דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל מ
חלוקת מטלטלים. ודין חלוקת ממון:
והפסד. לפי ערך:
א שודדים באו וגזלו מן היהודים עורות לאלפים מתוך כלל בתי היהודים. ואח"כ השתדלו היהודים ע"י השררות. והשיבו השודדים מקצת העושות. ועתה לשאול באו איך יחלקו בהעורות אם בשוה לכל אחד. או לפי ערך למי שהי' לו הרבה. ירבה גם חלקי. כעת. עיין בשו"ת יד אליהו סי' ס"ט שכתב דכאן לא שייך לילך בתר רובא שמי שהיה לו יותר יקח יותר לפי ערך דהרי אם נלך בתר רובא הלא היהודים יחד שכנגדו היה להם יותר עורות ממנו והם הו"ל רובא נגד אותו האיש הנדון שהיה לו רוב נגד כל יחיד ויחיד. ועל כל עור ועור הבא לפנינו נאמר דאזלינן בתר רוב העורות של שאר היהודים ביחד. ואין לומר דיש לו זכות ברוב שלו נגד כל יחיד ויחיד שהיה להם פחות ממנו. דהו"ל תרי רובא דסתרי אהדדי. וע"ש שכ' עוד טעם לזה. (עיין לקמן סימן ג' שהבאתי בשם שו"ת טור האבן שהוכיח דאף בנדון כזה אזלינן בתר רובא). ושוב כ' ועי"ל אף אם ניזל אף בכה"ג בתר רובא אעפי"כ י"ל בכאן דחולקים בשוה ולא לפי ערך כיון שעפ"י הדין אין לשום אחד שום זכיה בהעורות כי כבר נתייאשו הבעלים בלי ספק. וא"כ עתה הוי נגד כל אחד יאוש ושינוי רשות. ול"ד ללסטים עכו"ם דמבואר בסי' שס"ח סעי' א' דבסתם אינו יאוש אא"כ שמענו שמייאש כאן לא שייך הטעם דהתם. דהא הכא לא הכירו השודדים מי הם לומר שלא נתייאשו מטעם הנ"ל. וגם כמה חילוקים שונים בעניניהם שאינו דומה להתם ועדיף מנדון המבואר ברמ"א סי' קס"ג בשם מהרי"ק בקהל שהלוו להשר ונתייאשו מן החוב עיי"ש במהרי"ק שהאריך בראיות דאעפ"י שטוענים שלא נתייאשו מ"מ פסק דמסתמא נתייאשו. ואף הט"ז שחולק שם יודה בנ"ד. וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' אלף ק"ה גבי שר שגזל. נמצא מן האמור שאין לשום אחד זכיה בהעורות אף אם היו ניכרים העורות של כל אחד וא'. וא"כ הוי השודדים רק כמו בעלי חובות לשלם להנגזלים ומבואר בסי' ק"ד דכל הבע"ח חולקים בשוה. אם לא שנא' שבדיניהם גם הבע"ח חולקים לפי ערך המעות אז הוי דינא דמלכותא דינא. אבל בלא"ה חולקים כולם בשוה. ואעפי"כ נלע"ד פשוט אם יש מן העורות שניכרים של מי הם. אז בודאי יקח אותו בראש קודם החלוקה דלא גרע ממ"ש הב"י בסי' שס"ח ופסקו הרמ"א שם סעיף א' ובסי' שנ"ו סעיף ז' דאפילו בגנב עכו"ם ויאוש ושינוי רשות נוהגין להחזיר כל גניבה. ומכש"כ כשעדיין לא החזיק בהם שום אחד שמחזירין להבעלים. ואעפי"כ בהמותר העורות הרי הוא ככל שאר בע"ח וניטל חלק כמו אחר ע"כ תורף תשובתו. ולפע"ד צ"ע במ"ש הרב הנ"ל דהוי יאוש ושינוי רשות דהלא מבואר בסי' שס"א סעיף ה' בשם הרשב"א דאם נתנו הגזלן בע"כ לא הוי שינוי רשות. ובנ"ד מבואר שם בהשאלה דהשר כפה אותם ליתן העורות ויש לחלק קצת. ועיי"ש בש"ך סק"ג שיש חולקין ע"ז. אחר רבות בשנים עברתי עוד הפעם בתשוב' יד אליהו הנ"ל ומצאתי כי שגיתי ברואה בעת העתקתי בעברי בחפזי את תשובתו הזאת כי הגאון המחבר בעצמו נשמר שלא יקשה עליו קושייתי הנ"ל דכיון שהחזירו בע"כ לא' הוי שינוי רשות וכתב שם באמצע התשוב' וז"ל והיינו כשנתנו הגזלנים בעצמם העורות להנגזלים. אבל אי הוה כפי שכתב בשאלה שאח"ז שלקחו הנגזלים מביתם של הגזלנים אז לא הוי שינוי רשות עכ"ל. ועפי"ז לא קשה מידי שגם הוא סובר כמו שסתם הרמ"א בשם הרשב"א הנ"ל. וזה עת לא כביר נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' שס"א סעי' ה' שהביא דברי אלו וטוען להד"ם שהש"ך שם לא כתב שום חילק על דין הרשב"א בנתן הגזלן בע"כ. רק בהחליף בטעות כתב דפוסקים מחולקים בזה אם הוי שנוי רשות עכ"ד. ולא דק בדברי הש"ך דהרי הש"ך שם כתב בתחלה בשם חידושי הרשב"א דאם נתנו לו על דעת חליפי שלו (שלא בטעות) הוי שינוי רשות וכתב הש"ך שכן משמע מדברי הרמב"ם והמחבר סי' שס"ט סעיף ה' (דשם העתיק המחבר לשון הרמב"ם נטל המוכסן כסותו והחזיר לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכיר"ה הוא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה) הרי כשלא החליפו בטעות שידעו שהוא כסות אחר הוי שינוי רשות. וע"ז מוסב סיום דברי הש"ך שכתב וז"ל ומיהו בתשו' רשב"א ס' תתקס"ח איתא לחד שינויא דאפילו בחליפות לא הוי שינוי כיון שנתנו לו בע"כ ומדברי הרמב"ם והמחבר דלעיל לא משמע כן וכ"ז צ"ע עכ"ל. כוונתו דשם כתב הרשב"א וז"ל ואי קשיא הא דאמרינן נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר תנא ומחזיר הוא לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קנה (והא הוי יאוש ושינוי רשות) תירץ הראב"ד דהכי קאמר הרי אלו שלו אלא שמחזיר לבעלים בדמים. עוד י"ל שטעו ונתנו לו חמור אחר וסבורין דחמור שלו נתנו לו ובכי האי גוונא לאו שינוי רשותא הוא דלא הוי שינוי רשות אלא בשנתנו לו מדעת. הא בטעות הו"ל כמו שנטל מרשות גזלן שלא מדעת גזלן דאינו קרוי שינוי רשות א"נ נתנו לו בחליפי שלו (ר"ל שידעו שהוא חמור אחר) כל שנתנו לו בע"כ לאו שינוי רשות הוא עכ"ל ובחידושי הרשב"א הנ"ל לא תירץ תירוץ זה דבע"כ לא הוי שינוי רשות. וז"ש הש"ך ומיהו בתשו' הרשב"א איתא לחד שנויא דאפילו בחליפות (ר"ל שנתנו לו החמור האחר בחליפין בעד שלו ולא בטעות) לא הוי שינוי רשות כיון שנתנו בע"כ ומדברי הרמב"ם והמחבר הנ"ל לא משמע כן ר"ל כיון דסתמו דבריהם וכתבו דכשהחזירו אחרת הרי הוא שלו מפני שזו כמכירה הוא שהרי נתנו לו זה בחליפין בעד שלו הוי כמכירה ומדלא חלקו בין נתן בע"כ משמע שפיר דלא ס"ל כהרשב"א הרי לדעת הש"ך חולקים בזה כמ"ש. והמעיין היטב בדברי הש"ך יראה שא"א לפרש דבריו בסמיכות שלו באופן אחר ודו"ק. אח"ז כתב שם בס' ע"ש לתרץ קושייתי על היד אליהו וז"ל אך לעיל בסי' רל"ו בש"ך סק"ו וכו' כתבתי (לתרץ קושיית הנתיבות על הש"ך שנשאר בתמי') דדעת הש"ך לחלק דבגזלן ישראל לא חשיב שינוי רשות רק מרצונו ובגזלן עכו"ם חשוב שינוי רשות גם בע"כ וא"ש דברי היד אליהו (ר"ל דשם הוי גזלנים עכו"ם) עכ"ל. חזי כמה רב חילי' דהאי גברא וכי הש"ך משנה או ברייתא הוא הלא גם באמורא מצינו שאמרו שצריך לפרש דבריו ולא לסתום מכ"ש הש"ך גאון אחרון ובפרט בחילוק בין גזלן ישראל לגזלן עכו"ם לענין דין חזרת בע"כ לא אשתמיט לשום פוסק אף מאחרונים לחדש חילוק זה ודאי לא הו"ל להש"ך לסתום אלא לפרש דדינו דוקא בגזלן עכו"ם דהלא חילוק זה הוא נ"מ לכל יושב על מדין לידע להורות לדינא. ואם סתם שם בסי' רל"ו עכ"פ הו"ל להש"ך לכתוב במקומו בסי' שס"א סעי' ה' שסתם הרמ"א כהרשב"א שאם החזיר הגזלן בע"כ לא הוי שינוי רשות והביא שם הש"ך בקיצור דברי הפוסקים על הרמ"א הנ"ל למה לא כתב גם דעתו דזה דוקא בגזלן ישראל. גם המעיין בתשו' הרשב"א הנ"ל במה שתירץ על החליפו בחמור אחר בברייתא דמוכסין דבע"כ לא הוי שינוי רשות ומה שפלפל שם אח"כ יראה דהשוה דין גזלן עכו"ם לברייתא דמוכסן ונראה דאזיל בשיטת הרמב"ם באוקימתא דר"א במוכסן עכו"ם כמ"ש הה"מ וגם המחבר בסי' שס"ט סעי' ה' וא"ו ובב"ח שם ובסמ"ע סימן שס"ח. עוד כתב שם בע"ש לתרץ קושייתי וז"ל גם לפי מ"ש הנתיבות כאן דהיכא דנתייאש בראותו הגזלן טרם כגזל גם בגזלה אחר מהגזלן חשיב שינוי רשות א"ש נמי דברי היד אליהו עכ"ל ר"ל כיון שהשודדים שדדו העורות מתוך בתי היהודים מן הסתם ראו מקודם כשהשודדים באים ותיכף נתייאשו קודם ששדדו העורות. ואין זה אלא דברי נביאות וגם אם פסק היד אליהו תלוי רק עפ"י דין הנתיבות הנ"ל שלכן פסק דהוי שינוי רשות אף בלקחו מהם בחזרה העורות בע"כ כיון שעפ"י אומדנא (שאינו מבואר בהשאלה) כשראו השודדים תיכף ונתייאשו טרם שגזלו הו"ל להיד אליהו להזכיר טעם זה עכ"פ ע"א בתשובתו יען שכל הוראת דינו תלוי בזה ולא זכר ולא פקד מזה בכל התשובה הזאת ובתשו' שאח"ז. וכ"ז כתבתי למען הראות שא"א לפרש דין הי"א מכח שני התירוצים של הע"ש. אבל כבר הבאתי לעיל שהי"א בעצמו נשמר מקושייתי והתנה שהוראת דינו דהוי שינוי רשות הוא דוקא כשנתנו הגזלנים בעצמם העורות להנגזלים. נפל כל בנין הע"ש בתירוצו דאדרבה מבואר מדבריו להיפך דאף בגזלן עכו"ם הדין כן וגם לדעת הע"ש בתירוצו השני עפ"י הנתיבות מוכרח לומר שהי"א אינו סובר כהנתיבות וק"ל:
ב שלשה שנתנו כל אחד ואחד תיבה עם סחורתו להוליכו ליומא דשוקא לאחד המקומות ונאנס כל הסחורה מן העגלן בדרך. ולאחד היה סחורה בעד מאה זהו'. ולשני בעד ב' מאות. ולשלישי בעד ג' מאות ותבעו שלשתן להעגלן בערכאות לשלם כדינם ויצא פשר דבר לשלם סך מה לכולם יחד. ולשאול באו איך לחלוק אם בשוה. או לפי ערך הסחורה. ע' בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קס"ב שכ' דלא דמי למה שמבואר בסי' ק"ד סעי' יו"ד לענין גביית בע"ח דאפילו אחד קטן ואחד גדול חולקים בשוה. דשאני נדון דידן שנתפשרו יחד לפי אומד וערך שהי' היזקם לכן הדין שחולקים לפי ערך. ועוד דהא קיי"ל דהבא מחמת עכו"ם דינו כעכו"ם ובדיניהם אף לענין חוב גובין לפי ממון ובודאי כל כה"ג דינא דמלכותא דינא עכ"ד. וכ"כ לעיל בדיני גביית בע"ח כלל י"ד סי' ל"ח בשם הב"ח. וע"ל סימן ט' יו"ד:
ג כמה אנשים היו להם עורות בחנות אחד והיו מונחים עורות של כל אחד ואחד בזוית מיוחדת. ולא היה להם עורות בשוה אלא לאחד פחות ולאחד יותר. ונפתח החנות בלילה ונגנב מקצת עורות והנשארים נתערבו יחד והעורות אינם מצוינים לידע איזה של זה ואיזה של זה. ועתה מדיינים ביניהם שכל אחד טוען בספק שלך נגנב. וגם בעורות הנשארים טוען כל אחד שלי היפים. עי' בשאלות ותשובות טור האבן סי' י"א שהשיב באורך קצת וזאת תורת העולה דאם שכרו החנות מבעה"ב להניח בה העורות ויש לבעל החנות ג"כ עורות בחנות. אין לבעל החנות הפסד כלל משום דהוי מוחזק מצד שהחנות הוא שלו ויכול לומר להם שלכם נאבד כמבואר בסימן רצ"ב סעיף יו"ד בהג"ה. ואף שגם הם שכרו המקום בהחנות. וא"כ הרי שכירות ליומא ממכר הוא והוו הם מוחזקים כמו הבעה"ב. הוכיח כדעת הש"ך בסי' שי"ג לענין זבל שבחצר דשייך לבעל החצר. וכן מבואר ברמ"א סי' קי"ח סעי' א' דבעה"ב הוי מוחזק. וע"ש שהוכיח בראיות כדעת הש"ך דלאו לכל מילי חשיב שכירות כקנין. וא"כ בעל החנות הוי מוחזק ויכול לומר שלכם נאבד. אולם כשהיה החנות מושכרת להם לבדם ואין לבעל החנות בחנות כלום:
והסיכסוך הוא בין השוכרים היה לנו לומר דהולכים אחר הרוב. ויכולים לומר לאותו שהיה לו הרוב עורות שלך נגנב כמבואר שם ברמ"א סי' רצ"ב בשם תרה"ד. ואף שבין האחרים בכלל היה להם יותר עורות מן זה האחד. וא"כ אותו היחיד שיש לו רוב יכול לומר להם לכם רוב עורות נגדי. ושלכם נגנב. מ"מ המעיין בתה"ד סי' שי"ד שממנו מקור הדין יראה שאף בכה"ג הולכין בתר רוב שהיה ליחיד נגד יחיד ולא משגיחין במה שהאחרים ביחד הם הרוב נגד היחיד (והובא דבריו בש"ך שם ס"ק כ"ז) ואף שיש לדחות ראיה זו דלא דמי לנדון דשם שנסתלק הבעה"ב מן ההפסד לגמרי. הרב המחבר דחה כל צד חלקי הסותר לראיה זו והוכיח דאף בכה"ג הולכים אחר הרוב של היחיד כנגד כל אחד לבדו דבריו אלו סותרים לטעם הראשון שכתב הרב יד אליהו סי' ס"ט הבאתי דבריו לעיל סימן א'). אולם מ"מ לדינא בנ"ד מטעם אחר אין הולכים אחר הרוב. עפ"י מה שהקשה שם בתה"ד על הדין שכתב שם בשנים שהפקידו אצל אחד טבעיות או שאר דבר שאין נבלל ונאבדו מקצתן דאזלינן אחר רוב ומי שהיה לו הרוב מפסיד הכל. והקשה דהלא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב נגד חזקת ממון. א"כ ה"נ הלא הנפקד תופס בשביל שניהם. והוי כאלו שניהם מוחזקים כל אחד בממון שלו. ויש לכל אחד חזקת ממון וכה"ג כתבו התוס' במתניתין דשנים אוחזין בטלית. ותירץ דיש לחלק דהאי דהנפקד תופס בחזקת שניהם לא חשיב חזקת ממון גמור לענין זה שתעמוד נגד הרוב. דבעינן שתהא חזקה גמורה שהוא עצמו מוחזק בממון ע"ש א"כ בנדון דידן ששכרו יחד החצר והניח כל אחד עורות שלו בזוית שלו שיש לכל אחד חזקת ממון גמור כהאי. דתשובת הר"ן סי' יו"ד. אין הולכים בממון אחר הרוב.
כיון שיש לכל אחד חזקת ממון שהניחו העורות ברשות עצמם ולא ברשות נפקד. ע"כ ודאי דהדין דחולקים בהפסד בשוה. והנה אף אם היו טוענים ברי שא' מהם היה אומר אלו העורות יודע אני בבירור שהם שלי אפ"ה לא מהני ברי שלו וראי' מהא דפ' השואל שהשואל אומר א"י אם שאולה מתה או שכורה דלא מהני ברי של המשאיל ה"נ בנ"ד חשוב חזקת ממון של כל אחד חזקה גמורה. א"כ אמרינן חזקה שנאבד מכל אחד בשוה ואינו יכול להוציא ממון בברי שלו. אולם בנדון דתה"ד שהפקידו שניהם ביד אחר ואחד היה טוען ברי שהאתרוגים הנשארים הם שלו.
כיון שחזקת ממון מה שהנפקד תופס בשביל שניהם לא חשוב חזקה גמורה נגד הרוב כמבואר שם ה"נ נראה דלא מהני נגד ברי ושמא. והברי עדיף. ובשנים אוחזים בטלית ואחד היה טוען ברי וא' שמא נראה מדברי הפוסקים דהיינו נותנים לזה שטוען ברי. וה"נ דכוותי':
והנה בענין העורות הנשארים. אם היו יודעים כמה היה להם עורות טובים וכמה גרועים שהיה להם החצי טובים והחצי גרועים והיה לא' ק' עורות ולאחד כ' עורות ונגנב כ' עורות יש לכל אחד הפסד עשרה עורות כאשר בארנו למעלה.
ואם הכ' שנאבדו הם מחצה מן הטובים ומחצה מן הרעים. א"כ כך הם חולקים כפי ההפסד. רק אם לא היה ידוע כלל כמה היה לכל אחד טובים ורעים וא"כ באלו הנשארים לא היה לשום אחד חזקה יותר מחבירו. אין נראה לומר שיתנו בשוה מחצה לזה עורות טובים ולזה ג"כ כמו שחולקים בהפסד בשוה. שהרי לא נודע להם של מי היו הטובים. רק חולקים בטובים וברעים לפי ערך שהיה לכל אחד אם לזה יש ב' שלישים עורות ולזה שליש. נוטל זה ב' שלישים בטובים וב' שלישים ברעים וזה נוטל שליש בטובים וברעים וזה פשוט. זאת היוצא ממנו לדינא. וע"ש שפלפל בכל פרט ופרט וסתר ובנה. וע"ש שהניח דברי הש"ך בצ"ע שסותר עצמו מס"ק כ"ח לס"ק כ"ט. וגם מ"ש בקצוה"ח שהפוסקים חילקו בין גנב עכו"ם לגנב ישראל. כ' הרב המחבר שלא ראה חילוק זה בפוסקים כלל. ואדרבה מתשובת מיימוני משמע דאין חילוק דכל שלקח איש אחר לא חשוב קבוע והוי כפירש שלא בפנינו עכת"ד. ועיין במחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"ו בנדון נגנב מקצת מעות פקדון היו מעורבים עם מעות הנפקד. ובכלל צ"ו סי' ז' וע"ל ידין י"ב:
ד ראובן ושמעון הלכו בדרך. ראובן רכב על החמור והיה לו בתוך סלו ק' ביצים ושמעון הלך ברגליו והיה לו ג"כ ק' ביצים. וחילה שמעון את ראובן שיקח גם הביצים שלו לתוך סלו על החמור וכן עשה ראובן. ויהי בדרך ונפל הסל מעל החמור ונשברו נ' ביצים. ועתה ראובן המוחזק אומר שכל ההפסד הוא על שמעון ושלו נשברו. עיין חו"מ סי' רצ"ב סעיף יו"ד בהג"ה וע' סי' רנ"ג סעיף י"ג בהג"ה. ועיין שו"ת קול אליהו סי' כ' שהאריך להביא דעת הפוסקים וזאת העולה לדינא דלא מבעיא לדעת הרשב"א והר"ן והרמב"ן והנמ"י דכל שנבלל ונתערב חולקין לפי חשבון. ה"נ בנ"ד כיון שנתערבו בסל אחת חולקין לפי חשבון. אלא אף לדעת הרא"ש שכתב בטעמא דטלה משים דהוברר מתחלה. הרי כתב בתה"ד דאף בהוברר מתחלה אם נתערב אח"כ מדעת שניהם ואין הקפדה בזה או בזה מודה הרא"ש דחולקים לפי חשבון. א"כ גם בנ"ד דנתערבו מדעת שניהם וליכא הקפדה בביצים אף דהובררו הבצים מתחלה כל אחד חלקו מ"מ חולקין ההפסד בשוה:
ה קהל שהיה להם חוב אצל שר העיר נ' אלפים זהובים ולא רצה לשלם להם וכמעט נתייאשו מן החוב. ומת השר וקם בנו תחתיו ופרע עבור אביו ל' אלפים זהובים ועתה העשירים שנתנו חלק גדול בההלואה אומרים לחלק כפי ערך ההלואה. והקהל אומרים לחלק בשוה. עיין בדיני זט"ה כלל ל"א סי' ל"ו:
ו עכו"ם שהיה חייב לראובן מנה. ולשמעון מאתיים ברבית ונתן להם משכון ביחד והמשכון היה שוה יתר על חוב שניהם. ואח"כ נאבד המשכון. וצריכים לשלם להעכו"ם דמי שיווי המשכון יתר על החוב. וראובן טוען ששמעון ישלם שני שלישים הפסד לפי ערך החוב והרבית שהיה לו על המשכון עיין בשו"ת מהר"ם מינץ ישן שהאריך קצת ומסיק דישלמו שניהם בשוה לא לפי ערך החוב כיון דשניהם הם ש"ש על המשכון מצד הרבית ושמירת המשכון מוטל על שניהם בשוה. ועיי"ש עוד חידושי דינים לענין מה שהמשכון נאבד ביד אחד מהם והשני טוען שבפשיעה נאבד וגם טוען דהוי ש"ש זה לזה וחייב בכל ההפסד. וגם שישלם לו החוב שיש לו על המשכון ועיין בשער משפט ס' ע"ב ס"ק ג' שהביאו וכו"נ בדבר למאי נ"מ לפי דעת הרמ"א דעל יתר שעל החוב לא הוי אלא ש"ח וגרם לו מחמת שלא ראה גוף התשובה רק מה שהעתיק בשו"ת מהרש"ל בסופו בקיצור דינים שלו. אולם כפי מה שהעתקתי דבריו יראה המעיין שדברי המהר"ם מינץ נכונים:
ז שנים שקנו חמשים אמות בגד ביחד. ומדדו אותו לחצאין וחתכו אותו לשנים וחלקו אותו בגורל ואח"כ נמצא בחלק אחד מהם מום המפחיתו מדמיו. אם בטלה החלוקה או יחזיר לו חבירו חצי דמי פחת המום עי' עליו בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' שכ"ד ועי' בשער משפט סי' קע"ה ס"ק א' שביאר דבריו בחילוקי דינים ועי' בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך אונאה:
ח ראובן ושמעון ירשו מאביהם תלמוד בי"ב כרכים ורב אלפס ותנ"ך ושאר ספרי פוסקים. וראובן אומר לחלוק ספרים כנגד ספרים עפ"י גורל ועילוי דמים.
ושמעון אומר שאינו רוצה בחלוקה רק בגוד או אגוד כל הספרים ביחד כי הוא צריך לכולם עי' ברדב"ז ח"א סי' תע"ב שכתב דהא ודאי שבספרים אין בהם דין חלוקה כיון שכל ספר הוא לימוד אחר ואין מכל מין ספר אלא אחד יכול כל אחד לומר אני צריך לתלמוד ולאלפס ולפוסקים ואין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק. ודמיא לתרי אמהתא חדא הוה ידעת לבשולי. וחדא הוה ידעית פילכא ונוולא. אמנם לענין גוד או אגוד על כל הספרים ביחד דקדק מלשון הרמב"ם דיכולים לכוף זא"ז ודוקא על כולם ביחד. אבל אם אמר גוד התלמוד ואני איגוד רב אלפס או כדומה בשאר ספרים אין שומעים לו דמצי למימר לשניהם אני צריך כיון שאין הספרים כפולים. ע"כ תורף תשובתו. והנה הרדב"ז לשיטתו אזיל שפסק בתרי אמהתא שיכול לומר גוד שתיהן או אגוד שתיהן כמו שסיים שם בסיף התשובה לכך גם בספרים פסק כן דחד דינא הוא. אבל אנו אין לנו אלא דברי מרן הב"י שקבע להלכה בשלחנו הטהור סי' קע"א סעיף י"ג דבתרי אמהתא אינו יכול לומר גא"א א"כ גם בספרים דינא הכי כיון דאין תשמישן שוה. ואינם יכולים לכוף זא"ז כי אם על אופן המבואר שם בסמ"ע ס"ק ל"א ובסי' קע"ג ס"ק ב' יעו"ש:
ט ראובן מסר ביד שמעון מעות להוליכם לפלוני. ובלילה באו שודדים ולקחו משמעון מטלטלים וסחורות וגם המעות הנ"ל ושמעון השתדל אצל השופט עד שהתפשרו השוללים עם שמעון ונתנו לו סכום מעות שעולה פחות הרבה משיווי הסחורה שלקחו ממנו. ועתה ראובן תובע משמעון שיתן לו עבור מעותיו חלק לפ' ערך מהפשרה ושמעון טוען שלעצמו הציל. עי' בדיני לעצמי קניתי כלל נ' סי' ט"ז:
י אירע עובדא שהיו הבאנקנאטין של המלך הלוך וחסור השיווי שלהם מידי יום ביומו.
והיו ממהרים להוציאם בכל האפשר. ונתן ראובן לשמעון הבאנקנאטין שלו להוציאם. וערבם שמעון עם שלו והוציא מהם הרבה ומקצתם נשארו ורוצה שמעון להחזירם לראובן וראובן אינו רוצה לקבלם באמרו כיון שערבם עם שלו אולי שלו הם הנשארים עי' בדיני לעצמי קניתי כלל נ' סי' י"ז:
יא ראובן ושמעון הפקידו ביד לוי זה מנה וזה מאתיים והנפקד עירבם בשק אחד עם מעות שלו ונגנב קצת מן המעות כיצד מחשבין ההפסד ע' בדיני שומרים כלל צ"ו סי' ז':
יב ראובן ושמעון יש להם פקיד (שפיליטער) בעיר אחרת וגם לוי יש לו פקיד בעיר הזאת ושלח הפקיד ע"י עגלן עכו"ם לראובן ג' שקים צמר ולשמעון שק אחד. וגם הפקיד של לוי שלח ללוי ז' שקים צמר ע"י אותו עגלן והניחו הפקידים כל אחד חותמו על השקים שלו למען יכירו הבעלים כל אחד השקים שנשלח לו. והניחו כל השקים בשק אחד גדול ומסרו להעגלן עם אגרת ובבואו להעיר מסר הכל ביד שמעון עם האגרת ושמעון פרע לו השכירות והלך לו. ואח"כ מסר שמעון לראובן ג' שקים ולו שק א' ואח"כ בא לוי ליקח ז' שקים שלו ופתחי השק הגדול ולא נמצא שם כי אם ששה שקים. וטוען לוי דלמא שק שלכם נאבד. וראובן ושמעון טוענים שלך נגנב או נאבד ע' בשו"ת פרח מ"א ח"א סי' מ"ו שהביא דברי התה"ד (הביאו הרמ"א בס' רצ"ב. סעי' יו"ד ויעו"ש בש"ך) והעולה מדבריו לדינא דבזהובים כיון דשם מטבע חד הוא ואין קפידא בזהובים שלו דוקא הדין שההפסד לפי חשבון. אבל גבי טלה שכל אחד מקפיד ליקח הטלה שלו. יאמר לו המוחזק שלך נפסד או כל דפריש מרובא פריש. עתה בנ"ד שכל אחד מקפיד שיבאו לידו השקים שלו לפי חותמות הפקיד אלא שנפסדו החותמות ואינו ניכר של מי נאבד. א"כ ראובן ושמעון המוחזקים זכו משני צדדים דא"ת שנאבד ומבואר שם בתה"ד בשם הריצב"א דבנאבד אזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא פריש. א"כ של לוי היה הרוב שקים ושלו נאבד. וא"ת דלמא העכו"ם גנבו והו"ל קבוע כמחצה על מחצה. ג"כ הדין דהמוחזק יכול לומר שלך נגנב כמו בטלה. ושוב כתב דיש להסתפק אם הרוב היה של המוחזקים היכא נדייני' דא"ת דהעגלן גנבו הו"ל קבוע כמחצה ומצי המוחזק לומר שלך נגנב כמו בטלה. וא"ת שנאבד יש לילך אחר רוב וכל דפריש וכו' כהריצב"א הנ"ל ושלהם נאבד. אע"פ שהם מוחזקים.
והאריך בזה ודעתו דאף בכה"ג הדין עם המוחזקים דיוכלו לומר קי"ל כהר"י ומרדכי דאזלינן בתר חזקת ממון אף ברובא דאיתי' קמן דלא כריצב"א. ועוד דאף להריצב"א מצי למימר עליך להביא ראיה שנאבד דדלמא גנבו העגלן והו"ל קבוע כמחצה על מחצה ושלך נגנב. יעו"ש שהאריך לחזק הדברים והביא דברי מהרי"ט ושכך עלתה הסכמת חכמי הדור דאף שהוא ספיקא דדינא בתפיסה עצמה אם הוי מוחזק או לא וכל שאתה יכול להרבות בספיקא ספיקות מ"מ יכול המוחזק לומר קי"ל: