דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל לו
חזקת מטלטלים.
וחזקת מצוה:
א בענין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דהדין דאינו נאמן לטעון לקוח הוא בידי כמבואר בסי' קל"ג. וכן לענין משכון אם טוען המוחזק בחפץ שהוא בידו במשכון והלוה מכחיש שמבואר בסי' ע"ב סעי' י"ח וסעי' י"ט שיש חילוק ובין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר עיי"ש בבאר הגולה איזה דברים הם העשוים להשאיל ולהשכיר ועיין בבעה"ת סי' של"ה שכתב דחפצי זהב וכסף אינם עשוים להשאיל ולהשכיר. ועיין בפ"מ ח"ב סי' ע"א שכתב דכ"ש המלבושים ודאי אינם עשוים להשאיל ולהשכיר. והובא בס' בני חיי סי' ע"ב בהגה"ט אות ב' ועיין בסי' שאח"ז:
ב ועי' ברמב"ם ספ"ח מה' טוען ונטען שכתב וכן אם היה משאר כלים ויש לו עדים שהוא משכירו תמיד או משאילו וכו' הרי הוא ככלים העשוים להשאיל ולהשכיר וכו' ועיין בס' ערך השלחן על חו"מ סי' ע"ב אות כ"ז שכתב על הרמב"ם הנ"ל ונראה דלא הוחזק עשוי להשאיל או להשכיר אלא אם השאילו לפחות ג' פעמים. וכה"ג כתב מהרי"ו בתשובה הביאו הב"י סי' רצ"א על מה שכתב הרמב"ם לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד דבר זה תמיד וכו' ע"ש. וכ"כ הרא"ם בשו"ת מים עמוקים סי' וא"ו. וכ"כ מהר"א בן טאוו"ה סי' כ"א דלא מקרי רגיל פחות מג' פעמים דהוחזק להיות מפקיד אצלו. אבל פעם א' וב' אקראי בעלמא הוא. וה"נ שכתב הרמב"ם דיש עדים שהוא משכירו תמיד וכו' הוחזק ובפחות מג' פעמים לא הוחזק לכך ועיין בזה בדיני שומר כלל צ"ז סי' ד':
ג ס"ת לכולא עלמא הוי עשוי להשאיל ולהשכיר כ"כ הרב גינת ורדים כלל ג' סי' י"ז:
ד מי שטוען על חפץ שהפקידו אצל חמיו וחמיו טוען לקוח הוא בידי עיין בבני חיי סי' ע"ב בהגהב"י אות א' בשם הפ"מ חלק ב' סס"י ע' שכתב דאין לדמות זה למה שכ' הרשב"א ור"ת והובא בחו"מ סי' ע"ב סעי' י"ט שהדבר תלוי בראות עיני הדיין באהבת התובע והנתבע א"כ גם בנ"ד נאמר דדרך חתן להפקיד אצל חמיו. הא ליתא דאין לנו אלא דברים העשוים להשאיל ולהשכיר. אבל העשוים להפקיד לא שמענו עיי"ש. ומשמע מזה דאם טוען החתן דבשאלה או שכירות בא ליד חמיו אפילו אם אינם עשוים להשאיל או להשכיר לכל אדם מ"מ דרך להשאיל לחמיו ע"כ:
ה ראובן שבא ליקח כליו מבית האומן והשיב לו האומן שלי הם שקניתים מידך והשיב ראובן הלא יש לי עדים שמסרתי אותם לידך לתקנם. והשיב האומן כן הדבר אבל אח"כ שלמתי לך מחירם. והעדים אינם בכאן כי הלכו למדה"י. עיין בירור דין זה באורך בשו"ת בית אפרים חח"מ סי' ס"ו: ו אלמנה אחת שהיה בידה ממון ומטלטלים של היתומים שנשארו מבעלה והיא נו"נ בהם ברשות הב"ד והאפטרופסים. שראו שהשביחה בהמעות. ולאחר זמן נשאת לשמעון ונתנה לו בנדוניתה קצת מחלק הכתובה שלה. והשאר מעות ומטלטלים שלה ושל היתומים נשאר בידה והותנ' עם בעלה שהוא מחויב לפרנס את היתומים ויתנו לו עבור זה סך קצוב מידי שנה בשנה. גם ידור עם האשה ובניה בחנם בבית שלהם. ואחר שני שנים נפטרה האשה ע"י מיתה פתאומית ר"ל ולא צותה לביתה כלל. והלכו האפטרופסים בציווי הב"ד ופתחו כל המגדלים ותיבות אשר נמצא בבית ונמצא שם כסף וזהב מה ששיירה לעצמה האלמנה מכתובתה שלא הכניסה לו בנדוניא. וגם כלים של כסף שידוע שהיה לה מבעלה הראשין. ועתה האפטרופסים תובעים כל הנ"ל באמרם שהוא של היתומים וגם תובעים כל אשר נמצא בבית באמרם שהכל הוא מעזבון הבעל הראשון. ולאשר שגוף הבית שייך להיתומים רק ששמעון דר בשכירות עבור שנתן להיתומים מזונות טוענים שהיתומים נקראים מוחזקים על כל אשר נמצא בבית. ושמעון טוען על הכסף והזהב והידוע להאלמנה הכל שנה לו בנדוניתה. והכלים של כסף שידוע שהיו מעזבון בעלה קנה ממנה קודם שנשאה לאשה. וטוען שהוא מוחזק כיון שהוא שכר הבית והוא העיקר והיתומים טפלים לו ונגררים אחריו. עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' קכ"א שפסק דשמעון אינו נקרא מוחזק מכח שכירות הבית דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא אלא לענין אונאה ולא לענין אחר:
וכן סתם הש"ע בסי' שי"ג סעיף ג' דהזבל מבהמות דאתי מעלמא הוא לבעל החצר המשכיר. ועיי"ש בסמ"ע וש"ך. וממילא כיון ששמעון לא נקרא מוחזק הדין מבואר שהדין עם היתומים. ע"כ תורף דבריו. ולפע"ד צ"ע לדינא כי יש הרבה דיעות מחולקים בזה כאשר יראה המעיין בחו"מ סימן קל"ח בסמ"ע ס"ק ד' ובש"ך ס"ק ב'. ועיי"ש בנתיבות בביאורים ס"ק ב'. ושם בשער משפט ס"ק ב'. ובסי' ר"ס בש"ך ס"ק י"ד וס"ק ט"ו. ובסי' שי"ג ס"ג בסמ"ע וש"ך. ועיניך תחזנה כי זה בונה וזה סותר. ע"כ למעשה צ"ע גדול. וע' בסי' ח':
ז ראובן ושמעון שותפים בליוורינג להקיר"ה והקאנטררקט של הקיר"ה נכתב ע"ש ראובן לבדו. רק שראובן נשתתף עם שמעון. וראובן שכר בית אוצר וגם כלים הנצרך להליוורינג ובגמר הליוורינג טוען ראובן שכל הכלים קנה הוא במעותיו ואין לשמעון חלק בהם אם הוי ראובן מוחזק כיון שהם בביתו. וגם הליווירינג נכתב רק על שמי. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סימן ז' שפסק כהשער משפט סי' קל"ח והנתיבות שם דדוקא באסף את חבירו הביתה בחנם הוי הוא המוחזק אבל היכא שהכניסו בשכר הוי שניהם שותפים ובחזקת שותפות. ע"כ בנ"ד ששכר הבית אדעתא דשותפות הוי המטלטלים בחזקת שותפות:
ח עיין בשער משפט סי' קל"ד ס"ק ב' שכתב דבאומן וכן בכלים העשוים להשאיל ולהשכיר וכל הני דאין להם חזקה במטלטלים. אם מת בעל הכלי. ויורשיו תובעים הכלי מן המחזיק. והוא טוען שקנה מאביהם. היורשים מוציאים מידו אף שאינם יודעים להכחישו בברי. משום דמוקמינן להכלי בחזקת בעלים ולא הוי כלל להוציא וע"ש בס"ק הקודם. ועמ"ש בסי' וא"ו בשם שו"ת עבה"ג:
ט אלמנה שבאו הב"ד לכתוב נכסי עזבון בעלה. ואחר שכתבו הכל אמרו לה שתאמר להם אם יש עוד כלים או מטלטלים.
השיבה ואמרה הן יש עוד כלי כסף וזהב פרטים שנתן בעלי במתנה לידי. עיין בתשובת מהר"ם אלשיך סי' צ"ט שפסק דמילתא דפשיטא הוא דאף דהחפצים הנ"ל הם עדיין ברשות הבעל והיורשים מ"מ נאמנת האלמנה בשבועה שבעלה נתן בידה במתנה משום מגו כיון דליכא עדי ראי' יעו"ש:
י שנים שדרים בבית אחד בשכירות או שדרים המשכיר והשוכר ביחד. ומחולקים על מטלטלי הבית זה אומר שלי הם וזה אומר שלי הם מי כקרא מוחזק עיין לעיל סי' וא"ו. שציינתי המקומות השייכים לזה:
יא הנותן לחבירו חפץ בסתם ולא פירש אם לשם מתנה תו לשם פקדון. וטוען הנותן שלשם פקדון נתן לו. והמקבל טוען כיון שלא פירש מן הסתם לשם מתנה יהיב לי' עי' זה בדיני מתנה כלל כ"ג סי' כ"ח:
יב שמעון שנמצא בידו אדרת אחד וד' אמות בגד משי וראובן מברר בעדים ובשכנים שהנכסים אלו הם שלו. ושמעון טוען שלאה אשת ראובן מכרם לו ושהיא נו"נ בתוך הבית. ע' שו"ת תומת ישרים סי' קי"ז שכתב שהסברא נותנת כי מפני ישובו של עולם כל עוד שהאשה קונה ומוכרת בתוך הבית בפומבי כדרך הסוחרים באופן שהנו"נ עמהם אינו מרגיש שיש שם צד גניבה והסתר מהבעל. שהמכר קיים כדתנן בפ' הגוזל בתרא אבל לוקחין מן הנשים וכו' ובברייתא שם שומרי פירות אימתי לוקחין מהם וכו'. וכולם שאמר להטמין אסור וכו' ומבואר במרדכי בשם הראב"ן בפרק החובל דכיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי הם כאלו מינום הבעלים שלוחים מפני תקנת השוק. וע"ש בסוף התשובה שסיים שצריך. הדיין להתיישב בזה ולעיין אם מה שמכרה אשת ראובן לשמעון הם נכסים שעולים סך גדול שאין דרך הנשים באותו מקום למכור דברים אלו דבכה"ג לא מיירי ראב"ן דא"כ לא שבקת חי לכל בריה שאשתו תמכור כל אשר לו. אלא אם דרך אותו המקום בכך. ודרך אותו האשה בכך אנן סהדי שברשות בעליהן הן עושות ושלחותייהו דבעלים עבדי. ודבר זה תלוי בב"ד שבעיר לפי ראות עיניהם. ועי' מדינים אלו באה"ע סי' פ"ו ושם בבאה"ט ס"ק י"ג:
יג מי שמכר או משכן בגדי אשתו והאשה תובעת מן המלוה או הלוקח שיחזיר לה בגדיה באמרה שבעלה השכין אותם בלי ידיעתה. עיין באהע"ז ססי' ע"ג. ושם בפ"ת ס"ק א'. וע"ש בסי' צ' בח"מ וב"ש ס"ק מ"ט וס"ק כ"ב ובבאה"ט ס"ק ל"ב. ועי' בחו"מ סי' ע"ב ס"ג ובסמ"ע ס"ק י"ט ובש"ך ס"ק כ"ו.
וע"ש בהגהת אמרי ברוך. ועי' בספר ערך השלחן על חו"מ סי' הנ"ל אות י"ב שהביא דברי הב"ש בסי' צ' ס"ק מ"ט שסיים שם דאפילו אין הבעל כאן ואינו טוען שעשה ברשותה. אמרינן מסתמא עשה ברשותה עכ"ל. וכתב עליו הרב הנ"ל דלכאורה נראה מדבריו דאם הבעל כאן ומודה להאשה שעשה שלא ברשותה מוציאין מיד המלוה ולא חיישינן לקנוניא. אולם באמת מבואר במהרי"ט ח"א סי' צ"א ובבני אהרן סי' א' דאפי' הודה הבעל לדברי האשה אינו נאמן להפסיד את הבע"ח דשמא עשו קנוניא. וראיה ממ"ש הבעה"ת שער מ"ה וטור וב"י ססי' ס"ז במוכר שט"ח לחבירו אם כבר עברה עליו השמטה כשמכרו טוענים ללוקח שמא פרוזבל היה לו למוכר ואבד. ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבל. אם אין לו נכסים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא. כמ"ש מהר"י בן לב ח"ד סי' י"ז דלהחזיק ביד המוחזק חיישינן לקנוניא אפילו ליכא הוכחה יעו"ש. וא"כ ה"כ בנ"ד אין מוציאין מיד הלוקח או המלוה בהודאת הבעל דלהחזיק לעולם חיישינן לקנוניא, וע' בח"ס אה"ע במפתחות ח"א סי' קט"ו ששה חילוקי דינים בזה. וע"ל בכלל קי"ב ססי' ו':
אם האשה מכרה תכשיטים ומלבושים או מנכסי מלוג שלה אם מכירתה קיים עיי"ש בחת"ס ובשו"ת השיב משה סי' ע':
יד ראובן לוה מאחיו מנה על עיסקא ונתן לו משכון. ובא חותן ראובן ובירר בעדים שהמשכון הוא שלו ובא ליד ראובן בשאלה ותובע מהמלוה שיחזיר לו. עי' בדיני תקנת השוק כלל קי"א סי' ז':
טו ראובן קנה משמעון ד' חביות דבש בקנין סטימתא המועיל לגבות הדבש הנ"ל בעד חובו שחייב לו מכבר והדבש נשאר לע"ע ביד שמעון. ואח"כ בא לוי בע"ח של שמעון לתבוע חובו משמעון ולא היה שמעון בביתו ושאל את אשתו אם שמעון הניח לו מעות והשיבה שלא הניח לה רק ד' חביות דבש.
וציוה ליתן לו במשקל במקח ידוע. וקיבל לוי הדבש והוליכו לביתו. ועתה תובע ראובן את לוי שיחזיר לו הדבש כיון שהוא כבר קנה אותו בקנין סטימתא ואין לוי יכול לגבות ממנו ולוי טוען אפשר שמכר לך דבש אחר עי' בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' כ' שפסק דאף לדעת הש"ך בססי' קכ"ו שמשיג על מהר"ם אלשיך וס"ל דכיון שקנה בקנין המועיל שיהיה שלו שוב אין בע"ח יוכל לתפוס בו. היינו דוקא בנדון דידי' שהודו זה לזה. אבל בנ"ד שראובן אינו יכול לגרר שהוא קנה אותם ד' חביות דוקא. ואפי' אם יש בידו כתב משמעון שקנה ממנו הד' חביות דבש. מי יימר שהם אותם שלקח לוי. ומן הדין אין על לוי אפילו קבח"ר. רק להפיס דעת ראובן פסק שלוי יקבל בחרם שאינו יודע שאותן ד' חביות דבש קנה ראובן משמעון ועי' בפ"ת סי' ק"ד סק"ד:
טז עכו"ם כובסת שלקחה סדינים מראובן וגם משמעון לכבוס. ואבדה סדין אחד של ראובן ונתנה לו תמורתו סדין של שמעון עיין בכנה"ג סי' שס"ט בהגה"ט אות ד' ובסי' שנ"ו אות י"ג:
יז מי שתפס חפץ מהסרסור לפי שחייב לו בעל החפץ עי' ברמ"א סי' כ"ח סעיף א' ובש"ך שם. ואם לא היה סרסיר. עי' חו"מ סימן צ"ט סעי' ב'. ועי' בב"י סי' ע"ב מחודש כ"ז. וסימן ע"ה מחודש ל"ח. ומהרשד"ם סי' פ"ד. ומהרי"ט ח"א סי' ע"ה וק"ה וקכ"א. ועי' בכלל צ"ה סי' כ"ט וסי' פ':
יח הא דמבואר בחו"מ סימן קמ"ט סעיף ל"א בהג"ה דאדם שהחזיק במצוה אינם יכולים הקהל ליתנה לאחר. ע"ש בשער משפט ס"ק וא"ו שכתב דאם החזיק במצוה בחנם. או אף בשכר ועתה רוצה אחד ליתן יותר ממון לצדקה עבור המצוה מכפי שנותן המוחזק עבורה. השני קודם להמצוה. כ"כ בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' כ"א. וכ"פ בשו"ת אבני צדק או"ח סי' י"ב ודוקא שנתנו לו הקהל החזקה אבל אם החזיק בעצמו במצוה אז יכולים הקהל לסלקו ולתנו לאחר אפי' בחנם כמ"ש במהר"י הלוי סי' כ"א. ועי' במג"א סימן שס"ו ס"ק ח' בשם הרדב"ז משמע להיפוך ואולי משום דבעירוב איכא עוד טעמא דחשדא. ועיין בשו"ת שמש צדקה חח"מ סימן ל"ו שנשאל במי שהוחזק ליתן כתר תורה שלי של כסף על הס"ת ואח"כ קנה איש אחר ג"כ כתר תורה. ורוצה ג"כ לזכות במצוה להנתן כתר תורה שלו על הס"ת. ופסק דאין לראשון חזקה. ועי' באו"ח סי' קנ"ג. ובד"מ חו"מ סי' קמ"ט במי שהוחזק לקרות בס"ת שלו יעו"ש:
יט עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' ל"א בשם שו"ת מהר"ם ב"ב סימן קל"ט דחזקת מצוה א"י למוכרה ולמסרה לאחר אבל הבן יורש החזקה:
וע"ש בשו"מ שנשאל. ברב שהיה תוקע יהיה לו מסייע שתקע תקיעות דמעומד ולפעמים סייע להרב גם בתקיעות דמיישב ומת הרב ונתמנה רב אחר וטוען המסייע כי לו שייך כל התקיעות אף דמיישב:
כ ועי' בשו"ת בית יצחק או"ח סי' כ"ח בקהל שהחזיקו במצוה כגון מקוה אם יכול גם יחיד להחזיק במצוה זאת לבנות מקוה והבאתי בכלל ל"א סימן ח' מ"ש:
כא ועי' באמרי א"ש יו"ד סי' קט"ז בדין חזקת מצוה אם מהני כנגדה טענה ואם מוריש החזקה לבניו ובחזקת חברה קדישה אם יכולים למחות באחרים לקבור יעו"ש פרטי דינים בדין חזקת מצוה ובמי שהוחזק להתפלל הצבור ועי' במהר"ם שיק או"ח סי' ע"ד וחחו"מ סי' י"ח י"ט ובשו"ת רמ"ץ סימן י"ב י"ג י"ד ט"ו:
כב בעיר אחת נהגו למול רק בבהמ"ד ועתה בנו להם אנשים מיוחדים ביהמ"ד חדש ורוצים למול שם ובני הביהמ"ד הישן מוחים באמרם שיש להם חזקה עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב או"ח סי' י"ט ובשו"ת רמ"ץ סי' י"ב י"ג י"ד:
כג מי שנדב לביהכנ"ס יד לקריאת התורה ולוח שויתי. ולאשר כי מחרחר ריב שלחו לו הקהל את שרו ורוצים לקנות כל הנ"ל משל ציבור עי' בשו"ת מהר"ם שיק סי' ע"ד:
כד בדין חזקת מצוה בין יחיד וקהל עי' בשו"ת צ"צ סי' נו"ן ועי' במשל"מ פ"ד דשקלים ובשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' כ"ח מ"ש על הצ"צ: כה אם גזל מצוה או ברכה מחבירו שצריך לשלם לו עשרה זהו' עי' בש"ך חו"מ סי' שפ"ב דמביא בשם הר"ת לפטור משום דגדול העונה אמן יותר מן המברך והיה לו לענות אמן ועי' בס' יהושע בפסקים וכתבים סי' תקי"ב שתמה הלא אמרו מי שגוזל ומברך אין זה מברך אלא מנאץ ובודאי אסור לענות אמן אחר ברכתו:
כו מי שחטף חמץ של חבירו ושרפו בזמן ביעור חמץ חייב לשלם לחבירו עשרה זהובים אף שהחוטף לא נהנה כלום כיון שאין המצוה עליו לבערו מ"מ אין חילוק בין נהנה או לא דלא כהטו"ז ביו"ד סי' כ"ח ס"ק ח' כ"כ בשו"ת מהרי"א אסאד או"ח אמצע סי' קכ"ח דטעם הקנס הוא כדי שיהא המצית חביבות על בעליהן כמ"ש בשמ"ק לב"ק דף צ"א:
כז איש אחד היה מוחזק להתפלל מוספים בר"ה ויוהכ"פ ואח"כ הרחיק האיש נדוד מביתו עבור פרנסתו ושהה לערך ה' שנים ובתוך כך כבדו העיר לאיש אחר והוחזק בהן כל השנים האלו. ושוב בא הראשון לביתו ורוצה לחזור לחזקתו בטענתו דהוי אונס מחמת פרנסתו ולא איבד חזקתו. עי' בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג האחרון חאו"ח סי' י"ז שפסק דאבד חזקתו:
כח בדין חזקת גבאי לגבות ולקבץ מעות בשביל עניי ארץ ישראל אם החזיק על לעולם ואם בניו יורשים חזקת הגבאות עי' במהר"ם שיק חחו"מ סי' י"ח י"ט שבמקום שאין המנהג למנות אותו על זמן קצוב רק בסתם אז החזיק לעולם. אולם בניו אינם יורשים חזקתו דיכולים הקהל לומר לאביך היינו מרוצים שיהיה שלוחינו ולא לך דשליח בענין שיהיה מדעת שולחו וכמו בחו"מ סי' קע"ו אם מת השותף בטלה השותפות לגבי יורשיו. אולם כיון שכבר מינוהו הרה"ק ומיעוט הקהל אף שלא היה בכחם מ"מ מפני דרכי שלום וחשדא ישאר על שנה גבאי:
כט שנים חלוקים על חפץ וע"א מסייע. עי' כלל מ"ב סי' ו' ואם החפץ ביד השלישי ואומר שזה מסרו לו ע"מ ליתן לפלוני. וזה מכחישו ואומר שהפקיד בידו או גזלו ממנו וכיוצא. עיין בדיני שליש בכלל קא סימן ט':