אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל מה

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל מה

כללים - כלל מד

יתומים ויורשים התובעים:

א הא דקיי"ל טענינין ליתמי היינו דוקא להחזיק אותם במה שבידם. אבל לא טענינין להם כדי להוציא מאחרים. כ"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב. והנה הש"ך כתב כן מדעת עצמו כמבואר מלשונו שכתב דלא אשכחן בשום דוכתא דטענינין ליורש לחייב לזה שכנגדו וכו'. ולא זכר שר כי הדבר מבואר בתשובת מהר"ם השייכות לה' אישות סי' ה'. וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"ב סי' מ' ומהר"י ן' מגא"ש בתשובה סי' קכ"א. וכ"כ מהרשד"ם סי' רס"א ורצ"ג ורצ"ד יעו"ש. ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ל"ט שכתב ג"כ דהא דקיי"ל דטענינין ליתמי כל מה שאבוהון הוי מצי למטען היינו דוקא לענין להעמיד בידם דבר שהוא בחזקת מורישם שהוא שלו. אבל נכסים שהם בחזקת אחרים רק שמורישם היה נאמן להחזיק בהם במגו כה"ג לא טענינין ליתמי. ועיין בשער משפט סי' נ"ח ס"ק א'. ועי"ל סי' כ"א. ועי' בזה בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' רפ"ו בד"ה והנ"ה עו"ד ה"יה:

ב הא דפליגי הפוסקים אם הב"ד טוענים עבור היתומים ברי כדי לחייב את שכנגדם שבועה והובא המחלוקת בחו"מ סי' קל"ג סעיף ה'. הוא דוקא אם לא נשאר כת"י מאביהם. אבל אם נמצא כתוב בפנקס אביהם או שנכתב בצוואה אנן טענינין להם ברי כאלו היה חי. ומחויב הבע"ד לשבע היסת. כן מבואר בשו"ת אמרי אש חחו"מ סי' יו"ד ובשו"ת תועפת ראם חחו"מ אמצע סי' ג'. ועיין ש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ב יעו"ש:

יורש שהוציא שטר על אחד שנשאר מאביו וטוען הלוה שפרע לאביו וטוען שישבע היורש שבועת לא פקדנו אבא וישלם כמבואר בסי' ק"ח ובש"ך ס"ק י"א ובא השאלה אם יכול היורש להפוך שבועה על הלוה שישבע שפרע ודעת השואל שאינו יכול להפוך דכיון דקיי"ל דנשבע ונוטל אינו יכול להפוך השבועה רק לומר א"א בתקנת חכמים והריני כשאר התובעים בע"פ וישבע לי הלוה היסת וכאן ל"ש לומר כן דאם היה תובעו היורש בע"פ לא היה יכול להשביעו שאין היורש טוען ברי שלא פרע. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש ווסקאלא בחחו"מ סי' ל' שנלפענ"ד שיכול להפוך על היסת כיון שיש שטר הוי עכ"פ רגלים לדבר שלא פרע ומבואר בססי' ע"ה דברגלים לדבר משביעין אף בטענת ספק ובלא"ה יש הרבה פוסקים דשבועת נשבעים ונוטלים מהפכים עיזבש"ך סי' פ"ז ס"ק ל'. ודבריו עולים יפה בק"ו מדין שהבאתי כאן בשם הא"א ותעפ"ר דאף בנמצא כתוב בפנקס אביו שפלוני חייב לו יוכל היורש להשביעו בטענות ספק מכ"ש כשיש שטר בח"י הלוה או עדים: ג אפוטרופס של יתומים שהוציא שט"ח על ראובן וראובן מביא עדים שראו שנתן לאביהם מעות אבל אינם יודעים אם בתורת פרעון או פקדון או מתנה. והאפוטרופס טוען שמא מתנה נתן לו. עיין שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ק"כ שהביא דעת הפוסקים אי טענינין ליתמי מילתא דלא שכיח. וסיומא דפיסקא כיון שמבואר בסמ"ע סי' נ"ח ס"ק ט"ו דמתנה לא שכיח ליתן לזה שחייב לו עד שיפרע מקודם חובו. וגם מבואר שם בס"ב ברמ"א דעת החולקים דבכה"ג אף אם המלוה חי וטוען ברי. מ"מ איתרע שטרא ואינו גובה בו. א"כ בנ"ד אין האפוטרופס יכול להוציא מראובן כלום. ועיין בכלל שאח"ז סי' ו' מה שהבאתי בענין אם האפוטרופס יכול לטעון עבור היתומים מילתא דלא שכיחא. אף שאין הב"ד יכולים לטעון יעו"ש. אולם שם נאמר להחזיק מה שבידם וק"ל ועי' בסי' שאח"ז:

ד יתומים שהוציאו שט"ח שירשו מאביהם על ראובן. וטוען ראובן הלא פרעתי לאביכם בפניכם והיתומים משיבים אמת שראינו שקיבל ממך מעות בתורת פרעון. אבל שמא הוא מהלואה אחרת. עיין בשער משפט סי' כ"ח ס"ק א' שבא לפניו עובדא דא. ופלפל שם בחידושי דינים בזה. ומסיק כיון דרוב פוסקים ס"ל דלכך אינו נאמן המלוה בטענת סטראי רק במגו. כיון דסטראי הוא טענה גרוע כיון שהפרעון הוא ודאי והחוב האחר הוא ספק מוציא מידי ודאי ואיתרע שטרא. א"כ בנ"ד כיון שהיורשים הם מודים שפרע לאביהם איתרע שטרא. וכאן לא שייך להאמין להם במגו דלהד"ם דהא הם טוענים רק בספק שמא סטראי ננהו. ואינם רוצים לשקר ומספיקא לא מפקינן ממונא:

ה אחד לוה מחבירו ומת המלוה. וקודם מותו הלכו שני אנשים אליו ואמרו לו שפלוני הלוה הוא קרובו ומהראוי שיצוה לתת לו איזה סך מעזבונו. והשיב להם שאינו נותן לו רק שהחוב מחול לו. ואחר מותו העיד אחד מהם שבפניו ובפני השני מחל לו החוב. והשני אומר שאינו זוכר. והלוה מודה שחייב. ואינו יודע אם מחל לו רק עפ"י זה העד. עיין שו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קפ"ז שכתב דלכאורה הוי א"י אם פרעתיך וחייב.

ואף שגם היתומים אינם יודעים אם מחל והוי תביעת ספק. מ"מ היתומים לא הו"ל למידע והם באים מכח אביהם ולא מגרע טענתם. כמבואר במשל"מ פ"ג מהל' שאלה. אמנם כראה דפטור כיון שיש ע"א שמחל לו המלוה אפשר דהוי עכ"פ כמו רגלים לדבר. ובכה"ג א"י אם פרעתיך ג"כ פטור היכא שיש רגלים לדבר שפרע כמבואר בחידושי הרשב"א למסכת גיטין דף ע"ח והובא בקצוה"ח סי' ע"ה סס"ק וא"ו ובמשל"מ הנ"ל. ע"כ תורף דבריו. ועיין לעיל בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' ט"ו. ועמ"ש בזה בדיני עד מסייע כלל ע"ה סימן ט':

ו יתומים שתובעים מהלוה מה שחייב לאביהם והלוה טוען א"י אם פרעתיו וגם היתומים אינם יודעים עיין סימן הקודם לזה. ועי' בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סימן ט"ו:

ז כת"י בנאמנות סתם אם מהני נגד היורשים וכן ביורשי המלוה שהוציאו כת"י כזה כל פרטי דינים. עי' בדיני כת"י כלל מ"ט סימן וא"ו מה שהבאתי בשם השער משפט:

ח ראובן ושמעון חתנו שותפים במו"מ. ומסרו ללוי סכום צמר להוליכם למקום פלוני למכור. ויהי כאשר חזר לוי למקום ראובן ושמעון. מצא את שמעון מת. ומסר לוי לראובן חמיו כל החשבון והמעות שהיה בידו מן הצמר גם חלק שמעון. ואחר כמה שנים נפטר ראובן וקמו בני שמעון על לוי. ותובעים ממנו חלק ממון אביהם מהצמר ולוי משיב שכבר נתן חשבון ברור עם המעות לראובן זקנם שהיה אפטרופס וממונה על נכסיהם כפי הכת"י של שמעון שהראה לו ראובן. והיורשים טוענים שזקנם לא היה אפוטרופס. והניח לוי מעותיו על קרן צבי. עיין תשובת מהרשד"ם סי' תכ"ד שהוכיח מכמה טעמים שנאמן לוי במה שאומר שהיה אפוטרופס ושנתן לו חלקם יעו"ש: ט היכא שהיתומים תובעים מאחד ממון בטענת כך פקדנו אבא שאתה חייב לו.

במקום שאם היה אביהם חי היה גובה מן הלוה. כגון שהנתבע משיב א"י אם פרעתיו. או יורשי החנוני ופועלים. אם נחשב טענת היתומים לטענת שמא נמצא שהנתבע פטור כמו אם התובע והנתבע שניהם מסופקים בפרעון דפטור וכן מבואר בסימן ע"ה סעיף כ"א באמר לי אבא שאתה חייב לו והנתבע מודה במקצת שפטור משבועה דאורייתא ולקצת פוסקים אף מהיסת. או י"ל דדוקא לענין שבועה לא הוי טענת ברי כיון דשבועה אין בה ממש ואין אדם מוריש דבר שאין בו ממש לבניו (עי' בדיני שבועה כלל ק"ג סי' ט') אבל לענין ממון נחשב טענת ברי. מחמת שאביהם אמר להם בברי שזה חייב לו ממון ואם היה חי היה גובה ממנו. א"כ הם יורשים הממון ממנו. עיין זה בשער משפט סי' צ"א אמצע ס"ק ד' שהניח בצ"ע. וע"ל סי' ה' מ"ש בשם הגאון בשואל ומשיב:

י אפוטרופס של יתומים שהלוה מעות היתומים לראובן וכתב השטר על שמו. וכשיצא מהאפוטרופסת מסר השטר להיתומים. ואומר להם שנפרע שטר זה מראובן. אם נפטר ראובן. עי' בדיני אפוטרופס כלל ז' סי' א': עי' בדיני פשרה כלל פ"א סי' ט"ז כמה דינים היכא שאין האפוטרופס ואמם האלמנה אף עפ"י ב"ד אין להם רשות לעשות ולמכור בשל היתומים ואם עשו או התפשרו או מכרו בטל כל מה שעשו:

יא ראובן הוציא שט"ח על יתומים שאביהם חייב לו עשרה אדומים והם אומרים אדרבה אתה חייב לאבינו שכן שמענו ממנו וגם בעזבון נמצא שתי סתם חתימות על ראובן עי' בזה בנב"י מהד"ק סי' ז':

יב יורש קטן שהניח לו אביו משכון. והלוה מביא עדים שפרע לאביו. מי הוא המוחזק אם היורש שהמשכון בידו ואין מקבלין העדות בפני הקטן להוציא ממנו דקטן כשלא בפניו דמי כמבואר בחו"מ סי' כ"ח סעיף י"ט ובסי' ק"י ובסי' ק"ל. או הלוה נקרא מוחזק כיון שהוא מוחזק בממון ומקבלים העדות לפטור אותו מממון אף שלא בפני בע"ד כמבואר בסי' כ"ח סעיף י"ח (אמה"מח המעיין שם באחרונים יראה שאין דין זה ברור להלכה ודו"ק) עי' נדון זה בס' ערך השלחן על חו"מ סי' כ"ח אות כ"ג שנסתפק בזה ולבסוף העלה לחלק שאם הלוה בא לתבוע משכונו מהיורש ומביא עדים שפרע אין מקבלין עדותו דהוי להוציא אבל אם היורש תובע ללוה שיפדה משכונו מקבלין העדות שלא להוציא ממון מהלוה וכה"ג כתב הר"ן והביאו הסמ"ע סי' ע"ב ס"ק מ"ט לענין מלוה על המשכון שצריך לשבע בנק"ח אם בא להוציא מן הלוה. אבל אם המלוה שותק והלוה תובע משכונו אז סגי לי' בשבה"ס משום דהוי כנתבע:

יג ראובן ושמעון שותפים בעסק. ושניהם נשארו חייבים ללוי סך מסוים. ומשכנו ללוי בעד החוב את קרקע המשותפת ביניהם בתורת אפותיקי שאם יעבור זמן הפרעון שקבעו ביניהם ולא יפרעו הרשות נתונה ללוי למכור הקרקע הנ"ל ויתפרע חובו. ואחר הגיע זמן פרעון מת ראובן ואח"כ מת לוי המלוה. ועתה עמדו יתמי לוי לגבות את חוב אביהם מקרקע הנ"ל בשטר המשכנתא שבידם. ונסתפק השואל אם יכולים יתמי לוי לגבות כל החוב מקרקע הנ"ל או ינכו מן החוב חלק ראובן המת בחיי המלוה. והיה צריך המלוה לשבע נגד היתומים ואין אדם מוריש שבועה לבניו. עי' בס' משחא דרבותא ח"ב חח"מ סימן ק"ח סעיף י"א שפסק דודאי לא גבי יתמי לוי מיתמי ראובן כלל מחלק אביהם מטעם הנ"ל. ואף שמבואר בחו"מ סי' הנ"ל סעיף י"ב דאם היה למלוה שטר משכונא גובה מיתומים בלא שבועה. היינו דוקא במשכונא שהוא מוחזק בה ואוכל פירותיה כדמוכח מלשונם שם. אבל בנ"ד שאינו מוחזק בידו אלא בתורת אפותיקו ומשכונא ואינו אוכל פירותיה ודאי דהיה מחויב שבועה. וא"א מוריש שבועה לבניו. ע"כ הדין ברור דיתמי לוי אינם יכולים לגבות מהקרקע רק חצי חוב של חלק שמעון. ועי' בש"ך סי' הנ"ל ס"ק כ"ד וס"ק כ"ה. ועי' בסי' שאח"ז:

יד אם מת המלוה בחיי הלוה. ואחר מיתת הלוה מת יורש המלוה והניח בנים. ועתה באו לגבות חוב זקנם מיורשי הלוה. והמלוה בעודנו חי העלה הוועקסיל בפנקס ערכאותיהם ועשה אונטאבילאציע על בית הלוה. ונסתפק השואל אם שייך ביורשים אלו א"א מוריש שבועה לבניו. וגם מצד האונטאבילאציע אפשר דהוי כמו משכנתא דמבואר בסי' ק"ח עיי"ש בש"ך ס"ק כ"ה דלא אמרינן א"א מוריש שבועה לבניו. עיין בשו"ת מאמר מרדכי להגאון ר' מרדכי זאב סי' מ"ד שצידד לכאן ולכאן. ודעתו נוטה שיכולים ליטול בשבועה שלא פקדנו אבא ואבוה דאבא. וסיים שמצוה לבצוע. והנה מה שצידד מצד דהוה משכנתא. לפי מה שכתבתי בסי' הקודם בשם הרב משחא דרבותא. ודאי דגם האונטאבילאציע לא הוי מוחזק וק"ל ועי' בדיני מצרנות כלל סמ"ך סי' י"ח:

טו יורשי המת שנתנו לאחד חמשים זהובים שיאמר קדיש עבור נשמת המת והתחיל לומר קדיש ובאמצע השנה נפטר המקבל. וכעת תובעים יורשי המת מיורשי המקבל שיחזירו להם המעות אחרי שלא קיים התנאי. עיין בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' כ"ד:

טז ראובן פטר לעולמו והניח אחריו עזבון וגם בנים והוציא אחד מהבנים כת"י בח"י אביו שהבטיח לו שכר מאה זהובים בכל שנה בעד ההתעסקות שעסק וטרח בנכסי אביו. ותובע משאר היורשים השכירות. עיין בשו"ת השיב ר' אליעזר סי' י"א שהביא בשם מהריב"ל ח"א דף קמ"א. דבן שנתעסק בנכסי אביו בחיי אביו. יכול לתבוע אחר מותו כל דמי שכירותו כמו מתעסק אחר.

וגם אינם יכולים לטעון עליו שום חשד מגנב או העלים מנכסי אביהם כדאיתא בתשובת מהר"ם בר ברוך הוא מהר"ם מרוטינבורג סימן תתפ"ו אב שהיה לו על בנו תביעה מחשד שגנב מאתו מנכסיו עבור שהיה שליט בכל אשר לו. ולא תבע ממנו בחיין ומת אינם יכולים היורשים לתבוע ממנו שום שבועה לאחר מיתת אביהם. דהואיל ולא תבע ממנו בחייו ודאי מחל לו בלב שלם. ועי' מ"ש בדיני שותפים במו"מ כלל צ"ח סי' כ"ח:

יז הזן את חבירו בסתם ולא תבעו. ומת ועתה תובעים היתומים ממנו דמי המזונות עיין בדיני מזונות כלל נ"ה סימן ט':

יח נתבע שחייב שבועה דאורייתא והוא חשוד שהדין שכנגדו נשבע ונוטל ומת התובע קודם שנשבע אי אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קי"ג בד"ה והנה הרב המופלג דשייך אף בזה: יט מי שמת והניח בן ובת נשואה ואחר מותו הוציאו הבת ובעלה שטר מכירה ושטר מתנה על כל הקרקעות ומטלטלים וחתום בעדים איך שנקרא לפניו השטרות וחתם עצמו והבן טוען שיחקרו אחר העדים כי הכל שקר ולא קראו לפניו ורימו אותו עי' בדיני נחלות כלל ע' סי' ע"ג:

כ מי שנתחייב לחבירו שבועת מודה במקצת ומת התובע קודם שנשבע. ועתה היתומים תובעים אותו שישבע להם. אם מחויב לישבע עי' בדיני שבועה כלל ק"ג סימן ט':

כא אם מת אחד מהשותפים. אם מחויב השותף החי לשבע נגד היתומים שבועת השותפות. עי' בדיני שותפים כלל צ"ח סי' כ"ח וע"ל דין ט"ז:

כב אלמנה שנתנה לראובן מאה זהובים בהלואה בשטר באופן שלאחר מותה יהיו המאה זהובים לראובן במתנה גמורה וכו' ואחר פטירתה באים יורשי בעלה ותובעים מראובן המנה באמרם מאחר שלא נשבעת על כתובתה נשאר הכל בחזקת בעלה ואין ממש במתנתה. עיין בדיני אשה נו"נ כלל ב' סימן י"א: כג אלמנה שהיה בידה מעות היתומים ומטלטלים שנשאר להם מעזבון בעלה. והיא נו"נ בהם ואח"כ נשאת לשמעון. ואח"ז מתה בלא צוואה ובאו האפוטרופסים של היתומים ליקח כל המטלטלים מבית שמעון באמרם שהם מוחזקים כיון שהבית הוא של היתומים והוא דר רק בשכירות. ושמעון טוען שהמטלטלים הם שלו עי' זה באורך בדיני חזקת מטלטלים כלל ל"ו סימן וא"ו:

כד ראובן מת והניח יורשים. ונשאר בעזבונו מטלטלים ובא שמעון ותפס מהיורשים מטלטלים שלא בעדים באמרו שאביהם חייב לו ואח"כ חזרו יורשי ראובן ותפסו מטלטלים של שמעון ג"כ שלא בעדים. ובא השאלה אם מהני תפיסת היורשים מאחר שבאים בטענת שמא על שמעון והוא בא בברי. עיין שאלה זאת בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סימן כ"א שפסק דכיון דהדין מבואר בחו"מ סי' ק"ז סעיף ה' דזוכה התופס מטלטלים מהיורשים במגו דלא תפסתי. נמצא זכה שמעון במטלטלים שתפס ולא מהני שוב תפיסת היורשים בטענת שמא יש לנו בידך כנגדם כיון שאינם יכולים לשבע ע"ז. וא"ל כיון שאבוהון היה יכול לטעון פרעתי החוב או להד"ם והיה מהני תפיסתו משמעון. א"כ אנן טענינין ליתמי. הא מבואר בתשוב' מהרי"ט ח"א סי' ל"ו דנכסים שהם בחזקת אחרים רק שהיה מורישם נאמן עליהם במגו. כה"ג לא טענינין ליתמי (הבאתי דבריו לעיל סימן א') א"כ בנ"ד שאביהם לא היה נאמן בתפיסתו רק במגו דלא תפסתי לא טענינן ליתמי. ומחויבים להחזיר המטלטלים לשמעון:

כה מי שתובע מיתומים מלוה ע"פ שחייב לו אביהם דמבואר בחו"מ סי' ק"ז סעיף ה' דאם תפס מטלטלי הלוה דמהני תפיסתו. יש לעיין אם תפס מטלטלי היורשים אם מהני תפיסתו. עיין משל"מ פי"א מהלכות מלוה דין ז' שהוכיח מהריב"ש סי' שצ"ב דלא מהני תפיסתו והרב שער משפט על חו"מ סי' הנ"ל ס"ק ד' השיג על המשל"מ ודחה ראייתו ומסיק דמהני תפיסתו. ודבריו נכונים בטעמם יעו"ש:

כו אשה שהיה לה תכשיטין בחיי בעלה והוא ידוע ומפורסם ואחר מות בעלה החביאתם וטענה שאין לה תכשיטין כי מכרם בעלה אם היא נאמנת. עיין שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' קכ"ט שפסק דאינה נאמנת אם לא שתברר בראיה למי מכרם ואיך מכרם. כיון שהוא מפורסם שהיה לה תכשיטין. וכ"ש אם בעלה לא היה מכת המוכרים תכשיטין אלא מהקונים דודאי אינה נאמנת להפסיד ליתומים:

כז אפוטרופס שהלוה מעות היתומים מחויב הלוה למכור המטלטלים ולשלם להם במעות מזומנים דוקא עיין הטעם בדיני פרעו"ן כלל פ"ג סי' ז': כח ב"ד ששמו נכסי יתומים קטנים להמלוה בחובו. פסק בשער משפט סי' ק"ג ס"ק ה'. דהדרי השומא כשיגדלו היתומים. ויכולים לסלק המלוה מהנכסים כמו בשמו ב"ד למלוה בנפרע שלא בפני הלוה:

כט מוכר שחזר מהמקח ולא קיבל מי שפרע ומת. אם היורשים חייבים למסור המקח להלוקח וכן אם המוכר חזר מהמקח. אם יורשי הלוקח יכולים לתבוע ממנו לקבל מי שפרע ואם היתומים או האפוטרופס שלהם חזרו ממקח. אם הם בדין מי שפרע. עיין כל זה בדיני מ"י שפר"ע כלל ס"ג סי' י"ג י"ד: ל הא דמבואר בש"ס פרק מי שמת והובא באהע"ז סי' פ"ב בבאה"ט ס"ק ה' דאין מניחין היתום אצל מי שראוי ליורשו משום מעשה שהיה ששחטוהו כדי ליורשו. מצאתי בשו"ת התשב"ץ ח"ג ססי' קמ"ד שכתב שלא חששו בזה אלא ביתום אחד אבל בשנים אין לחוש. שאם ישחטו הא' ישאר הירושה ליתום השני ואין לחוש לשחיטת השנים כאחד מפני אימת המלכות. וכ"כ בתשו' הרשב"א שאם אין לחוש לרציחה שמניחין אותו אצל קרוביו ולא אצל אמו. ועיין בשו"ת מהר"ם פאדוואו"ה סי' ס"ג אימת אין מניחין קרוב קטן בין האחים שלא יהרגו אותו. עי' בסמ"ע סי' רפ"ה ס"ק ל"ג. ועיין בכנה"ג סי' פ"ב ובס' סם חיי סי' י"ג. ועי' באמרי אש א"ע סי' נ"ד בדינים אלו אם הקרובים מתווכחים אצל מי יהיה היתום ואם אם היתום קודם ודין בן אצל אביו ובת אצל אמו ואם הוא בן שש או פחות משש:

לא אשת ראובן מתה והניחה בת קטנה בת ד' שנים ורצתה אם אמה של הבת שתהי' אצלה כדין הבת אצל אמה דבני בנים הרי הן כבנים. ואבי' הבת אומר לא כי תהיה אצלי כי אני אביה. עיין בתשב"ץ ח"ד הנק' בשם חוט המשולש בטור הראשון סי' ל"ח מה שהעלה בזה:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה