דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל מא
חיוב. ולשונות החיוב. ובמה יכול:
להתחייב:
א מי שחייב עצמו בדבר שאינו חייב ע"י אגרת שכתב לחברו אי מהני כמו חיוב בכת"י עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חח"מ סימן א' ועיי"ש באם כתב באגרת דרך הודאה מה שהעלה בזה:
ב מי שהתחייב עצמו איזה חיוב בשטר והשליש השטר ביד שליש זכה השליש בשביל המקבל ואינו יכול המתחייב לחזור בו. עי' בחו"מ סימן ר"נ סעיף כ"ה ובשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ב' ג' ד' ה' ובשו"ת אמרי אש חחו"מ סימן ד' וע"ע בדיני שליש כלל ק"ז:
ג מי שהתחייב עצמו לחבירו על דבר שאינו בידו לעשות והוא תלוי בדעת אחרים כגון שהתחייב עצמו לעשות שאיש פלוני ימכור לו הבית. או שפלוני יתרצה בהעסק או כדומה לזה שאינו בידו לקיים ההתחייבות. דבר זה נסתיים בגדולי האחרונים כאשר אציע. הנה במהרשד"ם חחו"מ סימן רס"ה נשאל בנדון שיעקב מת וחל"ש והניח בניו אחריו ראובן ושמעון וגם האלמנה. ונשאר ממנו בית. והלך ראובן ומכר הבית ללוי בקנין ובשטר. וגם התחייב עצמו בקנין איך שהוא מחויב לפייס את אמו ואחיו שיתרצו בהמכירה. ואח"כ באו אמו ואחיו ואינם רוצים למכור. והשיב שם באורך קצת כאשר העתקתי תורף דבריו בדיני קני"ן קרק"ע כלל פ"ט סי' י"ח.
וכתב שם בסוף התשובה וז"ל ומה שחייב עצמו ראובן המוכר בקנין שמחויב לעשות שתתרצה אמו ואחיו בהמכירה פשיטא דקנין דברים בעלמא הוא ולא שייך קנין בהאי משום שהדבר תלוי באחר ואינו בידו עכ"ל. שוב מצאתי שם בסי' תי"א שנשאל בראובן ששכר דירה מאלמנה ובנה ונתחייבו המשכירים בשטר בחיוב להעמיד הבתים ביד ראובן כל זמן השכירות מכל מערער בעולם. ועתה בא לוי שגם הוא בן האלמנה. ומערער על השכירות באמרו שגם לו חלק ונחלה בבית והוא אינו מרוצה להשכיר לראובן. והשיב המהרשד"ם שהשכירות קיים עיין בטעמו בדיני שכירו"ת קרק"ע כלל ק"ד סי' מ"ה שהעתקתי דבריו וסוף דבריו כתב וז"ל וזולת זה אף אם לא היה להמשכירים שום חלק בבתים הללו. מ"מ כיון שהתחייבו להעמיד הבתים בשכירות ביד ראובן. פשיטא שחייבים לקיים עכ"ל. והנה כל הרואה יראה שדבריו אלו סותרים לדבריו שבס' רס"ה שהבאתי לעיל וצע"ג:
ועיין בשו"ת מקור ברוך להרב ברוך קלעי סי' מ"ג. שנשאל בראובן שנפטר והשאיר אחריו שתי בנות יורשות אותו וגם אלמנותו. וכפל דו"ד בין האלמנה ובין האחיות בענין גביית כתובת האלמנה. עד שביררו להם דיין אחד שיפסק ביניהם ע"פ פשרה. ונעשה ע"ז קאמפרמוס בקנין כנהוג. ואחת מהאחיות לא היתה שמה בעת עשיית הקאמפרמוס כי היתה במקום רחוק רק בניה נמצאו שם. ונתחייבו בניה עבורה לעשות עם אמם שתתרצה ותתפייס לגזירת הדיין אשר יפסיק. ואח"כ הלכו הבנים והגידו לאמם את כל אשר עשי. וצעקה וקללה אותם באמרה מי נתן לכם רשות לעשות דבר שלא ברשותי ואני איני מתרצה בזה. והבנים פייסו אותה שתתרצה ואינה שומעת בקולם. ועתה בא השאלה אם הבנים פטורים מחיובם או מחויבים ליתן לאמם מממונם עד שתתפייס והוכיח הרב המחבר משלהי פרק כל הגט. בהאי דאמר להו אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין להוי גיטא וכו'. שמי שנתחייב לפייס לפלוני חייב לפייסו בין בדברים בין בממון. ועיין בב"י אהע"ז סי' קמ"ד באמר הרי זה גיטך ע"מ שאם לא אפייסה וכו' ופייסה ולא נתרצית דהוי גט אע"פ שהוא אנוס מחמת שאין לו ממון ליתן לה שתתרצה אפ"ה אין אונס בגיטין הרי בהדיא משום דאין לו הוי אנוס. אבל אם יש לו ממון מחויב לפייסה בממון ולא הוי אנוס. ואין להקשות ממה שכתב הריב"ש בסי' ר"כ על ראובן שנתחייב לכוף את בנו כשיגדל. שיודה במתנה שנתן אביו. והשיב הריב"ש שכפייה זו אין לומר שהיא בשוטים וביסורים' אלא כל שעשה הכפיות שבידו לעשות שלא להכותו מנכסיו ולהרחיקו הרי קיים תנאו. ואמאי לא אמר שחייב ליתן לו ממון עד שיודה על המתנה. דשאני התם דלא נתחייב ראובן לפייס לבנו. דפיוס הוי משמע בין בדברים בין בממון. אבל נתחייב לכוף אותו וכפייה משמע שלא בממון. דאי בממון הוי פיוס ולא כפייה. ע"ש שהאריך והעולה לדינא שהבנים מחויבים לפייס לאמם בדבר ריצוי ופיוס וממון עד כמה שיגיע לה לפי' הדין כדי שתתפייס ולא תערער עוד על האלמנה להזמינה לדין. אמנם אם יתנו לה ממון המגיע לה לפי הדין ועכ"ז לא תרצה להתפייס אינם חייבים לתת לה, כל הונם ורכושם אחרי שנותנים לה דמים הנוגעים לה שכל העולם יאמרו שהיא ראויה להתפייס בזה ועכ"ז אינה מרוצה הוה אונס דלא שכיח ופטורים:
ועיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך פיוס. במי שנתחייב עצמו בקנין לפייס את חבירו שיעשה איזה דבר. ושאם לא יתפייס. שיתן סך קנס. ולא נתפייס חבירו אם מחייב בהקנס. והביא בשם הריב"ש והרמב"ן והביאם הב"י על טחו"מ סי' ר"ז מחודש ז' ומהרח"ש ח"א סי' צ"א דפטור מהקנס מההוא דפרק כל הגט דאמרינן אטו תרקבי דדינרי בעו למיהב לי' הא פייסי' ולא איפייס. וע"ש שהביא ע"ז דברי הרב מקור ברוך הנ"ל (ומצוין שם בטעות סי' ע"ג וצ"ל סימן מ"ג) דאם נתחייב לפייסו בדמים קצובים חייב. ואפילו אם לא קצב אלא שהיה ידוע ההפרש שביניהם. אמרינן מסתמא על כל סך ההפרש נתחייב ליתן לאותו אדם כל אותו הסך עכ"ל יעו"ש:
ועי' מ"ש כעין זה בשו"ת חוות יאיר סי' קכ"ח בנדון שראובן תבע את שמעון שנתחייב לו שמעון בשטר ובקנין להשתדל לראובן חזקת ישוב אצל השר על הוצאות שמעון. ושמעון טוען שאין חיובו חל מעיקרא כי נתחייב על דבר שאינו בידו דשמא לא ירצה השר ליתן לראובן חזקת ישיב. והשיב הרב חוו"י דאם היה החיוב שבשטר שאם לא ישתדל יתחייב ליתן לו סך כו"כ אז היה התחייבות הזה אסמכתא דלא קניא רק בב"ד חשוב אבל בנ"ד שנכתב בשטר סתם איך שהוא מחייב עצמו בהשתדלות הנ"ל. אף שהוא דבר שאינו בידו דשמא לא יתרצה השררה מ"מ לא נפטר שמעון מההשתדלות על הוצאותיו כמו שהתחייב עצמו. ואם לא יתרצה השררה בשום פנים אז יפטור בטענת אונס דפטרי' רחמנא. ואין לדקדק דכל כה"ג דאינו בידו הקנין והחיוב לא חל כלל מההוא דפ' איזהו נשך האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבין חמרא ופשע ולא זבין ומסיק שם דלא משלם משום דאסמכתא הוא ולא קניא משום דלאו בידו. ופירש רש"י שמא לא ימכרו לו. י"ל דשם נמי אם עדיין היה באפשר למזבין לי' חמרא שהתחייב עצמו. הדבר פשוט שהוא מחויב לקיים מה שנתחייב. אך שם מיירי שעבר זמן הבציר. ושוב אין יין מצוי לקנות. רק שהתחייב עצמו אם איני קונה לך אפרע משלי כמבואר בב"י סי' ר"ז בשם הרא"ש לכן הדין דין אמת ופשוט במתחייב עצמו בדבר שאינו בידו לגמרי כגון קנה לי יין במקום פלוני שאף אם לא קנו ממנו בבד"ח מחויב לקיים מה שהתחייב כדי יכולתו והשגת ידו. ואם נכתב שבאם לא יעשה כו"כ. יתחייב בסך מה. והוא דבר שאינו בידו זה, שהתחייב בסך ידוע הוי אסמכתא ולא קני אם לא שנכתב בשטר שקנו מיני' בבד"ח ונדון זה מבואר בסי' ר"ז סעיף י"ג בתחלת ההג"ה יעו"ש. ומ"מ אם שמעון קיים ההתחייבות שלו וטרח בהשתדלות והשררה לא רצה רק בממון רב יותר מהראוי לרוב העולם. אז פטור שמעון דמקרי אונס כמבואר בפסקי מהרי"א סי' רנ"ד ע"כ תורף דבריו. ויעוין בגוף התשובה כי קצרתי:
והנה הרב חוו"י כיון בחילוקו הנ"ל לדעת המהראנ"ח ח"ב סי' ל"ו. והובא דבריו במחנה אפרים בדיני אסמכתא סי' ד' שכתב וז"ל דלא קרינין אסמכתא מה שאדם מתחייב עצמו לעשות מפני שאין הדבר בידו. ובההוא דיהיב זוזי אחמרא ופשע ולא זבין. לא אמרינן אסמכתא על קניית היין עצמו. דודאי מחויב לקיים דבריו ולקנות ולהביא. אלא היכא דעבר ולא קנה (כוונתו כמ"ש החוו"י ועתה עבר זמן הבציר וק"ל) ובא זה לחייבו לפרוע לו מה שהתנה לפרוע לו משלו לא גמר ומקני עכ"ל. הרי מבואר ממש כדברי הרב חוו"י דלענין הקנס אם לא אקנה הוי אסמכתא. אבל אם התחייב עצמו לקנות או לעשות. החיוב חל על גופו לעשות את אשר מהראוי לעשות כנ"ל:
אולם בנתיבות המשפט בביאורים סי' סמ"ך ס"ק יו"ד ובסי' רי"א ס"ק א' לא דרך דרך זה. והעולה ממנו לדינא הוא דהמחייב עצמו לקנות לחבירו דבר ידוע שאינו ברשותו ואינו מצוי בשוק לקנות. כגון שהתחייב עצמו לקנות לו בית פלוני או שדה פלונית לא חל עליו החיוב כלל ואין עליו חיוב לקנותו כיון דאינו בידו לגמרי דאולי לא ירצה חבירו למכור לו בעד כל הון. וכיון שלא חל החיוב במקצת לא נתחייב כלל. ולא מהני החיוב רק כשמחייב עצמו ליתן או למכור לו לכשיקחנה ויבוא הדבר לרשותו. ואם אמר הריני מחייב עצמי ליתן לך מנה אם לא אקנה לך בית פלוני ודאי דנתחייב בהמנה משום דהוי רק כתולה תנאי בדשלב"ל. דמהני כמ"ש התומים. רק צריך שיהיה חיוב הקנס באופן המועיל דלא יהיה בו דין אסמכתא כגון קנין בד"ח וכדומה המבואר בסי' ר"ז. ומ"מ אם א"א לקנות אותו דבר כי אם ביותר משווי' הוי אנוס ופטור ע"כ תורף דבריו שם. וכן סתם הנתיבות בסי' ר"ח בביאורים ס"ק ג'. מכל זה הראת לדעת כי בענין הקנס כיוונו הגאונים לדעת אחד. אבל לענין אם התחייב עצמו לקנות לו דבר שאינו מצוי לקנות הם מחולקים אם חל החיוב עליו לקנות כלל. וע"ש בנתיבות סי' ר"ח ס"ק הנ"ל שכתב בסתם דלא מהני חיוב בשום דבר בדבר שאינו מצוי לקנות. וציין לספר מחנה אפרים שהבאתי לעיל. ואני תמה למה לא העיר שיש סתירה בזה מדברי מהראנ"ח שהביא שם המחנה אפרים. לדברי מהראנ"ח שהעתיק הנתיבות בסי' ס' ובסי' רי"א שנסתייע שם מדבריו. והסתירה מבואר להמעיין בהשקפה ראשונה וצ"ע כעת ועי' בפ"ת לאה"ע סי' ק"ח ס"ק ג':
ועיין בתשו' מהרי"א הלוי אב"ד דק"ק לבוב בח"א סי' ק"ל באחד שהחזיק ראנדעס מן האדון בשכירות ואח"כ השכיר חלק אחד מהראנדיס לאיש אחר עד תום זמן שכירות שלו מהאדון וכתב המשכיר בשטר השכירות בלשון זה באם שאשכור הראנדא להבא אזי אני מחויב ליתן להשוכר הזה הקרעטשמא פלונית בעד ד' מאות זהובים ואח"כ נתן המשכיר רשות לשני בניו שהם ישכרו הראנדא מהאדון ומסר להם זכות החזקה שלו ועתה רוצים בניו לדחות את השוכר מזכות שלו בקרעטשמא הנ"ל ופסק דודאי המשכיר נתחייב לקיים אף שהיה דבר שאינו ברשותו בשעת החיוב כי עדיין לא שכר אז מהאדון אלהבא מ"מ מהני כיון שכתב בתורת חיוב אני מחוי"ב לית"ן להשוכ"ר מהני אף בדשלב"ל. וע"ש במה שסיים שהבנים השלישו טראטין לקיים דברי אביהם א"כ אביהם מחויב להשתדל אצל הבנים שיתנו הקרעטשמא להשוכר הנ"ל מצד חיוב שלו כנלפענ"ד לזכות השוכר ליתן לו הקרעטשמא עכ"ל ודברים אלו אין להם הבנה דממ"נ אם הבנים השלישו הטראטין באופן המועיל עפ"י דתה"ק אזי הם מחויבים ליתן הקרעטשמא מצד חיוב עצמם. ואם היה השלישות באופן שאינם מחויבים עפ"י הד"ת איזה חיוב יש על אביהם הלא הוא התחייב א"ע רק באופן אם ישכור מן האדון להבא אחר כלות משך השכירות הקודמת והלא הוא לא שכר וצ"ע. אמנם אם היה אביהם שוכר בעצמו להבא היה מהני החיוב אף שכתוב בלשון ספק א"ם אשכו"ר אז"י אנ"י מחוי"ב וכו' כמ"ש בנתיבות סי' ס' ס"ק יו"ד ובסי' רי"א סק"א:
ד המחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני שיש לו ברשותו ולא קיבל עליו אחריותו. אם חל החיוב הוא פלוגתת האחרונים. שדעת דו"ז בקצוה"ח ס' ר"ג ס"ק ב' ובסי' ר"ו ס"ק א' דלא חל החיוב אלא היכא דהחיוב חל על גופו והוא חייב באחריותו דהיינו כגון שנתחייב ליתן לו פירות. דאם אין לו פירות מחויב ליתן לו דמיהם כיון דהתחייב א"ע. אבל כשמחייב עצמו ליתן לו דבר ידוע כגון חפץ פלוני ואינו מקבל עליו חיוב אחריותו אין זה נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל, ועיי"ש בנתיבות ס"ק וא"ו שמשיג עליו:
ה מי שהתחייב עצמו באיזה דבר ומת אם מחויבים היורשים לקיים חיובו.
עיין בתומים ובקצוה"ח סי' סמ"ך ס"ק ה'. ושם בנתיבות ס"ק יו"ד. ובסי' רי"א ס"ק א'. ועיין כאן סימן י' ובדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סי' ס"ז בשם הפרמ"א:
ו אחד הבטיח בתנאים ראשונים לשלם לחתנו עבור ג' שנים מזונות ומת חמיו באמצע הג' שנים וחתנו תובע מהיורשים עי' בדיני שידוכין כלל ק"ו סי' י"ח:
ז המחייב עצמו בדבר שלילה כגון שלא ליקח מחבירו הקנס או הריוח. או שלא אירש מאבא כשימות. וכיוצא בו שמחייב עצמו בשב ואל תעשה אע"ג דמצד מחילה לא היה מהני כגון שהוא על דשלב"ל מ"מ מהני בי' לשון חיוב כן יש ללמוד מתשובת מהרשד"ם חו"מ ססי' ש"ע:
שוב מצאתי הדבר מבואר בשו"ת תורת חסד סי' רכ"ח שפסק דאף היכא דאין הקנין מועיל בלשון סילוק ושלילה כגון שלא אירש מאבא שלא אבנה. שלא אעשה דבר פלוני דהוי קנין דברים משום דהוא דבר שאין בו ממש כמבואר בפוסקים. מ"מ אם כתב בלשון חיוב אני מחייב עצמי שלא אתבע חלק מירושה שלא אבנה בחצרי. אף אם לא קנו מידו מהני. דאף שהסילוק הוא לשון גרוע ואין בו ממש לחול עליו הקנין. מ"מ החיוב יחול על גוף האדם שנתחייב ונשתעבד שלא יטפל בנכסי ירושת אביו. ושלא יטפל בבנין. וחייב לקיים תנאו והוכיח כן מן הראשונים ע"ש. ויש לתמוה על הרב המחבר שבסי' רכ"ב פסק להיפוך ולא זכר דברי עצמו. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"א שכתב מסברא דנפשי' דלא מהני בזה חיוב. ועתה מקרוב נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' ר"ה בד"ה אם מסר שגם הוא פשיטא לי' דלא מהני חייב בשלילה ונסתייע מדברי חיים הנ"ל ואלו ראה דברי הגאונים שהבאתי כאן ובכלל פ"ז לא הוי פשיטא לי' ומה שהביא משו"ת מהר"ח א"ז דקנין לא מהני מבואר כאן ובכלל פ"ז דאף דקנין לא מהני בזה אבל חיוב מהני. ועיין בדיני קנין דברים כלל פ"ז סי' נ"ט ובסי' ס"ז דמועיל החיוב:
ח בענין המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב הש"ך בסי' ס' ס"ק י"ב פסק דאפי' קי"ל כהרמב"ם א"י לומר ובן כתב שם בנתיבות. וכן פסק בשו"ת חוו"י סי' קכ"ח. וכן פסק בבית אפרים חח"מ אמצע סי' ע"ה שלענין לגבות מבני חורין כל בתי ישראל פוסקים לחייב אף בדבר שאינו קצוב. ועיין בדיני מזונות כלל נ"ה סי' י"ד:
ט ראובן תבע לשמעון בערכאות על עסק ממון ונתנו לבית המשמר ולא רצה לפטרו עד שהעמיד לו את בן אחיו לערב דהיינו שהוצרך לתת לו שטר על שמו ונכתב בו שהודה שקיבל ממנו ת"ק זהובים והתחייב עצמו לפרעם לו לזמן פלוני ובכל תורת נאמנות וכשתבע אותו ראובן לזמן הנ"ל. השיב כי אינו רק ערב ושיתבע קודם את שמעון לד"ת ואם יתחייב שמעון ולא יהיה לו ממה לשלם אזי ישלם הוא. ועוד שאר טענות עיין בשו"ת חוות יאיר סי' קל"ז חילוקי דינים בזה ודעתו בנדון הנ"ל דלא נשתעבד כלל בעל השטר לראובן כיון שידוע לכל או שראובן מודה שהוא נתן השטר הנ"ל עבור חוב שמעון וכיון שלא נכתב קנין בשטר הוי כערב לאחר מתן מעות דלא משתעבד בלא קנין דהרי כל ערב קבלן מקבל על עצמו לשלם אף כשלא יתבע את הלוה תחלה ואפ"ה לא משתעבד בלא קנין יעו"ש פרטי דינים ועיין בדיני ערב כלל ע"ח סי' כ"א. שהבאתי שם בשם תשו' הרמ"א סימן ע"ב ושבו"י ח"ג סי' קמ"ה ותשו' מהריא"ז ססי' ל"ג שפסקו כן ושם דחיתי את תלונת הס' ערך שי במה שהקשה על פסק החו"י הנ"ל. ועתה יצא לאור שו"ת בית שלמה מגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא וראיתי בחחו"מ סי' ל"ט שפסק ג"כ כהשבו"י הנ"ל אמנם בעובדא דידי' שהמלוה התפשר עצמו עם הלוה לוותר לו הרבה מהחוב רק שיתן לו טראטא בח"י ובח"י הערב על מותר החוב שחייב לו אחר הפשרה ודאי בכה"ג הוי ערב בשעת מתן מעות ועדיף מפטר הלוה על פיו דכאן פטר גם מגוף החוב שוותר הרבה בשביל הערבות. ועוד טעם כיון שהלוה לא היה יכול לפשר עם שאר בע"ח שלו עד שיחתום המלוה הנ"ל על הקרעדע ובשביל הפשרה עם הערב חתם עצמו נתחייב לו הערב בתורת שכירות בשביל החתימה ועי' בחוו"ד סוסי' ק"ע וברדב"ז ח"ג סימן תר"ט:
י אשה אחת התחייבה עצמה לילדה וכתבה בשטר התנאים של הילדה שהתחייבה האשה לתת לה סך ששים זהובים כשתמכור ביתה. ובין כך מתה האשה ולא מכרה הבית. אם חל החיוב על היורשים עיין בדיני משמעות לשובו"ת כלל ס"ה סי' כ"ו:
יא ראובן מחזיק בשכירות מאת המלך את המכס שנשכר תמיד על ג' שנים וקודם כלות הג' שנים נתן ראובן לשמעון כת"י באופן המועיל שהוא מחייב את עצמו ליתן לו סך כו"כ אם ישאר בידו המכס. ואח"כ נשאר בידו המכס רק שהוסיף בדמי השכירות. וכשבא שמעון לתבעו בכתב ידו. השיב ראובן שלא היה כוונתו ליתן לו רק אם ישאר בידו כפי השכירות שמקודם ולא בהוספה. עיין שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תש"ו שפסק שהדין עם שמעון דכיון דהוא מילתא דשכיחא להוסיף בשכירות המכס הו"ל לראובן לאתנוי. וכיון דלא פירש מחויב לשלם:
יב ראובן שנתחייב לשמעון לתת לו מנה באופן אם יודה לוי שאין לו עליו שום זכות ותביעה ומת לוי. הדין דלא זכה שמעון במנה. אפילו יודו יורשי לוי שאין להם על ראובן כלום. כן מבואר במהראנ"ח ח"א סי' נ"ג והובא בבני חיי חחו"מ סי' ר"ט בהגה"ט אות כ"ג:
יג מי שחייב את עצמו לחבירו איזה חיוב וכתב הסופר כת"י ע"ז ולאשר כי המתחייב אינו יודע לחתום א"ע צוה להסופר שיחתום אותו במסה"ק. אם מהני. עיין בח"מ סי' מ"ה סעיף ה' ובש"ך שם וע"ש מש"כ דו"ז בקצוה"ח לחלק בין שטר ראיה דמהני. אבל להתחייב א"ע בחיוב חדש לא מהני. והנתיבות שם חולק עליו. ועי' שו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' ר"ז ומהד"ב ח"ב סי' ע"ד שהסכים עמו דמהני אף לחיוב חדש והביא בשם שו"ת בר לוואי שגם הוא פסק כן ועיי"ל כלל כ"ג סימן כ"ה:
יד תוספת כתובה שנכתבה בנוסח שאינו מועיל לפי הדין לחייבו בהתוספת פסק בשו"ת בית יהודה חחו"מ סי' ל"ז. דכיון שכלל סך התוספת עם סך הכתובה דאורייתא בכ"ל חוז"ק ותוק"ף הכתוב"ה וכו' חשיב כאלו כתוב כל לשונות המועילים:
טו מי שכתב על כתובת אשתו מעבר לדף הנני מוסיף לך עוד ת"ק זהובים על דמעבר לדף וחתם א"ע. פסק בשו"ת חכם צבי סי' ק"י. דאף דזה לא נכתב בלשון חיוב מ"מ מהני. משום דלשון הוספה מורה דזה יהיה כמו הקודם דמעבר לדף. ושם נכתב בלשון חיוב:
טז אם כתוב בשטר וקבלתי עלי. או קבל עליו פלוני לעשות או ליתן. הוי לשון חיוב ומהני אף לדבר שלא בא לעולם. ולחייב עצמו בדבר שאינו חייב. כן מבואר בשו"ת הרשב"ש בן הרשב"ץ. סי' רמ"ג. והובא בס' משחא דרבותא חח"מ סימן ס'. ופסק כן להלכה דלשון קבלה הוי לשון חיוב ושעבוד על הגוף. וכן מורים דברי רש"י ר"פ הנושא גבי האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר. ושם בסוגי' שכתב רש"י פלוני קבל עליו כך וכו' ולכך גם הנוסח בכתובות הוא וקבלת"י על"י ועל ירתאי בתראי להתפרע ולגבות מכל שפר ארג נכסין וכו' שקניתי ושעתיד אני לקנות וכו'. שלשון וקבלת"י על"י מועיל אף למה שעתיד לקנות מצד חיוב. ע"כ תורף דבריי.
וכן מצאתי בספר ערך השלחן על החו"מ סי' ס' אות ל"א שפסק כן. וצ"ע שבשו"ת הרשב"ש הנ"ל ססי' קכ"ב לא משמע כן ועיין בדיני משמעו"ת לשונו"ת כלל ס"ה סימן כ"ח שהבאתיו:
יז כת"י שכתוב בו בלשון וועקסי"ל עלי הח"מ על סך כך וכך. אם הוי לשון חיוב ע' בשער משפט על חו"מ סי' קי"ז ס"ק א' שכתב בפשיטות דזה הוי לשון חיוב דלשון וועקסיל עלי הח"מ. הוי כמו לשון חוב עלי ח"מ. או שט"ח עלי הח"מ דודאי מהנו אף בדבר שאינו חויב כלל. ומתחייב בלשון זה. וע' בדיני שלי"ח כלל צ"ה סימן ע"ז:
יח מי שמכר לחבירו סחורה. והוא דשלב"ל וכתב לו שטר ע"ז שמכר לו הסחורה ולא כ' בלשון חיוב שמחייב עצמו ליתן לו הסחורה אבל כתב בסוף השטר שנעש"ה העני"ן באופ"ן המועיל. עי' בשו"ת נטע שעשועים סי' מ"א שפסק דכיון דמבואר בתשובת רמ"א דאף למ"ד קנין אגב לא מהני. מ"מ אם כתוב באופן המועיל תלינן לומר שהתחייב עצמו בדבר א"כ בנ"ד נמי אמרינן כן. וקיי"ל דחיוב מהני אף לדשלב"ל. וע"ל בדיני דשלב"ל כלל כ"ד סימן י"ג שהבאתי דבריו בביאור קצת. וכעין זה כתוב בשו"ת זכרון יוסף חח"מ סימן ז' לענין מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ועמ"ש בזה בנתיבות סי' ר"ז בביאורים ס"ק י"ח:
יט מי שמכר לחבירו בגד בהקפה. ונתן לו הלוקח שט"ח על המעות. ולא משך עדיין הבגד. ועתה רוצה הלוקח לחזור בו מהמקח פסק בשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ד. דאם לא נכתב בהשטר שמחייב עצמו דמי' המכר רק כתוב חיוב סתם ודאי דאינו יכול לבטל החיוב סתם ואף כתוב שחייב דמי המכר מ"מ אינו יכול לחזור. דשט"ח שנתן הוי כמו כסף כמו שפסק המחנה אפרים בהלכות קנין מעות סי' ה'. וע' בנתיבות המשפט סי' ר"ד ס"ק א' שחולק על המחנה אפרים ועי' בכלל פ"ז סי' ל"ד:
כ ראובן לוה משמעון מאה זהובים. ונתן לו משכון פ' טאלי"ר חדשים. ואח"כ נשתתף ראובן עם לוי באותן הטאלי"ר להוליכם למקום אחר ולהוציאם כי במקומם לא לקחום רק בפחות מעט מן הטאלי"ר הישיני"ם. ונתן לוי לראובן ממר"ם בלא שם. המלוה רק לכל מי שמוציאו ובנאמנות' על סך מאה זהובים ליתנו לשמעון וליקח ממנו הטאלי"ר. וכן עשה ראובן ולקח הטאליר ומסר הממר"ם לשמעון והוליך לוי הטאליר למקום אחר ונתברר שם שאינם שוים רק החצי מהישינים לאשר המה מזויפים ולקחום השר ממנו. והוציא לוי ממון עד שהציל הטאליר מיד השר. ועתה תיבע שמעון מלוי בממר"ם שבידו. ולוי טוען שטר זה בא בידך בעד המשכון טאליר ובטעות היה כיון שנתברר שהטאליר אינם שוים רק החצי מן הישינים. הנני מחזיר לך משכונך רק תשלם לי הוצאתי שהוצאתי עליהם אל השר. ושמעון משיב אתה נתחייבת לי בממר"ם זה בלי שום תנאי אני החזרתי המשכון לראובן אין לך עלי בענין הטאליר כלום רק על ראובן עי' שו"ת מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' ו' שהעלה דאם נתברר שלוי נשתתף עם ראובן אדעתא דהכי שהטאליר הם שוים רק קצת פחות מן הישינים. ולא ידע בזיופם. ועל דעת כן נתן הממרים לראובן. אז לוי פטור מלשלם לשמעון כיון שנתחייב בטעות. ויחזיר הטאליר לשמעון. ושמעון אינו מחויב לחצר לו הוצאותיו. אולם אם לא נתברר כנ"ל אז לוי מחויב לשלם לשמעון. ואינו נאמן לגרוע הממר"ם עם נאמנות בדברים בעלמא. דשמא ידע לוי בזיופם ואעפ"כ התחייב עצמו לשמעון:
כא פועל שרצה ללמוד אצל בעה"ב אחד מלאכת פסמא"ן. והתקשר עצמו הפועל בקנין ות"כ בפ"מ לעשות בכל שבוע ק"ע אמות פסמא"ן. ומה שיחסר ממדה הנ"ל ישלם ההפסד לבעה"ב. ואח"כ רוצה הפועל לחזור באמרו שא"א בעולם להשלים השיעור הנ"ל והוי כקנין בטעות ורוצה לברר זאת ע"פ אומנים. ובעה"ב משיב אף לפי דבריו הלא התחייב עצמו לשלם ההפסד וחל הקנין על החיוב הזה שהוא אפשרי. עיין בזה בדיני פועל כלל פ"ב סי' ה': כב אם יכול לחייב עצמו למי שלא בא לעולם כמו שמהני חיוב בדשלב"ל למי שבא לעולם הוא פלוגתא בתשובת האחרונים. הרב בית דוד סי' י"ב. והרב גינת ורדים חאה"ע כלל ד' סי' ה' פסקו דאע"ג דאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם. מ"מ יכול לחייב עצמו. כיון שהמתחייב ישנו בעולם. אולם המהרי"ט חח"מ סי' פ"א הוכיח דא"י לחייב עצמו למי שלא בא לעולם. וכן פסק מהריב"ל. עיין בס' ערך השלחן סי' ס' אות למ"ד שהביאם ושגם הרב בני יעקב הסכים לדעתם דלא מהני החיוב והוכיח כן מש"ס ספ"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן דאמר אמימר וכו' ופרכינן אלא מעתה הקנה לנולדים וכו'. וכן דעת הרא"ש בתשובה הובא בטור סי' רפ"ב גבי אחריך לפלוני דלא מהני אלא למי שהוא עכשיו בעולם. וכ"כ מהר"ם בתשובות הקצרות סי' ר"ה. ובארוכות סי' תתקכ"ז והובא בתשובות השייכות לס' משפטים סי' ז' ע"כ. וכבר קבע מרן הב"י בשלחנו הטהור להלכה בסי' ס"א ססעי' ד' דאינו יכול ולהתחייב למי שלא בא לעולם וע"ש בתומים ובנתיבות בביאורים ס"ק ז':