דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל לב
זמן לפרעון ולעדות:
א הקונה מחבירו דבר כדי לפרוע דמיו מיד. אם איחר מלפרוע אין לו זמן ב"ד כן מבואר בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך זמן בשם תשובת הרי"ף סי' קמ"ח:
ב אם הנתבע מבקש זמן ב"ד לפרעון ונראה לדיין שכוונתו רק לדחות או לרמות יש ללמוד ממהרי"ק סוף שורש י"ד שיש ביד הדיין לפסוק שיתן וועקסיל או ערבות:
ג מי שמכר לחבירו חפץ והתנה הלוקח שישלם לו בזמן שיחלק השר מעות על בגדי המלכות. ואירע שבאותו שנה נתאחר זמן חילוק המעות הנ"ל. והלוקח טוען שימתין לו עד זמן חילוק המעות והמוכר טוען שאינו ממתין אלא כפי המורגל בכל שנה לחלק. עיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך זמן שכתב בשם הרב פרמ"א ח"א סי' נ"א שהדין עם המוכר מדין העושה שדהו אפותיקו בסי' קי"ז סעיף א':
ד ראובן שמתה אשתו והניחה בן קטן והתפשר אבי האשה עם ראובן שיקח הבן מנכסי אמו נ' זהובים ויהיו מונחים ביד אבי האשה עד שיהיה הבן בר מצוה ונתן אבי האשה שטר על המעות לזמן הנ"ל. ואח"כ מת הבן בתוך הזמן הנ"ל. וראובן יורש את בנו הנ"ל ותובע המעות באמרו כיון שמת הבן שוב לא יגיע לבר מצוה. ואבי האשה טוען כי אינו מחויב לפרוע עד הזמן שהיה ראוי להיות בר מצוה אם היה חי. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן תקנ"ז שפסק דאם הושמו המעות ביד אבי האשה לתועלת היתום כדי שלא יאכלם ראובן הדבר ברור דמחויב עתה להחזיר המעות לראובן. אבל אם נעשה הפשרה לתועלת אבי האשה שיאכל פירותיהן עד הזמן הנ"ל. הדבר ברור שאבי האשה זכה בהם עד זמן הנ"ל שע"ד כן נתפשר. ואף אם הדבר ספק יד בעהש"ט על התחתונה:
ה אם אחר ההלואה הרחיב המלוה זמן פרעון ללוה. נסתפק בסמ"ע סי' ע"ג ס"ק ז' אם צריך קנין ע"ז או דמי למחילה שמחל לו המלוה עד אותו זמן ומחילה א"צ קנין. ועיי"ש בש"ך ס"ק ה' שפסק מסברא דנפשי' דהוי מחילה. וסיים שיש להוכיח כן מדברי ה"ה פ"ז דמלוה. ודו"ז בקצוה"ח כתב ג"כ כנ"ל. ואשתמיט להגאונים הנ"ל שהדבר מפורש בתשובת מהר"ם מלובלין סי' מ"ז דהרחבת זמן הוי מחילה וא"צ קנין. ויותר יש לתמוה על הש"ך שהוא גופי' רומז לתשובה הנ"ל בסי' י"ב ס"ק י"ב עיי"ש וצ"ע:
ו מי שנתחייב שבועה לפטור. וידוע לב"ד שיש עד אחד בדבר שיודע גוף המעשה להעיד אבל אינו כעת לפנינו אם משביעין אותו. כתב בשער משפט סי' פ"ז ס"ק כ"ד דהא דמבואר שם במחבר דאין משביעין היכא דאיכא לברר הדבר היינו בשני עדים. אבל ע"י עד אחד אף דעד המסייע פוטר משבועה מ"מ לא הוי שבועה לבטלה דלא הוי בירור גמור. וחייב לשבע ואין ממתינין עד שיבא העד. ונסתייע מהתוס' רפ"ק דמציעא גבי ולחזי זוזי ממאן נקיט עיי"ש:
וכעת נדפס ספר ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' פ"ז סעיף ל"ג שכ' שכוונת השע"מ שבעד אחד אין נותנים לו זמן יותר משלשים יום אבל שלשים יום נותנים לו ואין משביעין אותו היסת ונסתייע מדברי השע"מ לעיל בסי' ט"ז סק"א. ואני אראה ולא אבין איך יכול להשוות דברי השע"מ מסי' ט"ז לסי' פ"ז הלא בסי' ט"ז כתב וז"ל ויש להסתפק היכא שטוען שיש לו עד המסייע וגלוי וידוע לב"ד שהוא כן אי נותנין לו זמן יותר מל' יום וגם בלא"ה הרב' פוסקים ס"ל דאין עד המסייע פוטר מן השבועה כלל וסיים בצ"ע. ובסי' פ"ז פסק בסתם שאם גלוי וידוע לב"ד שיש עד אחד בדבר שיודע גוף המעשה משביעין אותו היסת דאף דעד המסייע פוטר משבועה מ"מ לא הוי שבועה לבטלה כ"כ כיון שאינו יודע בדבר אלא עד אחד והביא ראיה מהתוספת רפ"ק דב"מ וסיים וז"ל אלא ודאי דמה שיוכל להתברר ע"י עד אחד לא חשיב בירור וחייב לישבע כל זמן שאין העד לפנינו עכ"ל. הרי מבואר שמה שנסתפק לעיל נעשה לו בכאן ודאי ולא הזכיר כאן שימתינו שלשים יום אדרבה מהטעם שכתב ומסיום לשונו וחייב לישב"ע כ"ל זמו"ן שאי"ן הע"ד לפנינ"ו מבואר שחייב לישבע תיכף כיון שבירור עד אחד לא חשוב בירור. ומ"ש בס' ע"ש הנ"ל שראיית השע"מ מהתוספת הנ"ל אינו מוכיח רק דלא נימא דלא נשביעו לעולם אבל ממתינין לו עד אחר ל' יום. הוא דבר שאין לו שחר דהלא ראיית השע"מ הוא דאי נימא דאף בעד אחד מסייע לא משבעינין לי' עד שיבא העד לפנינו א"כ מה תרצו התוספת על קושית הגמרא בשנים אוחזין בטלית זה אומר אני קניתיה וזה אומר אני קניתיה שכל אחד נשבע ומקשה הגמרא וליחזי זוזי ממאן נקט ופי' התוס' דנשאל להמוכר לאיזה מכר ויהיה לאחד עד המסייע ויפטור מהשבועה וכתבו התוספת דהוי מצי לשנויי דאין המוכר לפנינו דנישיילי' ומזה הוכיח השע"מ דאי נימא דאף בע"א מסייע לא משבעינן עד שיבא העד מאי תרצו התוס' שאין המוכר לפנינו אכתי היכא משביעין לי' הא ידוע לב"ד שהמוכר עד בדבר ויסייע לאחד מהם וא"כ הוי שבועה לבטלה דדילמא יבא המוכר ויתגלה הדבר ודוחק לומר שכוונתם שמת המוכר דפשטות לשונם לא משמע כן אלא ודאי דבירור עד אחד לא חשיב בירור וחייב לישבע כל זמן שאין העד לפנינו עכ"ד השע"מ. ואי נימא כדעת הס' ע"ש דעכ"פ ממתינין זמן ל' יום הדרא קושי' השע"מ לדוכתא דלמה סתם המשנה זה ישבע וזה ישבע וניחוש פן יבא המוכר ויהיה שבועה לבטלה ואין לפרש כוונת המשנה דישבע אחר זמן ל' יום דהרי המשנה כללה מציאה ומקח וממכר בבבא אחת ותני זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. זה אומר כולה שלי (אני קניתיה) וזה אומר כולה שלי (אני קניתיה) זה ישבע וזה ישבע ויחלוקו ובמציאה ודאי הדין שישבע מיד וע"כ גם במקח וממכר כן הוא ואין ממתינין וראיית השע"מ קמה וגם נצבה: ז ראובן נתן לשמעון מנה שילוה אותם על עיסקא והקרן והריוח יהא תחת ידו עד יגיע תור פרק הנישואין של יתומה אחת מן האם אזי יתן לה כל הסך הנ"ל. וקודם הזמן הזה לא יהא ליתומה שום זכות במעות הנ"ל. ועתה אירע איזה קלקול במעות הנ"ל. ובא אבי היתומ' לתבוע את שמעון לד"ת. ושמעון השיבו לאו בע"ד דידי את שאף אם תמנה אותך אפטרופס לבתך הלא עדיין אין לה זכות במעות הללו. כיון שלא הגיעה לפרק הנישואין פסק בבית אפרים חחו"מ סי' ע' שהדין עם שמעון. ועיין עוד מ"ש בזה בדיני שליש כלל ק"ז סי' י"ב ובדיני מתנה כלל נ"ג סי' כ"ב: