע"מ שתדור בעצמך ולא תשכירנו לאחרים. אז ב"ב של השוכר הם מרובים משל שמעון ומנהג העיר להוסיף בשכירות ע"פ תוספת הנפשות אותו תוספת נוטל ראובן בעל החצר וכל זה כשלא ידע ראובן שהשכירו שמעון לאחר אבל אם ידע ושתיק ולבסוף צווח אין בדבריו כלום יעו"ש:

לה אחד השכין ביתו לחבירו והותנה שכל זמן שלא יחזיר לו המעות ידור בביתו בחנם ומת המלוה ורוצה הלוה לנכות להיורשים מדמי ההלואה בעד הדירה שדר בו המלוה כמה שנים באמרו שהוא רבית קציצה עי' כאן סי' מ"ד ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' קט"ו שהביא דברי הש"ך ביו"ד סי' קע"ב ס"ק ז' והחוו"ד שם. וכפול התשו' הנ"ל במהד"ד ח"ג סי' קי"ט: לו אחד השכין ביתו לחברו בעד סך מסוים ונכתב במשכנתא שקיבל המעות על עיסקא ובעד העיסקא ידור בהבית. ולימים מת המקבל וטוענים היתומים כיון שהוא רק כת"י טוענים ליתומים שמא פרע אביהם. עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן נ"א שפסק דמשכנתא אף דהוא רק כת"י לא טענינין ליתמי פרוע ומחויבים לשלם. וינכו שכר דירה בעד השנים שישב המלוה בהדירה אחרי מות אביהם שנתבטל העיסקא והביא דברי החוות דעת ביו"ד סי' קע"ב ס"ק ב' שנסתפק במקבל עיסקא שהתפשר שידור הנותן בביתו בעד פשר העיסקא. ואח"כ טוען המקבל לא הרוחתי אם חייב הנותן לשלם שכר דירה. ולי' פשיטא לי' דחייב לשלם. ועי' בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' ח' באורך קצת:

לז ריבה אחת השכינה עצמה אצל בעה"ב אחד למשרתת ועזבה אצלו למשכון נזמים של זהב. והלכה לה ולא נודע איה. מה לעשות בהנזמים. עיין בדיני מחילה כלל נ"ז סי' ח':

לח מלוה שהעלה חובו בפנקס הטאבילאציע על הבית של הלוה עיין בדיני מצרנות כלל ס' סי' י"ח. מ"ש בשם הח"ס לענין מצרן דדעתו נוטה דהטאבילאציאן הוי כמו משכנתא:

לט ראובן לוה אצל עכו"ם באמצעות שמעון מעות ברבית על משכון. וכאשר עבר זמן הפרעון נתן העכו"ם המשכון לשמעון למכרו ולהביא לו מעותיו. וביני ביני מת העכו"ם. ועש' שמעון פעולה באמצעות עכו"ם אחר שהי' בידו פנקס החובות של העכו"ם המת ומחק כל החוב של ראובן. ועתה שמעון מחזיק במשכנות ראובן עד שיפרע כל הקרן והרבית עיין בדיני ערב כלל מ"ח סי' כ"ט:

מ ראובן הלוה לשמעון סך ממון ינתן לו במשכון כלי מלחמה אשר קנה מהשוללים. והניחם ראובן בכיפה שלו. ואח"כ נתוודע שהוא סכנה עצומה מפני השרים כל מי אשר ימצא ברשותו כלי המלחמה הנ"ל. והתחכם ראובן והלך בעצמו אל השר ומסר לו הכלי מלחמה כאלו הוא עושה מרצונו כדי להציל את נפשו. ועתה תובע מעותיו מן שמעון עיין בזה באורך בחתם סופר חו"מ סימן קנ"ו. ועיין בחו"מ סימן רצ"ב סעיף ח' וסימן שפ"ח ססעיף ב' ברמ"א. יעי"ש בגוף התשובה כי קצרתי בהשאלה:

מא אחד שהיה לו שטר עיסקא על חברו וגם היה לו משכון לבטחון ונגנב המשכון מיד המלוה. עיין בשו"ת הגאון מוהר"ח כהן חחו"מ סי' י"ח שהסכים לדעת השואל דיפה כיון לדינא דהוי שמירה בבעלים מתרי טעמא חדא מטעם דנוהגים לכתוב בכל שטע"ס ושכר עמלי קבלתי לפי"ז הו"ל הלוה שכיר אצל המלוה ואיתא בסי' רצ"א סעיף כ"ח אם שאל השומר את הבעלים או שכרם הרי השומר פטור. מכלום וכו'. ועוד כיון דקיי"ל דהאי עיסקא הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון וא"כ כמו דהמלוה הוי שומר על המשכון כך הלוה הוה שומר על המעות פלגא פקדון וא"כ הו"ל דין המבואר בסימן ש"ה סעיף וא"ו שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים ואין לתמוהה לפ"ז על מ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק כ"א דישראל הממשכן לישראל אחר משכון שיש ת"י מישראל על עיסקא או היתר אחר אם המלוה הוי ש"ש מחמת הנאת הריוח יעו"ש ותיפוק לי' דאפילו אם הוי ש"ש מ"מ פטור מגניבה ואבדה מצד דהו"ל שמירה בבעלים. משום הא לא אריא דהש"ך מילתא דפסיקא רוצה להשמיענו דאפילו אם אינו ע"פ היתמע"ס אלא ע"פ שאר היתר כמ"ש בלשונו באופן דלא שייך בי' שמירה בבעלים ואף בהיתר עיסקא נמי משכחת לי' דלא יהא שמירה בבעלים כגון שהמשכון בא ליד המלוה עד שלא נתן עדיין המעות בעיסקא יעוין בסס"י רצ"א נעשה עליו שומר תחלה וכו'. ועיין בזה בתומים סי' ע"ב ס"ק י"ג ע"כ. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' מ"ז ובשו"ת מהרי"א אסאד חחו"מ סי' רכ"ב:

מב אחד הלוה על המשכון ברבית בלא היתר ונאבד המשכון והמלוה מודה שלא היה מחזיר לו המשכון עד שהי' משלם לו הרבית אף שהוא באיסור אם הוי ש"ש בשביל שהיה לוקח רבית כמ"ש הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק י"ד והש"ך בס"ק כ"א בהלוה לו על המשכון בריוח בדרך היתר עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ק"צ בד"ה והנה נשאלתי שפסק מכמה טעמים דהוי שיש:

מג אחד השכין אצל חבירו שטר חוב מאדון אחד על סך שבעים זהו' בעד ששים זהו' ונאבד השט"ח והאדון אינו רוצה לשלם המעות בלי השט"ח שלו והמלוה תובע הסך ששים זהו' והלוה השיב תן לי המשכון ואתן לך החוב ובא השאלה כיון דאין דין שומרים בשטרות ודעת הש"ך דבפשיעה חייב. אם הוי פושע. וגם כי התומים כתב דבעיסקא הוי שמירה בבעלים. או כיון דהמלוה תובע מהלוה איני יכול להוציא כיון שסמך בחובו על המשכון אבד המשכון אבד החוב ע' בשו"ת שואל ומשיב מהד"ג ח"ג סי' מ"ז שהלוה פטור מחובו כיון שהדין שיכול להגבות להמלוה בחובו שטרי חובו שיש לו על אחרים כמבואר בחו"מ סי' ק"א סעי' ה' א"כ יכול לומר לו טול השטר בחובך. ואף להפוסקים החולקים שם מודי הכא דלא שייך הטעמים שיאמר המלוה שירא שמא יתקלקל וכדומה דהרי חזינן שקבלו במשכון וא"כ כל שאינו מחזיר לו שטרו פטור מחובו ואף דשטרות אמעטו מדין שומרים היינו בסתם שטרות אבל כאן כיון דיכול לגבותו בחובו והרי המלוה סמך על זה א"כ פשיטא דחייב כמו בשאר משכון דאמרינן אבד המשכון אבד מעותיו: מד ראובן הלוה לשמעון מנה על המקום שיש לו בביהכ"נ אבל לא התנה שישב על המקום בחנם או בשכר מעותיו וישב ראובן על המקום הנ"ל זמן מה בחיי שמעון וגם אחרי מות שמעון. ועתה בא יורש שמעון לסלק לראובן מן המקום הנ"ל ורוצה לנכות לו מחובו שכירות המקום מכל השנים שישב עליה עיין בדיני מקומו' ביהכ"נ כלל נ"ו סי' י"ח:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה