אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל מו

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל מו

כללים - כלל מה

יתומים ויורשים הנתבעים:

א הא דקיי"ל טענינין ליתמי היינו דוקא להחזיק אותם בשלהם אבל לא טענינין להו כדי להוציא מאחרים וכן אף שהם מוחזקים בנכסים של אחרים רק שמורישם היה נאמן להחזיק בהם במגו. אבל בלא מגו לא היה מהני תפיסתו. כה"ג לא טענינן ליתמי. ומחויבים להחזיר המטלטלים עיין כל זה בכלל הקודם לזה סי' א':

ב אם הב"ד טוענין ליתומים שמא פרע אבוהון היכא דאין הדין ידוע שמחויב לפרוע. עיין בזה בס' שער משפט על החו"מ סי' ק"ח ס"ק ב' וס"ק ד':

ג צורבא מרבנן שהוציא שטר שאין בו נאמנות על היתומים שהדין שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה פסק בשו"ת פני יהושע ח"א חחו"מ סי' וא"ו דלא מזדקקין לי' להשביעו כמו שמבואר בסי' פ"ב סעיף ו' לגבי הלוה עצמו ובשו"מ מהד"ג ח"ב סי' ל"ח חולק עליו בנדון דידי'. וע"ש שפסק דכל שהוא למדן וקובע עתים לתורה נקרא צורבא מרבנן:

ד אם האלמנה מודית שיודעת שבעלה חייב לפלוני מעות או שהמטלטלים או המעות הללו הם של פלוני שנתן ליד בעלה בפקדון או בעיסקא והמעות והמטלטלים הם ת"י ויש לה מגו שהיתה יכולה להחזיר ליד המלוה או המפקיד. ואם הם ת"י היתומים אם היא נאמנת להפסיד בהודאתה להיתומים עי' בשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ה ובחו"מ סי' ק"ח סוף סעיף א' ועיין בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ב:

ה ממרמות הנהוגים שאין כתוב בו שם המלוה רק לכל מי שמוציאו ומת לוה בחיי המלוה ואח"כ מת המלוה אי שייך בו דין אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דנשתעבד גם להיורשים בעצמם עי' בקצוה"ח סי' ק"ח ובשו"מ מהד"ק ח"ב סי' קי"ג:

ו ברמ"א סי' ר"צ סעי' י"ב פסק דאף דאין הב"ד טוענין ליתומים מילתא דלא שכיחא מ"מ האפוטרופס מצי למטען עבורם והוא מתשו' הרא"ש כלל פ"ו סי' א' ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהד"א ח"א סי' רפ"ו בפיסקא המתחלת והנ"ה עו"ד הי"ה ש"ם וכו' שכתב בשם הגאון ישועות יעקב דפסק דטענת האפוטרופס לא מהני רק במקום שמכח הטענה שיטעון יהיו היתומים א"י אם נתחייבתי. אבל אם יהיו א"י אם פרעתיך לא מהני טענתו. דבשלמא אם הב"ד טוענים עבורם שמא פרע אביהם. אז אף שהחיוב הוא ודאי. הלא גם טענת הב"ד נחשב לברי. אבל במילת' דלא שכיח. אף שיטעון האפוטרופס מ"מ טענתו הוא שמא והחיוב הוא ברי והוי א"י אם פרעתיך. והגאון המחבר שם דחה דבריו יעו"ש. והנה לא עליו לבדו הוא תלונתו. כי העלים עיניו מראות כי דו"ז בקצוה"ח סי' הנ"ל ס"ק ב'. כתב כדברי הישועות יעקב. ושני הגאונים לדבר אחד נתכוונו:

ז הא דפליגי הפוסקים. אם הב"ד טוענים עבור היתומים ברי כדי לחייב את שכנגדם שבועה. הוא דוקא אם לא נשאר כת"י מאביהם המסייע להם. אבל אם נמצא כתוב בפנקס אביהם או שנכתב בצוואה אכן טוענין להם ברי כאלו היה חי ומחויב הבע"ד לשבע כנגדם עיין בכלל הקודם לזה סי' ב' מ"ש יעו"ש: ח מלוה שהוציא על היתומים כת"י אביהם שחייב לו איזה סך שמבואר בש"ע סי' ס"ט דטענינין ליתמי שמא פרע אביהם. אם היתומים טענו לפני הב"ד מזויף ואח"כ נתקיים החתימה לפני הב"ד. עיין מהרשד"ם סי' וא"ו שכתב דאף בזה היתומים פטורים. אע"ג דאם היה טוען כן מורישם היה מוחזק כפרן. מ"מ ביתומים כיון דהב"ד טוענים להם והם אינם צריכים לטעון כלל לא איכפת לן במה שטענו. עיי"ש עוד טעם לזה וע' בסמ"ע סימן ק"ח ס"ק ה':

ט עיין מהרי"ט ח"א סי' ט' ורמזו בכנה"ג אה"ע סי' צ"א בהגה"ט אות י"א שכתב דבעל היורש את אשתו והוא חייבת לאיש אחד. אין הבעל יכול לטעון שמא פרעה היא דכיון שנשאת תיכף והכניסה לו הכל מנין היה לה לפרוע וכו' עיי"ש הנדון:

י ראובן מת ונשאר חייב לאיש אחד על טראט סך מעות. והתפשר שמעון עם הבע"ח שהוא ישלם לו עבור ראובן סך כו"כ לזמן קצוב. ונתן לו שמעון כת"י שחייב לו סך כו"כ בתנאי שיחזיר לו הטראטו של ראובן שהוא על סך כו"כ. ואח"כ מת שמעון ותובע זה האיש מיתמי שמעון בכת"י הנ"ל ובידו הטראטי של ראובן. והבורר של היתומים טוען אולי פרע לך שמעון והחזרת לו הטראטי. וזה הטראטי שבידך הוא טראט אחר שהיה לך עוד חוב על ראובן. עיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קל"ה שפסק דמחויבים היורשים לשלם. דכיון שכתוב בכת"י שלא ישלם לו עד שיחזיר לו הטראטא של ראובן. בודאי לא פרע כ"ז שהטראטא היא ביד התובע. וגם מה שטוען הבורר שמא זהו טראטא אחרת. ג"ז אינה טענה כיון דהיה כתוב בכת"י הסכום של הטראט רחוק שיזדמן שהיה לו על ראובן עוד טראטא מסך כזה במכוון ולא טענינין להו בכה"ג אף להחזיק כמבואר בנתיבות סי' נ"ט ס"ק א':

יא שמעון רצה ללות מעות משר העיר. ולא רצה השר להלוות לו עד שיחתום גם ראובן עמו על השטר. וראובן היה רק ערב רק שחתמו שניהם. ואח"כ נפטר הלוה. והשר תובע חובו והיתומים טוענים ששמעו מאביהם שאמר שיש לו תביעות על ראובן רק שאינו יודע אם יזכה בד"ת עיין שו"ת נאות דשא סי' ס"א שפסק דהיורשים מחויבים לשלם עיי"ש טעמו. ועיין בכלל הקודם לזה סי' י"א:

יב ראובן ושמעון שותפים במו"מ. ושניהם נשארים חייבים ללוי סך ממון ומשכנו ללוי בעד החוב את הקרקע שיש להם בשותפות. שאם יעבור זמן הפרעון ולא יפרעו. הרשות נתונה ללוי למכור הקרקע הנ"ל ולהתפרע חובו. ואחרי הגיע זמן הפרעון מת ראובן ואח"כ מת לוי המלוה. ועתה עמדו יתמי לוי לגבות את חוב אביהם מהקרקע הנ"ל בשטר משכנתא שבידם. אם יכולים לגבות גם מחלק קרקע של יתמי ראובן עיין בכלל הקודם לזה סי' י"ג: יג מי שהתחייב עצמו באיזה דבר ומת אם היורשים מחויבים לקיים חיובו.

עיין בדיני חיו"ב כלל מ"א סי' ה' מה שציינתי שם יעו"ש:

יד שכ"מ שהאמין בצוואתו ואמר שיתנו לשותפו כל מה שיאמר השותף שהוא חייב לו עיין להרב לחם רב סי' קצ"ט מה שהעלה בזה ועיין בכלל ע"א סי' י"ג:

טו מי שנתן לחבירו מעות בתורת עיסקא. עד שילך המתעסק למצרים ויחזור לעירו ומה שירויח יחלקו ביניהם. ומת המקבל במצרים והלכו שם כל סחורותיו לטמיון. ועתה הנותן תובע מהיתומים היזקו. עיין שו"ת תשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור השני סי' י"ט שפסק דהוי כמת בתוך זמנו דגובין אף מיתומים. יעו"ש שהאריך בזה:

טז ראובן מת והניח יורשים ונשאר בעזבונו מטלטלים. ובא שמעון ותפס מהיורשים מטלטלים שלא בעדים באמרו שאביהם חייב לו. ואח"כ חזרו יורשי ראובן ותפסו ממטלטלי שמעון ג"כ שלא בעדים. אם מהני תפיסת היורשים מאחר שבאים בשמא על שמעון. ושמעון טוען ברי. ע' בכלל הקודם לזה סי' כ"ד מ"ש בשם ההכ"ר:

יז מי שתובע מיתומים מלוה ע"פ שחייב לו אביהם. דמבואר בחו"מ סי' ק"ז סעיף ה' דאם תפס מהיתומים מטלטלי הלוה דמהני תפיסתו. יש לעיין אם תפס מטלטלי היורשים אם מהני תפיסתו. עיין מ"ש בכלל הקודם לזה סי' כ"ה:

יח בהא דקיי"ל בחו"מ סי' ק"ח וסי' ק"י סעיף א'. דאין גובין בשטר מיתומים קטנים. כתב מהראנ"ח סי' צ"ד דאם התנה בפירוש שיגבה אף מיתומים קטנים נזקקים להם והביאו הש"ך סי' ק"י ס"ק ז' ועי' בכנה"ג סי' הנ"ל שהקשה עליו והניח בצ"ע. וכן מצאתי בס' משחא דרבותא חחו"מ סי' הנ"ל שחולק ג"כ על מהראנ"ח. וכתב שם דאופן המועיל לגבות מיתומים קטנים הוא כשכותב לו שכ"ל זמ"ן ששט"ר ז"ה ל"א כתו"ב ע"ל גב"ו שהו"א פרו"ע. א"ו קרו"ע. אז"י כ"ל אפשר"י הביטו"ל שמבטלי"ם שט"ר ז"ה הר"י ה"ם בטילי"ם ומבוטלי"ם כחר"ס הנשב"ר וכדב"ר שאי"ן ב"ו ממ"ש ועדיי"ן השט"ר ז"ה בתוקפ"ו ול"א יבט"ל שט"ר ז"ה בשו"ם טענ"ה שבעול"ם לב"ד א"ם נמצ"א כתו"ב ע"ל גב"ו שהו"א פרו"ע א"ו קרו"ע. ואם נכתב כן אזי מועיל אף להרמב"ם ודעמי' עיי"ש שהאריך בטעמו. אולם בס' ערך השלחן על החו"מ סי' ע"א אות י"ט הביא דברי מהראנ"ח לדינא וציין שם שכ"כ גם מהר"י עייא"ש בתשובתו בית יהודה ח"א סי' י"א וכן מבואר בהרמ"ה פ' יש נוחלין סי' קצ"ו. ובפ' ג"פ סי' קל"ג דלא משכחת לה נאמנות לגבי יתומים קטנים. אלא אם האמינו בפירוש לגבות אף מיתומים קטנים. ואם האמינו לגבות מהם בלא שבועה גובה מהם בלא שבועה. ואם האמינו לגבות מהם סתם לא יגבה מהם אלא בשבועה עיי"ש באורך:

יט אם יש יתומים גדולים וקטנים אם נזקקין לנכסי הקטנים אגב נכסי הגדולים ע' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' כ"ב ובמהד"ג ח"א סי' מ"ז דאין נזקקין:

כ גבאי צדקה שצוה לפני מותו שיתנו בניו ק' זהובים לקופת הצדקה כי פשע לפעמים מחמת שכחה ופעמים במזיד ולא כתב בפנקס הכנסות מהצדקה ע"כ רוצה להחזיר לקופת הצדקה והיורשים אינם רוצים לשלם כי אין אדם משים עצמו רשע שהעלים מעות צדקה ואינו נאמן. וגם הם חייבים בכבוד אביהם שלא להחזיק אותו בגנב עי' בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' מ"ז שמחויבים לשלם. ועי' בדיני נחלות כלל ע' סי' ס"ה:

כא ראובן צוה קודם מותו שהוא חייב לפלוני סך מאה זהובים וגם לפלוני ופלוני עד שלא נשאר בעזבונו החצי כפי מה שמגיע לנושים ואותו החוב של המאה זהובים הוא בכת"י בנאמנות רק אינו מפורש לגבי יורשים. ושאר הבע"ח הם בע"פ. עיין בשו"ת חסד לאברהם חח"מ סימן ח' ובשו"ת תועפות ראם חח"מ סי' ה' דפסקו שזה שיש לו הכת"י גובה קודם. והשאר יחלקו ביניהם הנושים בע"פ:

כב כת"י בנאמנות סתם אם מהני נגד היורשים. וכן ביורשי המלוה שהוציאו כת"י כזה. כל פרטי דיניו עיין בדיני כת"י כלל מ"ט סימן וא"ו מה שהבאתי בשם השער משפט:

כג אחד תובע מיתומים שאביהם חשב על פנקסו וחתם א"ע שהוא חייב לו סך מה ויש כמה שיטין חלק בין הכתב והחתימה שהיה יכול התובע לכתוב שם נאמנות עיין בנוב"י מהד"ת סימן כ"ה וססי' כ"ו שהאריך ומסיק דלא טענינן להו שמא פרע. וביאר שם דבכת"י שכתוב בו נאמנות מפורש נגד היתומים מהני ועיין בח"ס חו"מ סימן כ"ג במי שהוציא על היתומים כת"י חלק בחתימת אביהם היינו שהיה ריוח בין הסכום והחתימה. ופסק דכיון שהיה יכול לכתוב שם נאמנות מפורש גם לגבי היורשים מהני יעו"ש: כד מי שמת ולא הניח יורשים. וחילק כל עזבונו במתנת שכ"מ. ואח"כ הוציא עליו א' חילוף כתב על איזה סך. עיין בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קכ"ח שפסק דח"כ הוא כמו שטר בעדים לא מצד דינא דמלכותא. רק מצד דכיון דבדינא דמלכותא אינו יכול לטעון פרעתי אין אדם מניח שטר כזה ביד המלוה אם היה פורע לו. נמצא מקבלי מתנת שכ"מ כיורשים שווי' רבנן. וצריך לשבע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואח"כ יגבו חובם במילואם יעו"ש. מבואר דאף ביש למלוה וועקסל הנקרא (טראטא) אינו גובה מן היתומים בלא שבועה וכן מבואר בתשובת בית אפרים חחו"מ סי' וא"ו וכן פסק בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא חחו"מ סי' כ"ב וכ"ג וכ"ז ול"ט והביא את הב"א הנ"ל והעלה דלא אלים הוועקסל טפי משטר חוב בעדים בלא נאמנות דמחויב המלוה לישבע באומר הלוה אשתבע לי שלא פרעתיך ואינו גובה מן היתומים בלא שבועה. ועי' בדיני כת"י כלל מ"ט סי' כ"ב. שו"ר בפ"ת סי' ס"ט סק"ד שהביא דבריהם יעו"ש:

כה אם מת המלוה בחיי הלוה ואחר מיתת הלוה מת יורש המלוה והניח בנים ובאו לגבות חוב זקנם מיורשי הלוה. והמלוה בעודנו חי העלה הוועקסיל בפנקס הערכאות ועשה אונ- טאבילאציע על בית הלוה. ונסתפק השואל אם נאמר ביורשים אלו א"א מוריש שבועה לבניו. וגם מצד הטאבילאציע אפשר דהוי כמו משכנתא המבואר בסי' ק"ח דלא אמרינן בי' א"א מש"ל. עיין בכלל הקודם לזה סי' י"ד:

כו ראובן נפטר והניח אחריו ברכה וגם בנים. ועתה הוציא אחד מהבנים כת"י בח"י אביהם שהבטיח לו שכר מאה זהובים לכל שנה בעד ההתעסקות שעסק וטרח בנכסי אביו. ותובע משאר היורשים השכירות. עי' בכלל הקודם לזה סי' ט"ז:

כז מי שבא להוציא מיתומים קטנים ע"פ פנקס אביהם שכתוב בו שהוא חייב לו. ע' בדיני פנקס כלל פ"ד סימן א':

כח ראובן לוה מעות מן העכו"ם ברבית. ואח"כ הוכרח ראובן להרחיק נדוד לדור במדינה אחרת והחזיק בו העכו"ם ולא הניחו לצאת מן העיר. וחילה ראובן את שמעון עד ששמעון נכנס בשבילו ערב קבלן בעד הקרן והרבית וילך ראובן וישב כמה שנים ולא שלח את המעות והעכו"ם היה נפרע משמעון הקרן והרבית. ושמעון היה מן הצועקים ואינם נענים. ויהי כי ארכו הימים נפטר ראובן. וקם שמעון לתבוע מן היורשים הקרן והרבית שפרע להעכו"ם. עיין שו"ת עדות ביהוסף סימן ט"ו שהעיר כמה ספיקות בנדון זה. והספק הא' נסתפק אם נשתעבד שמעון מדין ערב כיון שהוא ערב לאחר מתן מעות. ודעתו כיון שהעכו"ם לא הניחו לצאת מן העיר עד שנתערב שמעון עבורו הוי כמו החזיר על ידו שטר או משכון דנשתעבד אף אחר מתן מעות (עיין כלל מ"א בדיני חיוב סי' ט' שמבואר להמעיין שם שדעת החוו"י אינו כן) וסוף דבר העלה דאין שמעון יכול להוציא מהיתומים. אולם אם נמצא כתוב בפנקס ראובן שעדיין הוא חייב הנז'. או שיש אומדנות רבות בזה או שיש עדים שצוה בחוליו. אז מחויבים לשלם לשמעון הקרן והרבית. ואם לאו יטילו חרם על היתומים אם לא צוה אביהם לפני מותו יעו"ש כי קצרתי באומר:

כט מי שהוציא על היתומים פס"ד שאביהם חייב לו עיין בדיני פס"ד כלל פ"ה סי' ב':

ל מי שהוציא על היתומים שטר עיסקא משני מאות זהובים. ומודה שקיבל מאביהם מנה אינו גובה אלא כ'. עיין בדיני עיסק"א כלל ע"ט. וע"ש עוד דינים מעיסקא על יתומים:

לא מי שהוציא על היתומים שטר עיסקא עי' שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' יו"ד שמבואר שם דאם נכתב בהעיסקא שיתן ריוח על צד היתר כתיקון מהר"ם אזי לא טענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו. כיון שתיקון מהר"ם היה שעל הקרן לא יהיה נאמן לטעון נאנסו רק בבירור שני עדים ומחויבים היורשים לשלם השטר עיסקא יעו"ש בגוף התשובה כי קצרתי:

ועי' להרב שער משפט על חו"מ סי' ע' סס"ק ד' שהעיר בשטרי עיסקא הנהוגין בזמנינו שמתנים שלא יהיה נאמן לטעון הפסדתי כי אם בשני עדים כשרים שנוהגין לגבות אף מיורשים. ותיהא מאוד בדין זה משני טעמים. א' דלמא אי הוי אבוהון קיים היה מברר בעדים שהפסיד. ב' כיון דקיי"ל בסי' ע"א דסתם נאמנות לא מהני נגד יורשים משום דלא העני' רק נגדו ולא נגד יורשיו. א"כ ה"נ י"ל דעצמו התחייב לברר בעדים משום דהוא בידו לברר אבל יורשיו דלא ידעו במילי דאבוה לא המני' נגדם עיי"ש ראיותיו. והנה י"ל דאף לפי דבריו אין מכאן סתירה לדינא דהרב פמ"א הנ"ל דמיירי שנכתב שקיבל עליו עפ"י תיקון מהר"ם ז"ל. והדבר יובן עפ"י דברי שו"ת טור האבן סי' מ"ה והבאתי דבריו בקיצור בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' ד' ודוק. ויעו"ש עוד בזה:

לב אם מקיימין השטר נגד יתומים קטנים הנה הרא"ש בתשו' כ' דאין מקיימין וכן כראה דעת הרשב"א ז"ל ועי' בסי' ק"י. אולם בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' קל"ז כתב שאחרי שהרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות מלוה כתב דמקיימין השטר נגד יתומים קטנים וכן הסכמת כל הפוסקים כוותייהו נקטינן וכן פסק בנתיבות המשפט סימן ע"ח ס"ק ד' ועי' בכלל מ"ח סי' כ"ב:

לג אחד מת והניח יתומים קטנים ויש בע"ח וגם אלמנה תובעת כתובתה ובאים שניהם לגבות ואין בנכסים כ"א לאחד מהם אי נימא שהבע"ח יגבה שהוא קודם לכתובה ואף שאין גובין בשטר מיתומים קטנים כאן אין נ"מ ליתומים ואין להם תועלת בתקנה זאת שהלא תגבה האלמנה וכן בע"ח מאוחר שהוא בתוך זמן פרעון ובע"ח מוקדם שמת הלוה אחר זמן פרעון ואין בנכסיו לפרוע רק לאחד אם יגבה המוקדם בשטרו כיון שאין תועלת להיתומים הקטנים כלל שאם לאו יגבה המאוחר. א"כ הדין סובב רק בין האלמנה ובע"ח או בין השני בע"ח. וכן כל היכא דאין נ"מ אם נקבל עדות נגד יתומים קטנים שאם לא נקבל העדות אזי יגבה הנכסים הבע"ח האחר או המערער על הנכסים עי' כ"ז בביאור לעיל בדיני גביות בע"ח כלל י"ד סי' ט"ז:

לד יורש קטן שהניח לו אביו משכון. ולוה מביא עדים שפרע לאביו. מי נקרא מוחזק אם היורש שהמשכון בידו. נמצא דאין מקבלין עדות בפני הקטן להוציא ממנו דקטן כשלא בפניו דמי. או הלוה נקרא מוחזק משום שהוא מוחזק בממון ומקבלין העדות לפטור אותו מממון אף שלא בפני בע"ד עיין בכלל הקודם לזה סימן י"ב:

לה ראובן תבע את שמעון לד"ת ופסקו הב"ד לשמעון שישבע שבועה דאורייתא כגון שבועת מב"מ או כנגד ע"א. ומת שמעון ולא נשבע אם היורשים מחויבים לשלם. הנה דו"ז בקצוה"ח סי' ס"ט ס"ק ז' האריך לדבר בזה ומסיק דהוא ספיקא דדינא. ובנתיבות שם ובסי' ק"ח ס"ק ד' פסק דאין היורשים מחויבים לשלם. ועיין בשו"ת ס' יהושע סימן ק"כ שהוכיח גם כן דפטורים וכן פסק בשער משפט סי' פ"ז ס"ק כ"ג וכן פסק הגאון מו"ה ברוך פרענקיל ז"ל בהגהותיו אמרי ברוך על הסמ"ע סי' ס"ט ס"ק כ"א. שוב נדפס כעת שו"ת שואל ומשיב מהגאון ריו"ש אב"ד דק"ק לבוב ומצאתי שם בח"א ססי' ר"ו שפסק ג"כ כנ"ל. וכתב שמצא ברדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים שי"ט שכתב בהדי' דבכה"ג היורשים פטורים. ולא שייך א"א מוריש שבועה לבניו כל שבאים להחזיק ועי' בזה תש בה ארוכה בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ק"ס:

לו באיזה אופן אמרינן גבי יורשים שהם מחויבים בדין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם עי' בדיני מחשואי"ל כלל ס"ח סי' ו' וסי' ז': לז יורשי המת שנתנו לאחד חמשים זהובים שיאמר קדיש עבור נשמת המת. והתחיל לומר קדיש ובאמצע השנה נפטר המקבל. וכעת תובעים יורשי המת מיורשי המקבל שיחזירו להם המעות שיקבל אביהם אחרי שלא קיים התנאי עי' בדיני משמעו"ת לשונו"ת כלל ס"ה סי' כ"ד יעו"ש:

לח ראובן ביקש את לוי להיות לו סרסור שישכיר לו שמעון החנות. וגמר לוי סרסרותו עד שבאו שניהם לעמק השוה. וקודם שמסר שמעון החנות לראובן חל"ש. ועתה תובע לוי מהיורשים שישלמו לו שכר סרסרותו והיורשים משיבים כיון שלא נסתייע לגמור המקח אין לך סרסרות. ע' בדיני סרסור כלל ע"ב סי' ד':

לט מי שהוציא מעות שלו עבור להציל נכסי היתומים מהשר שהעליל על אביהם. והם טוענים שבשבילו הוציא וגם טוענים שהנתפס על חבירו אינו מחויב לשלם לו. עי' זה בדיני מציל חבירו בממון עצמו כלל ס"ב סי' ג' יעו"ש:

מ אחד מקרובי הנפטר שתובע מהיתומים להחזיר לו סך רב שפיזר לצדקה בעת שחלה אביהם. עיין שו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' צ"ט בפיסקא המתחלת עו"ד אמרת"י ש"ם וכו' שכתב דהדבר דומה למ"ש הרמ"א בסי' ק"ח ס"א לענין אם הוציא על רפואות דאם ידוע שלא נפרע מוציאין מהיתומים ומקורו מתשובת הרא"ש שכתב בהדיא דדרך הקרובים להוציא על רפואות א"כ מכ"ש בצדקה דצדקה תציל ממות שמחויבים להחזיר לו כל מה שיברר שהוציא ושלא נפרע יעו"ש:

מא עיין בדיני אפוטרופס כלל ז' סי' י' בדין אם הב"ד או האפוטרופס או הקהל יכולים לפסוק צדקה על היתומים:

מב מי שהשכיר בית לחבירו על שנה ומת השוכר באמצע השנה. אם יכול המשכיר להוציא היתומים מן הבית ואם היתומים רוצים לצאת מן הבית אם יכול לעכבם. ואם כבר דרו בו כל השנה ולא נשאר להם עזבון מאביהם אם מחויבים לשלם השכירות משלהם. עיין כל זה בדיני שכירו"ת קרק"ע כלל ק"ד סימן ט"ז:

מג ב"ד ששמו נכסי יתומים קטנים למלוה בחובו. פסק בשער משפט סי' ק"ג ס"ק ה'. דהדרי השומא כשיגדלו היתומים ויכולים לסלק המלוה מנכסים. כמו בשמו ב"ד למלוה שבא ליפרע שלא בפני הלוה:

מד אם היתומים או אפוטרופס שלהם הם בדין מי שפרע אם חזרו ממקח. וכן מוכר שחזר ממקח ולא קיבל עדיין מ"ש ומת. אם היורשים מחויבים למסור המקח להלוקח. וכן אם המוכר חזר אם יורשי הלוקח יכולים לתבוע ממנו לקבל מש"פ. עיין בדיני מי שפרע כלל ס"ג סי' י"ג וי"ד:

מה מי שמשכן ביתו וכתב המשכנתא הוא כת"י. ואח"כ מת הממשכן. עיין בשו"ת חסד לאברהם סי' נ"א שכתב דאף דבכת"י טענינין ליתומים שמא פרע אביהם מ"מ כת"י במשכנתא לא טענינן להו. ואף הלוה בעצמו אינו נאמן לומר פרעתי. ועיין ביאור הדבר בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' ח':

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה