דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל כד
דיני דבר שלא בא לעולם או שאינו:
ברשותו ודבר שאין בו ממש:
א דין מקדיש דשלב"ל או שאינו ברשותו או שמקדיש לכשיבא ברשותו וכשיזכה בו עי' במהר"ם שיק יו"ד סי' שפ"ח:
ב המוכר דשלב"ל ונשבע לקיים המקח אם השבועה עושה שמהני הקנין ע' בדיני שבועה כלל ק"ג סי' ו':
ג דין מחילה בדשלב"ל. עי' בדיני מחילה כלל כ"ז סי' י"ד:
ד סילוק מדשלב"ל או שאינו ברשותו לא מהני עיין בדיני מחילה כלל נ"ז:
ה דיינים שקבלו בקנין על פשרה ופסקו שהנתבע מחויב ליתן להתובע בעד תביעות פירות דקל או ריוח מעסק שהוא דשלב"ל אם מהני הקנין לחייב להנתבע בדשלב"ל עי' מה שהבאתי בכלל כ"ג סי' מ"ט ובדיני פשרה כלל פ"א:
ו המוכר דשלב"ל דלא מהני בי' קנין אולם כתב גם שטר על המכר דמהני מכח השטר שקנה הלוקח אחר שבא לעולם כמבואר ברמ"א סי' ר"ט סעיף ד' עי' בזה בדברי חיים ח"א באו"ח סי' י"ט:
ז אם בשעת המקח לא ידעו המוכר והלוקח שעדיין לא בא לעולם כגון שמכר לו פירות אילנות שיש לו בעיר אחרת וסברו שכבר חנטו ואח"כ נודע שלא חנטו בשעת המקח אי מהני הקנין משום דבשעת המקח על כל פנים גמיר ומקני עיין בשואל ומשיב מהדורא בתרא ח"ד סי' צ"ז:
ח המוכר דבר שישנו ברשותו רק שמחוסר עדיין שלשה מלאכות. אם הוי כדשלב"ל בתשובת מהר"ם אלשיך סימן קל"ו כתב דדוקא לענין רבית אסור. אבל בענין מכר הוי דבר שבא לעולם ועיין בחוו"ד ביו"ד סי' קע"ה בביאורים ס"ק א'. ובחו"מ סי' ר"ח בביאורים ס"ק ג' שהביאו ופסק כן לדינא. וכן מבואר שם בשם הפרישה. אולם מדברי הרב מהר"ם גלאנטי סי' נ"א נראה ברור דאף לענין מכר הוי דבר שלא בא לעולם ולא קנה וכ"מ בדברי חיים חו"מ סי' כ"ו במכר שמן שיעשה בפאבריק שלו אף שיש לו כל הדברים בעין רק חסר מלאכת השמן הוי דשלב"ל ועיין בני חיי סי' ר"ט בהגה"ט אות י"ג וע"ל דין ט"ו:
ט מי שנאבד לו סוס ועבר שמנה ימים ולא מצא אותו ובא אחד וקנה ממנו הסוס בזול בקנין סטימתא. ואח"כ נמצא הסוס וחזר בו המוכר. או שלא נמצא וחוזר בו הלוקח. עיין בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סי' מ"ז: י המקנה לחבירו דמי השכירות של בית זה. וא פלוגתא דרבוותא אם הוא דשלב"ל כן מבואר במהריב"ל ח"ג סי' מ"ג. והובא בבני חמי חו"מ סי' ר"ט בהגה"ט שם אות כ'. ועיי"ש במהריב"ל סי' מ"ט וח"א סי' נ"ד וסי' כ"ט: יא כמו דקיי"ל דאדם קרוב אצל בנו ומקנה לדשב"ל כגון לעובר שלו כמבואר בחו"מ סי' ר"י. כן הוא מקנה דבר שלא בא לעולם לבנו או לבתו כן מבואר במבי"ט ח"ב סי' קל"ז. והובא בבני חיי סי' ר"ט הגה"ט אות י"ד. ודבריו כ"ע מהמרכי' שהביא הרמ"א באהע"ז סי' ק"ח. סעיף ג' שכתב שם בשח"ז שנותן לבתו דיכול להקנות אף הנכסים שאינם ברשותו כיון שכותב דרך הודאה הרי דלאו בדרך הודאה לא יכול להקנות אף שהוא לבתו. וגם הגאונים האחרונים לא נחתי לחלק בזה עיי"ש בפ"ת בשם הרב ישועות יעקב. ועיין בנוב"י מהד"ק סימן כ"ו וסי' כ"ח וסימן כ"ט. ובשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' י"ד שפלפלו בזה היכא דכתב בשטר ח"ז קנין הנכלל לדש"ל עם דשלב"ל אם מהני לקנות לדשב"ל ודו"ק:
יב אם כתב וקבלת"י על"י לעשות או ליתן דבר פלוני לפלוני הוי לשון חיוב ומהני בזה אף לדשלב"ל. עיין זה בדיני חיוב כלל מ"א סי' ט"ז: יג מי שנתן שטר לחבירו שמכר לו איזה סחורה להעמיד לו בזמן פלוני ואם לא יעמיד יתן קנס כך וכך. והמכר היה על דשלב"ל. ובסוף השטר כתוב כ"ז כעשה בקנין גמור אג"ס. ורצה השואל לומר דהקנין לא מהני על הקנס דהוי כקני את וחמור והרב הגאון בשאלות ותשובות נטע שעשועים סי' מ"א השיב דלא דמי כיון שהקנין כתוב לבסוף אע"ג דכתוב כ"ז נעשה בקנין מ"מ אין הקנין סובב רק על הקנס ולא על המכר והביא שכן מפורש בשו"ת הראנ"ח סי' ס"ו. וגם כיון שכתוב בשטר מחוי"ב אנ"י להעמיד הסחורה לשון חיוב מהני אף לדשלב"ל. והביא תשו' מהרש"ך בח"ג סי' קע"ג שכתב על שטר שכתוב בו ואם באולי לא יהיה להם צמר חייבים לקנות צמר וליתן ללוקח ופסק דהוי לשון חיוב ומהני אף שלא היה להם צמר ועוד הביא בשם תשובת הרמ"א דאם נכתב בשטר שכעש"ה באופ"ן המועיל. אף שהוא בדבר דלא מהני בי' קנין תלינן שהיה באופן המועיל לומר שהתחייב עצמו בדבר דלשון חיוב מהני. ועיין בנתיבות בביאורים סי' ר"ז ס"ק י"ח:
יד ראובן קנה משמעון יי"ש שזופים בר"ח חשון להעמיד לו היי"ש בר"ח שבט. והיה ביניהם ע"ז ת"כ וערבון וגם עשו כתב ביניהם. ובהגיע תור נתינת היי"ש טוען שמעון כי לא יתן היי"ש מחמת שבעת המכירה לא היה לו יי"ש. ודעתו היה לקנות יי"ש. ועתה שעלה השער ביוקר אינו רוצה לקנות ולהפסיד לגבי' דראובן. וראובן מוחזק במעות שמעון מסחורה אחרת שקנה ממנו בהקפה. עיין בשו"ת השיבי משה סי' פ"א דכ' סיומא דפיסקא. אם כתוב בכתב שחייב עצמו להעמיד היי"ש לראובן. אז החיוב חל אף על דבר שלב"ל. ובאופן אם יצא אז השער על היי"ש כפי שפסקו ביניהם שאין בו איסור. אבל אם לא יצא השער הדין מבואר בסי' ר"ט סעיף וא"ו בהג"ה דיכול שמעון לחזור בו. ולא מהני מה שראובן מוחזק במעותיו כיון שתופס שלא כדין. וכל זה אם ראובן מודה שלא היה לו אז יי"ש לשמעון. אבל אם ראובן טוען איני מאמינך ומסתמא היה לך יי"ש. אזי מחויב שמעון לשבע שלא היה לו יי"ש. ולא הוי לענין זה טענת ספק. עיין ביאור הדבר בדיני טענת ספק כלל מ"ג סימן ח' ט'. ועיין בסי' שאח"ז: טו מי שמכר לחבירו היי"ש שיולד אצלו בהמאשי"ן. וקיבל ערבון וגה עשו ת"כ כנהוג בין הסוחרים. ועתה הוזל השער של יי"ש ורוצה הקונה לחזור בו מצד שהוא דשלב"ל ולא חל הקנין עיין בחסד לאברהם חחו"מ סי' ל"ו שפסק דאם היה להמוכר התבואה לצורך עשיית היי"ש אף דחסר שלשה מלאכות מבואר בשו"ת מהר"ם אלשיך דחשוב דבר שב"ל (עיין לעיל סי' ח') אלא אף אם לא היה לו התבואה מ"מ נקנה בקנין סטימתא אף בדשלב"ל עיי"ש טעמו ועיין בזה לקמן סי' ל"ד מ"ש בזה בשם הח"ס ועי' בסי' הקודם לזה שהגאון בשו"ת השיב משה לא פסק כן. ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ל"ט שנשאל ג"כ בעובדא דא ממש. והשיב שהדבר ברור דכל שהמנהג למכור הדבר ההוא בעוד שלא בא לעולם קנה מתורת סטימתא וגם במקור חיים סי' ת"נ הסכים כן.
וכן משמע מתוספת ב"מ ד"ה ומניומי דף ס"ו. וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' כ' באחד שחכר היין מהקהל היינו הגאביל"א. ורצו המשכירים לחזור בהם מהשכירות באמרם שלא חל הקנין מצד שהוא דשלב"ל. וכתב שם הרא"ש דכיון שאנו רואים המנהג בכל יום שחוכרים אלוונו"ע של יין אף שלא בא לעולם קנה החוכר מצד קנין סטימתא (וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל י"ב ס"ו בשם מהר"ם ואף שהרא"ש שם פקפק עליו הוא מהטעמים שכתב שם אבל בעיקר הדבר היה מודה למהר"ם) א"כ גם בנדון היי"ש שהמנהג שמוכרים היי"ש קודם שיולד בהמאששין על כמה חדשים.
והקונים מוכרים המקח לאחרים ודאי דנקנה בקנין סטימתא. וכן הסכימו שני הגאונים ה"ה מו"ה משה סופר. וה"ה מו"ה מאיר א"ש. עי' בשו"ת הנספחות לספר הריטב"א על ע"ז ובאמרי א"ש חו"מ סימן כ"א ולא דמי נ"ד למ"ש הנוב"י מהד"ת חאו"ח סי' כ"ט לענין אוראנד"א דאף דהשוכר קנה מהשר מצד דינא דמלכותא אבל א"י להשכיר לאחר (בגוף דין זה באוראנדא שפסק הנוב"י דא"י להשכירה לאחר עי' מ"ש להלן בסי' כ"ג) דשאני נ"ד דהסטימתא כולל להשוכר ולמשכיר ולמוכר ולקונה אי כן המנהג שהקונה מוכר לאחר ואחר לאחר קודם שבא לעולם. ע"כ תורף תשובתו. ולפי טעם הגאון. יש לחלק זה מעובדא שהבאתי בסי' הקודם ודו"ק וכן פסק במהד"ג ח"א סי' ק"ו וכן פסק בדברי חיים ח"א חו"מ סי' כ"ח ובתפארת יוסף חו"מ סי' כ' הוסיף להוכיח דבכה"ג מהני הקנין סטימתא אף באסמכתא כגון באפטרעטגעלד שנותן הליציטאנט באופן אם יבא מהקיר"ה באשטעטיגונג אינו יכול לחזור ולתבוע המעות מכח אסמכתא כיון דכן קבלו עליהם כל הליציטאנטין למען תקנות הליציטאציע שלא יקלקלו זה לזה וא"א בזה באופן אחר מהני הסטימתא כמו בקבלו עליהם קרוב או פסול מצד המנהג דהמנהג מבטל הלכה. ועי' במהר"ם שי"ק או"ח סי' כ"ז נ"ח ובחו"מ סי' מ"א ובתשו' רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ב ועי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סימן כ"ו דמנהג ברור לקנות בסטיונתא קונה לגמרי ואף אם אינו קנין מ"מ חייב מי שפרע:
טז שנים ששכרו שני כפרים בשותפות ועשה האחד קאנטראקט של כפר א' על שמו והשני קאנטראקט של כפר השני על שמו. אמנם השני כפרים היו ביחד בתפיסת השותפות. ואח"כ נתרצו שני השותפים לחלוק כפר נגד כפר לכל אחד הכפר של הקאנטראקט שלו ועשו ביניהם האנד- שלאק ע"ז. אם נקנה החלוקה בזה. פסק בשו"ת ספר יהושע סי' קי"ד שהמקח קיים דאף דמבואר בהש"ך סי' ר"א ס"ק א' דסטימתא אינו קונה בקרקע. היינו משום דיש לקרקע קנינים אחרים. אבל בכפרים שאין בהם רק זכות גביות הכנסת הכפרים ואין חל עליהם שום קנין רק ממנהג הסוחרים. מבואר בתשו' הרא"ש כלל י"ג (הבאתיו בסי' ט"ו ע"ש) בחכירות דשלב"ל דקונין מצד סטומתא עיי"ש. והנה נראה דבמקום הגאון הנ"ל היה הקנין סטימתא נהוג בת"כ לבד בלא כסף. ולפי מה שהבאתי בסי' ט"ו בשם הגאון בעהמ"ח שואל ומשיב אין ראייה מדברי הרא"ש לנדון דידי'. דטעם הרא"ש הוא כיון שמנהג הוא כן בכל יום שחוכרין מהקהל הגבאביל"א. וכמו שמחלק שם הגאון בין נדון דידי' לנדון הנוב"י עיי"ש. ולפי הבנת הגאון בס' יהושע בדברי הרא"ש כפשטי' דסטימתא קינה בכל דשלב"ל. תמיהני למה לא הביא דעת המרדכי דסטימתא אינו קונה בדלשב"ל. והובא בנתיבות סי' ר"א. וכן פסק הרדב"ז בח"א סי' רע"ח. ובתשו' הרא"ש גופ' כלל ק"ב סימן יו"ד ובכלל י"ב ס"ג. הביא תשו' רבינו יחיאל והובא ביו"ד סי' רס"ד סעיף א' בהג"ה במי שהבטיח לחבירו שיהיה מוהל אצלו. דקנין סטימתא לא מהני בדשלב"ל. והרב בשואל ומשיב שם לשיטתו אשר הוא דרך השוה לכל הדעות הנ"ל. אבל לשיטת ס' יהושע תלוי הדבר בפלוגתא דרבוותא. ועיין בקצוה"ח ובנתיבות סי' ר"א. ועי' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ב שביאר דברי הפוסקים הנ"ל:
יז ראובן ושמעון הם בעיר אחת. ואמר ראובן לשמעון אתה יש לך מעות אצל לוי שהוא בעיר אחרת כתוב לו אגרת שיקנה לי במאה זהובים סחורה פלונית. ומעת שיקנה אותה ויטעון אותה בספינה שתכשר בעיניו. תהיה הסחורה באחריות שלי על כל הדרך ואני אתן לך ריוח עשרה זהובים ונגמר הענין ביניהם בקנין ושבועה וכתבו שטר על כל הנ"ל. וקנה לוי הסחורה ושלחה בספינה ונטבעה הספינה בדרך בלב ים. ועתה שמעון תובע מעותיו מראובן. וראובן טוען כי לא חל הקנין שלהם מחמת שהיה דבר שאינו ברשותו כי בשעת הקנין לא היה הסחורה לא לשמעון ולא ללוי. עיין בשו"ת התשב"ץ בחוט המשולש בטור השני סי' י"ג שהוא למהר"ש צרור שהאריך ופלפל הרבה בדין דבר שאינו ברשותו אם הוא דבר המצוי לקנות בשוק אם נקנה ובדין טרח וקנה סוף דבר מסיק לדינא דראובן חייב לשלם בעד הסחורה עיי"ש. ולא זכיתי להבין למה לא נחית הרב ז"ל לחייב את ראובן מצד שליחות שעשה לשמעון שליח שיכתוב ללוי לקנות לו סחורה זו. ובלא שליחותו ולא היה קונה וקיי"ל דשליחות נעשה בדיבור בעלמא. ואפשר דסברת הרב כיון דהבטיח לו עשרים זהובים בתורת ריוח הוי כמו"א. אבל לפע"ד אין חילוק בזה דמה לי אם היה מבטיחו לשלם לו כך וכך דסתמא כפירושו בעד השליחות. א"כ גם אמר לו בלשון ריוח ג"כ הוה בעד השליחות שהוא קונה לו הסחורה. כיון שבפירוש צוה לו לקנות. ולא גרע מאמר לאומן עשה לי כלי פלוני ואקנה ממך המבואר בסי' של"ג סעי' ח' דאינו יכול לחזור ועיין בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר הבאתיו בדיני קנין מטלטלים סי' כ"ד:
וזה מקרוב נדפס ספר ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' קפ"ב סעי' א' בד"ה ואי"ן העוש"ה שלי"ח שהעתיק דברי אלה שבסי' הזה ולחלק יצא וכתב וז"ל מ"ש דלא גרע מאומן שם בטור מבואר דחייב משום דינא דגרמי מידי דהוה אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה ובהלכו חמרים מבואר שם בטוש"ע דפטור בעה"ב כשלא פשע דהוי אנוס וה"נ אכוס דנטבע הספינה עכ"ל. בכאן הראה שכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי דהלא מבואר בטוש"ע בסי' של"ג סעי' א' בהלכו החמרים ומצאו תבואה וכו' או ששכרם להשקות השדה ומצאוה נתמלא מים אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים אין לפועלים כלום כי מה לו לעשות ואם לא ביקר נותן להם שכרם כפועל בטל שמנכין לו כמה הוא ראוי לפחות משכרו לישב בטל ולבא ריקן או שבא מטר בחצי היום אינו משלם להם רק בעד חצי היום וכ' הרמ"א וכן בכל אונס שאירע לפועל (שמעכבו מלעשות מלאכתו) בין ששניהם הבעה"ב והפועל היו יודעים שדרך האונס לבא או ששניהם אינם יודעים הוי פסידא דפועל וכ' שם בטור הובא בסמ"ע סק"א ובב"י מחו' ב' בשם הרא"ש דאם הבעה"ב ידע שדרך האונס לבא והפועל לא ידע הבעה"ב חייב משום דהי' לו להודיעם ולהתנות עמהם שאם יארע האונס לא ישלם להם אף כפועל בטל אבל אם שניהם יודעים או שניהם אינם יודעים יד הפועל על התחתונ' דהיה לו להפועל להתנות, וכ"כ הרמ"א בסי' של"ד ס"א בשם המרדכי בשוכר בית ומת בתוך זמן השכירות שפטורים היורשים לשלם בעד הזמן שאינו דר בו משום דהבעה"ב הוי כפועל והוי לי' להתנות וכ"כ הר"ן בפ' השוכר את האומנין סס"י תס"ז בסד"ה ואתא מטרא וז"ל וכיון שכן בעה"ב הוא דאפסיד אנפשי' והוי לי' לאתנויי דאיהו הוא דידע אבל פועל לא ידע ולא הו"ל לאתנויי ובתה"ד סי' שכ"ט וז"ל ודמיא להא דאמרינן בפ' האומנין האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומי וכו' ומפרשים התוס' ושאר המחברים התם דכל מלתא דלא ידוע לתרווייהו או דידוע לתרווייהו פסידא דפועלים אי אתי האי אונס דהמוציא מחבירו עליו הראיה והפועלים הוי להו לאתנויי עם הבעה"ב דאם נתייליד אונס שלא יפסידו שכרן אבל אי הוי נהרא רגיל לפסוק ופועלים לאו בני מתא אינון דבעה"ב הוי לי' לידע ופועלים לא הוי להו לידע פסידא דבעה"ב דאיהו הוה לי' לאתנויי דהא הפועלים לא ידעו לאסוקי אדעתייהו דנהרא רגיל למפסק עכ"ל התה"ד והביא שם הש"ך בסי' של"ד ס"ק ב' מהתוס' והפוסקים ותרה"ד והוכיח שגם המהר"מ מודה שאף דבעה"ב הו"ל כפועל והו"ל להתנות מ"מ אם כבר קבל כל השכירות מהשוכר א"צ להחזיר מטעם דכיון שנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיה שלו אפי' יארע אונס - הנך רואה שאף היכא שמצד הדין האונס הוא פסידא דפועלים מ"מ אם קבלו השכירות א"צ להחזיר מכח אומדנא שהבעה"ב נתרצה ליתן להם השכירות אף אם יארע אונס מכש"כ בנדון התשב"ץ שמבואר בהשאל' שראובן המשלח קיבל בקנין ובשבועה בפי' שמעת שיקנה השליח הסחורה ויטעון אותת באיזה ספינה שתכשר בעיניו על הים מאותה שעה תהיה הסחורה על כל הדרך באחריות ראובן המשלח דהתנאי שהתנה בפירוש פשיטא דמהני יותר מהאומדנא לחייב את ראובן, ותמי' גדולה על הע"ש איך נשכח ממנו בראותו השאלה לפניו בספרי ועלה על דעתו לומר דראובן פטור מצד אונס כמו בפועלים שאירע להם אונס דהבעה"ב פטור ולא זכר שהטעם מבואר בהראשונים ובטווב"י ובש"ע ומפרשיו דהטעם משום דהוה להו לפועלים להתנות שאם יארע אונס שיתחייב הבעה"ב לשלם להם וכאן הותנה התנאי הזה בקנין ובשבועה וכ"ז אני אומר לרווחא דמלתא אבל אין אנו צריכין לזה כי מעיקרא דדינא דברי הע"ש פרוכים והעלים עיניו שכל הדינים הנ"ל בש"ס ופוסקים וש"ע היכא שהוא פסידא דפועל הוא במקום שמחמת האונס לא עשה השליח כלל שליחותו כגון ששכר חמרים להביא לו תבואה ולא מצאו שם.
תבואה או ששכרם להשקות השדה ומצאו שנתמלא מים - וכן בסי' של"ד בסעי' א' ובסעי' ב' שהאונס בא אחר שעשו חצי היום כגון שבא הנהר או מטר ונדונם הוא על חצי יום האחרון שלא עשו מחמת האונס בזה נאמרו חילוקי דינים הנ"ל היכן הוא פסידא דפועל שהבעה"ב פטור מלשלם לו בעד שלא עשה אבל על החצי יום שעשה פשיטא דמחויב הבעה"ב לשלם לו כמבואר שם בש"ס ובחו"מ בבא הנהר אף שלא נהנה המשלח כלל בשליחותו חייב לשלם להשליח שכרו משלם כמבואר בתוספתא שהביאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטוב"י בסי' של"ה מחו' ב' ואפסקא בחו"מ סי' הנ"ל סעי' א' השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום (כגון אגרת וכדומה) והלך ולא מצא שם מה שיביא נותן לו שכרו משלם דהרי כבר עשה שליחותו. ואם היה דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה בא טעון לבא ריקם אא"כ הוא מאותן האנשים שדרכן לטרוח אז אינו מנכה לו ועי"ש בסמ"ע ס"ק ח' ועי' בנתיבות ס"ק ב' שכתב דשכר רגליו הוא נותן לו וכיון דעשה כל ההליכה משלם שכרו משלם רק שמנכה לו מה שיש הפרש בין בא טעון לבא ריקם, ועי"ש בנתיבות ס"ק ג' מ"ש על הסמ"ע בשלח שליח עם אגרת ואירע לו אונס בדרך שפגעו בו בעלי מלחמות ועי"ז הוכרח לחזור מן הדרך שכ' דדווקא בכאן שהוא אונסא דשליח דמיקרי אונס דפועל אז א"צ לשלם לו כשלא נהנה המשלח אבל באונס שאירע לבה"ב ודאי דצריך לשלם לו אפי' כשלא נהנה בעה"ב כלום דמה לו לפועל מה שנאנס בעה"ב כדמוכח מתוס' ב"מ ע"ט בד"ה אלא בספינה סתם יעו"ש וכ"ה בתשו' הרא"ש כלל פ"ט סוס"י ח' הובא בב"י סי' של"ה מחו' ב' ובסמ"ע ס"ק ז' באחד ששלח אחר אשתו ולא רצתה לבא דחייב לשלם להשליח וסיים הרא"ש בטעמו אחרי שבשליחותו הלך גם כי לא רצו הנשים לבא מ"מ הוא לא פשע בשליחותו. מכ"ז יצא לנו בשאלת התשב"ץ שראובן המשלח עשה אותו שליח לקנות הסחורה עבורו ולטעון אותה בספינה על הים ומשעה זאת שיטעון אותה בספינה הוא ברשותו על אחריותו בכל הדרך הרי עשה וגמר השליח כל שליחותו ומה לו להשליח באונס שבא על הדרך ודאי מחויב המשלח לשלם להשליח כל המגיע לו הא למה זה דומה לאחד ששלח שליח לעיר אחרת לקנות לו סחורה פלונית במעותיו ולעמוד לו הסחורה במקום פלוני וכן עשה השליח וקנה והעמידה למקום שצוה המשלח ותיכף אחר שהעמיד' נשרף הסחורה האם יאמר שום מורה שהפסיד משליח כן הוא בנדון התשב"ץ מה לי אם צוה להשליח להעמידה במקום פלוני ואח"כ אירע האונס או שצוה אותו להעמיד הסחורה על הספינ' והעמידה ואח"כ נאנסה וכן פסק בנדון כזה ממש במהרשד"ם והוכיח מתשו' רבינו האי שמחויב המשלח מדין שליחות ואביא דבריו לקמן - עוד כ' בע"ש דכיון דמבואר בשאלת התשב"ץ שראובן צוה להשליח שיקנה לו סחורה פלונית במאה זהובים ויטעון אותה על הספינה על אחריות ראובן וראובן יתן לו ריוח עשרים זהו' לא הוי שליח כלל דהריוח אינו שכר טירחא רק ריוח על מקחו והוכיח כן מדברי רב האי גאון שהובא בב"י סי' קע"ו מחו' כ"ז עפ"י פירוש הנתיבות שם בסי' הנ"ל בביאורים ס"ק מ"ג שתירץ דרה"ג הנ"ל מיירי דהבטיח לו ליתן לו ריוח ולא הוי שליח וסיים הנתיבות ע"ז וז"ל וכן הוא בב"י סוס"י זה בשם רבינו האי בהדיא עכ"ל הנך רואה שהש"ך שם ס"ק מ"ג העתיק דברי רבינו האי מהב"י בסתם ולא הזכיר מריוח כלל ולא העיר הש"ך כלום מדין זה מה שהוא תמוה בעיני הנתיבות כאשר אבאר להלן דלא קשה כלל. ומה שכ' הנתיבות דרבינו האי מיירי שהבטיחו ליתן לו ריוח וסיים שכן מבואר להדיא בדברי רבינו האי שהביא הב"י שם תמה אני עליו שאין זכר מזה כלל בדברי רה"ג שהבטיחו ליתן לו ריוח וקושיית נתיבות על כה"ג כבר תירץ המהרשד"ם חחו"מ סי' ק"ו ותוכן השאלה שם בראובן שאמר לשמעון שקונה ממנו סחורה פלונית שהי' לשמעון ושישלח שמעון הסחורה לעיר פלוני בעדו ועל שם ראובן ולא היה שום קנין רק דברים בעלמא ושלח שמעון הסחורה ונאבדה הסחורה בדרך והשיב המהרשד"ם וז"ל שהדין אם שמעון שהפסד הסחורה חל על ראובן כי שמעון נעשה שליח לשלוח לשם הסחורה וקיי"ל דשליח א"צ קנין וכמ"ש הרמב"ם וכו' וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וכו' וכן נראה מתשו' הרא"ש ז"ל כלל פ"ח סי' וא"ו - אך מצאתי לב"י ה' שותפות סי' קע"ו (מחוד' ק"ז) תשו' רב האי וז"ל ראובן דאית לי' שותפא במדינת הים ואמר לו שמעון כתוב לשותפך דזבין לי מדעם פי' (סחורה פלונית) ולישדר לי בהדי מאי דמשדר לך מעיסקא דידך וכתוב ראובן לשותפו וזבן האי מדעם ושדרי' בהדי עיסקא דראובן וטבעה ספינתא וקא תבע ראובן לשמעון לשלומי לי' דמי האי מדעם - תשובה דינא לפום תנאיהון אי קביל עלי' שמעון דמעידן דמשתדר האי מדעם דילי' הוא וברשותי' קאי אי מתניס מיני' כבר מתחייב בדמיו וכו' ואי לא קביל עלי' אחריותו אנפשי' לא מחייב דאמרינן מיתבע הוא דתבע מן ראובן דלישדר לי' שותפא דכד מטא להכא זבין יתי' מיני' ולא מפקינין בכי האי מימרא עכ"ל ר"ה תשובה מוכחת היות אמת כל מה שאמרנו שהשליח א"צ קנין כלל אלא שצריך שיהיה הדבר ברור שמתחייב בעד הסחור' ושנקבל עליו האחריות מאותה שעה אבל אם אפשר לפרש ולומר שלא כוון רק שיקנה לו סחור' פלונית וישלחנה ובהגיע הסחורה למקום פלוני תהא קנוי' לו הא ודאי המע"ה ואם יהיה עסק שבועה ביניהם ישבע התובע ויפטור וא"כ נ"ל בנידון דידן שאפשר שאמר ראובן אני לא קבלתי אחריות רק שתלך הסחורה לשם לאותו מקום וכאשר תגיע לשם תהיה שלו וא"כ אפילו נימא שליח לא בעי קנין מ"מ לא קבל ראובן אחריות הים או הדרך - עכ"ז אני אומר ששמעון פטור מההפסד והטעם שלשון שאמר ראובן שתלך הסחורה למקום פלוני בעדו ובשמו מודה ודאי שהיה הולך לאחריותו וכו' עכ"ל המהרשד"ם - הכי מבואר שמהרשד"ם פי' דברי רבינו האי עדין שליחות ולא מיירי בהבטיח לו ריוח כמו שפי' הנתיבות רק טעם הרבינו האי הוא משום דיש לפרש בלשון שמעון שלא כוון רק שבהגיע סחור' למקומה תהי' קנוי' לו ולא קשה קושיית הנתיבות ולכן רמז הש"ך שם בס"ק ת"ג אחרי שהביא דברי רבינו האי לעיין במהרשד"ם סי' ק"ו שלא יקשה עליו קושיית הנתיבות שיתחייב מטעם שליחות וע' בשער משפט סי' קכ"א סקי"ב שהביא ג"כ דברי רבינו האי בסתם בתורת שליחות עכ"פ יצא לנו מדברי רבינו האי ומהרשד"ם שהיכא שברור כונתו שיקנה לו הסחורה תיכף כמו בנדון התשב"ץ שקיבל עליו האחריות משעה שיטען הסחורה על הספינה חייב מטעם שליחות עוד כ' בע"ש להחזיק דבריו שאם המשלח שלח שליח לקנות לו סחור' במאה זהו' ויתן לו ריוח עשרה זהו' דלא הוי שליח כלל והביא ראיה מש"ס ב"ק דף ע"ד ע"ב דמשני בגמרא בתגרא דזבין ומזבין ופי' רש"י ומשתכר וכ"מ בפי' הגאונים שבב"י סי' זה סוף סעיף י"ב ע"כ לשון הע"ש כאן הכחיד תחת לשונו כל דברי רש"י בדבור ההוא ותפס רק תיבת ומשתכ"ר להוכיח מתיבה זאת את דינו הנ"ל וכן בפירוש הגאונים שבב"י - ואנכי הרואה שמרש"י ומהגאונים הנ"ל מבואר ראי' להיפוך דהנה שם בגמרא לפי פירוש רש"י הוה עובדא קמי דרב פפא בהאי גברא שקנה תכשיטי הבנות עבור חמיו (פירש"י פסק עם מוכרי התכשיטין ונתן מעות להיות מוכנים התכשיטין ליום פלוני ועשאו חמיו שליח לפסוק) לסוף זל התכשיטין (פירש"י ורצה החתן לחזור שאין חמיו רוצה לקבלם באלו הדמים) ופסק רב פפא דחייב החתן לקבל עליו מי שפרע ופריך רב אחאי ותיפוק לי' דשליח שווייה מעיקרא (פירש"י דאין כאן מי שפרע דהא חמיו עשאו שליח לפסוק על התכשיטין וחמיו חוזר בו ומה בידי לעשות - וחמיו כמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי אמר לחתנו היה לך לפסוק כשער הזול ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי) ומשני רב אשי בתגרא דזבין ומזבין פירש"י לא שליח נעשה אלא חמיו פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחר ומשתכר א"נ לא פסק חמיו עמו וזה (החתן) פסק (עם המוכר) כדי למכרה לחמיו ולהשתכר עכ"ל רש"י וכ"כ ברא"ש וז"ל הב"ע בספסר דזבין ומזבין ולא עשאו חמיו שליח אלא הוא פסק עם התגר ומוכרן לחמיו ומשתכר בהם זו היא שיטת רש"י עכ"ל הרא"ש ועי' בב"י סי' קפ"ב שהביא שהר"ן כתב פירש"י וכו' והקשה לוקמא בדלא הודיעו השליח להמוכר שהוא שליח של חמיו וכיון שהמוכר לא מכר אלא לו לכן חייב השליח לקבל מי שפרע ולא הוה מיצטרך, לאוקמא בתגרא דזבין ומזבין - לאו קושיא הוא שכיון שחמיו המשלח חוזר בו והוא אין בידו למחות אפי' לא הודיע למוכר שהוא שליח אין לו לקבל עליו מי שפרע דמה בידו לעשות עכ"ל הרי שרש"י והגאונים הנ"ל דייקו בפירושם בתגרא דזבין ומזבין שחמיו לא עשה שליח לחתנו לקנות רק שהחתן הוא תגר וקנה התכשיטים כדי למכור לחמיו להשתכר בהם א"כ לדעת הע"ש דהיכא שהמשלח הבטיח להשליח ריוח קצוב על המקח אף ששלחו לקנות לא הוי שליח כלל הדרא קושיית הר"ן לדוכתי' למה לי' לאוקמא בתגר דזבין ומזבין שחמיו לא עשאו שליח כלל לוקמא אף בעשאו שליח לקנות עבורו כמו הס"ד רק כיון שמשתכר שחמיו הבטיחו ליתן לו ריוח לא הוי שליח אלא ודאי דבכה"ג הוי שליח וכן מ"ש בע"ש שמוכח כדעתו בפירוש הגאונים שהביא הב"י שם סוף סעיף י"ב אדרבה גם מהם מוכח להיפוך, ע"ש בב"י שפירשו להיפוך מפירש"י שהם מפורשים שהחתן נתן מעות לחמיו שיקנה לו תכשיטין והלך חמיו וקנה מן השוק וכשהגיע זמן הנישואין זל התכשיטין ולא רצה החתן לקבלם רק בשער של עכשיו ואמר רב פפא דמקבל עליו החתן מי שפרע ומקשה הגמרא תיפוק לי' דשליח שווייה לחמיו לקנות וקנה עבורו וא"כ האיך יכול החתן לחזור בו והלא משעה שלקחם חמיו קנאם החתן דשלוחו של אדם כמותו ואוקימנא בתגרא דזבין ומזבין כלומר דלאו שליחא שווייה אלא מיניה דידיה (מחמיו) קא זבין לפי שהוא תגרא שרגיל לקנות ולמכור וכיון שכן כל שלא באו לרשותו של חתן לא קנאם עכ"ל הרי גם הם דייקו בפירושם שהחתן לא עשה לחמיו שליח לקנות רק קנה אצל חמיו - ולפירושם לדעת הע"ש ג"כ קשה קושיית הר"ן הנ"ל לוקמא אף בשעשה לחמיו שליח לקנות רק שהבטיח לו ריוח ואין לו דין שליח לכן לא קנאם החתן דאין כאן דין שליחו של אדם כמותו אלא ודאי דלא כהע"ש והר"ז בא ללמוד משם ונמצא למד להיפוך וגם מתשו' הרא"ש שנסתייע ממנו המהרשד"ם משמע כן שאף בהבטיח לו ריוח הוי בשכר טירחת שליחותו יעו"ש:
יח המוכר לחברו חפץ שיתן לו עבור החפץ כור חטים אעפ"י שלא היה לו חטים בשעת המקח כיון שמשך החפץ נתחייב לתת לו חטים כן הוכיח במחנה אפרים בדיני דשלב"ל סי' ג' ועי' בחו"מ סי' ר"ט ס"ח:
יט בדין המבואר בחו"מ סי' רי"א סעי' זו דמי שהיה לו פקדון ביד אחר הרי זה מקנהו במכר או במתנה לפי שהפקדון ברשות בעלים הוא. עיין מש"כ אא"ז בספרו תרומת הכרי על החו"מ סי' הנ"ל דנראה לו דהיינו דוקא היכא שהנפקד דעתו להחזירו לבעליו. אבל אם אין דעתו להחזירו מאיזה טענה ותביעה שיש לו על המפקיד אף שיכול להוציאו ממנו בדיינים. תו לא הוי ברשותי' דמארי' להקנותו או להקדישו והביא ראי' מהא דא"ר יוחנן במרובה צנועין ור' יוסי אמרו דבר אחד וכו' עיי"ש:
ולא אמרו בפקדון דיכול להקנותו אלא היכא שהנפקד תופסו בשביל הבעלים להחזיר להם וז"ב:
כ ראובן הלך למדה"י. והפקיד ביד שמעון מטלטלים ולאחר זמן ראה שמעון שנתעלה ערך שיווי המטלטלים ומכרם ללוי בקנין סודר אך לא משכם עדיין לוי לביתו וכשבא ראובן לביתו סיפר לו שמעון שמכר המטלטלים ללוי ולא נתרצה ראובן על המכירה. והלכו לד"ת ופסק הדיין שמחויב שמעון להחזיר לראובן מטלטליו והמכירה בטלה אח"כ התפשר שמעון עם ראובן ומכר ראובן הסחורה לשמעון לו לעצמו. ועתה בא לוי ליקח סחורתו משמעון מצד הקנין שקנה ושמעון טוען כיון שהמקח נתבטל שזכה אותו ראובן בדין. אח"כ כשקניתי ממנו לעצמי קניתי עיין שו"ת תשב"ץ בחוט המשולש למהר"ש צרור בטור השני סי' כ"ב שנשאל בעובדא כיוצא בזה בשינוי קצת. ועיי"ש בפיסקא המתחלת באופן שהיוצא לנו וכו' ומתורתו שם למדנו לנ"ד דשמעון שמכר הסחורה ללוי אעפ"י שעדיין הסחורה בביתו אי אפשר בשעת המכירה שלא הגביה שמעון הסחורה ושלח ידו בה או הוא או שלוחו. ונעש' עליה. גזלן כמ"ש בסי' רצ"ב. והוי כמו שגזל סחורה מראובן ומכרה לשמעון.
ואח"כ נודע שהוא גזולה בידו וחזר ולקחה הגזלן מהנגזל נתקיים המכר ביד הלוקח מהגזלן שמפני זה טרח הגזלן לקנות כדי דליקום במהמנותי' כמבואר בהרמב"ם פ"ט מה' גזילה (והובא בחו"מ סי' שע"ד סעיף א') ואף דבגמרא והרמב"ם נשנה דין זה לענין קרקע. ה"ה במטלטלים נמי דינא הכי ואין הפרש ביניהם בדין זה ע"כ הדין ברור שמחויב שמעון ליתן הסחורה ללוי עיי"ש כי קצרתי באומר:
כא מתנת שכ"מ אם מהני בדשלב"ל. ואם כלל במתנה דשב"ל עם דשלב"ל וכתוב בשטר ענין אחד על שניהם יחד אם נאמר דכל המתנה בטלה אף לדבר שבא לעולם כמו קני את וחמור המבואר בסי' ר"ט בהג"ה. ע' בנוב"י מהד"ק סי' כ"ו כ"ח כ"ט שחידש הלכה חדשה דהא דאין אדם מקנה דש"ל עם דשלב"ל היינו דוקא אם יודע בשעת הקנין שהדבר יבא לעולם כגון פירות דקל וכיוצא. אבל במקנה נכסיו עם הנכסים שיהיה לו בשעת המיתה כיון דאין יודע אם יוסיף בנכסים אמרינן דלא תלה הקנין זה בזה דוקא. וחל הקנין על הדבר שבא לעולם. וע' בשו"ת שואל ומשיב להגאון מלבוב ח"א סי' י"ד שהשיג עליו עיי"ש ועי"ש בסי' מ"ה וסי' רי"ז מש"כ הגאון הנ"ל בזה יעו"ש שהאריך. וע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ז ועי' בכלל כ"ג סי' י' ובכלל ע' סי' ס"ח ס"ט:
כב מי ששכר הגאבעללע של בשר אצל הקהל שהדין שקנה אף שהוא דשלב"ל כמבואר בכלל ל"א סי' ג' איך הדין אם שוכר זה השכירו לאיש אחר בכסף ותקיעת כף אם קנה השוכר השני מכח קנין סטימתא עיי"ש בכלל הנ"ל וכאן סי' כ"ד:
כג אחד מכר האקציז ששכר מהקיר"ה לחבירו וחבירו קיבל העסק והחזיקו איזה ימים ואח"כ רוצה לחזור בו. עיין שו"ת שואל ומשיב להגאון אב"ד דלבוב ח"ג סס"י נ"ב שכתב דאם היה גם ת"כ ביניהם בודאי קנה ואם היה בדברים בעלמא אם המנהג כן לא גרע מסטומתא דקנה. ובלא"ה כל שכבר קיבל העסק ואח"כ רוצה לחזור בו בודאי אינו יכול לחזור ועבודתו מחנכתו שכבר לקח העסק ועשה בו כאדם העושה בשלו זה מקרי קנין. ולא ירדתי בזה לסוף דעת הגאון למה לא נחית לדבר כלל מצד שהוא דבר שלא בא לעולם ולא מהני בי' קנין וגם דבר שאב"מ ואף אם נאמר שאזיל לשיטתו שפסק בח"ב סי' ל"ט דסטומתא קונה בדשלב"ל היכא דהמנהג למכיר אותו דבר קודם שבא לעולם (הבאתי דבריו באורך קצת לעיל סי' ט"ו) עכ"פ לא היה לו לשתוק מלדבר בזה וגם לא דמי לנדון דשם אדרב' נדון זה דומה לנדון הנוב"י באוראנד"א שהביא שם כמובן ע"כ צ"ע לדינא. וע' לעיל סי' ט"ו הבאתי בשם הנוב"י דשוכר האוראנד"א מהשר א"י להשכירה לאחר עי' בנתיבות בחידושים סי' ס"ו ס"ק ט"ז שכתב בפשיטות דקאנטראקט של אורנדא נקנה בכתיבה ומסירה ומחלק מדין הרמ"א שם בשטר זכות מהמלך לגבות הכנסת הכפר שאינו נקנה בכו"מ - ובחילוקו נדחה ראיות הנוב"י שהביא מדין זה לאורנדא - וכ"פ בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ב כהנתיבות ועיי"ש ברמ"ץ סס"י כ"ז שהוכיח דמהני מכירת חזקת אוראנדא בשטר אף שלא מכר לו רק הזכות שיהא הקונה רשאי לשכור האוראנדא אצל השר ועי' בתשו' בית שלמה חו"מ סוס"י ס"ח שכתב אולי י"ל שיועיל באקציז ואורנדא בדיבור בעלמא מתורת סילוק כמבואר ברמ"א סי' ר"ט ס"ה וע"ש בנתיבות אולם מדברי האחרונים באו"ח סוס"י ת"נ מבואר דלא מהני ועי' בסי' כ"ו: ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ס"ח שנשאל במחזיק האקציז מהקיר"ה והשכיר האקציז של שכר לאנשים מחזיקי הפאבריקין של שכר והם התפשרו עם המוזג שכר שמוכר בביתו שישלם להם סך קצוב בעד האקציז של השכר שימזוג עד הזמן ששכרו מהקיר"ה - והנה המחזיק האקציז מהקיר"ה השכיר להם בזול לפי טענתו יען שהיה הפקיד שהמין שכר המכונה לאקסוס הוא חפשי מאקציז רק שהמחזיק הנ"ל עשה כגישות ע"י תחבולות שהוצרכו להתפשר עמו ואח"כ ערך המחזיק מהקיר"ה מכתב לשרי המדינה מדוע הלאקסוס שכר הוא חפשי מתשלומי האקציז והשיבו השרים שמה שנכתב בהפקודה שלאקסיס שכר הוא חפשי הכוונה רק על המובא בצלוחות אבל המובא בחביתין אינו חפשי - ובא המחזיק האקציז מהקיר"ה לחזור משכירתו באמרו שכפי הפקודה הזאת נתאנה הרבה וגם נסתפק השואל אף שהי' ביניהם ת"כ וקנין כסף הלא האקציז הוא דבר שלא בא לעולם וגם דבר שאין בו ממש אם חל ע"ז קנין. והגאון המחבר השיב שהעיקר כדעת הרא"ש בתשו' (שהבאתי לעיל סי' ט"ו) דקנין סטומתא אם ידוע שהמנהג בעסק זה לקנות באופן זה מהני ותמה על הקצו"ח ונתיבות בסי' ר"א יעו"ש ודוקא שידוע המנהג כן גם בעסק זה לקנות בת"כ וכסף כמ"ש הש"ך בסי' ר"א. אמנם אודות טענת אונאה אם כפי מביני מדע כפי לשין הפקודה הראשונה סובל הפירוש של הפקידה השני' החדשה שמחביתין צריכים לשלם הדין עם המחזיק האקציז מהקיר"ה מכח טענת אונאה. אמנם אם אין הלשון סובל פירוש זה רק שעכשיו חדשו השרים זה וכתבו בלשון פירוש מטעם שהוא גרם לזה. הרע אשר עשה ואין בכחו לתבוע אותם מכס משכר לאקסוס כיון שהוא חידש הגזירה:
כד אנשי הקהל מסרו לשר העיר זכות של השמרים שלא יורשה שום אדם למכיר שמרים בעיר רק מי שישכור השמרים מהשר והשכיר השר לישראל אם קנה מצד שהוא דשלב"ל וגם אין בו ממש וגם אין להשר בזה משום דינא דמלכותא שהרי כל כחו בהשמרים הוא מצד הקהל עי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' ס"ו ובתפארת יוסף חחו"מ סי' ט"ו:
כה ראובן ושמעון שופתים היה להם פראצעס עם אדון אחד שהאדון תבע מהם סכום רב והם תבעו ממנו סכום רב ולאשר ראובן ירא לנפשי פן יפסידו הפראצעס ויצטרכו לשלם להאדון השוה עצמו עם שמעון ששמעון יקבל עליו כל הפראצעס אם יפסידו ישלם הוא הכל לבדו להאדין ונגד זה אם יזכו את האדון בדין יקח הוא הכל לבדו ואח"כ זכו בדין וחוזר ראובן ואינו רוצה ליתן לשמעון רק החצי והיה ביניהם ת"כ על ההשואה הנ"ל עי' בכלל צ"ח סי' ע"ב עובדא דא באורך:
כו מחזיקי הפאכט של בשר מן הקיר"ה שהתפשרו עצמם עם היהודים מחזיק הכפרים והארנדו"ס על שנה אחת שישלמו להם סך קצוב בעד הבשר שיאכלו כל השנה ואירע שבאמצע השנה הוכרחו הבני כפרים לעקור דירתם משם לעיר אחרת. ומחזיקי הפאכט רוצים שישלמו להם הכל בעד כל השנה כיון שהתפשרו עמם בין יאכלו הרבה בשר בין לא יאכלו כלל. עיין בשו"ת נאות דשא להגאון בעמ"ח לבושי שרד סי' קי"ג וזה אשר העלה. איברא דבני הכפרים יכולים לחזור מהפשר' כיון שעוקרים דירתם משם ואדעתא דהכי לא התפשרו אבל גם מחזיקי הפאכט יש להם טענה חזקה כיון שהתפשרו על כל השנה בהבלעה והדבר ידוע שאין הזמנים שוים שיש זמן שאוכלים יותר בשר כגון ביו"ט. ובעיתים שהבשר בזול. נמצא שמא הזמן עד שעקרו דירתם שוה הרבה יותר מהזמן שאחר עקירתם וגם יכולים לומר שהפאכט המגיע מהם מאכילת בשר כפי הפאטענ"ט הוא עולה יותר הרבה מכפי הפשרה רק שהתפשרו במועט מחמת כל השנה. ומסיק להלכה דהפשרה בטלה מטעם שעוקרים דירתם והברירה ביד בני הכפרים או לשלם בעד כל השנה. או שישלמו הפאכט הקצוב מכל הבשר שאכלו עד החזרה. ואם אינם יודעים כמה אכלו אז אם גם מחזיקי הפאכט אינם טוענים בברי כמה אכלו. יקבלו בחרם שאינם יודעים בברי שאכלו יותר מסך כך וכך וישלמו רק בעד האכילה הברור להם. ועיין עוד פרטים בענין זה ועיין לעיל בסי' כ"ג:
כז שנים שעשו ביניהם שטר ונכתב בו קנין שכל מי מהם שיחזיק הליצינואציע אצל הקיר"ה ליתן לו מספוא ותבן יהיה חברו שותף. עיין בשו"ת חסד לאברהם סי' ל"א שפסק דאחר הליצינואציע שוב אח"כ אין יכול החוכר לחזור בו.
ועיי"ש בסי' ל"ב שנשאל באחד שהבטיח לחברו חלק מליצינואציע כדי שלא יזלזל המקח ואח"כ אינו רוצה ליתן לו חלק ופסק שהדין עם החוכר. עיין בכלל צ"ח סי' ד':
כח מי שקיבל בקנין איך שהוא נותן הברירה לפלוני הוי דבר שאין בו ממש ויכול לחזור בו כן מבואר במהר"ש הלוי חחו"מ סי' מ"ז והובא בבני חיי חו"מ סי' רי"ב בהגה"ט אות א':
כט מי שמכר לחברו זכיותיו שיש לו בעה"ב או שמכר לו זכות התעניתים שהתענה בשנה זו בסך קצוב וקבלו קנין על זה. אם יזכה הקונה ואם הפסיד המוכר זכיותיו. עיין ביו"ד סי' רמ"ו סעיף א' בהג"ה ועיין בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ק"א שהעתיק תשובת רבינו האי גאון ז"ל. והיוצא משם ששכר העה"ב אינו יכול לתפוס בו שום קנין ומכר כי צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה ואינו דבר שישאהו אדם בחיקו למכור כי הוא ענין רוחני שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינ' אבל שוטה זה שמכר תעניותיו אכלה כלבא לשירותי' מה שכר יש לו לפני השי"ת וכבר נטל דמים בעד זה לא להשם ישב בתענית אלא סגף עצמו ונפשו באותן הדמים והוא קרוב לקבל פרעניות מלקבל שכר כי עשה שם שמים פלסתר וקורדם לאכול בה לחם עיי"ש שהאריך עוד בזה ועיין בשו"ת מעשה חייא סי' ט"ז שנשאל ג"כ בזה ומסיק דהקנין לא חל אם לא על הדרך שכתב הרב מהר"ם גלאנטי בפסקיו. ואין בידי הספרמהר"ם לעיין בו. ומתשובתו נראה שלא ראה דברי ר"ה גאון הנ"ל. ועיין בספר זכור לאברהם חחו"מ ח"ב ערך קנין שכתב דקנין המצות שמכריזין בבתי כנסיות אעפ"י שהוא בדיבור בעלמא קנה והמנהג עיקר. וע"ש מה שציין בזה. ועיין במג"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו שהביא בשם הש"ג במס' ב"ק דאדם יכול למכור המצות שלו לאחר ויש לעיין בש"ג אם כוונתו על עליית התורה שמיירי שם המג"א - ועיין בטוב טעם מהד"ק סי' רי"ז שפסק כן והוכיח מש"ס דסוטה דף כ"א גבי הלל ושבנא ועיין בנדרי זרוזין בקונטרס יוסיף דעת תשובה ל"ו שחיזק דבריו שלא מדברי הרמ"א הנ"ל וע' בס' אורחות חיים סי' קנ"ג סעיף י"ב אות י"ד מ"ש בשם תשו' מי באר סי' י"ז אות ו' - ובשם ספר וידבר משה פ' חקת כ' דיש להסתפק אם מותר למכור מצוה כגון קדשים פסולין וכדומה שמצוה לשורף אם מותר ליקח ממון מחברו שרוצה להדר ולקיים מצות שריפה זו יעו"ש:
ל המחייב עצמו למי שלא בא לעולם עדיין אם מהני. או נאמר דכשם שאינו מקנה לדשלב"ל כן אינו יכול להתחייב. עי' בדיני חיוב כלל מ"א סי' כ"ב:
לא הא דקיי"ל בחו"מ סי' ר"י דהמקנה לעובר שלו קנה משום דאדם קרוב אצל בנו. כתב המבי"ט ח"א סי' של"ט דדוקא אב אבל אם אינה יכולה להקנות לעובר שלה. וע' פ"מ ח"ב סי' צ' צ"א. ומהרש"ך ח"ג סי' צ"ד יעו"ש. ועיין בחו"מ סי' הנ"ל שהביא דו"ז בקצוה"ח ס"ק ג' קושיית מהר"מ מרוטינבורג שהקשה דמצינו דעובר מנחיל כגון אם זכתה לו אמו נכסים והואיל וזכה מנחיל לאחים מן האב ודחק עצמו לתרץ דנוחל ומנחיל לא אשכחנא עיי"ש. ואם כדברי המבי"ט אין מקום לקושית המהר"מ כיון דאינה יכולה להקנות לעבור שלה ונעלם מהמבי"ט דברי מהר"ם הנ"ל שקדמו בזמן כי המהר"ם היה רבו של הרא"ש והטור מביאו:
לב אם יש לו בהמה מעוברת ומכר עוברה קודם שילדה אי מהני קנין או הוי דשלב"ל ולא מהני עי' בשו"מ מהד"ב ח"ג סי' ק"א שמצא בס' המקח וממכר לרבינו האי גאון דלא מהני בי' קנין כי אם במכר פרה לעוברה מהני ועיי"ש בסי' ק"ב ועיין בשו"ת תפארת יוסף חיו"ד סי' ל"ד:
לג דיני קנין על דבר שאין בו ממש. עיין בדיני קנין דברים כלל פ"ז: לד מי שמכר לחברו היי"ש שיעשה בבית השורף שלו מהדגן שיש לו. עיין לעיל סימן ט"ו מה שכתבתי בשם הרב חסד לאברהם. והרב שואל ומשיב. ועיין בשו"ת חתם סופר חו"מ אמצע סי' קמ"ד שנראה כמסופק אם הוי דבר שלא בא לעולם כמו מוכר פירות דקל. או אפשר כיון דגמרו ע"י אדם הוי כמו מוכר יין ענביו בשעת הבציר דמהני:
לה יחידים שחכרו אצל הקהל גאבעללא של בשר צאן. ויהי מקרה פגירה בצאן ומכר שר העיר כל צאנו שהיה לו.
וזלזל מאוד בשער בשר הצאן. ועי"ז אי אפשר להקצבים לקצוב בשר צאן ויש הפסד להחוכרים ורוצים לחזור בם. עי' בזה מ"ש בדיני זט"ה ועסקיה צבור כלל ל"א סי' ד':
לו קהל שמכרו או השכירו גאבעלא או שאר דבר שלב"ל לאחד בדברים לבד בלא שטר וקנין אי מהני. עי' בדיני זט"ה כלל ל"א סי' ג':