דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל מח
כתובה ושבועת אלמנה:
א אלמנה שמתה קודם שנשבעה על כתובתה והבע"ח של בעלה רוצים לגבות מהנכסים באמרם שלהיורשים אינו מגיע כתובת אמם כיון שלא נשבעה והיורשים טוענים כיון דתקנו חכמים שבועת אלמנה לטובתינו א"א בתקנת חכמים ואנחנו מוחלים לה השבועה ואנחנו יורשים כתובתה עי' בכלל ע' סי' ט"ז:
ב שיעור הזהובים בכתובת בתולה או אלמנה כמה בכסף ואם נשתנה המטבע ועלה או ירד עי' בחת"ס ח"ש סי' למ"ד:
ג כתובה אי כגבוי דמי והוי כמו, מוחזקת לענין היורשים שתובעים ממנה שחייבת לאביהם ותשבע ותפטור ותגבה כתובתה ולענין קי"ל עי' בשו"ת ר' חיים כהן חא"ע סי' מ"ט שהביא רמב"ם מפורש פט"ו מהל' אישות דין ט' דלאו כגבוי דמי וחיזק דעתו בראיות ברורות ועכ"פ היורשים יכולים לומר קי"ל דאנן מוחזקים:
ד בדין אין אלמנה גובית כתובתה אלא בשבועה. כתב הרב כסא אליהו על אה"ע סי' צ"ו ס"א בשם תשובות הגאונים סי' כ"ט והובא בזכור לאברהם חאה"ע סוף ערך כתובה דאפילו אם כתובתה ק' אנה ואינה מוצאה לגבות אלא מנה. מ"מ אינה גובית המנה בלא שבועה והוא פשוט:
ה מי שצוה קודם מותו שלא יפחידו את אשתו. כתב בשו"ת הרשב"ש סי' תע"ז שזה הלשון פוטרה משבועה עיין בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' מ"ה: ו אלמנה שתובעת כתובתה ויש לה עד אחד שבעלה אמר קודם מותו שהוא מוחל לה השבועה. אם העד המסייעה פוטרה. עיין זה בשו"ת ח"ס חחו"מ סי' ס"ט: ז בעל האשה שמת בדרך. אם האלמנה מחויבת לשבע עי' בשו"ת נוב"י מהד"ק חח"מ סימן י"ח שפסק דגובית כתובתה בלא שבועה כיון דליכא למיחש שהתפיס' צררי קודם מותו. והובא דבריו בפ"ת באהע"ז סי' צ"ו ס"ק א' בביאור קצת. וע' בשו"ת שמן רקח ח"א סי' נ"ד שנשאל ג"כ בזה שבעלה מת במקום מרחק מביתו שהלך לשם להסתחר. ולא הספיקה האשה לשבע על כתובתה עד שמתה גם הוא ויורשי האשה תובעים מיורשי הבעל כתובתה והם משיבים כיון שלא נשבעה א"א מוריש שבועה לבניו. והרב המחבר שם פלפל והביא כל דעות הפוסקים בדין מת פתאום אם חיישינן לאתפסה צררי ודעתו דה"ה מת בדרך לא חיישינן לצררי יעו"ש:
שוב ראיתי בספר שער משפט על החו"מ סי' ק"ח ס"ק כו' שהשיג על הנוב"י. מטעם דחיישינן שמא שלח לה מעות קודם מותו ע"י שליח. והביא ראיה לזה מבעה"ת והטור שפסקו דבנפרע שלא בפני הלוה מחויב המלוה לשבע אף שהלך הלוה למדה"י בתוך זמן הפרעון. מ"מ חיישינן שמא בהגיע הזמן שלח לו החוב ע"י שליח יעו"ש:
ח אלמנה שמתה קודם שנשבעה על כתובתה ויש נאמנות בהכתובה. ותובעים יורשי האשה הכתובה מיורשי הבעל. אי אמרינן א"א מוריש שבועה לבניו. עי' באה"ע סי' צ"ו ס"א במחבר וברמ"א בסתם כתובה. ועיי"ש בפ"ת ועיין שם בסי' צ"ח סעי' ג' ובפ"ת שם ס"ק א' וס"ק ב'. לענין כתובה בנאמנות. ועיי"ש ס"ק ג' בשם הגאון יי"ע.
ועיין מהרשד"ם אה"ע סי' קט"ז קע"ד רט"ז ומהרש"ך ח"ב סי' ל"ז. בני שמואל סי' ל"א. ועי' בנוב"י מהד"ק חח"מ סי' י"ח. ושו"ת שמן רקח ח"א סי' נ"ד. ובחתם סופר חאה"ע ח"ב סי' קס"ד האריך בנדון שמתה האשה בלא שבועת אלמנה וצותה קודם מותה על מקומות ביהכ"נ ששימשה בהם אחר מות בעלה כעשר שנים בלי עירעור יורשי הבעל ליתן המקומות לאחי' ועתה יורשי הבעל מערערים שאין בכחה להוריש כיון שלא נשבעה יעו"ש. (עי' בכלל ב' סי' י"א ובכלל ע' סי' מ"ט) ובנדון אם האלמנה הלכה ונישאת לאיש אחר ולא נשבעה שבועת האלמנה והכניסה לבעלה האחרון מעזבון בעלה הראשון לנדוניתה. ואח"כ מתה האשה ובעלה האחרון ירשה. ועתה היתומים מבעלה הראשון טוענים לנו היא נכסי אמנו אשר הניחה אחריה כי היא אין לה בהם כלום כיון שלא נשבעה שבועתה ולא היה לגבות כתובתה (עי' נדון זה ממש בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' ל"ח. ועי' בכלל ב' סי' י"א ובכלל ע' סי' מ"ט) עי' בתשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשון סימן ל"ה שחילק בין אם גבתה קרקעות או מטלטלים. ואם היה כתוב נאמנות בכתובתה אם לאו. וע"ש בנדון שהיתומים תובעים שהכניסה לבעלה השני יותר על כתובתה. ועיין באה"ע סי' צ"ו סעיף ה' במחבר ורמ"א לענין אם מכרה קודם שנשבעה ובנדון שנשאת לבעל והכניסה לו ומתה:
ובנדון שחילק שם בחוט המשולש לענין אם כתוב נאמנות בהכתובה. עיין בתשב"ץ ח"ב סי' קנ"ה שהרבה בטעמים למה נהגו להשביע את האלמנה על כתובתה אף שבנוסח הכתובה נהגו לכתוב נאמנות עליו ועל יורשיו אחריו. ולפי הדין היה לה ליטול בלא שבועה רק שנהגו להשביעה מטעמים המבוארים שם. וכ"כ שם בססי' רמ"ח. ובח"ג סי' ר"כ יעו"ש. והדבר מבואר בבעל המאור בפ' כל הנשבעים שאם יש נאמנות בהכתובה השבועה הוא רק חומרא בעלמא. וכ"כ הרשב"א בתשובה ועיין בפ"ת לאהע"ז ס"ק ג':
ט כתובה הנעשית בערכאות של עכו"ם כתב המבי"ט ח"א סי' ש"ט דהוי כשטר מכר והלואה שהם כשרים לכ"ע. ורמזו הש"ך בסי' ס"ח ס"ק א' ומצוין בטעות ח"ב וצ"ל ח"א:
י כתובה שחתם עליה הבעל בעצמו בלא עדים אם יכולה לגבות בה מהיתומים הכנה"ג חו"מ סי' ס"ט הביא בשם מהרש"ך שפסק דאף דקיי"ל דעל כת"י נאמן לומר פרעתי. מ"מ גובית בכתובה זאת מטעם חזקה א"א פורע ת"ז. ועיין בשער משפט על החו"מ סי' ס"ה אמצע ס"ק ג' שהוכיח דלא כמהרש"ך ופסק דבנתארמלה הוה כמו אחר זמנו. משום דקודם מיתה עביד אינש להתפיס' צררי. אבל בחיי בעלה הוי הכתובה תוך זמן פרעון. ולכך אם נמצא ביד אחד כתובת אשה אחרת בחי' בעלה ואינו יודע מה טיבה יחזיר הכתובה להאשה משום חזקה א"א פורע תו"ז. אבל לאחר מות בעלה לא יחזיר להאשה יעו"ש. ועי' בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ז' אות ד' שהביא בשם המשל"מ פי"א מהל' מלוה שפקפק על המהרש"ך הנ"ל והגאון הנ"ל תירץ דבריו ודעתו כמהרש"ך שגובית בכת"י אף התוספת:
יא מי שכתב על כתובת אשתו מעבר לדף הנני מוסיף לאשתי עוד ת"ק דינרים על דמעבר לדף. עיין בשו"ת חכם צבי סי' ק"י שפסק דאף דלא נכתב בלשון חיוב. לשון הוספה מורה שיהא עליו חוב כמו הקודם ושם נכתב לשון חיוב:
יב תוספת כתובה שנכתבה בנוסח שאינו מועיל לפי הדין. פסק בשו"ת בית יהודה חח"מ סי' ז' דכיון שכלל סך התוספת עם סך הכתובה ביחד בכל חוזק ותוקף הכתובה וכו' חשיב כאלו כתב כל לשונות המועילים:
יג אחד שמת בנו והשאיר עזבונו ביד אביו והיה אצל אביו כל ימי חוליו.
ואלמנת בנו טוענת לגבות כתובתה מחצי' והוא טוען שהוציא משלו על רפואות לבנו. עיין סי' ק"ח ס"א בהגהת חו"מ. ועיין בזה שם בס' שער משפט דנסתפק בהוציא הוצאות לרפואה אם הוי כיורד ברשות. והרב. הגאון מהרי"ש בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' ק"מ פשיטא לי' דהוי יורד ברשות משום פקוח נפש דהכל מצווין עליו ובפרט באב שהוציא דרחמי האב על הבן. ע"כ פסק דהדבר פשוט דצריך האב לשבע שהוציא וכמה הוציא וכמה עזבון יש בידו וינוכה לו מה שהוציא. והשאר יתן להאשה בכתובתה אחר שתשבע. ועי' בכלל נ"ה סי' ב' בשם הרד"ם:
יד ראובן מת והיה שותף עם אחיו שמעון והאלמנה באה לגבות כתובתה משמעון ושמעון משיב כי הוא וראובן חייבים לאחרים ושניהם חתומים על השט"ח ומתחלה יסלק לבע"ח ומהנשאר תגבה כתובתה. אם יכולה האלמנה להוציא מתח"י כיון ששעבודה קודם. עיין בנוב"י מהד"ק סימן י"ז: טו ראובן נפטר. וקם בנו ולקח בהקפה. תכריכין וכל צרכי קבורה. ואחרי קברו את אביו תפס ממטלטלי אביו ומכרם ושילם הקפותיו. והן היום האלמנה תובעת כתובתה שבן בעלה ישלים כתובתה ממה שמכר באמרה שהיא אינה מחויבת בקבורת בעלה עי' בשו"ת באר מים חיים סי' ח' שכתב דלא מבעיא לדעת הרא"ש והמרדכי והרמב"ן והובא דעתם ביתה יוסף באה"ע סי' קי"ח סעי' י"ח (עיי"ש בהג"ה ובבאה"ט) ומתשובת הרמב"ן והרשב"א יוצא מפורש דאפילו תפסו היורשים מה שהוציאו בקבורת אביהם מוציאין מהם ונותנים להאלמנה. וגם הריב"ש בסי' ק"ד שכתב דאם תפסו היורשים אין מוציאים מידם מיירי שמכרו המטלטלים וקברוהו באותם הדמים ואף גם לדעת הב"ח בשם האחרונים דסוברים דלכתחילה יש לקברו מנכסיו ואח"כ תטול האלמנה ובע"ח היינו דוקא קודם שנקבר המת. אבל אם כבר קברוהו משלהם ואח"כ תפסו היורשים מנכסי המת בעד מה שהוציאו בקבורתו הכל מודים דמוציאים מהם ועיין בחתם סופר אהע"ז ח"א סי' קמ"ב שכתב שם תקנות בענין זה:
טז אחד נתן לבתו שט"ח על סך מסוים לגבות מהיום ושעה אחת קודם מותו ואח"כ נשא אשה וכתב לה כתובה. ואחרי מותו באה האשה לגבות כתובתה מהבית שנשאר. והוציאה בתו השט"ח הנ"ל ורצונה לגבות הבית על שט"ח שלה באמרה שזמנה מוקדם לכתובת האשה. עיי' בזה בשו"ת חוות יאיר סי' ד' שדעת השואל היה שתגבה בתו מאחר שלא כוון לערמה אלא למתנה גמורה והרב חוו"י השיב לו דמ"מ היה כוונתו להבריח מן האשה ע"כ תגבה האשה כתובתה. וע' בתומים בסי' צ"ט ס"ק י"א שחולק על החוו"י ועיין בשו"ת פרי תבואה סי' כ"ו שסתר דברי התומים. אך עכ"ז יש להביא ראיה ברורה לדעת השואל מדברי הרמ"א סי' צ"ט סעי' וא"ו שכתב מיהו אם נראה שלא כוון לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל מתנה אע"ג שהיתה כוונתו להבריח מבע"ח הרי בפירוש דהיכא שלא כוון לערמה נגד המקבל מתנה. אף דהיה כוונתו להבריח מבעל חובו קנה המקבל כיון שלמתנה גמורה נתכוון דלא כהרב חוו"י. אולם מ"מ לדינא חוכך שם בדבר. והעלה דבנ"ד דהבת הוא מוחזקת בבית נ"ל ברור דהדין עם הבת להחזיק בבית על שט"ח שלה עכ"ד ועיין ברמ"א ססי' ק"ח. ובסי' ק"ב בבאה"ט ס"ק ב'. ובפתחי תשובה לאהע"ז במקומות הנ"ל:
יז אחר היה לו כמו מוקטאע"ה (בלשונינו פאכט) שלוקח כל ראשי הבהמות הכשרות בזול ומוכר לישראלים ביוקר ויש לו על פאכט הנ"ל שטרות מערכאות של עכו"ם וגם שטרות מהיהודים ואח"כ מת אם האלמנה יכולה לגבות מזה כתובתה למכור החזקה הנ"ל. או לגבות הריוח כל השנה למזונותי' אי ענין זה נקרא ראוי או מוחזק דקיי"ל באהע"ז סי' ק' דאינה גובה מהראוי ובמשל"מ פכ"א מהל' מלוה. עיין בס' זכור לאברהם חאה"ע ערך כתובה שהביא בשם הרב חיים שאל סימן ע"ד אות ד' שנסתפק בזה. ואח"כ כתב שיש להביא ראיה ממ"ש הב"ש סימן הנ"ל סס"ק י"ג משם הט"ז דמעות חזקה מקרי ראוי וכו' וסיום דבריו ולפי"ז בנ"ד יש מקום לומר דמקרי מוחזק כי בעל החזקה הנ"ל נהג כמנהג ואינש לא מחא בידי' וגם יש לו שטר בעש"ג ושטרי ישראל וכו' וצריך להתישב לדינא עכ"ד יעו"ש:
יח חזקת אוראנדע אם הוי כקרקע ואם הוי מוחזק או ראוי. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' נ"ד שציין המקומות לזה ופסק דהוי ראוי ולא מוחזק וכן העלה בתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' כ"ב:
יט מי שנדר לו חמיו לתת נדוניא לבתו. סך חמש מאות זהובים. ובעת הנישואין לא נתן לו חמיו רק ד' מאות והבטיח לו שישלים לו עוד המאה זהובים. והחתן כתב בתוספת כתובה ת"ק זהובים והוספת שליש כנהוג. ואח"כ לא השלים לו חמיו המאה זהובים. ועתה רוצה חתנו לנכותם מהכתובה עם התוספת שעליהם. עיין בתשב"ץ ח"ב ססי' קס"ט ובח"ג סי' רס"ב ובשו"ת בנו הרשב"ש סי' רפ"ג שפסקו דכיון שהדבר ידוע שאין אדם מחייב עצמו בתוספת כתובה אלא ע"מ שיטול מחמיו מה שפסק לו וכיון שלא נתן לו לא מתחייב בקרן ואף לא בתוספת שלהם שאין התוספת אלא לקרן. והובא דברי התשב"ץ להלכה בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר שהוא בשו"ת חתם סופר סי' קנ"ב. שוב נדפס כעת ס' זכו' לאברהם וראיתי בחאה"ע ערך כתובה שהביא נדון זה בנ"ח לו חמיו מקצת הנדוניא. ואח"כ גירש חתנו את בתו או שמת חתנו אם גובה האלמנה מנכסי בעלה תוספת כתובה גם על סך הנדוניא שלא הספיק לגבות מחמיו. וכתב וז"ל עיין י"א סי' כ"ב וכו' דהביא מתשב"ץ ובנו הרשב"ץ דאינה גובה תוספת מזה וכן ראיתי למהרי"ד אה"ע סי' ל"ח שהביא בשם המבי"ט שכתב כן בח"א סי' כ"ז. אמנם הרב תורת חסד סי' ע"ג חולק על המבי"ט וכתב דגביא התוספת יעו"ש שכתב שגם המהרש"ך כ"כ בסי' ק"ג ועיין מ"צ ח"ג סי' ע"ד וכו' ובח"ב סי' ע' וכו' עכ"ל:
כ אם מת הבעל בשנה הראשונה בלי זש"ק לענין אם גובית תוספת כתובה עיין בדיני תקנת שו"ם כלל קי"א סי' י"ג:
כא אם כתב לה בכתובתה כל התכשיטין השייכים לגופה לבד הסך שהוסיף לה אם הוא זוכה בתכשיטין שעשה לה אחר הנישואין. עיין בפתחי תשובה לאה"ע סי' צ"ט ס"ק ג' וסי' ס"ו ס"ק וא"ו:
ועיין בשו"ת צמח צדק סי' ג' באחד שצוה שיתנו לאשתו כל בגדיה מותר על כתובתה ואחר מותו נמצא חתיכת משי שקנה בשבילה לעשות מלבוש וידוע זה בעדים אך עדיין מחוסר תיקון ותפירה. ופסק דשייך להאשה דמיד שקנה בשבילה קנתה האשה ואין בע"ח גובה הימנו אף שלא עשה עדיין שום שינוי. אם לא כשקנה תחלה הבגד לעצמו ונמלך אח"כ לעשות הבגד לאשתו אז לא קנתה רק בשינוי כגון שצבען וכו'. ועי' מ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' צ"ז ס"ק י"ג שמפקפק בדבריו ודעתו נוטה דלא קנתה המשי ושייך להיורשים. עיי"ש מה שחילק בין בע"ח לירושה וצ"ע. שוב ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קע"א שחולק על הצ"צ ודחה ראייתו. ועיין בשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי על החו"מ סי' צ"ז שכתב דיפה כיון הצ"צ והסכים עמו להלכה דזכתה האשה ועיין בזה בשו"ת פרי תבואה סי' ס"א. ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קפ"ה שנשאל בכתובה שנכתב בה שכל התכשיטין שהכניסה לו גם מה שיקנה לה כולם יהיו שלה לאחר מותו והבעל מת פתע פתאום. ומצאו בפאקע"ט אחד מונח השטערין טיכל שלה עם מרגליות ושלשלת של זהב ועוד אבנים טובות הכל ביחד. וטוענים יורשי האשה (כי האשה חולנית) כי הכל הוא שלה מה שקנה לה הבעל ויורשי הבעל טוענים ששאר הדברים חוץ מהשטערין טיכל לא קנה לאשתו רק לבנותיו. עיי"ש מה שהעלה:
כב אלמנה שבאה לגבות הכתובה מנכסי יתומים קטנים וצריכים לקיים הכתובה. אם נזקקים לנכסי הקטנים לקבל עידי הקיום אף דקטן כשלא בפניו דמי. עיין בר"ן פ' אלמנה ניזונית ובאה"ע סי' צ"ו בב"ש ס"ק ל"ח.
ועיין בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' ש"ז לענין קיום כתובה ולענין אם מקבלים עדי צוואה נגד יתומים, קטנים. ומסיק לדינא דנזקקים לנכסיהון ומקבלים עדות נגדם:
ומצאתי ברדב"ז ח"ב סי' קט"ז שכתב דעכשיו נהגו להגבות כתיבה בלא קיום. ועיין במבי"ט ח"ב סימן ח' שהיקל ג"כ בענין קיום הכתובה ובפרט כשאין הבעל לפנינו לטעון חשש זיוף יעו"ש שהאריך בטעמים ועיין בשו"ת מהר"ם אלשי"ך סי' קל"ז שכתב לענין קיום שט"ח נגד יתומים קטנים שאחרי שהרמב"ם ז"ל פ' י"ב מה' מלוה כתב דמקיימין השטר נגד יתומים קטנים וכן הסכמת כל הפוסקים כוותיהו נקטינן וכן פסק בנתיבות סי' ע"ח ס"ק ד' ועי' בכלל מ"ו סי' ל"ב:
כג אשה ששמעו שנהרג בעלה ואין עדות ברורה אם גובית כתובתה וכן היכא שמתירין אותה להנשא ע"פ עד קרוב או אשה או ע"פ עצמה אם גובה עפי"ז גם כתובתה כיון שמותרת להנשא. עיין באה"ע סי' י"ז סעיף ל"ה ושם בבאה"ט ס"ק ק"י ובסעי' מ"ג ובבאה"ט ס"ק ק"ל. ושם בפ"ת ס"ק קנ"ט וק"ס. ועיין בזכור לאברהם חאה"ע ערך כתובה מה שציין בזה. ושם לענין בעל שנעלם אם נוטלת אשתו כתובה ומזונות ולענין הספד ואבילות. ועיין באה"ע סי' צ"ג בבאה"ט ס"ק א' ועיין בכנה"ג סימנים הנ"ל מדינים הללו: כד בדין המבואר באה"ע סי' ק"ב סעיף ב' בהג"ה דאפילו אם תפסה האשה נגד כתובתה מוציאין מידה ונותנים לבע"ח עיין בשער משפט סי' ק"ד סס"ק ד' שהחליט דאם גבתה מטלטלים ע"י ב"ד. או שתפסה מעות מזומן אף שלא ע"י ב"ד מהני תפיסתה ואין מוציאין ממנה:
כה אלמנה שגבתה עפ"י ב"ד קרקע ומטלטלים לכתובתה ואח"כ יצאו כמה ממרמו"ת מאנשים שחייב להם בעלה שזמנם מוקדם לכתובתה עיין בא"ע סי' ק"ב. וע' בשו"ת פני יהושע ח"א חא"ע סי' ד' שפסק דממרמות הוי כמו כת"י דהוא כמלוה ע"פ וגביית הב"ד הוי כמו מכר וקיי"ל דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי ואף המטלטלים כיון שגבתה עפ"י ב"ד מהני תפיסתה כמ"ש בשם השער משפט:
כו בש"ך חו"מ סי' ק"א ס"ק א' כתב וז"ל וכן הדין לענין כתובה שצריך ליתן מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין לפמ"ש בטאהע"ז סי' ק' עכ"ל. ודבריו תמוהים לכאורה כי מפורש להדיא בסי' הנ"ל דהרשות ביד היתומים לסלקה בקרקע. וזולת זה מי עדיפא כתובה מכל בע"ח דקיי"ל בסי' ק"ז סעיף א' דאם היורשים רוצים להגבות קרקע הדין עמהם. ועיין בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' פ"ג שתירץ דברי הש"ך בטוב טעם והסכים עמו לדינא ועיין בשער משפט על החו"מ סי' הנ"ל ס"ק א' שתירץ ג"כ דברי הש"ך והוכיח מהטור אה"ע סי' ק"ב דכתובות שלנו שכותבים שעבוד מטלטלי אג"ק הדין עם הש"ך דמחויבים לשלם לה במעות מזומנים. וכ"כ בשמרק"ח הנ"ל. ועיין בפ"ת לאה"ע סי' ק' ס"ק ב' מ"ש בזה. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' קט"ז שפסק דיתומים יכולים לסלקה אף בקרקע אבל הבעל לא: כז מי שמת והוא חייב שכירות בית אם השכירות קודם לכתובת אשתו. עיין בבאה"ט אהע"ז סי' ק"ב סס"ק ד' בשם מהרשד"ם אה"ע סי' קפ"ג שפסק דשכירות קודם לגבות ועיי"ש בפ"ת ס"ק ד' בשם הגאון ר' עקיבא איגר. וכן מבואר בס' זכור לאברהם אה"ע ועיין בר"ן כתובות אמתניתין דמי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו יעו"ש:
כח אלמנה שנשאה ונתנה בנכסי היתומים לאחר מות בעלה והשביחה והרויחה. אם הריוח לעצמה או להיתומים. ואם היא גובה כתובתה מן השבח. עיין באהע"ז סי' פ"ה ס"ז בהג"ה שהביא שם דיעות בזה ועיין מהרשד"ם חח"מ סי' שכ"ז שכתב דכל פלוגתתם הוא דוקא בגוונא דאין להאלמנה חלק בהנכסים רק לגבות סך כתובתה. אבל אם הוא מנהג המדינה או היה התנאי או צוואה מבעל שהאשה תטול חלק בנכסים בזה הכל מודים שתטול האלמנה חלק ריוח משום דהוי כמו שותפות עם היתומים ועיי"ש באורך:
כט שומרת יבם אם היא גובה כתובתה קודם שתחלוץ עיין בבאה"ט אה"ע סי' י"ז סס"ק ק"י ובסי' קס"ח סעיף ד'. ובענין שומרת יבם שמתה מי יורשה היבם או יורשי האשה עיי"ש סי' ק"ס סעיף ז' ובבאה"ט ס"ק וא"ו. וע' בספר זכור לאברהם אה"ע ח"א ערך כתובה וח"ב ערך יבום מה שציין בזה:
ל מי שמת ואחר כך מתה אשתו ולא נשבעה על כתובתה. ונשאר בעזבון רק בית אחד ועתה הוציא אחד שט"ח על אביהם ורוצה לגבות מהבית. והיורשים טוענים שכיון שמתה אמם באחרונה הם יורשים כתובתה ולא יוכל הבע"ח לגבות חוב אביהם. ואף שלא נשבעה על כתובתה אומרים שהשבועה נתקן לטובתם וא"א בתקנת חז"ל אנו מוחלים לה השבועה. עיין בדיני נחלות כלל ע' סי' ט"ז: