דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל נ
לעצמי קניתי לעצמי הצלתי:
א שנים שהלכו על ליצטאציע של ליוורינג של הקיר"ה ומיראתם שלא יקלקלו זה לזה המקח הבטיח אחד לחבירו שיתן לו חלק בהליוורינג. ולקח הליוובינג על שמו לבדו. ואח"כ אינו רוצה ליתן חלק לחבירו. עיין בדיני שותפים במו"מ כלל צ"ח סי' א' וע"ש עוד כדון כזה. וע"ש בסי' הנז' בנדון ראובן ושמעון שידעו שניהם מסחורה שיש אצל לוי למכור והתנו ביניהם בקנין סודר שכל מי מהם שיקנה הסחורה אצל לוי יהיה לשותפות. ואח"כ הלך שמעון וקנה הסחורה ואינו רוצה לתת חלק לראובן באמרו לעצמי קניתי יעו"ש. וע"ל סי' ד':
ב עכו"ם אחד פגע בראובן ואמר לו לקנות ממנו חפץ בזול הרבה וקרוב הדבר שגנוב הוא אתו והלך הקונה עמו לבית שמעון וקנהו שם. וקודם גמר המקח אמרה לו אשתו של שמעון אני רוצה לקנותו הואיל והוא בביתי. וא"ל ראובן אל תדאגו אני אשוה ואפשר עצמי עם בעלך. ואח"כ אינו רוצה ראובן לתת לשמעון חלק בהקניה. עי' בבני חיי חו"מ סי' רס"ח בהגב"י אות ה' שהביא בשם הרב שארית יוסף סי' ז' שפסק דחייב ליתן החצי לשמעון:
ג שני יהודים עמדו בשוק. ובאו עכו"ם ושאלו אותם אם רוצים לקנות מהם כסף. והלכו היהודים עם העכו"ם לבית יהודי אחר ושם ראו את הכסף וכשאו ונתנו עם העכו"ם וגם הבעה"ב סייע עמהם ובשעת גמר המקח נתן הבעה"ב להעכו"ם המעות מכיסו ולקח כל הכסף לרשותו ומעתה רוצה הבעה"ב לזכות בהכסף לבדו. עי' בשו"ת הב"ח בישינות סי' י"ב. שפסק דכיון שיש חשש סכנה על הבעה"ב דנמכר הגניבה בביתו אף אם לא היה נותן מעותיו כלל מן הדין לחלוק הכסף לשלשה חלקים אך כיון שהבעה"ב נתן מעותיו יש לו לבעה"ב מחצה בהכסף ולאלו השנים מחצה:
ד ראובן היה יודע שיש חטים לקנות אצל פריץ אחד ולא היה לו מעות לקנותן והלך אצל שמעון ואמר לו אני יודע לקנות חטים שיש בהם ריוח ואין לי מעות כלך ביחד ונקנה במעותיך ונחלוק הריוח. ונתרצה שמעון והלכו שניהם יחד אל הפריץ ולא הגיע המקח לידי גמר ושבי שניהם לביתם. ואח"כ הלך שמעון לבדו וקנה החטים במעותיו. ואומר לעצמי קניתי וראובן תובע שיחלקו הריוח. עי' בשו"ת הב"ח בישינות סי' י"ט שתירץ דברי הרמ"א שלא יסתור עצמו מסי' קפ"ג לסוף סי' רס"ט כאשר הקשה שם בסמ"ע ואחרונים. וע"ש בדבריו שפסק דהיכא שעסקו יחד לקנות הדבר בשותפות ולא נתייאשו מהקנייה ואח"כ קנה האחד לבדו כ"ע מודים דמן הסתם קנה המקח על דעת שניהם ואינו נאמן לומר קודם שקניתי חזרתי בי אם לא שחזר בפני עדים עכ"ד. ועי' בש"ך סי' קפ"ג סק"ז וכן הסכים להלכה בשו"ת שאילת שלים סי' ק"י בנדון שנשאל בשנים שעסקו בשכירות אקציס על הליציטאציע ובנתינת אפטרעטגעלד ואח"כ שכר אחד מהם האקציס על שמו:
ה ראובן היה לו יד ושם אצל הסוחרים שבמדינה אחרת ליתן לו סחורה בהקפה והנה ראובן היה צריך חטים. ונזדמן שנסע שמעון לשם. ואמר לו ראובן אם רצונך אתן לך אגרת לשם לשלוח לי חטים ואתה תהיה עמי שותף לסחורה הנ"ל. ונתרצה שמעון. ואח"כ קכה שמעון הסחורה. ובדרך פגע בראובן שהיה נוסע בעצמו לשם. ואמר לו ראובן מה זה אשר פגשתי. ואמר לו שמעון חטים שקניתי לעצמו. וכשבא ראובן למדינה הנ"ל. הכריח הסוחר את ראובן שישלם לו כל דמי החטין. ועתה עלה שער החיטים. ושמעון טוען שראובן כתב לו שלא ישלם בעד חיטים רק עשרים זהובים והשער עלה שלשים זהובים והעדתי עדים שאני קונה החטים לעצמי. וראובן טוען ששוב כתב לו אח"כ שישלם כפי שיהיה שם השער של חיטים. ועוד טוען ראובן שהסוחר לא על אמונתך הקיף שהרי לא נתן לך הסחורה רק על שמי ועל כתבי שכתבתי לו שישלח לי ושלח לי על ידך ואין לך לזכות עכ"פ בכולו. עי' נדון זה בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' ל"ח שהאריך בזה:
ו מי שנלקח ממנו סחורה מחמת העברת המכס ואחר כך קנה אחד הסחורה מהמוכסין. וכן לענין קניית חמץ מהעכו"ם שמכרו לו החמץ קודם הפסח. עיין בדיני השגת גבול כלל כ"ז סימן מ"ג:
ז בדין שליח שקיבל מעות מהמשלח לקנות לו סחורה פלונית ואח"כ קנה במעות עצמו וטוען לעצמי קניתי וכן אם נתרצה לקנות להמשלח במעות עצמו. ואח"כ אומר לעצמי קניתי. ואם קנה במעות המשלח וטוען שזקף עליו המעות במלוה וקנה לעצמו. עיין כל זה בדיני שליח כלל צ"ה:
ח שנים שהיה להם אצל עכו"ם חוב בשותפות ונתקלקל החוב וצריכים לעשות עליו הוצאות והאחד אינו רוצה ליתן הוצאות. יכול האחר לחלוק שלא מדעת חבירו ולומר לעצמי אני מציל כן מבואר במחנה אפרים הלכות שותפות ססי' ג' ועי' בדיני שותפים במו"מ כלל צ"ח סי' מ"ה:
ט מי שנתן לחבירו סחורה בהקפה. ונתן לו הלוקח חפצים ע"מ שישליש אותם אצל שליש למשכון עד שיפרע לו בעד הסחורה. וכשבא בעל הסחורה עם החפצים להשליש ומסרם לידו קבלם בשתיקה. וביקש בעל הסחורה כתב שלישית והשיב לו השליש שהוא תופס החפצים בעד החוב שיש לו אצל הלוקח ובעל הסחורה צווח ככרוכיא שהוא נתן ללוקח כך וכך סחורה על החפצים הללו. פסק בשו"ת בית אפרים חחו"מ סימן כ"א בפיסקא המתחלת וא"כ הדב"ר פשו"ט שהדין עם השליש ויכול לתופסם עבור חובו כיון שבעל הסחורה מודה שלא נמסרו לו החפצים ע"ד שיהיו תחת ידו למשכון רק שהאמינו שיוליכם להשליש שיהיה הוא שליש על המשכנות וא"כ עדיין לא זכה בהם בתורת משכון וכיון שכשבאו ליד שליש לא קיבלם בשביל זה רק קיבלם לטובת עצמו ואמר לו שתופסם בשביל חובו. אין זה מוציא מידו. אף שקיבלם בשתיקה דיכול לומר שתקתי כדי שתתן לי החפצים כמבואר בחו"מ סי' פ"ג: וע' בדיני שליש כלל ק"ז סי' י"ג וסי' י"ד עוד מזה:
ו':
י אשה נתנה כל התכשיטים ליד אחד שיהיו בידו בשביל בניה לאחר פטירתה במתנות שכ"מ ונתנה ברשות בעלה. ואחר פטירתה הוא מעכב בתכשיטין ואומר שהיה בדעתו בשעה שקיבלם לתופסם בעד חוב שמגיע לו מהאשה ע' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ג' שכתב דלכאורה י"ל שתופס וגובה חובו ממתנת שכ"מ ע' בסמ"ע סי' רנ"ב סק"א ונראה כוונתו כיון שיצא מתח"י העזבון ובא ליד המקבל שוב א"י לחזור בו. והנה בנתיבות שם מחלק בין היכא שצוה לתנו תיכף ובין היכא שלא צוה ליתן רק לאחר זמן. ולדבריו בנ"ד כיון שלא צותה האשה ליתן תיכף יוכל התופס לגבות ממתנת שכ"מ. אך בנ"ד כ"ע מודים דהא נכסי צ"ב הבעל יורש את אשתו ומוציא מיד לקוחות.
והלכך המתנה הנ"ל הוא מכח בעלה שהסכים ליתן לבניה ואצל הבעל הוי מתנת בריא ופשיטא שאין גובה חובו מהקטנים במה שזכה בשבילם בשעה שנתנה לו התכשיטים. ומה שטוען שבשעה שקבלם היה בדעתו לתופסם בעד חובו אינו נאמן אף אם אין עדים בשעה שקיבלם כיון דהאשה אמרה לו שישמרם להיתומים שלה הוי ממש כזכי בירושה ובכה"ג אינו נאמן לומר אני זכיתי בו לחובי לדעת הקצוה"ח סימן פ"ג ואם יש עדים ודאי אינו נאמן דאין לו מגו ע"ש בתומים סוף דבר העלה דאם יש עדים או מפורסם הדבר שנתנה לו התכשיטים שאין לו מגו כמו בעובדא דרבה בר שרשום בודאי צריך להחזיר:
יא ראובן היה לו פאנוו"ר בלשונינו שפילינוע"ר בעיר אחרת שהיה שולח לו סחורות למוכרם שם. ויהי היום שלח לו ראובן סחורה למכור ומכרה הפאטו"ר לשמעון בהקפה ועשה עמו שטר לשלם לזמן פלוני. ובתוך אותו הזמן מכר הפאטו"ר גם סחורת עצמו לשמעון בהקפה בשטר וזמן פרעון הסחורה של ראובן היה קודם לזמן פרעון של הפאטו"ר. וכשעברו שני הזמנים הנ"ל ולא פרע עבור שני הסחורות הלך הפאטו"ר וקבל מעות משמעון לחשבון פרעון החובות הנ"ל. ולא הספיק לגבות כל החובות עד כי העני שמעון ועלה מן הארץ. ועתה הפאטו"ר טוען כי המעות שגבה גבה לעצמו על חובו. וראובן טוען כי דרך התגרים לפרוע חובות הקודמים ראשון ראשון ולאו כל כמיני' הפאטו"ר לומר שגבה לעצמו ע' מהרשד"ם סי' קכ"ה שפסק דכיון שכבר הגיע כל זמן הפרעון של הפאטו"ר נאמן הפאטו"ר לומר לעצמי כוונתי לגבות. ומחויב לקבל בחרם שבשעת הפרעון היה כוונתו לגבות בחובו. דודאי אם כיון בתחלה לגבות בשביל ראובן כבר זכה המעות לראובן וא"י לחזור ולומר לעצמי אני גובה יעו"ש. ועמ"ש בזה בדיני שותפים כלל צ"ח סי' מ"ו:
יב ראובן ושמעון שותפים וכשנפרדו מהשותפות נשאר להם חוב אצל לוי הדר בעיר אחרת, ואח"כ דיבר ראובן עם שמעון ששמעון יגבה חלקו לעצמו וראובן כתב ליהודה שדר במקום לוי שהוא יגבה חלקו מלוי. ואח"כ הלך שמעון לשם וגבה חלקו. ויהודה אינו יכול לגבות חלק ראובן ונפסד חלקו. ועתה תובע ראובן משמעון לחלוק עמו מה שגבה כיון שהם שותפים בחוב הנ"ל. עי' שו"ת סם חיי ססי' כ"ב וססי' כ"ג שהעלה דאף שמבואר בב"י סי' קע"ו בשם המרדכי דאין השותף יכול לומר חלקי גביתי היינו דוקא היכא שהוא שלא מדעת חבירו. אבל בנ"ד שנתרצו לגבות כל אחד חלקו לעצמו וכשגבה שמעון החצי מהחוב לחלקו ולעצמו גבה א"כ אף כי ראובן לא גבה חלקו מזלי' גרם ולא מצי הדר ראובן על שמעון כלום ע"כ תורף דבריו: יג הא דמבואר בחו"מ סי' קפ"א בדין שיירא שעמד עליהם גייס והציל אחד מהם דיכול לומר לעצמי אני מציל. מצאתי בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' נ"ח שכתב דהיינו מצד הדין. אבל מצד התקנה המבואר בחו"מ סי' שנ"ו סעיף ז' ברמ"א ובסי' שס"ח בהג"ה דיינינן לי' להחזיר מה שהצ"ל.
והבאתי דבריו באורך קצת בדיני השגת גבול כלל כ"ז סי' מ"ג:
יד בדין הנ"ל בהציל אחד מהם עי' בספר בני חיי סי' הנ"ל אות ב' שהביא בשם תרה"ד סי' שמ"א דהיינו דוקא אם שם נפשו בכפו ומשליך גופו מנגד. אבל בבקשה בעלמא לא. ומדברי מהר"ם משמע דבכל ענין הוא שלו. ועי' זה באורך במשא מלך דף וא"ו ועי' פלפול ארוך בח"ס חו"מ סימן ק' בדין שיירא שהציל אחד מהם יעו"ש:
טו שנים שהלכו בדרך ופגע בהם ליסטים אחד והלך א' לחפש עוזרים והשני התאבק עם הלסטים עד שהלסטים הלך לו. ואח"כ טוען זה לעצמי הצלתי. עי' בשו"ת בשמים ראש סי' רי"ט שפסק דכל כמה דלא טרף הגזלן והוא עמד כנגדו והציל שלא יטרוף לא זכה בשל חברו וקיים בזה לא תעמוד על דם רעיך עכ"ל שם וחתום עלה רבינו פרץ הכהן ועמש"כ לקמן דין י"ח בזה: טז ראובן מסר ביד שמעון מעות להוליכם לפלוני. ובלילה באו שודדים ולקחו את כל אשר לשמעון סחורה ומטלטלים וגם המעות הנ"ל ושמעון השתדל אצל השופט עד שהתפשרו השוללים עם שמעון ונתנו לו סכום מעות שעולים פחות הרבה משיווי הסחורה שלקח ממנו. ועתה ראובן תובע משמעון שיתן לו ג"כ חלק מפשרה זאת ושמעון טוען לעצמו הציל מה שהציל. עי' חו"מ סי' קפ"א וסי' רס"ד. וע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ת"ס שפסק דאפילו ידעינן שנתייאש ראובן ממעותיו אין זה יאוש כיון שלא גזלו מידו אלא מיד שמעון וראובן אינו יכול לתבוע כלום מהגזלנים נמצא יאושו תלוי ביאוש שמעון. וכיון דשמעון לא נתייאש גם יאושו של ראובן אינו כלום. ותו אפילו אם היה יאוש בשלמא אם היה מציל שמעון מיד הגייס עצמו דין הוא שיהיה שלו. אבל בנ"ד לא הציל אלא מכח משפט ולהם אין דין יאוש ודינא דמלכותא דינא. ותו שהרי הפשרה הוא לפי התביעה ולא גדלה הפשרה אלא מפני שגם מעותיו של ראובן היו בכלל התביעה ולכן ראוי הוא שיהא לראובן חלק בהפשרה. ואפילו אם אמר שמעון בפירוש קודם הפשרה לעצמי אני מציל לא מהני דהא דמבואר בסי' קפ"א בשיירא שעמד עליהם גייס והציל אחד מהם דאם אמר לעצמי אני מציל דמהני היינו דוקא התם שהגייס שללו מכולם. אבל בנ"ד ראובן לא היה יכול להציל שהרי לא שללו אותו וכיון שכל ההצלה תלויה בשמעון ע"כ מציל לאמצע.
גם מכח שני טעמים שכתבנו למעלה א"י לומר לעצמי אני מציל הלכך חייב שמעון לתת לראובן חלקו אחר שינכה לו מחלקו מה שטרח ע"כ תורף דבריו:
יז עי' בשבות יעקב ח"ג סי' קע"ו שנשאל בנדון המאורע שהיו הבאנקאנאטוין הלוך וחסור השיווי שלהם מידי יום ביומו עד שנתבטלו לגמרי. ובתוך כך כל מי שיכול להוציא הכתבים ההם היה מוציא אותם בכל האפשר להקדים עצמו להוציאם. וראובן נתן באנקנאטין שלו לשמעון להוציאם עם שלו לפי שהוא בעל משא ומתן שיכול להוציאם מהר יותר. ושמעון ערבם עם שלו כי אין קפידא בדבר והוציא הרבה מהם. ואח"כ נשארו באנקנאטין ורוצה להחזירם לראובן. וראובן אינו רוצה לקבלם כיון שערבם עם שלו אולי הנשארו הם שלו. ופסק הרב שבו"י דפשוט דהדין עם שמעון. דאין אדם מפסיד לעצמו כדי להרויח לאחריני דהא אפילו בשני שותפים כל מקום דאיכא פסידא יכול לומר לעצמי אני מציל כמבואר בסי' קע"ו סעיף כ"ח בהג"ה וע"ש בש"ך. ובנ"ד סתמא כפירושו שאין אדם מציל את חבירו ויפסיד לעצמו. וע' בסימן רס"ד סעיף ג' בהג"ה וכ"ש כאן:
יח ד' שותפים וג' שותפים נשתתפו יחד במסחר שורים להוליכם לאלמיץ למכרם שמה ושלחו הד' שותפים שותף אחד מהם וגם הג' שותפים שלחו א' מהם ומכרו השורים ולקח אחד מהם סכום מעות לידו. וגם השני לקח סכום מעות לידו. ובחזירתם לביתם נפלו שודדים עליהם ולקחו מאת האחד הנשלח מן הג' את כל כספו. והאחד הנשלח מן הד' נס לדרכו והציל כספו במסרו ליד שני אנשים אשר פגע בהם. ובבא שני השותפים לביתם הלכו לדין וטען האחד מן הד' שתפס בשביל ארבעה שותפיו ולעצמם הציל. עי' בישועות יעקב חחו"מ סי' קפ"א שהכה על קדקד המורה שפסק שהשותף המציל יקבל בחרם שאמר לעצמי הצלתי והאריך להביא דעת הראשונים והעלה שהמורה טעה מכמה טעמים:
א כיון דהשוללים לא שללו מהאיש הנשלח מהד' לא קנה השותף ההוא אף אם אמר לעצמי אני מציל לפי דעת ר"פ ויש"ש דדוקא אם כבר גזלו והוא קם והציל הבלוע מידם (ע' לעיל דין ט"ו) אז קנה:
ב כיון שכבר היה המעות תחת ידו וחל עליו מצות השבה לשאר השותפים שוב לא מהני היאוש וכו':
ג אף אם נימא מטעם הפקר כבר הבאתי בשם הרמב"ן דבשומר דידו כיד הבעלים ובשותף דידו כיד חברו לא מהני הפקר. א"כ הכא פשיטא דלא מהני אף הפקר דיד האחד מן הד' כיד חברו הנשלח מן השלשה:
ד אף מטעם הפקר י"ל דצריך שלשה:
ה אף אם נימא כשיטת רש"י דאף אם חל עליו מצות השבה מ"מ באמר לעצמי הצלתי ופליג השותפות וכלתה שמירתו ואין עוד עליו מצות השבה וגם ידו איננה עוד כיד חברו ושוב מהני יאוש כדי. מ"מ בנ"ד דבשעה שנפלו עליהם השוללים היה ספק אצל מי יגזול ושניהם היו בסכנה הדבר ברור דאין ביד השותף הנשלח מן הד' לחלוק את השותפות בלי ידיעת ארבעה חבריו וכו': (ו) כבר כתבתי דעיקר דבאינו יכול להציל הציל לעצמו הוא מטעם יאוש א"כ בנ"ד שלא היה כאן רק אחד מן השלשה שותפים והנשארים בביתם לא ידעו כלל הדבר ברור דיאוש השותף הזה לא מהני רק על חלקו ולא על חלק שלשה השותפים שבביתם וכאן גרע מיאוש שלא מדעת וכו':
ז הכא כיון שלא הציל לעצמו לבד רק עבור ארבעה שותפיו לא מהני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכו':
ח איך מהני שבועתו שלעצמו הציל וכו' דכיון שהיה פעם אחת ת"י הגייס נפיק מחזקת בעלים הראשונים. וא"כ בנ"ד שלא גזלו מעמו לא נפיק כלל מחזקת בעלים ברור דלא מהני שבועתו:
ט מי הגיד להמורה דכאן חשיב אינו יכול להציל כלל דיועיל אמירתו לעצמי הצלתי וכו':
י כבר הוכחתי דלדעת הרא"ש ודעמי' אף באמר לפני עדים לעצמי אני מציל לא מהני עד שיאמר כן בפני שותפו דאל"כ סמכא דעת השותף עליו שיציל ואינו מייאש ובנ"ד הוא מודה שלא אמר כן בפני שותפו. ע"כ הדין חוזר: