דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל נא
דיני מזיק:
א מי שהזיק לחבירו דבר שהוא ספיקא דדינא אם הוא אסור כגון שנסך יינו או הטריף בהמתו והוא ספיקא דדינא אם הוא אסור עי' בפרמ"ג יו"ד סימן ד' ס"ק ה' ובחו"מ סי' שפ"ה וע' בשו"ת מהרי"א אסאד יו"ד סי' קע"ה:
ב אלמנה שהיא ניזונית עם היתומים ובגדי היתומים הי' תלוים חדר לפנים מחדר ביתד על הכותל. והיו ישינים בלילה בחדר החיצון. והאלמנה קמה בעוד לילה ולקחה בידה עץ קטן דלוק להאיר לה ונכנסה לחדר הפנימי. ובהעלם השגחתה נאחז האש בבגדים ונשרפו. עי' בתשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשין סי' א' שפסק דהאלמנה חייבת לשלם דאדם מועד לעולם ואף אם הבגדים לא היו תלוים בגלוי. כ"א היו מכוסים מן העין ולא היתה מכניסה כי אם פתילה דקה בוערה ג"כ היתה חייבת דהא קיי"ל המדליק את הבירה משלם כל מה שבתוכה עכ"ד:
ג אחד בא להציל כלי זכוכית יקרים של חבירו מהדליקה ושם אותם בשק ובהחפזו ללכת להניח השק במקום רחוק מהשריפה נשמט השק מידו ונשברו הכלים וחבירו תובעו באמרו כי אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד. עי' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בהשמטות סי' י"א שהשואל רצה לפטרו מהא דמבואר ביו"ד סי' של"ו ברופא שריפא ברשות והזיק שפטור מלשלם ובחו"מ סי' ז' בשליח ב"ד שהכה והזיק ובשבו"י ח"ג סי' ק"מ במלמד שהכה תלמידו והזיק שפטורים מלשלם משום שעשו ברשות מצוה ובנ"ד הוי ג"כ ברשות מצוה להצילו. והגאון המחבר דחה דבריו דשם הטעם משום שעשה ברשות החולה שקבלו שירפאהו וכן מלמד ברשות אבי התלמיד ששכרו וכן בשליח ב"ד. אבל בנ"ד שבא מעצמו להציל לא מהני לי' רשות המצוה לפטרו דאין חיוב המצוה הזאת רובץ עליו ואפשר לעשות ע"י אחרים ומה"ט פסק הרמ"א שם סעיף ג' דאם פסק הרופא בשכר מחויבים לשלם לו. ואין מקום לפטרו כי אם כשהבעה"ב נתן לו הכלים להציל יעו"ש:
ד מי שהיה עם חבירו באכסנאי אחת. והיה לאחד דבר אחד ובתוך אותו דבר היה לו כלי של זכוכית וכיוצא ונטלו האחר כדי לישב באותו מקים ונפל הזכוכית מתוכו ונשבר ע' בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך נזק שציין לחו"מ רסי' שע"ח דאם הזיק באונס וכו' ושם סעיף ז' ובסמ"ע ס"ק י"ז ובש"ך ס"ק א'. ומזה דן בנדון הנ"ל דחייב לשלם ועיין בסי' תי"ב סעיף ב' ואם היתה אפילה וכו' ובנ"ד שלא היה אפלה היה לו להתבונן שמא יש איזה דבר בתוכו נראה דחייב עכ"ל יעו"ש:
ה ראובן ושמעון נסעו יחד על עגלה אחת ולראובן היה לו צמר גפן על העגלה. ושמעון שתה הפיפ"א עם טוובא"ק ונפלו כמה ניצוצי אש לתוך העגלה ומחה ראובן בשמעון שלא ישתה הפיפ"א ולא השגיח בו. ואחר שעה או שתים בא ג"כ רוח שאינו מצויה ונפלו ניצוצות תוך הצמר גפן ונשרף הכל. עיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קל"ו שהוכיח דדעת כל גדולי הראשונים והאחרונים דדנין בזמן הזה נזקי האש. ע"כ בנ"ד שבא רוח שאינו מצויה בשעה ששתה הטובאק הו"ל לאסוקי אדעתי' שלא לשתות עוד ובפרט שראובן מיחה בו. ע"כ מחויב שמעון לשלם היזקו מהיפה שבנכסיו עכ"ד:
ועי' בשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי על הח"מ סי' א' בעובדא שאחד נכנס עם נר לכיפת חבירו לחפש תרנגולת והיה שם פשתן בכיפה והודלק הפשתן ונשרף הכל ופסק שם דאין דנין נזקי אש בזמה"ז. וגם שיכול לומר קי"ל והשיג על הרב שבו"י. אם לא שבעל הכיפה מיחה בו שלא יכנס עם הנר אז חייב יעו"ש והרב שבו"י בפתיחתו לחלק שלישי בקונטרס לא הביט און ביעקב. חיזק דבריו הראשונים ודיבר קשות על הרב עט"צ כאשר יראה המעיין ובאמת מהתשב"ץ שהבאתי כאן בסי' ב' ומסתימת כל האחרונים שאביא לקמן מבואר כהרב שבו"י דדנין נזקי אש בזמה"ז. ועיין בסי' שאח"ז. וע' בש"ך סימן א' ס"ק ב' בדין נזקי אש ובור בזמה"ז ובפ"ת ס"ק ב' ובתשו' אמרי אש חחו"מ סי' א':
ו ראובן הוא גזבר הקהל ונתנו לו כל חפצי ההקדש לשמרם ונתנם בתוך ארגז במערה של אבנים שהוא שמור מאש ומגנבים. ואח"כ לקח ראובן פשתן ומילא המערה. ויהי היום ברחה תרנגולת משכנתו ונכנסה לתוך המערה ובקשה מאשת ראובן לפתוח לה המערה לחפש התרנגולת ונכנסה השכנה בנר דלוק ונדלק הפשתן ונשרפו כמה חפצים של הקדש. וגם היה הסכמה שלא לעשות סחורה בפשתן ועבר על ההסכמה. עי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר שהר"י ברוך פסק דראובן חייב לשלם ובעלת התרנגולת פטורה. אך הרב גבעת עולם סי' כ"ו דן דראובן פטור לשלם ובעלת התרנגולת חייבת בין בדמי הפשתן בין בכל מה שנשרף. וכתב שם שכן פסק הרב פמ"א ח"ב סי' ע"ח. וע' מש"כ לקמן בדיני שומר כלל צ"ו סי' כ"ז. אם הגזברים הוו ש"ש יעו"ש:
ז ראובן השכיר בית לשמעון ובה תנור וכיריים ובליל שבת כאשר הדליקו אש בתנור לטמון בו חמין לצורך השבת כנהוג. ובלילה יצאה דלקה ונשרף הבית. ועתה תובע ראובן משמעון שישלם לו בעד הבית. עיין מהרשד"ם רו"מ סי' רס"ו שפסק דכיון שהשוכר הו"ל ש"ש ואינו פטור רק מאונס גמור. ובכאן הוי קצת פושע דאיבעי לי' לעיוני לכך חייב לשלם עכ"ד ז"ל ולא זכיתי לירד לסוף דעתו שלא הזכיר בכל התשובה ההוא דאין שומרים בקרקעות כמבואר בחו"מ סי' ס"ו וסי' ש"א סעיף א' ואף לדעת הש"ך שם בסי' ס"ו ס"ק קכ"ג ובסי' ש"א ס"ק ג' שפסק כהרמב"ם דחייב בפשיעה. מ"מ מדברי מהרשד"ם נראה דלאו מטעם פשיעה חייבי' אלא מטעם דלא הוי אונס גמור מצד פשיעה קצת. ועיין ברמ"א סי' ש"א סעיף א' שכתב דהשואל בית ונשרף פטור דהו"ל קרקעות ועיי"ש בסמ"ע ס"ק ה' דאפילו בא האונס מצד השואל מ"מ פטור מטעם דאין שומרים בקרקעות. יעיין בסי' ש"ז סעיף ג' בש"ך ס"ק א' ובנתיבות שכתבו שם לחייב מטעם מזיק ולא מצד פשיעה משום דאין שומרים בקרקעות:
שוב מצאתי בשו"ת מקור ברוך שנשאל נדון כזה בראובן שהשכיר ביתו לשמעון עם בית החורף ותנור בתוכו. והדליק אש בתנור לאפות בו כדרכו בכל יום. ויום אחד נאחז האש בבית החורף. ובראות שמעון כן קרא עוד אנשים אחרים לסייעו. ועלו על הגג ושברו הרעפים וגם קורות הבית כדי שלא יבער האש בבית. ועתה ראובן תובע משמעון היזקו לתקן לו הבית. ושמעון טוען כי הוא הדליק אש כנהוג ולא פשע כלום אדרבה במה שהזיק הציל את הבית מהשרפה ומצוה קעביד. ופסק הרב הנ"ל דכיון דאם היה נשרף הבית היה שמעון חייב לשלם. אף שאין שומרים בקרקעות. מ"מ האי מזיק מקרי דהואיל דתדיר להדליק אש בתנור איבעי' לי' לעיוני כמו שפסק הרי"ף בפ' לא יחפור גבי סוגי' דלא יעמיד אדם תנור לתוך הבית א"כ חייב שמעון לתקן את אשר הזיק בבית כי אין לו להציל עצמו בממון חבירו. כמבואר בחו"מ סי' ש"פ בנרדף ששבר כלים של אדם אחר עיי"ש עכ"ד:
ועי' בפני יהושע ח"ב סי' ק"ו בישראל שיש לו בית בשכירות משר עכו"ם והשכירו לישראל שני והשוכר האחרון נכנס בחדר אחד עם נר ונפל ניצוץ אש מהנר והדליק מעט פולווער על הארץ ומזה ניתז האש לתוך חביות פולווער ונשרף כל הבית והשוכר הראשון מוכרח עפ"י דיניהם לשלם להשר ותובע היזקו משוכר השני ופסק דהשוכר השני כיון דדינו עם ישראל המשכיר שלו הוא פטור דקיי"ל דאין שומרים בקרקעות ואפי' בפשיעה וגם מצד מזיק אין לחייבו כיון שניצוץ הנר לא היה ראוי מעצמו לשרוף עיי"ש בטעמו שהאריך:
ח משרתת שהניחה עצים לייבש על פי התנור ומחמת חסרון השגחתה נאחז השלהבת מתוך התנור בהעצים ונשרפו קצת כלי בית עי' בדיני גרמא כלל ט"ו סי' מ"ט:
ט אורח שהלך לישן בחדרו באכסנאי שלו ושכח לכבות את הנר ונשרף השלחן עם ארגז של בגדים. ע' בכלל הנ"ל סי' מ"ח:
י בן כפר אחד שמחמת יראת רעש המלחמה הביא חבילה שבו מוצנע כסף ושוה כסף להעיר והניח החבילה בבית בעה"ב אחד בארגז של בעה"ב בלא ידיעת הבעה"ב. ולימים מצא הבעה"ב החבילה הנ"ל בארגזו וחקר ודרש של מי הוא ולא נודע לו והבין שאחד מבני הכפרים הכניסו לשם כי כן הורגלו בני הכפרים להכניס הונם בעת הרעש. ואחר שחקר ולא נודע לו של מי הוא נטל החבילה וזרקו לחצירו. ואחר ימים שנשמע הקול שפלוני זרק חבירה מביתו לחצירו בא בעל החבילה ומצא שנגנב הרבה מחבילתו וגם נתקלקלו כמה בגדים וכרים וכסתות מפני הגשמים. ותובע בעל החבילה ההפסד מן הבעה"ב עיין בשו"ת חוות יאיר סימן קס"ה שהוכיח דהבעה"ב הו"ל דין מזיק בידים. ואף דלא הוי אפילו ש"ח כיון שהכניסו שלא בידיעתו ומסיק לדינא דאם התרה בו בעה"ב בפני עדים דוקא שיקח לו חבילתו שאינו רוצה שיהא מונח בביתו ובעל החבילה לא השגיח בהתראתו. וזרקו הבע"ב לחצר כי סבור היה שישמע חבירו ויקחנו ואח"כ נאבד או נתקלקל פטור. אבל אם לא התרה בו ואפי' בנ"ד שלא היה אפשר להתרות בו מחמת שלא ידע של מי הוא מ"מ חייב בעה"ב לשלם לו כל נזקו אם ישבע חבירו בכמה ניזוק ועיין בכלל צ"ו סי' ל"ה:
יא אחד בא עם פרתו וקשר הפרה לפני הבית בחבל אל סריגי החלון ונכנס להבית. ובא אחד והתיר הקשר והלכה הפרה ונאבדה. עיין בדיני גרמא כלל ט"ו סי' מ"ו:
יב שותפים הוליכו בהמות ובאמצע הדרך הטו מן הדרך והוליכו הבהמות אל הנהר לשתות והיתה בהמתו של אחד קשורה בחבל מראשה לרגלה כדי שלא תברח ויהי כאשר כלו לשתות. וזרקו המוליכים אבנים על הבהמות כדי שיחזירו פניהם לילך אל הדרך. והבהמות דימו כי רצון בעליהם שילכו לעבר הנהר. ושטו לעבר השני והבהמה שהיתה קשורה בחבל נטבעה בנהר ובעל הבהמה לא היה שם. ועתה תובע מהם שישלמו לו. עיין בדיני גרמא כלל ט"ו סי' מ"ז: יג תרנגולת ואפרוחים רצו לפני בית השכן ונפלו האפרוחים תוך כלי מלא חלב ונטבעו. ועי"ז נתקלקלה החלב וכל אחד תובע היזקו מחבירו. עי' בשו"ת חוות יאיר סי' קצ"ח מה שהעלה בזה:
יד וע"ש בסי' קס"ה באמצע שנשאל במי שהי' לו חנות לפני פתח ביתו בכל מיני קטניות וזרעונים ותרנגולת של שכנו פורחת תמיד על יד החנות ואוכלת מהם ואף שהבריחה כמה פעמים חוזרת ופורחת וכמה פעמים הגיד לבעל התרנגולת שישמור תרנגולתו ואם יחזרו ויבואו יכם עד שימיתם ולא חש בעל התרנגולת לאזהרתו. ופעם אחת באו ואכלו מן הזרעונים. והכה בעל החנות א' מהם עד שהרגה. ופסק הרב חוו"י דבעל החנות חייב לשלם עבור התרנגולת והתראה לא מהני רק בעדים כמבואר ברמ"א סי' תט"ז אבל מה שהזהירו פה אל פה לא מהני. ומ"מ ברור דאם טען בעל החנות שאחר שהתרה בו הוזק מהתרנגולת כך וכך נשבע ומנכה לו מדמי התרנגולת. ע"כ תורף דבריו יעו"ש:
טו הא דשור המועד משלם בעל השור מן העלי' נסתפק השואל אם הוא דוקא מן העלי' ולא מגופי ונ"מ אם הבעלים מסרו לשומר והזיק דהדין דהבעלים פטורים והשומר חייב אם אין להשומר ממה לשלם אם יכול הניזק לגבות מגוף השור אם לאו. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קל"ה בד"ה מ"ה שנסתפ"ק מעלתיו. ובמהד"ג ח"ג ססי' למ"ד דמשתלם אף מגופו. ועי' בסמ"ע סי' שפ"ט ס"ק ג':
עגלה ועלי' חביות מלא יי"ש עמדה על הדרך סמוך לקרעטשמא אחת. ועל דרך המלך נסע בע"ג אחד עם סוסים של בעה"ב אחד וע"י סיבה שנפל מן העגלה דבר אחד בין רגלי הסוסים רצו מאוד עד שהבע"ג לא יכול להחזיק אותם למנוע מרוצתם. ורצו הסוסים למקום העגלה עם החביות יי"ש והכה העץ הארוך (שקורין רודע או דישעל) של העגלה הנ"ל לתוך שולי החביות ונשבר החביות ונשפך היי"ש ותבע בעל היי"ש את היזקו מבעל הסוסים. ובעל הסוסים השיב שכפי שנתברר לו וגם לאחרים כפי מרוצת של הסוסים לא היה דרכם לבא למקום העגלה עם היי"ש. רק שאלו האנשים שנסעו עם היי"ש עמדו כנגד הסוסים למנוע מרוצתם ועי"ז עקמו הסוסים את מרוצתם ורצו למקום שעמד העגלה עם היי"ש עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' קכ"א שהסכים להשואל לפטרו מכח טענה הנ"ל דאף לדעת הה"מ והרשב"א (הובא ברמ"א חו"מ סי' שצ"ד סעי' ג') שסוברים דהאי דקם לה באפה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה שהוא פטור מ"מ נראה דמודים דגם בעל הבהמה פטור דומיא דפורץ גדר לפני בהמת חבירו שברמ"א סי' שצ"ו סעי' ד' דהפורץ פטור ואפי"ה גם בעל הבהמה פטור כמפורש במשנה ריש פ' הכונס וע"ש בתוס' ד"ה או שפרציהו. ועוד נראה דבין אם היה היי"ש עומד על הדרך או על המקום ששייך לבעל הקרעטשמא. בין אם נדון המקום ההוא כחצר שאינו של שניהם או כחצר של שניהם פטור בעל הבהמה על נזקי רגל כמבואר בש"ס וטוש"ע סי' שפ"ט סעי' י"א ואף אם נתעקש לומר שמה שרצו מאוד היי שינוי והוי בכלל קרן מ"מ לפי"ז הוי רק קנסא ואין גובין בזמה"ז כמבואר בטוש"ע סימן א' ואף דמבואר שם בסעי' ה' דמ"מ מנדין אותו עד שיפייס לבע"ד הא כתב היש"ש פ"ח דב"ק סי' וא"ו דבחצי נזק דקרן אין מנדין והש"ך רמז אליו בס"ק י"ג ומשמע דס"ל הכי ע"כ נראה דמצד שורת הדין פטור הנתבע. וע"ש בהגהות בנו אות א' שדעתו דבלא"ה פטור מטעם אונס הבהמה מחמת שנפל דבר בין רגליהם והכה אותם על רגליהם ומכח זה חשבו הסוסים שיצילו עצמם במרוצתם וא"כ היי נתקל מחמת אונס דפטור והסביר גם באונס בהמה פטור ועי' בפני יהושע דף מ"ח ע"ב ד"ה אמר רבא ל"ש שהאריך טובא דבבהמה פטור בהזיקה מחמת אונס:
אחד שכר מחבירו מרעה להרעות שם בהמות שלו במקום שעומדים בהמות המשכיר ורועים שם. ואח"כ נפל חולאת בבהמות של השוכר והמשכיר. ותבע המשכיר להשוכר כל היזקות שהי' לו מחמת זה מפני שזה בא ע"י בהמות של השוכר מחמת כי עוד טרם שהעמיד השוכר בהמותיו שמה נתוודע לו עתה שמתו שני בהמות שלו בחולאת ההיא והוא חולי המתדבק ועי"כ הי' לו כל ההיזקות ואם הי' השוכר מודיע לו קודם שהעמיד שם בהמותיו שכבר מתו אצלו שני בהמות לא הי' משכיר לו לרעות שם בהמותיו.
ע' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' קכ"ו שפסק דהשוכר פטור מכמה טעמים. חדא כיון שהכניס הבהמות ברשות המשכיר פטור אם הזיק שורו לשור בעה"ב כמבואר ברמב"ם ובטוש"ע סוסי' שצ"ח. ועוד אפשר גם הראב"ד מודה בנ"ד דמאן לימא לן שבהמות השוכר הלכו אל בהמות המשכיר ודבקו בהם החולאת דלמא בהמות המשכיר הלכו אל בהמות השוכר ונתדבק בהם החולאת ובכה"ג אף הראב"ד מודה דהיכא דהוזק ממילא שור של בעה"ב בשור של בעה"ח דפטור. ושוב דחה דכאן לא הוי נכנס ברשות כיון שאלו היה יודע המשכיר שמתו כבר שני בהמות של השוכר לא הי' משכיר לו לרעות שם בהמותיו. אמנם בלא"ה פטור דאף אם נחליט ע"י רגלים לדבר דבהמות המשכיר מתו ע"י שנתדבק בהם החולאת מבהמות השוכר הא אין אנו יודעים הסיבה אולי נתדבק בהם מחמת שאכלו משיורי מאכל הנשאר מבהמות השוכר ונשאר מהם ריר מפיהם במאכל ההוא כנודע שעי"ז מתדבק החולאת ובזה ודאי השוכר פטור דלא גרע מאלו נתן סם המות לפני בהמות חבירו דפטור. ועוד הא גופא שנתדבק בהם החולאת מבהמות השוכר לא ידעינן שאף שכבר מתו קודם שנים מהם בחולאת הזה. מי יודע אם שלט אז החולאת גם בהנשארים.
ואף אם שלט בהם בבירור מאן יימר שנתדבק החולאת בבהמות המשכיר מבהמות השוכר דלמא שלט בהם החולאת מחמת עצמם ויד ה' הוא או אולי כבר נגעו בבהמה אשר שלט בה החולאת מכבר. ואף אם היה אומדנא דמוכח טובא דניזוקו מבהמות השוכר פשיטא דאין מוציאין ממון בלא עדים אף ע"י אומדנות ואמתלאות טובא כמבואר בש"ס ורמב"ם סופ"ח מה' נזקי ממון ובטוש"ע סימן ת"ח וכבר האריך בזה בתשו' מהרי"ק שורש קכ"ט ענף ב'. ושוב הביא פלוגתת האחרונים אם דנים בזמה"ז נזקי קרן ובור ואש. (ועי' בפ"ת סימן א' סק"ב) פיסקא דדינא דהשוכר פטור:
טז שמעון היה לו כותל רעוע אצל ביתו של ראובן ולקח ראובן שלשה אנשים מהשוק והלך לביתו של שמעון והתרה בו שיסתור הכותל תיכף ומיד כי לפי אומד דעתם לא יוכל לעמוד אפילו יום אחד. והשיב שאם יגיע היזק לראובן ע"י נפילת הכותל ישלם ואח"כ נפל הכותל והפילה גם כותל ראובן והפסיד כלי ביתו עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן נ"ג שהוכיח דלא בעי התראת ב"ד דוקא אלא סגי בג' הדיוטות והעלה דבשעת נפילה יש לה דין אש וחייב גם על הטמון בתוכו. ע"כ בנ"ד מחויב שמעון לשלם בעד הכותל ובעד הכלים עכת"ד. ועיין חו"מ סי' תט"ז וסי' ש"ז סעיף ג' עיי"ש בש"ך: יז מי שהזיק את חבירו דרך שמחה עי' חו"מ ססי' שע"ח. ובאו"ח ברמ"א סי' תרצ"ה לענין פורים ועי' בזכור לאברהם שציין להרב ב"ד או"ח סי' תצ"ד:
ולענין שיכור שהזיק. ע"ש בזכור לאברהם חו"מ ח"ב אות שי"ן שציין בשם הכנה"ג סי' שע"ח אות ט' שפסק דחייב לשלם. וציין לעיין במס' עירובין ד' ס"ד ע"ב. וכן יש ללמוד מהרב חוות יאיר סי' קס"ט והבאתיו בדיני גרמא כלל ט"ו סימן מ"ח דשיכור חייב בהיזק יעו"ש:
יח ראובן היה רץ ברחוב לקול השמש המכריז לקידוש לבנה. ומפני מרוצתו פגע בחנות של שמעון העומדת לפני פתח ביתו ושפך כד של שמן ושבר כמה כלי זכוכית ותבעו שמעון לדין. והשיב ראובן שהוא פטור מטעם דקיי"ל בסימן שע"ח דרץ בע"ש בין השמשות פטור בנזקי חבירו וגם הוא רץ לדבר מצוה עיין בשו"ת חוות יאיר סי' ר"ז שפסק דחייב ראובן לשלם הנזק. דאין למדין מע"ש ביה"ש דבהיל טובא שהרי הוא ספק שבת אבל קידוש לבנה אף דהוא מצוה גדולה הרי אפשר לקדשה ביחיד. והא דברוב עם הדרת מלך אינו כדאי לפטור מן הנזק וכ"כ הב"י בשם המרדכי שאין ללמוד שאר דבר מצוה מרץ בע"ש ביה"ש:
יט ראובן הביא משכון לשמעון ואמר לו שהוא של עכו"ם פלוני ששלחו ללות לו מעות על המשכון ברבית עד זמן פלוני והלוה לו שמעון על המשכון. ובעבור זמן הפרעון מכר שמעון המשכון מבלי הגיד לראובן כלל אם הוא רוצה לפדותו. וכשנודע לראובן בא עם הקרן והרבית לשמעון ואמר לו תן לי משכוני שאם לא אחזירהו להעכו"ם אהיה מוכרח לשלם לו הרבה ממון יותר על שיווי המשכון שהוא אלם ואנס. ושמעון השיב אין לי עסק עם העכו"ם והמשכון לא היה שוה יותר על החוב עי' בדיני משכון כלל ד"ן סי' כ"ח:
כ האומר לחבירו שבור כלי של פלוני ע"מ שאתחייב אני לשלם. אם מחויב לשלם עי' חו"מ סי' ש"פ ס"א בהג"ה וסעיף ב'. ועי' מ"ש אא"ז בספרו תרומת הכרי על החו"מ סימן הנ"ל שנסתפק בדין זה דאפשר לדמותו לזרוק מנה לים ואתחייב. וסיים ויש לחלק עכ"ד ונראה כוונתו דבזרוק מנה לים צוהו על מנה שלו. אבל בשבור כלי של פלוני אף שהתחייב עצמו לשלם מ"מ אין רשות להשליח להזיק לחבירו דהא גוזל חפץ מחבירו ע"מ שישלם לו מ"מ הוי גזלן. ויותר מזה מבואר בש"ס דשואל שלא מדעת הוי גזלן אף דמחזיר לו החפץ גופא ששאל. א"כ בנ"ד שוב אין שליח לדבר עבירה כמבואר בס"ב והוא פשוט:
כא אחד שאמר לקטן לשבור כלים של שמעון פסק הרב מחנה אפרים בהלכות נזקי ממון סי' ז' דמחויב המשלח לשלם מדינא דגרמי דהוי ברי היזקא דקטן שאין לו דעת בודאי ישבור ועי' בחו"מ סי' שמ"ט ס"ה:
כב מי שהזיק שום חפץ לחבירו והיה שוה באותו שעה ה' זהובים. ואח"כ בשעת הפרעון הוזל ועמד רק על ארבעה זהובים פסק הרב מחנה אפרים בה' נזקי ממון סי' א' דיכול לחזור לו כלי כמותו. או ישלם לו דמיו כמו שהוא שוה עתה דדוקא בגזילה מחויב לשלם לנגזל כשעת הגזילה יעו"ש ועי' בדיני פרעון כלל פ"ג סי' י"א:
כג המזיק לחברו כתבי חידושים שחידש בתורה ולבעלים היה שוה הרבה ולכל העולם אינו שוה כ"כ הרבה אם מחויב לשלם כפי שווין לבעלים או רק כפי שווין לכל העולם. עי' בשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' י"ג שמסיק דמה ששוה בעיני הכותב החידושים יותר משווי' לכל העולם זה לא נחשב כלל לשוה כסף רק הנאה בעלמא שיש לו בהם ויש לדמותו לטובת הנאה שפסק הש"ך בחו"מ סוסי' ש"נ דפטור:
כד שמעון הניח כלי מלחמה בכיפת ראובן. ואח"כ כאשר ראה ראובן שיוכל לבוא לידי סכנה מחמת שנתוודע להשרים. הלך בעצמו אל השר ומסר לו כלי המלחמה. והתחכם כאלו עושה זאת מרצונו כדי להציל את נפשו. אם חייב לשלם לשמעון עי' בח"ס ח"מ סי' קנ"ו עובדא דא באורך ועי' בחו"מ סי' רצ"ב סעיף ח' וסי' שפ"ח ססעי' ב' בהג"ה: