דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל מט
דיני כתב יד וממר"ם וטראטי (וועקסיל):
א אי קיום כת"י הלוה הוא מדרבנן כמו קיום שטרות דנ"מ לענין אם מקיימין שלא בפני הלוה ושאר נ"מ עיין בש"ך סי' מ"ו ס"ק יו"ד שהאריך להוכיח דהוא מדאורייתא ודו"ז בקצוה"ח סתר את דבריו והוכיח להיפוך דאין חילוק בין כת"י לשטר בעדים יעו"ש בשאר אחרונים. ותימה שלא זכרו הגאונים דברי הרשב"א בתשובה המיוחסת להרמב"ן אמצע סי' כ"ב שכתב דהא קיי"ל קיום שטרות מדרבנן וכו' ומאי שנא כתב ידו וכו' וכן מבואר במהרשד"ם חו"מ סי' קמ"ו שכתב דלא אישתמיט שום פוסק לחלק בין שטר לכת"י יעו"ש:
ב הא דמבואר בסי' ס"ט דאם טוען על כת"י אמנה או שאר טענות דנאמן במגו דפרעתי. נראה פשוט דאם כשבא לפני ב"ד הודה שאינו פרוע ולא אמר תוך כ"ד אמנה וכדומה. שוב אינו נאמן לטעון שום טענה במגו דפרעתי משום דהוי מגו למפרע. כמו שמבואר בט"ז רסי' פ"ב דאם הודה על השטר שצוה לכתבו שוב אחר כ"ד אינו נאמן לטעון פרעתי במגו דמזויף משום מגו למפרע. וכן הסכים שם בנתיבות. וגם אם טוען על כת"י תנאי היה בדבר לפי מה שפסק בשער משפט סי' פ"ב סס"ק ט' דהיכא דהלוה בעצמו חתם בח"י ולא נכתב התנאי. אזי תנאי הוא טענה גרוע מצד עצמה ואינו נאמן עליו אלא במגו דפרעתי. א"כ בנ"ד יהיה מגו למפרע דלא אמרינן מגו אלא בתוך כ"ד כמבואר בחו"מ בש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ג ובהרבה מקומות ועיין בדיני תנא"י כלל קי"ג סי' י"ט שהבאתי כמה חילוקי דינים בדין אם טוען הלוה על כת"י תנאי היה בינינו שאם אקיימנו אפטור:
ג כת"י שכתוב בו קבלתי מפלוני סך כו"כ אם נאמן לטעון עליו לא קבלתי ואמנה היה ע' בדיני אמנ"ה כלל י"א סי' א' מה שכתב השבו"י בזה ומ"ש עליו:
ד מי שהודה או חייב עצמו בכת"י. וכשבא התובע לתבוע בכת"י טוען הנתבע שאנוס היה ליתן לו הכת"י ואינו חייב כלום. ע' בכנה"ג סי' ס"ט בהגהב"י אות כ' שהביא תשובת הרשב"א ומהרא"ש סי' צ"ה דנאמן במגו דפרעתי. ובשו"ת דרכי נועם סי' כ"ג כתב בשם רבני צרפת דאינו נאמן כיון שלא מסר מודעה. והרב כנה"ג דחה דבריהם דהיינו דוקא במכר אבל במחייב עצמו בדבר שאינו חייב דינו כמתנה כמבואר בתשובת הרשב"א. ופסקו מור"ם בסי' ר"ה ססעי' י"א. ועיי"ש בסמ"ע ס"ק כ"ח. ובמתנה אם נתברר אונסו א"צ מסירת מודעה כמבואר שם ובסימן רמ"ב. וה"נ אם לא נתברר אונסו ישבע שהיה באונס ונאמן במגו דפרעתי. ועיין מהרי"ט ח"א סימן מ"ג שכתב על מ"ש הרא"ש בתשובה בלוה שטען שאנוס היה בהודאה דאינו טענה כיון שלא מסר מודעה דהיינו דוקא בשט"ח גמור בעדים. אבל בכת"י נאמן במגו דפרעתי וכ"כ הרב פני משה ח"א סי' נ". והובא כ"ז בס' ערך השלחן סי' ס"ט:
ה כת"י שחתם עליו הלוה או שצוה לאחר לחתום אותו במסה"ק אם מהני להתחייב עצמו בדבר שאינו חייב עיין בדיני חיו"ב כלל נ"א סי' י"ג: ו כת"י בנאמנות סתם אם מהני להוציא מיתומים. וכן אם כתוב נאמנות מפורש לגבי היורשים ומת המלוה אם מהני הנאמנות גם ליורשי המלוה. וכן כשכתוב בכת"י שלא יהיה נאמן הלוה לטעון. פרעתי ועתה טוען הלוה פרעתי אם צריך המלוה לשבע אף דלא טען הלוה אשתבע לי כמו שפסק הש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ח עיין כ"ז בשער משפט סי' הנ"ל ס"ק ה' דכל הדינים הללו תלוי בשני הטעמים המבוארים בפוסקים דכת"י בנאמנות מהני. א' משום דהאלי' ואיהו דאפסיד אנפשי'. ב' משום דכת"י כזה יש חזקה שטרך בידי מאי בעי. ולפי טעם הב' בכל הדינים הנ"ל יד בעהש"ט על העליונה יעו"ש כי קצרתי באומר. וע' בנתיבות בביאורים סי' ס"ט ס"ק ח' וסי' ק"ח ס"ק א' וע' מ"ש בזה בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' כ"א כ"ג כ"ד כ"ה כ"ו ובכלל ע"א:
ז כת"י על עיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון שכתוב בו נאמנות נגד טענת פרעון אם מהני גם גד חלק הפקדון עיין בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' א':
ח כת"י שכתוב בו וע"פ תוקף כתב זה מחויב אני לסלק ככל תוקף הוועקסלין האריך בשו"ת השיב משה סי' פ"ו בראיות דאין לו דין וועקסיל. ואף אם כתוב בו ושטר זה יהיה בתוקפו עד דיקרע בקרע ב"ד. לא הוה כת"י בנאמנות. דלא הוי נאמנות רק אם כתוב שיהא נאמן עד דיקרע בקרע ב"ד או עד דכתוב עליו תברא. אבל לשון זה שיהא השטר בתוקפו אינו מועיל לענין נאמנות:
ט שמעון נתן כת"י לראובן שישלם לו סך כו"כ בתנאי שיחזיר לו הטראטא של שותפו לוי שמת ואח"כ מת שמעון ובא ראובן עם הכת"י הנז' וגם הטראט של לוי בידו ותובע מיתומים של שמעון לשלם לו על הכת"י כיון שעדיין לא פרע לו שמעון והראיה שהטראט של לוי עדיין ת"י והבורר של היתומים טוען אולי פרע לך שמעון ולקח הטראט מידך וזהו טראט אחרת שהיה לך על לוי. עיין זה בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' י':
י מי שהשכין ביתו לאחר וכתב המשכנתא בכת"י. ואח"כ מת הממשכן אי טענינין להיתומים שמא פרע אבוהון כמו שהדין בשאר כת"י. עי' בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' מ"ה:
יא מלוה שתובע בכת"י או בשטר והלוה טוען יש לי משכון בידך והמלוה כופר במשכון. עיין בדיני משכון כלל ד"ן סי' י"ד:
יב בדין ממרמו"ת הנהוגים. שהוציא המלוה ממרמ"י חלקה שלא נכתב עליה כלום רק חתימת הלוה. עיין בסמ"ע סימן מ"ח ס"ק א' ובש"ך ס"ק ב'. ובסי' ס"ט ס"ק י"ז. ועיין בשו"ת פני יהושע ח"א חחו"מ סימן יו"ד שהוכיח דכיון שהיה יכול המלוה לכתוב עליה קודם שהראה אותה לפני הב"ד הוי כמו שכבר נכתב. ועיין בשו"ת ר' חיים כהן חא"ע סימן מ"ט שפסק דאם הממר"ם חלק הוא ת"י שליש הכל מודים להסמ"ע שגובין בו:
יג אשה שהוציאה ממר"ם ישן על בעלה או על יורשי בעלה וכתוב בו שחייב לכל מי שמוציאו ויש בו נאמנות ולגבי בעל אף בלא נאמנות ע' בס' יהושע בפסו"כ סימן שמ"ה דגובית בו דבזה לא שייך לומר דהבעל לגלוי זוזי הוא דבעי כמבואר בא"ע סי' פ"ה סעיף ט' וסי' פ"ו סעי' ב' כיון דהיתה יכולה האשה למסור הממר"ם לאיש אחר לגבות בו וע' בב"ש סימן פ"ו ס"ק ט"ו וגם לא שייך באשה נגד בעלה ריעותא דשטר ישן. כמו דקיי"ל דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו משום דדרכה להניח לבעלה לאכול הפירות מכ"ש בזה דהפירות שייכים להבעל ע"כ לא תבעה מבעלה:
יד מי שתובע את חבירו בנוראטי שיש לו עליו וחבירו טוען טענה שיוכל לפטור בה מצד קים לי. אם מועיל טענת קי"ל נגד טראטי. ואם הרשות ביד התובע למכור הטראטי. עיין בדיני קי"ל כלל צ"א סי' ז':
טו אחד הוציא שט"ח על יתומים שחייב לו אביהם עשרה אדומים. והיתומים טוענים אדרבה אתה חייב לאבינו כאשר שמענו ממנו. ונמצא בעזבון אביהם שתי סתם חתימות חלקות על פלוני בעהש"ט עי' בנוב"י מהד"ק סימן ז': טז הא דמבואר בט"ז אהע"ז הביאו הב"ש סימן כ"ג וסי' ע"ז דאם נתן אבי האשה אמר"ם חשיב כגבוי עי' בבית אפרים חו"מ אמצע סי' למ"ד בפיסקא המתחלת ר"ק א"ת ז"ה חזית"י שכ' דהוא רק לענין שאנו רוצים לדון דהחתן לא זכה עדיין בנדוניא לפי שלא הגיע עדיין הנדוניא לידו מעולם. בזה יפה כתב הט"ז דכיון דנתן ממר"ם ולא נכתב בו שם המלוה רק נשתעבד לכל מי שמוציאו. והממר"ם הוא באמת חוב אמיתי רק שצריך לבוא ליד החתן וכיון שהרשות בידו ליתן הממר"ם לאיש אחר וכל מי שיוציאנו הוא מחויב לשלם לו. הוה כבא לידו אבל לחשוב ממר"ם כגבוי לענין טענות או ספיקות הנופלים עליו לא עדיף משטר בעדים עכ"ד ועי' בפ"ת לאה"ע סי' נ"ג סק"ז בסוף ד"ה וש"ם בסי' קמ"ד שהביא בשם הפמ"א בסי' הנ"ל שחולק על דין הט"ז ופסק שאין מוציאין. וגם הביא בשם השבו"י ח"ג סי' קכ"א שמסכים להט"ז אבל רק באופן אם מכרו החתן לאיש אחר קודם שמתה אשתו. אבל אם מכר אחר שמתה אשתו אז כבר נפטר חמיו ממנו כיון שלא הגיע עדיין הנדוני' לידו לא זכה הרי שגם להגאונים הנ"ל הוא כש"כ וק"ו לדין הב"א הנ"ל דלענין טענות או ספיקות הנופלים עליו לא חשוב כגבוי ולא עדיף משטר בעדים ועי' בכלל צ"א סי' ז' ובדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' כ"ד. והגאון בתשו' חסל"א מהד"ת חחו"מ סי' ג' פסק בפשיטות מכח הט"ז הנ"ל לענין מחילה בתפוס שטרא. דאם המלוה יש לו טראטא ומחל החוב דלכ"ע לא מהני המחילה בלא קנין משום דהוי כגבוי ומוחזק ביד המלוה. וכן פסק מטעם הנ"ל בדין שליש שהחזיר שטר פרוע להמלוה והוציא מן הלוה שפסק הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה דהשליש פטור משום דהוי רק גרמא. דזה הוא רק בשטר אבל בטראטא דכגבוי דמי פשיטא דכשהחזיר הממרנ"ו שלא כדין הוי מזיק ממש וחייב לשלם עכת"ד. ואתה תחזה שאין לסמוך עליו לדינא בזה נגד הגאונים שהבאתי בכל המקומות הנ"ל ובפרט להוציא ממון:
יז ראובן מכר לשמעון דבש בהקפה על זמן ידוע והשליש שמעון ממר"ם חלק אצל הסופר עד למדידת החביות. ואז יכתבו הסך שיעלה הדבש על הממר"ם הנ"ל וימסור הממר"ם לראובן. וכשהגיע זמן פרעון תבע אותו ראובן בממר"ם חלק הנ"ל סך מאה זהובים והסופר מת ושמעון מברר בעדים שמסר האמר"ם חלק ליד הסופר עד למדידה וראובן טוען אחר זה נתרצה בינינו על המדידה בסך מאה זהובים. ואמרת לסופר שימסור לי הממר"ם חלק ונתת לי נאמנות השיב שמעון הלא עדיין החביות בעין נלך ונמדוד אותה ולא יגיע לך אף חמשים זהובים. עי' בשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי בסי' ס"ט שפסק דאף דנוהגין בכל בתי דינים לגבות בממר"ם חלק שלא נכתב עליו סכום החוב כהסמ"ע בסי' מ"ח ולא כט"ז וש"ך (ע' לעיל סי' י"ב) מ"מ כיון שמברר שמעון שממר"ם זה היה ביד הסופר עד למדידה. אף הסמ"ע מודה דנאמן לטעון נגדו יעו"ש:
יח וועקסליך הנהוגים בזמנינו שקורין טראטי שהלוה מודה שחתמו וטוען פרעתי ויש עד אחד לקיים החתימה. ע' בדיני שטרות כלל ק"ב סי' ט"ז שכתבתי דהו"ל מחשויל"מ. יעו"ש דברים בטעמם:
יט זשירא הנהיג לכתוב על הטראטא עפ"י דינא דמלכותא. ע' בחתם סופר חחו"מ סי' וא"ו בפיסקא המתחלת א"ך א"י הי"ה טוע"ן המלו"ה. דמוכח משם דהוי ככתיבת קני לך איהו וכל שעבודיה דאית בי' לענין מכירה יעו"ש וכ"כ בשו"ת דברי חיים סי' י"ב וע' מ"ש בזה בדיני מכירת שטרות כלל ס"ו סי' ב':
כ קאמפרמוסט דינו כוועקסיל שאינו נאמן לטעון פרעתי כ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' י"ב:
כא אחד מכר סחורה להעמיד לו הסחורה לזמן והקונה נתן טראטא על המעות והאמין להמוכר שיביא לו הסחורה ועתה בא אחד ובידו הטראטא זשרירט כנהוג ותובע. והקונה טוען שלא נתן לו הסחורה ע' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' י"ב דאם זה מודה שהקונה נתן הטראטא רק על הסחורה שיתן לו ואינו יודע אם המוכר נתן לו הסחורה וגם המוכר אינו טוען שמסר לו הסחורה לא יוכל לגבות בו:
כב בענין הטראטין הנוהגים במדינתינו שפוסקים בכל בתי דינין שהוא כשטר בעדים. עמ"ש בזה בדיני נחלות כלל ע' סי' ע"ה בשם הח"ס טעם הדבר. וכן מבואר הטעם בתומים סי' ס"ט. ומזה דנתי בנדון שבא לפני בנוראנוי שהוציא אחד על הלוה שלא היה יודע לחתום עצמו בכתב אשכנז הנקרא דייטש. וכתב אחד חתימתו בקנה הנקרא בלי פעדיר והלוה העביר בקולמוס הדיו בלא עדים והלוה מודה בחתימתו רק שטוען פרעתי. ופסקתי דנאמן כיון דחתימה כזאת א"א בשום אופן לקיים כי אינה ניכרת לשום אדם כי חתימתו הוא נשתנית תמיד כפי הכתוב לפניו בקנה הבלייאפעדיר א"כ נאמן תמיד במגו דמזויף. אף שבערכאות יש לו דין טראנו כפי הנהוג במדינתינו שוב נדפס תשובת בית שלמה חחו"מ וראיתי בסי' כ"ז שפסק כן בפשיטות ברשם על החתימה בעופרת דיכול לומר פרעתי במגו דמזויף. אולם בח"צ סי' קמ"ח ובשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' י"ב נראה דפוסקין בטראטא לפי דינא דמלכותא. וכ"נ עפ"י הטעם שכתב בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' למ"ד שאם נתן קאפציע נתחייב עפ"י הפערעגראף שלהם וכן אם נכתב בין ישראל לחבירו לקיים עפ"י פטרעגראף יעו"ש. ולפענ"ד יש קצת ראיה לזה מחו"מ סימן ס"א סעיף ד' ע"ש בתומים ובהגהות הג' רב"פ ועי' בנוב"י מהד"ק סי' יו"ד י"א:
ועי' בשו"ת אבני צדק חחו"מ סי' ט' שנשאל בטראטא שיש על חתימת הלוה שני זשיראנטין כנהוג אם מחויב הזשיראנד האחרון לישבע כשבא לגבות מן הערב הראשון שחתם בפנים למעלה מן הלוה כמ"ש הסמ"ע סי' קכ"ט ס"ק כ"ח. ופסק דבטראטין אנו פוסקין כפי דינא דמלכותא כיון שע"ד כן חתמו כולם (עי' תומים ונתיבות סי' ק"ד) וכן יש ללמוד ממ"ש התומים סי' כ"ו ס"ק א' וע"ש בפ"ת סי' קכ"ט ובתומים שחולקים על הסמ"ע ויעו"ש בנתיבות אולם אם נראה לב"ד איזה ערמה לחשוד לקנוני' על נכסי הלוה יכולים להטיל עליו קב"ח או שבועה כמבואר בסי' ט"ו סעיף ד'. ועי' בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' כ"ד שהבאתי שם בשם האחרונים דוועקסל לא עדיף משט"ח בעדים בלא נאמנות ואינו גובה מיתומים בלא שבועה. וכן אם טוען הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך מחויב לישבע:
כג דיני נאמנות בכת"י ע' בדיני נאמנות כלל ע"א כי שם מקומו: כד אם שייך נמחל שעבודא בכת"י או ממר"ם שכתוב בו לכל מי שמוציאו ופרע למלוה שיכול ללות עליו פעם אחרת עי' בדיני שטרי חוב כלל ק"ב סימן ל"ו: