דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל כו
דיני השגת גבול בחזקת שכירות בתים:
וחניות. וכפרים. ואורנדא. ורחיים ובית:
השכר. ומכס וכדומה:
א השגת גבול בחזקת שכירות אוראנדא ורחיים וברייהויז וחנות וקרעטשנא ושראנקין ושענקירס וכדומה. ע' בשו"מ מהד"ק ח"א סימן ל"א ל"ב ל"ג ל"ד ל"ה ל"ח ל"ט מ' מ"ב וח"ג סימן קל"ח. ומהד"ג ח"א סי' רס"ח שט"ו. ומהד"ד ח"ב סי' קי"א:
ב עי' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות בהרבה סימנים ובסי' י"ט שביאר דהחזקות שאנו דנין במדינותינו אינם ממקור החזקות שתקנו בשאלינוקו וקונשטאנטינא המוזכרים בכנה"ג סימן ק"מ כי המה לא נתפשטו רק במדינות שבמלכותם כמבואר שם בכנה"ג. אך במדינותינו הוא ממנהגא שנהגו לגרור אחר תקנות המוזכרים בתשו' הב"ח סי' ס' ס"א שתקנו בחרם על חזקות ראנדיס ורחיים במדינת רוסיא וואלין ולא נמצא שגזרו כן במדינתינו ולכן אין לנו אלא מה שנוהגין כמ"ש מהרי"ט חחו"מ סי' למ"ד: ג שמעון השיג גבול לראובן בחזקת אורנדא או רחיים או בתים והחזיק שמעון באיסור שפרץ גדר תקנות החזקה. ואחר זמן נתפשר שמעון עם ראובן בינו לבינו או עפ"י נבררים ונתן לראובן בעד חזקתו כפי שנתפשרו. שוב יש לשמעון תקנת החזקה שאין שום אחר רשאי להשיג גבול שמעון אף שמכבר עבר על התקנה נגד ראובן. כ"פ בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ה וסי' כ"ו אות י"ד:
ד עכו"ם שהשיג גבול ישראל ששכר את האורנדא או הרחיים שהחזיק בה ישראל בשכירות ושואל המחזיק מהקהל והב"ד שיגזרו גזירה שלא יטחון שום ישראל בהרחיים הנ"ל כמו שגוזרין שם בישראל שהשיג גבול. ע' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' י"ד שכתב דהתקנה מבואר בתשו' הב"ח סי' ס' ס"א שלא ישיג בר ישראל חזקת חבירו באורנדא ורחיים וכו' ועל עכו"ם לא היתה התקנה ע"כ אין מחויבים הב"ד לגזור הגזירה הנ"ל רק אם כל הקהל יתרצו מרצונם. ואם מוכרי הקמח מוחים בגזירה שמפסידים אותם ע"י שיצטרכו לילך רחוק לכפר אחר לטחון ע"ש מה שהעלה בזה אולם אם ישראל מומר השיג גבול חל עליו התקנה שאף עפ"י שחטא ישראל הוא ויש לגזור עליו כנ"ל ואם השר המשכיר הוא מומר אם היה גם בו תקנת החזקה לפי שבתקנה כתב מי שהחזיק בשכירות אצל נכרי או עכו"ם ע"ש בסי' י"ד שפסק דגם מומר הוא בכלל התקנה ובסי' למ"ד דעתו שהוא ספק בתקנה וי"ל דמוקמינן אד"ת:
ה אחד שהשיג גבול רעהו ושכר מהשר כפרים שדר והחזיק יהודי אחר בכפר אחד מהכפרים הנ"ל. עי' בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' ק"ד שפסק דאף דהוא חרגמ"ה שלא להשיג גבול בשכירות הבתים. כמבואר בחו"מ סי' רל"ז בהג"ה.
מ"מ אין הב"ד יכול לפסוק מדינא להחזיר. רק איסור רביע עלי'. וכל זמן שאינו מחזיר הכפר לישראל הראשון בשכירות שהחזיק מקודם הוא קאי באיסור חרם. וכן מבואר בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' למ"ד דף ט"ו סוף ע"ד בשם שו"ת שמש צדקה דאם עבר ושכר אינו בעמוד והחזר. והגאון המחבר הסכים עמו שהדין דין אמת כמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ"ג דקידושין באורך ועי' בדברי מהרשד"ם שהבאתי בסי' שאח"ז. ועי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' מ"ב שגם במדינתנו קבלו עליהם החרם הזה של שכירות בתים וצ"ע שסותר עצמו למ"ש בסי' מ"ד מ"ה מ"ט נ"א. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' רל"ז ס"ק ד' וע' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' ז' שחולק על החת"ס ופסק שמדינא מחויב המשיג גבול להחזיר החזקה לשוכר הראשין בחזקת אורנדא. אולם בשכירות בית שהוא מצד חדר"ג מבואר שם בסי' יו"ד אות ד' דרק באיסורא קאי ושכירותו שכירות בדיעבד. ועי' באבני צדק חחו"מ סי' י"א שפסק דגם בחזקת אוראנדא אין מוציאין מדינא רק איסור התקנה רביע עלי':
ו עי' מהרשד"ם חו"מ סי' רכ"ד ובתשובת ר' שמואל הלוי ובהסכמת המהרי"ט ושם בתשובת ר' אברהם ירושלמי שכתבו שתקנת החרם בשכירות בתים מן העכו"ם היתה אף אם מכר העכו"ם הבית לעכו"ם אחר והשכירו הקונה לישראל אחר לא זכה בו ישראל השני ומחויב להחזירו למחזיק הראשון ע"ש. ולכאורה יש לעיין מה שכתבו הגאונים שהבאתי בסי' הקודם דלא קאי בחזרה. אבל באמת אין כאן סתירה דבתשובת הרשד"ם כוונתם דהתקנה היתה שיחזירה ואם לאו קאי באיסור חרם. אבל באמת הב"ד אין פוסקים לו להחזירה אם מקבל עלי' איסורא או דמיירי מתקנת שאלונקי דהיתה, אף להוציא. ועי' במהר"ם שיק חחו"מ אמצע סי' ל"ב שכתב בנ"ד ואפילו השכירות בתים מעכו"ם דקי"ל בחו"מ סי' רל"ז דהוא חדר"ג שלא להשיג גבול לשכור איש אחר פליגי הפוסקים אם הבית נעשה של איש אחר אם יש טענת חזקה. ובמג"א סי' שס"ו ס"ק ז' מסתפק בזה בנמכר הבית אי שייך טענת חזקה עכ"ד. והנה מה שהביא ממג"א במחכ"ת אינו ענין כלל לשכירות בית מהעכו"ם מלבד מ"ש שם המג"א מטעם חשדא הלא שם מיירי שיש לאיש אחד חזקה להניח העירוב בביתו ואח"כ מכר ביתו לאיש אחר ורוצה הקונה לזכות בחזקת עירוב בביתו שהיה מקודם להמוכר דשפיר י"ל שאין לזה חזקה שהקונה לא החזיק מעולם בחזקת עירוב רק המוכר. והמוכר אינו דר בבית זה. אבל בנדון שכירות בית שהישראל דר בהבית בשכירות מעכו"ם והעכו"ם מכרו לאחר למה יפסיד הישראל השוכר שדר בהבית חזקתו. שוב מצאתי בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' למ"ד בנדון שאחד החזיק בחזקת חנות בשכירות מעכו"ם שכתב וז"ל ומה שבא בשאלה מאחר שנתחלפו אדוני הקרקע כבר אבד חזקתו וכו' הא ליתא דאפילו מתו הבעלים או מכרוה לאחרים שפנים חדשות באו לכאן לא אבדה חזקתו של המחזיק לעולם וכו' ולא דמי לנדון המהרי"ק בשורש קי"ז דשם אין החזקה בעצמה של חנות אלא החזקה הוא שיש לו רשות מהמושל להלות לעכו"ם ברבית בחנות זו או באחרת וזהו שקורין חזקת ישוב. לפיכך כשמת המושל פקע רשותו. משום דבטלו גזרותיו וצריך ליקח רשות ממושל החדש. אבל בחזקות שלנו שמחזיק בגוף הקרקע או בהחנות לא פקע חזקתו עכ"ל בקיצור נמרץ שו"ר בשו"מ מהד"ק ח"א סי' ל"ג שהביא בסם הרדב"ז ח"ג סי' תק"ל שכתב בהדיא דכל שנסתלק האדון הראשון פסק החזקה ועי' במהר"ם שיק סי' ל"ו וע"ל בכלל זה סי' כ"ז מתשובת הב"ח ומ"ש בשם תשו' הרמ"ץ:
ז עכו"ם סוחר יושב בחנותו וגם חייט אחד יושב בחנותו ועושה מלאכתו בשכר מועט שמשלם להעכו"ם ושוב אחר זמן רוצה העכו"ם להשכיר חנותו לישראל ואותו חייט טוען שהוא קודם לשכור החנות מצד תקנות החזקות עיין זכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך חזקה שדעתו דאין לחייט הזה טענת חזקה דלא מצינו טענת חזקה אלא היכא דאין העכו"ם תוך החנות דהשכירה לגמרי להשוכר ולא היכא דהעכו"ם הוא תוך החנות ולא נתן להשוכר בחנות רק מקום אחד לישב שם והרי זה דומה למי ששכר בית אחד בחצר העכו"ם דאין לו חזקה בשאר הבתים. ואף אם ירצה לזכות לישב שם עם מי שישכור החנות לא מצאתי לו כעת שום זכות יעו"ש:
ח ועיי"ש בזכור לאברהם ערך הנ"ל שהביא בשם הרב שארית יהודה. שכתב דאין בתקנות החזקות אלא מה שאמרו בהם והבו דלא לוסיף. ומזה דן דמשכנתא אינה כשכירות ואין בו תקנה אי משום דלשון שכירות אינו במשמע משכנתא. ואי משום דשכירות שכיח תקנו חזקה משכנתא דלא שכיח לא תקנו יעו"ש. ולא זכר שר שהדבר הזה במחלוקת שנוי בין גאוני קדמאי ע' מהרשד"ם חו"מ ססי' רכ"ה שהביא בשם מורו מהר"י טייטצ"ק דבמשכנתא אין לו חזקה. והרב מהרד"ך בפסקים בית ל"ב חילק עליו. והרב מהר"י בי רב הסכים לדעת מורו מהר"י טייטצ"ק. וגם הרשד"ם הסכים כן לדינא: ט יהודים החזיקו מהאדון כמה שנים בתים או חנותים ואח"כ נשרפו ובנה רק מקצת החנותים וטוענים הקודמים ששייך להם מצד החזקה עי' בשו"מ מהד"ב ח"ד סי' נו"ן כ"א ואשתמיט לי' תשו' המבי"ט בח"ב סי' קצ"ב וע' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סימן כ' בנשרף הבית של עכו"ם שהחזיק ראובן בשכירות או שהיה אצלו במשכנתא ברבית ואח"כ בנאה העכו"ם והלך שמעון וקנה הבית מהעכו"ם ותובע ראובן מצד חזקתו וגם מצד מצרנות שהוא זוכה בהמקח שקנה שמעון וגם מצד עני המהפך בחררה שהוא אצלו במשכון עבור חוב מעותיו ועי"ל כאן סי' י"ט:
י אי מהני מחילה בחזקות או לא עי' בשו"מ מהד"ג ח"א סי' שי"ג: יא מי שהחזיק בראנדע בכפר והוכרח לעקור דירתו ע"י עלילה או שנתפס עם נכרית וכדומה אם אבד חזקתו ע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' נ"א ועי' בכלל זה לקמן סי' כ"ו ענין כזה בשם הרמ"ץ:
יב אחד מכר חזקתו לשותפו ועקר דירתו ונשאר הקונה לבדו בהכפר כמה שנים והנה השותף הקונה לא שילם לו כראוי שכר החזקה כפי שהתפשרו ע"כ הלך המוכר ומכר חזקתו לאיש אחר וזה האחר הלך ושכר הכפר בהוספה וטוען המוכר שמסר מודעה קודם שמכר לשותפו וגם סירב לציית דינא לשלם לו שכר הפשרה ע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"א:
יג הא דמבואר בחו"מ סי' רל"ז בהג"ה שהוא חדרגמ"ה שלא להשיג גבול בשכירות בתים מן העכו"ם מבואר בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ב דהתקנה היתה שלא ישכור שום ישראל הבית עד מלואת שנה תמימה אחר שיצא ישראל הראשון מן הבית. וגם מבואר שם דאם הישראל הדר בבית אומר לעכו"ם השכיר לי הבית על שנה האחרת בפחות מהשכירות שנתתי לך בשנה העברה (וכן מבואר בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' מ"ם בשם מהריב"ל ח"א סי' ע"ז לענין תקנות החזקות של אוראנדע. וכ"כ בתועפות ראם חו"מ סימן כ"ד שכן מבואר בהתקנות בתשובת מהר"ם מרוטוינבירג וע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' ל"ה שחולק באוראנדע ורק בשכירות בתים הדין כן שאם רוצה לפחות מהשכירות אבד חזקתו וע' בשו"ת רמ"ץ חחו"מ בדיני חזקות סי' ט' אות א' ובאבני צדק חחו"מ סי' י"א ודו"ק) או שאומר לו, אין דעתי לשכרה עוד. והשני נותן לעכו"ם שכרו שנתן לו הראשון. אז לא חל התקנה. באופן אם לא הוזלו הבתים שבעיר. ועמש"כ בסמוך בסי' שאח"ז:
יד עיין מהרשד"ם חחו"מ סי' ר"ל שהיתה התקנה בשכירות בתים מהעכו"ם אף אם יניח השוכר הבית או החצר ויצא מעצמו. או שישליכהו העכו"ם מהבית בין שתעמוד החצר פנוי מכל וכל. או שיכנס בו עכו"ם בשכירות. אסור לשום יהודי לכנוס באותו בית בתוך ג' שנים מיום יציאת השוכר הראשון. אמנם אחר ג' שנים יכול כל איש שירצה לזכות בחזקה זו. והרי היא לו כאלו לא החזיק בה שום ישראל מעולם. וכל מי שירצה ליקח אותה מיד המחזיק השני הרי הוא עובר על החרם וראוי לעונש יעו"ש וכ"כ בסי' רל"ב ועיי"ש בענין אם נשרף הבית או כחרב ועמד כן איזה זמן עד שנבנה אם נחשב אותו זמן בכלל הג' שנים יעי"ש. והנה הרואה יראה מש"כ הרשד"ם דהתקנה חלה עד ג' שנים ואף אם יצא הישראל מעצמו. לכאורה הם סותרים לדברי המהר"ם מינץ שהבאתי בסי' הקודם. ובאמת בסוף שו"ת מהר"ם מרוטינבורג מבואר בתקנת רגמ"ה כדברי מהר"ם רק עד שנה. אולם המעיין בדברי מהרשד"ם ובתשובת האחרונים. יראה דהתקנות המבוארים במהרשד"ם נשנו אחר תקנת רגמ"ה ונתקנה בשאלונקי. וכן מבואר במבי"ט והם הוסיפו בתקנתם הדברים הנ"ל. ועי' בסי' שאח"ז:
טו בענין תקנות החזקות שכתוב שם בהתקנה שאם תשאר הבית או החנות ריקנית ג' שנים אבד המחזיק חזקתו. כתב המהרשד"ם סי' ר"ל ורל"ב. דלאו דוקא ריקנית מכל וכל אלא אפילו נכנס בה עכו"ם. ריקנית מקרי. וכ"כ מהרש"ך בתשובות הנוספות סי' ט'. ותימה על המהרשד"ם שסותר עצמו שבסי' רמ"ו כתב דדוקא ריקנית מכל וכל בעינן. וצע"ג. ועתה מקרוב נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' רל"ז בד"ה כתב בד"ג שכתב על דברי אלה וז"ל ולא קשה מידי דז"ל הרשד"ם בסי' רמ"ו ידעתם כי ישראל להפסיד חזקתו אשר ביד הגוי צריך שתעמוד פנוי' וריקנית ג' שנים כפי הסכמות הראשונות אלא שעתה יש קצת יותר מט"ו שנים הסכמנו שבמקום שלש שנים שיהיו עשר שנים פנויה וריקנית מבלי יושב עכ"ל הרי הוסיף בהסכמה שניה מבלי יושב דהיינו ריקנית מכל וכל עכ"ל הס' ע"ש. הנה כל הרואה יראה שדקדק דקדוקי עניות במה שהוסיף תיבות מבלי יושב דהלא גם בהסכמה ראשונה כתב צריך שתעמוד פנוייה וריקנית ותיבת פנויה מורה שאין יושב בה אף עכו"ם דאם יושב בה עכו"ם אינה פנויה. ועוד לפי פירוש הע"ש שבהסכמה הראשונה הכוונה אף אם יושב בה עכו"ם בשלשה השנים אבד הישראל חזקתו. ובהסכמה השניה תקנו שתעמוד פנויה עשר שנים ולא ישב בה אף עכו"ם אז אבד הישראל חזקתו א"כ הוסיפו בהסכמה שניה שני הוספות במקום שלש שנים יהיה עשר שנים וגם הוסיפו שלא ידור בו שום אדם אף עכו"ם. א"כ עיקר חסר מן הספר מה שהיא נ"מ לדינא ולמה סתם הרשד"ם בהסכמה ראשונה ולא כתב צריך שתעמוד פנויה וריקנית ג' שנים מישרא"ל. ובהסכמה שניה הו"ל לבאר ולכתוב צריך שיהיה עשר שנים פנויה וריקנית אף מעכו"ם כי נודע שאין דרך האחרונים לסתום שנלמוד מדבריו דין חדש מדיוק או מיתר תיבה אחת אלא לפרש. אמנם האמת יורה דרכו לכל המעיין שכוונת המהרשד"ם במה שהביא הסכמה השניה לרווחא דמילתא בנדון דידי' שבכל השנים דר העכו"ם בהבתים של ראובן לכן פסק דראובן לא אבד חזקתו כי בהסכמה ראשונה נכתב שצריך שתעמוד פנויה וריקנית ג' בנים ונוסף ע"ז כי בהסכמה שניה הסכמנו שצריך שתעמוד פנויה וריקנית עשר שנים וע"ז כתב הרשד"ם ובנדון דידן לא היתה פנויה כלל כי העכו"ם דר בה בכל השנים מהיכא תיסק אדעתן שיפסיד ראובן חזקתו עכ"ל. שוב אח"כ עיינתי בכנסה"ג בהגה"ט סימן ק"מ וראיתי באות ע"ג שהביא סתירה זאת במהרשד"ם כמי שכתבתי והביא דעת מקצת גאונים שפסקו כמ"ש המהרשד"ם בסי' ר"ל ורל"ב דאף אם דר שם עכו"ם אבד המחזיק חזקתו. ומקצת הגאונים פסקו כמ"ש המהרשד"ם בסי' רמ"ו שצריך שתהיה פנויה לגמרי דלא דר בה אף עכו"ם אז אבד חזקתו הראת לדעת מגאונים הקדמונים שנכון העירותי שו"ר בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' קל"ו שהביא ג"כ סתירת המהרשד"ם ומסיק בנ"ד שעברו עשר שנים שהחזיק עכו"ם בשכירות הראנדע שהחזיק בה מקודם ישראל שהוא ספיקא דדינא ואין להוציא מיד הישראל המחזיק עתה בשכירות מהאדון. ועי' למהר"ש הלוי חחו"מ סי' ל"ז שכתב דאם העכו"ם בעל החנות עצמו ישב בה הוי כריקנית. ועי' בכנה"ג חו"מ סי' ק"מ בהגה"ט אות ט"ז ואות ע"ד ואות י"ט. וע' בשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"א שהביא דעת האחרונים דפליגי בהא. ויש קצת סתירה לדבריו שבסי' כ"א. וע"ש מה שכ' בענין אם עקר המחזיק דירתו מן העיר שאבד חזקתו אם לא העבירה או השכירה לאיש אחר וע' מהריב"ל ח"ב סימן ע"ה:
טז בענין השגת גבול בחזקת קרקעות. ולענין אם נשאר החזקה על היתומים. ומתי אבד חזקתו. עי' בזה בזכור לאברהם חו"מ ח"ב. ערך חזקה: יז חזקת אוראנדע שנשאר ליתומים או לאלמנה אם אבדו חזקת מורישם ומותר להשיג גבולם עי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' ל"ה ל"ז נ"ב ובמאמר מרדכי סי' ע"ח שיורשים החזקה. וכ"פ בשו"ת הרמ"ץ חחו"מ בדיני חזקות סי' א' וססי' ט"ז ובתשובת מהרי"א הלוי סי' קי"ג וכ"כ בכלל פ"א סי' ט"ז בשם כמה תשו' הגאונים שדינו כממון גמור להוריש ולמכור:
יח ראובן החזיק באוראנדע וקודם כלות השכירות שלח את שמעון להשר שישכיר לו הראנדע על להבא ושכר שמעון ונתן להשר ממעות עצמו ואח"כ לא רצה ראובן להחזיר לו באמרו שלא שלחו לשכור ולא רצה גם לישבע ואח"כ החזיק שמעון בהאראנדרע ועתה ראובן חוזר ותובע הראנדע ע' בשו"מ מהד"ק ח"א סימן י"ח שאבד ראובן חזקתו מטעם סילוק:
יט עיר שהיו היהודים סוחרים בסחורות ברחוב העכו"ם והיו שוכרים שם חנותים מהאדונים למכור שם הסחורות והיו נוהגים להיות חזקת השוכרים קיים להם ולזרעם עד עולם שלא ישיג שום יהודי גבולם בשכירות החנותים כמבואר בסי' רל"ז בהג"ה. וגם תקנות הקדמונים. והנה זה ערך חמשה שנים אשר הוכרחו סוחרי בני ישראל לעקור עסקיהם מן החנותים הנ"ל עפ"י פקידת האדון המדינה:
ועתה שוב ניתן רשות להיהודים לקבוע עסקיהם בחנותים הנ"ל. ובא השאלה אם חזקת הראשונים מכבר לא נדחו או רשות לכל אחד לשכור חנות כי נתבטל חזקה קמייתא. עיין בס' נדרי זריזין להגאון רש"ק מגיד דק"ק בראד בקונטרס יוסיף דעת תשובה י"ז שדימה דין זה להא דכ' רמ"א בחו"מ ססי' קנ"ו בני העיר שהיה להם חזקת ישוב אם נתייאשו פעם אחת מן העיר. ואח"כ חזרו מקצתן והשתדלו הישוב אין לאחרונים עליהם כלום. וע"ש מה שמחלק בין הא דכ' רמ"א ססי' קמ"ט במי שהחזיק במצוה וארעו אונס וכו' ע"ש. ומסיק לדינא דאבדו חזקתם ויכול כל איש לשכור כרצונו:
ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' קמ"ג במי שהחזיק בשכירות רחיים מהאדון ואח"כ נפל הרחיים ושוב אחר זמן בנה האדון הרחיים ופסק שאבד המחזיק חזקתו דאף דאין יאוש בקרקע הוכיח דהיכא דאין לו בגוף הקרקע רק שעבוד ותשמיש לענין זה מהני יאוש. ומלבד זה מבואר בתשו' מהרי"ט חזא סי' נ"ט ובח"ב בחחו"מ סי' כ"ה דאם יעמוד המקום שמם או שיצא המחזיק ע"י שום סבה זה עשר שנים אבד חזקתו ורשות לכל אדם לשכור: ועי' בתשו' בית שלמה בחחו"מ סי' י"ד בדה"א היוצא מכל שהביא בשם תשו' מ"ב ריש סי' כ"ז דבחזקות אוראנדעס שלנו כל שהניח אותה המחזיק הראשון חצי שנה אבד חזקתו והכי נהיגי עלמא יעו"ש:
כ עי' להרב תורת אמת סי' קמ"ז והובא בשו"ת לב שלמה בסופו בסדר אלפ"א בית"א או"ת חזק"ה שכתב דאם גרשוהו מפני שהיה מצער את הבעלים ולא היה פורע להם השכירות וכו' אבד חזקתו. וע' ד"ק סי' ע"ג מהראנ"ח סימן קכ"ה שכ"כ בהסכמת קונשנונטינא והוא בכנה"ג סימן ק"מ אות פ"ו. ועי' לקמן בכלל זה סי' ל"ה מ"ש בשם הדברי חיים ורמ"ץ. ועי' בזה בדברי חיים ח"א חו"מ סימן כ"ב:
כא השגת גבול במכס וכיוצא בו. ע"ש בשו"ת לב שלמה שציין בזה עיין במהרש"ך ח"א סי' כ"א. ח"ב סי' צ"ה. מבי"ט ח"א סי' קצ"ד. תשו' מהרש"ל סי' ל"ה ל"ו. דברי ריבות סי' ש"צ. בני שמואל סימן כ"ד מהרי"ק שורש קי"ח קל"ב. מהרשד"ם סי' קנ"ו. רנ"ט. שנ"ד. פ"מ ח"א סימן ט"ל. וח"ב סי' קכ"ב עצמות יוסף דצ"ד:
כב בענין חזקת שכירות רחיים וברייאהויז וחנות וקרעטושמא ורחיים ביחד. ושראנקין ופסעסיא וכפרים שהם שדות לזריעה ושאר עסקים חוץ מאוראנדא ורחיים אי שייך בהם תקנת החזקה או מצד עני המהפך בחררה עיין חידושי דינים בשו"ת שואל ומשיב להרב הגאון רי"ש אב"ד דק"ק לבוב. בח"א. סימן ל"ב. ל"ג. ל"ד ל"ה. ל"ט. מ'. מ"ב ובשו"ת רמ"ץ בסיף חחו"מ בדיני חזקות סי' ג' ובדברי חיים ח"ב או"מ סי' מ"ב מ"ח מ"ט נ' ס"ז. ועיין בשו"ת מהר"י הכהן מהד"ת חיו"ד סי' נ"ב שהוכיח מתשו' הב"ח בישינות סי' ס"א דכל העסקים חוץ מראנדא ורחיים המושכר מהמלך או שר עפ"י ליצינואציע אין בו משום חזקה ולא משום עני המהפך בחררה ועיין בשו"ת רמ"ץ בחי"מ בדיני חזקות סי' א' ב' וסי' ט"ו אות ט' וסי' ל"ב ל"ג:
כג בענין התקנות והסכמות החזקות אינו יכול המוחזק השני לומר קיי"ל בפלוגתא דרבוותא כיון שההסכמה נעשה בחרם הוי ספק חרם לחומרא כן מבואר במהריב"ל והרבה מרבוותאי המצויינים בכנה"ג חו"מ סי' ק"מ הגה"ט אות ט"ז ועיי"ש באות ג'. ועיין בשו"ת עדות ביהוסף סי' ל"א. ועיין מש"כ בזה בחתם סופר חו"מ סי' ק"ד. ועי"ל בדיני קי"ל כלל צ"א סי' י"ב לענין ספק באיסורא וממונא ועיין בשו"מ מהד"ק ח"א סי' ל"ג וסי' מ' דספיקא לקולא וכ"כ במהד"ב ח"ד סי' מ"ז וכ"כ בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' מ' מ"ב מ"ד מ"ה וכ"כ בשו"ת רמ"ץ בחחו"מ בדיני חזקות סי' א' ב' ג' דספק בתקנות אורנדא אף דספק חרם לחומרא מ"מ אנן דגרירי בתר התקנה ולגבי דידן לא נעשה בחרם מפורש ספיקא לקולא:
כד אם היתה תקנת החזקה גם שלא יקנה ישראל הבית מהעכו"ם שישראל דר בה בשכירות הוא תלוי בפלוגתא דרבוותאי כאשר אבאר. הנה הרב פרח שושן חח"מ כלל וא"ו סי' א' נשאל בדין זה שאחד קנה הבית. והמחזיק בשכירות שואל ממנו דמי שיווי החזקה וגם בצירוף טענות אחרות שהיה שם. והנני מעתיק לשונו המצטרך לעניננו וז"ל. הנה על חקירה זו כבר עמד עליה מהריב"ל בח"ב סי' פ' והעלה שהכל תלוי במנהג שאם נהגו שהקונה ישלם דמי החזקה אזלינן בתר מנהגא ע"ש. ומהרשד"ם חו"מ סימן רכ"ח פסק שכיון שכתוב בהתקנה שלא ישכור שום יהודי מעכו"ם בית או חנות שישראל חבירו דר בו ולא נזכר קניה דוקא שכירות הוא דאסור אבל קניה מותרת וכן דעת מהר"א ששון סימן קמ"ט ומהר"ש הלוי סימן מ"ג דהתקנה הראשונה לא היתה אלא שלא לשכור. אלא שיש מקומות שחזרו וחדשו הסכמה אחרת שלא לקנות ותקנה זו לא פשטה בכל המקומות. וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' קפ"ט. וכן הוא דעת הרדב"ז סי' אלף קנ"ט שכתב כיון דהחזקה אינה כסף ושוה כסף רק מצד התקנה. והתקנה לא היתה רק שלא ישכור אבל לא על קניה. א"כ ממילא פטור הקונה מליתן כלום עבור החזקה דנגד הקני' אין לו חזקה. ועי' בתשובת הרב בצלאל אשכנזי סי' ל"ד שכתב שאין לזוז מפסק הרדב"ז. וגם מהריק"ש בתשובה סי' ג' נשאל ע"ז והביא דברי הרדב"ז להלכה. וכן כתב בהגהותיו על חו"מ סימן שי"ב. אך את זה מצאתי להרב המבי"ט ח"ג סימן רכ"ה שנשאל בנדון זה והשיב לפי מה שהעתיק לו השואל מקצת מלשון הרדב"ז דמדברי הרדב"ז אין ראיה רק דיכול הישראל לקנות מהעכו"ם והשוכר ישלם לו השכירות. אבל לא שיוכל הקונה להוציאו מן הבית וכ"כ מהרש"ך ח"ב סי' קמ"ט דאם משליכו מן הבית נקרא רשע ועובר על לאו דלא תחמוד ע"ש. והנה לפי שהמבי"ט ומהרש"ך לא ראו תשו' הרדב"ז עצמה רק מה שהשואל העתיק להם כתבו כן:
אמנם אנחנו זכינו לאורו ושם מבואר דיכול להוציאו מן הבית אף בתוך י"ב חודש. וגדולה מזה כתב דאם המחזיק אומר להקונה אני נותן לך שכירות כל מה שתרצה. הקונה מצי למימר לי' בשלי אני רוצה לדור כדי שתהיה השגחתי על ביתי ע"ש. זאת תורת העולה מכל המקובץ דהקונה זכה במקחו ואין עליו חיוב לפרוע כלל בעד החזקה וכל זה מצד הדין. אמנם במקום שיש מנהג והסכמה לפרוע בעד החזקה. יתן לו הקונה דמי חזקתו ע"פ שישומו שני בקיאים זבל"א וזבל"א.
וכ"כ במבי"ט בתשובה הנ"ל שהבאתי עכ"ל בקיצור קצת. וע' בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך חזקה שכתב דדבר זה במחלוקת שנוי אם תקנות החזקות היתה רק שלא להוסיף בשכירות. או היתה התקנה אף שלא לקנות. וע"ש בח"ג ערך חזקה שבא עובדא לפניו שהשוכר תבע מהקונה דמי חזקתו. ופסק שהקונה צריך לרצות ולפייס למחזיק ישראל בסך מה על שגרם לו הפסד גדול שהיה מרויח כל שנה בחזקת החצר ואע"ג שהרדב"ז סי' תי"ג פסק דהקונה פטור מ"מ ראיתי בשו"ת מהרא"ס כת"י שהביא תשוב' הרדב"ז סותרת לזו שבידינו. וכתב מהרא"ס דיש טענה למחזיק על הקונה ושהסכימו עמו כמה וכמה מרבנים. ושוב ציין כמה פוסקים שס"ל הכי יעו"ש וע' בס' שיורי ברכה חו"מ סי' ק"מ שו"ר להגאון ר' מ"ז בשו"ת מאמר מרדכי סי' ע"ח שנשאל ע"ז בחזקת חנות הנהוגה בק"ק סאמביר מצד תקנות הקדמונים אם הקונה יכול להוציא את השוכר והביא דברי מהרי"ט חחו"מ סי' למ"ד שפסק דחזקת השוכר במקומה עומדת ושכ"כ שאר פוסקים וכן מבואר במסגרת השלחן סי' ק"מ בשם הכנה"ג. יעו"ש שהעלה כן לדינא ולא ראה דברי הרדב"ז שהבאתי. שוב נדפס כעת שו"ת שאילת שלום להגאון מו"ה שלום טויבש וראיתי בסי' ע"ב שנשא ונתן בדברי המאמר מרדכי הנ"ל ודחה דבריו והעל' דהעיקר דהקונה יכול להוציא את השוכר מהחנות דע"ז לא היתה התקנה יעו"ש היוצא לנו דהדבר תלוי בפלוגתת רבוותאי קמאי ובתראי וכתבתי לעיל בסי' כ"ג שהספק בזה הוא לחומרא להקונה וקולא להמחזיק וכן העלה במאמר מרדכי שם. ועי' בדברי חיים ח"א חו"מ ססי' מ"ו שדעתו לזכות את הקונה וע"ש בח"ב חו"מ סי' מ"ד מ"ה מ"ט. וע' בשו"מ מהד"ג ח"א סימן קס"ט שדעתו דאבד החזקה אך עכ"ז מחמת שיש מחמירים מצוה לפשר שישלם להשוכר סך מה בעד חזקתו וע' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סימן י"א ובשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' ג' וע"ש מ"ש על ענין טענות הקונה עם המחזיק וע"ש ברמ"ץ סי' ל"ב אות ג' שהביא בשם הכנה"ג סי' ק"נ בחזקת חנות שהקונה החנות משלם להשוכר שווי דמי החזקה וסיים שכן הוא פוסק גם בחזקת האורנדא לשלם דמי שווי החזקה להשוכר:
וע"ש בשאילת שלום סי' הנ"ל שנשאל בנידון אחד ששכר מהאדון ד' כפרים על שמו והחזיק בהם כמה שנים היינו בכפר אחד דר בעצמו ושלשה כפרים השכיר ליהודים אחרים ומת המשכיר ורוצים היורשים להוציא את השוכרים באמרם שהם צריכים להכפרים והחזקה הוא שלהם והשוכרים טוענים שיש להם חזקה בשכירות ג' כפרים מהמשכיר כמה שנים. והעלה דאף אם השוכר הראשון היה חי אינו יכול לדחות השוכר השני דאף אם התקנות הנהוגין במדינת תוגרמא לא נתפשטו בשאר המדינות מ"מ בנ"ד דחזקת מדינות הללו הוא מכח חדרגמ"ה כמבואר בסי' רל"ז ובודאי תיקן ע"ד שיהיה לשוכר שני גם כן חזקת כמו לשוכר הראשון. ועי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סימן ל"ז כ"ב שפסק דהחזקה שייך להיורשים:
כה אלמנה ויתומים נשאר להם חזקת כפר משמעון מורישם שהשכיר שמעון הכפר בחייו לראובן ואח"כ שכר ראובן בעצמו הכפר מהשר ותבעה אותו האלמנה לד"ת עבור חזקת היתומים וטען ששמעון מכר לו החזקה וחייבו הב"ד שבועה להאלמנה שלא מכר לו שמעון ועשו הב"ד פשרה ביניהם שראובן יתן איזה סך להאלמנה עבור החזקה והנה בא קרוב היתומים ותובע החזקה בשבילם כי פשרת האלמנה אינה פשרה וגם כי הוא פשרה בטעות כי לא הגיע להאלמנה שבועה כיון דלא מהני הודאתה נגד היתומים ואף שהיא אפטרופס אינה יכולה לפשר להפסידה ליתומים ע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' נ"ב:
כו ראובן החזיק אורנדא מהאדון ואח"כ קבלו עליו העכו"ם להאדון שע"י שרגילים נשותיהם לבוא אליו לקנות יי"ש הוא מזנה עמהם וגם בין היהודים היה קלא דל"פ שהוא מזנה עמהם ועי"ז גרשוהו האדון מהאורנדא ובא שמעון ושכרה מהאדון עי' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ה אות ט' וסי' כ"ו אות ב' שכ' דמה שמבואר בכנה"ג סי' ק"מ דאם גרשוהו מפני רוע מעשיו אבד חזקתו לא מיירי דוקא כשלא פרע להאדון אולם אף אם גרשוהו מפני שאר מעשים רעים כמו נדון הנ"ל כמבואר להמעיין שם בכנה"ג וע"ל בכלל זה סי' י"א בשם הדברי חיים ענין כזה: כז בחזקת אורדנא אף אם מת השר המשכיר ונשאר ליורשיו או מכר השר הכפר עם האורנדא לאחר מ"מ שייך החזקה להשוכר כן מבואר בתקנה שהביא בתשו' הב"ח סי' ס' ועי' בשו"ת הרמ"ץ חחו"מ בעניני חזקות סי' א' ב' שהאריך בראיות לדין הנ"ל וכתב שכן נוהגין בכל בתי דינין במדינתו וע"ל בכלל זה סי' וא"ו באורך:
כח השר נתן רשות לראובן להשכיר הראנדא שמחזיק ממנו שמעון בכלות זמן השכירות ומה שיקח ראובן יותר מאלף זוז שייך הריוח לו והשר יתן קאנטראקט להשוכר מראובן ואמר ראובן לשמעון כו"כ אני רוצה להרויח ואתה תשאר בהראנדא בלי הוספה והשיב לו שמעון שלא ילך בגבולו ואינו מבקש טובתו ול רצה ראובן להניח הריוח שלו ונתפשר עמו שמעון ונתן לו כפי הפשרה והשכיר לשמעון והשר נתן לו קאנטראקט ועתה תובע שמעין שהפסיד לו ראובן שאולי בלא השתדלות ראובן היה יכול לשכור על הליציטאציע בזול. עי' בשו"ת אבני צדק חחו"מ סי' יו"ד שראובן פטור: כט ראובן החזיק בשכירות אוראנדא מאדון בתוך הכפר שהוא לבדו הווערצהייזר.
ושמעון החזיק ג"כ מאדון זה ווערצהויז סמוך תחת הגינות של הכפר אחורי הבתים והיו הערלים מהכפר הרבה קונים גם אצל שמעון וכן החזיקו שניהם שנים רבות. ואח"כ אמר האדון לשמעון כי הוא צריך לעצמו הבית שדר בו שמעון רק בזאת יאות לו שיש להאדון בתוך הכפר בית נגד ביתו של ראובן וישכיר לו הבית הזה וגם הוא מרשה אותו למכור יי"ש בביתו באופן אם ראובן יסכים עמו או יפשר עצמו עם ראובן בעסק התשלומין להאדון באופן שלא יחסר להאדון מהתשלומין שהיה לו עד עתה. וראובן מוחה בשמעון שלא ימכור שם משקה. עי' בשו"ת אבני צדק חחו"מ סימן י"ח שאף שהיה לו לראובן חזקה שהיה מותר לו למכור לערלים שבתוך הכפר כיון ששניהם שכרו מאדון אחד וידע ראובן מזה. אעפי"כ אין רשות לשמעון לשכור לו הבית שבתוך הכפר להחזיק שם ווערצ- הויז כי בתוך הכפר הוא חזקת ראובן אם לא שיפשרו ביניהם:
ל מי שיש לו כפרים בשכירות מהאדון זה י"ד שנים ויש לו לישב בהכפרים כפי הקאנטראקט עוד ה' שנים. וכעת עשה האדון שטר מברחת ונתן לאשתו הכפרים והיא רוצה למוכרם עפ"י ליציטאציע. ורוצים היהודים לקנות אם הרשות בידם. עי' שו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קכ"ח שכ' שאסור ליהודים לקנותם משום הפסד השוכר הראשון. ויש בזה משום ועשית הישר והטוב. ואף שהוא עפ"י ליציטאציע ויכולים עכו"ם לקנות א"כ גם ליהודים אין למחות. וכעין זה כתב הריב"ש ובשו"ת הרמ"א לענין ספרי הרמב"ם שנדפסו ע"י עכו"ם. מ"מ מצד ועשית הישר והטוב אין לישראל לקנות:
לא אחד שכר מעכו"ם כפר או בית והקדים לו שכרו לכמה שנים והעכו"ם היה בע"ח להקיר"ה ולשאר בע"ח ונגמר בערכאות למכור הכפר עפ"י ליציטאציע ושכרו ישראל מהערכאות על ה' שנים שהוא ישלם כל החיבות והשוכר הראשון תובע שהוא קודם שהקדים להעכו"ם השכירות או עכ"פ יחזיר לו מעותיו שנתן להעכו"ם עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' מ"ח מ"ט יעו"ש בגוף התשו' הרבה טענות שהיה ביניהם וכמה דינים אשר העלה בנידונם: לב קהל שיש להם חזקת אוראנדא של יי"ש. ואח"כ עשו תקנה וכתבו בפנקס שכל יחיד שישכור האוראנדא יתן להקהל חמשים זהובים כל שנה ושנה. ואחר שעברו כמה שנים רוצים הקהל לשכור האוראנדא עבורם באמרם שהם צריכים בעצמם למזוג יי"ש לפרנסתם. והיחידים שהחזיקו האוראנדא טוענים שכבר אבדו הקהל חזקתם מאחר שהעמידו התקנה על חמשים זהובים. פסק בשו"ת הב"ח בישנות סי' ס"ו דכיון שצריכים לשכור האוראנדא מחדש. הקהל קודמים לפרנסת רבים. ורשות ביד הקהל לשנות לצורך פרנסת רבים וע' באות עכו"ם כלל ע"ז סי' כ"ה ועיין בכלל שאח"ז סי' כ"ג וכ"ד: ועי' בשו"ת תועפת ראם חחו"מ סי' ג' אות ד' דאם השר משכיר האוראנדא עם עוד דברים ביחד והקהל אינם רוצים לשכור רק הראנדא לבד הפסידו זכותם דלא היתה התקנה להפסיד את האדון וע"ש בסי' כ"ד. וע' בשו"ת חסד לאברהם סי' מ"ם שכתב בפשיטות דכוונת הב"ח רק על לכתחלה כשבאים לשכור הראנדא הם קודמים. אבל אם קדם היחיד ושכרו אין מוציאין מידו ובאמת כן מבואר בלשונו להמעיין שם. אולם בשו"ת נאות דשא סי' למ"ד ובשו"ת דברי חיים ח"א סי' כ"ה דעתם אף להוציא וצ"ע. ועי' בזה בס' משפט שלום בסי' רל"ז אית ח' וע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ד דהכפרים שמשכיר השר עם האוראנדא של העיר ביחד שייכים להמחזיק הראשון ולא לבני העיר ועיי"ש סי' ס"ד. ועיין בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' י"ז בראובן ששכר אוראנדא של שמעון באמרו יען שהיה ליסטאציע על הראנדא הזאת עם ראנדאס של שאר כפרים ביחד ופסק שמחויב לחזור לשמעון הראנדא שלו בעד תשלומין ששילם להאדון מקדם:
רחיים שהחזיק יחיד ורוצים הקהל לתקן שישכור איש אחר לטובת הכנסה לקופת הקהל והיחיד טוען מכח חזקתו וגם שהוא מצרן נגד השוכר מהקהל ועוד עובדא דומה לזה עי' בכלל שאח"ז סי' כ"ג:
לג בענין חזקת אוראנדא שמשכירים עפ"י ליציטאציע אם שייך חזקה. פסק בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' י"ט דאין בו חזקה כיון שהרשות נתונה לכל ליהודים ולעכו"ם לילך על הליציטאציע. א"כ לא שייך התקנה לגדור בפני היהודים ולקנוס אותם שלא ישכרו כיון שהעכו"ם לא ישמעו לקול התקנה ועמ"ש בכלל שאח"ז סי' ו"ו בשם הרדב"ז דל"מ כן ודו"ק. ועי' במהר"ם שיק חו"מ סי' ל"ה שחקר ג"כ בזה וכתב שמ"מ יש בו איסור משיג גבול משום חדר"ג המבואר בחו"מ ססי' רל"ז בשכירות בתים מעכו"ם:
ועי' בדברי חיים ח"א חו"מ ססי' י"ח ושם ח"ב חו"מ סי' ל"ה מ"ח נ"א. וע' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' י"ז י"ח שפסק דאף באוראנדאס שמשכירים בערכאות המלך עפ"י ליציטאציע שייך תקנות החזקה ובתשו' הב"ח סי' ס' ס"א בלשון התקנה מבואר שמדבר בענין אוראנדעס המלך ומעולם לא שמע לחלק בזה ועיי"ש בסי' למ"ד שהוכיח שגם באוראנדא של עיר היתה תקנות חזקה ול"ד בכפר:
לד חילוקי מנהגים בענין תקנות חזקת אוראנדא עי' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' כ"א כ"ב וח"ב חו"מ סי' ל"ה ל"ז מ"א מ"ד מ"ט כ"א ס"ז:
לה אחד השיג גבול בחזקת אוראנדא ויש לו טענה לאשר כ' הראשון לא פרע זה חצי שנה וגם שאמר לו שאינו רוצה לשכור עוד וגם שיצא מהעיר ועוד טענות ע' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' כ"ב ובשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' ג' אות ט' ט"ו ובס' ט' אות א' בשם מהרי"ט חו"מ ססי' למ"ד בענין טענות הנ"ל:
לו אדם רע ובליעל ובעל עבירה וגם השיג מכבר חזקת אוראנדא של ישראל אם מותר להשיג גבולו בחזקת אוראנדא שלו. עיין בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' מ"ז ובשו"ת רמ"ץ חחו"מ בדיני חזקות סי' י"א ובסי' י"ב אות ה': לז שני אחים החזיקו זה כמה זמן אוראנדא ביחד וגם הנהר אשר בו הדגים. ועתה בא איש אחד והוסיף בדמי השכירות מאה זהובים ושכר הנהר הנ"ל מהשר העיר ובא השאלה אם מחויב השוכר להחזיר חזקת השכירות להאחים ולסלק מהם ההיזק אשר הזיק בהוספות דמי השכירות. ע' בישועות יעקב חחו"מ ס' קנ"ו תשובת השאלה מנכדו הגאון מוה' צבי הירש א"ש ותחלת תשובתו ז"ל. הנה נודע דהסכימו חכמי הדורות והתקינו שאסור לכל אדם להשיג גבול רעהו בחכירות האוראנדעס וכו' ואולם הב"ח ז"ל בתשובה סי' ס"א לענין חכירת הטשעפיווא כתב והעלה דרק לגבי חכירת האוראנדע היתה התקנה יען כי השוכר הראשון הוציא הוצאות ויש לו ג"כ חובות מכבר בעד היי"ש וכדומה ויהיה לו הפסד וכו' אבל כשאין להראשון היזק הוצאות או חובות לא תקני יעו"ש. ומעתה בנדון השאלה אם אין בשכירות מים אלו היזק הוצאות וכדומה ליכא תקנה לדעת הב"ח. אולם אם תלוי שכירות הראנדא בשכירות הנהר והדגים יען כי בלתי הנהר והדגים א"א להם להחזיק הראנדא ומכירת היי"ש הדבר פשוט דשוב יש בזה תקנות השגות גבול וכו' ואם כי הסברא פשוטה דמה לי לענין תקנת השגת גבול אם ההיזק אשר יגיע לו הוא מדבר זה בעצמו או שיבוא לו ההיזק מצד אחר וכו' וז"ב מאוד. ועתה נבא לעומק הדברים ואמינא כי אף מצד הדין בלי התקנה בנ"ד השוכר הראשון הוא בחזקתו מצר דינא דבר מצרא דשייך בקרקע ובכל המחובר לקרקע ויעוין בסי' קע"ה דגם בשכירות שייך דדב"מ וכו'. (תוכן דבריו שהעלה בזה מצד דדב"מ ע' בחיבורי זה בדיני מצרנות כלל סמ"ך ס' ט"ז כי שם קנה מקומו) סוף דבריו כתב וז"ל בקיצור קצת ונחזור לענין השאלה הנה לענין שכירות הנהר שיש בו דגים הדבר ברור דהשוכר הראשון מוציא מיד השני מצד דינא דב"מ. אמנם המעות אשר הוסיף להשר לכאורה א"צ להחזיר ולשלם לראשון. אך מ"מ נקרא רשע כדין עני המהפך בחררה וכו' ואף היכא שיש ריוח גדול בשכירות זו שהוא בזול והוי כמו מציאה והפקר די"א דאינו נקרא רשע כבר כתב הרמב"ן דגם לדיעה זו אינו רק במציאה והפקר. אבל במכר אף שקנה בזול ויש ריוח הרבה מ"מ נקרא רשע דלא חילקו חכמים בין מכר למכר והש"ך בסי' רל"ז ס"ק ג' הביא דברי הרמב"ן אלו להלכה וחולק על הרד"ך שציין שם הרמ"א. ובחידושי עשיתי סמוכין לדברי הרמב"ן מהש"ס וכו'. ומלבד זה הנה כבר כתבו התוס' בקידושין דהיכא שזה אומנתו של הראשון לכ"ע נקרא רשע אף בהפקר:
עוד אמינא דאף אי נימא דלא כהרמב"ן ותוס' הנ"ל מ"מ בנ"ד לכ"ע נקרא רשע משום דכיון דצריך להחזיר העסק להשוכר הראשון משום דינא דב"מ וכנ"ל א"כ אין לו מזה מאומה רק שהפסיד לזה שצריך לשלם יותר ובלי ספק דנקרא רשע:
ויש לי להוסיף עוד ולומר דבנ"ד חייב לשלם להשוכר הראשון עבור ההוספה מטעם מוסר. עיין רמ"א סי' שפ"ו בראובן שמכר מקח לעכו"ם ובא שמעון ואמר להעכו"ם שאינו שוה כ"כ דחייב לשלם לו. א"כ כ"ש בנ"ד דחסרו ממש לשלם מכיסו יותר בעד השכירות ואפשר דגם החולקים שם יודו בזה וכו'. והנלפע"ד כתבתי עפ"י הדין והאמת והצדק עכ"ל שם בקוצר אומר:
והנה מה שהוסיף לומר דאף ההוספה מחויב להחזיר לו עיין בנתיבות בביאורים סי' רל"ז ס"ק א' בביאור חרם רגמ"ה מוכח להדיא מדבריו שא"צ להחזיר לו ההוספה וכ"כ שם בחידושים ודבריו נכונים. וכן מבואר להמעיין בחתם סופר חחו"מ סי' ק"ד הבאתיו לעיל סי' ה':
ל"ח וע"ע בדין משיג גבול חזקת אוראנדא והוסיף אם מחויב המשיג לשלם ההוספה בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' מ"ו בתחילתו ושם בפיסקא המתחלת ובדין ובסי' ס"ז ובמשפט שלום סי' רל"ז אות ה' וא"ו ובתפארת יוסף חו"מ סי' י"ב ובשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' ט"ז ובשו"ת אבני צדק חחו"מ סי' י"א ועי' במהר"ם שיק חו"מ סי' ל"ז שפסק ג"כ שאין מחייבים בהוספה שהוסיף והעיד שבגבולינו אין המנהג להחזיר מה שהוסיף ושכ"כ בשו"מ מהד"ק ח"א ס' י"ט:
לט אם השיג את חבירו בחזקת האוראנדא והחזיק האוראנדא באיסור ותובע המחזיק הראשון ממנו שיתן לו הריוח שהרויח המשיג בראנדא שלו. ע' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' י"ב שתלוי בפלוגתת הרמ"א ומהרש"ל בסי' רצ"ב היכא שהרויח ע"י שביטל כיסו של חבירו אם מחייב ליתן לחבירו הריוח שהרויח וע' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' ט"ו שחילק בין אם השיג גביל מצד החזקה אבל עדיין לא שכר המחזיק הראשון הראבדא והשדות על להבא אז אין צריך המשיג לשלם לו רק שכר שימוש החזקה כמה שהיה יכול המחזיק ליקח מאחר שכר חזקה על הזמן ההוא שירשהו לשכור מהאדון הראנדא והשדות אולם אם כבר שכר המחזיק גם על להבא ובא המשיג גבול ולקח ממנו באלמות על ידי האדון אז מחויב לשלם לו עבור הראנדא רק שכר שימוש כנ"ל אבל בעד השדות מחויב ליתן לו כל הריוח מהתבואה שגדלה בהשדות אחר נכיון הוצאות החרישה והזריעה והקצירה ותשלום השכירות להאדון עפ"י שומא כדין הגוזל שדה ואכל פירותי' בחו"מ סי' שע"א ועיי"ש אח"ז בסי' ט"ז שכתב ג"כ כן שחייב עבור הראנדא שכר שימוש:
מ בדין חזקת אוראנדא שאחד השיג גבול רעהו ושכרה. עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' ע' וסי' מ"א. ובדברי חיים ח"א חו"מ סי' כ"א כ"ב וח"ב חו"מ סי' ל"ה ל"ז ס"ז. ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"א אמצע סי' למ"ד באחד שהשיג גבול רעהו בחזקת אוראנדא והחזיק בה. ואח"כ בא אחר והשיג גבול השני והשכירו לאחר. ובא המשיג הראשון לדין עם השוכר השני יעו"ש. ועי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' מ"ג מ"ז ובשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' י"א:
מא אחד היה שענקיר אצל פריץ הישוב ואח"כ סלקו הפריץ אם מותר לישראל אחר להיות שענקיר במקומו ע' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' כ"א שכל זמן שלא יצא השענקיר מהישוב לא אבד חזקתו דעדיין מצפה שיחזור למקומו: מב אם יש רשות למחזיק הרגאל לסלק הווערצ- הייזער והשענקירס שהם מכמה שנים או להוסיף עליהם התשלומין אם שייך בהם דין חזקה עי' בדברי חיים ח"א חיו"ד אמצע סי' מ"ב שאין להם חזקה בלל אך במקום שהמנהג שיש להם חזקה אין לשנות אבל מ"מ יכול לשאול מהם תשלומין כרצונו באין מוחה וכן המנהג בכל תפוצות ישראל וכן פסק בתשו' מהר"ם שיק חו"מ סי' ל"ב שדינם כשכירים ויכול לסלקם ולהוסיף התשלומין ולשנות המדות כפי דד"מ. ועי' בשו"מ מהד"ק ח"א סי' ל"ח:
מג הרבה בני הקהלה החזיקו מכמה שנים שענקין בביתם מכח שכירות הראנדע מן השר ועתה קמו חדשים ורוצים ג"כ להחזיק שענקין בביתם ורוצים לסייע לתשלומי השר עי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' ל"ט מ"ם:
מד מי ששכר ראנדע אצל השר על שמו ומסרה לאיש אחר ומעולם לא החזיק בה השוכר הראשון רק השני אם יש להשני דין חזקה ע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' נו"ן דלא נקרא זה חזקה כיון שהקאנטראקט נכתב על שם הראשון וכ"פ במהר"ם שיק חו"מ סי' כ"ו אף ששמעון שלח את ראובן לשכור בשבילו כיון שהאדון כתב השטר על שם ראובן והוא השוכר אין לו חזקה אחר שכלה הזמן נגד ראובן ע"ש הרבה טענות שעבר ביניהם:
מה מי שיש לו חזקת ראנדע או שאר חזקה מהשר בשכירות והשר חייב לישראל אחד ואינו יכול לגבות חובו כ"א באופן שישכור את החזקה של חבירו וישיג גבולו. ע' בדברי חיים חו"מ ח"ב סי' נ' ובשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' ד' וסי' מ"ז:
מו אחד השיג גבול רעהו בשכירות האורנדע בטענה שחבירו מסרו בערכאות בעסק בנין שבנה מעצים לא מאבנים והיה לו הפסד הוצאות או שלא רצה לציית עמו דין תורה עי' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' מ"ה מ"ו שיוכל לתפוס שכירות האוראנדא עד שחברו יחזיר לו ההפסד ויציית עמו דינא ועיי"ש בח"ב חו"מ סי' ב' מ"ו ס"ז ועיי"ש בסי' ס"ז באחד ששכר ראנדא או עסק של חברו וטוען שחברו הוסיף על שכירות ביתו שדר בו כמה שנים:
מז שלשה אחים השיגו גבול בשכירות הראנדא והוסיפו על השכירות ושנים מהם עניים ואחד עשיר והוא נתן המעות לשכור ועתה תובע המחזיק רק מהעשיר עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד ססי' ק"פ ובשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' י"ב:
מח אחד הלך עם אחיו להאדון והשתדל אצל האדון להשכיר הראנדא לאחיו העני והוא הלוה לו מעות ליתן ערבון להאדון ועתה תובע המחזיק מקודם את האח העשיר לשלם לו מדינא דגרמי עי' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' י"ב דפטור דהוי רק מבטל כיסו של חברו: