אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל כג

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל כג

כללים - כלל כב

דיני דיינים ונבררים:

א חתן ובעל ברית מילה אם מזמינים אותם לדין הרב כנה"ג העלה דלחתן אין קובעין לו זמן לדין שלשה שבועות שבוע של החופה ושבוע לפניו ושבוע לאחריו. והרב שבות יעקב ח"א סי' קל"ט העלה דסגי בג' ימים וא"צ כל זי"ן ימי משתה, והרב ברכי יוסף חלק חו"מ סי' ה' אות ח' הביא דעתם וכתב דמסתברא דנותין לו ז' ימים קודם החופה ושבוע של החופה. וכ"כ בס' דורש משפט. אך אחר החופה יום או יומיים סגי. וסיים שאחר כותבו זאת ראה להרב מהר"א הכהן פרחיה בס' זכרון דברים שכתב מספר צרור הכסף להר"ח בר דוד שחתן ז' ימים קודם חופתו וז' ימי החופה לא קבעינן לי' זימנא. וכבר נודע דהרב הנז' הוא תלמיד הרשב"א. ובעל ברית כתב הרב כנה"ג דרק יום המילה ויום שלפניו לא מזמינין לי'. ובשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי. האריך והעלה כל ח' ימים ויום שלאחריו. והרב ברכ"י שם הביאם וכ' והאמת שהכל תלוי בזה לפי המנהג שנוהגין לטרוח בשבוע הבן. וע' בפ"ת על החו"מ סי' ה' ס"ק ד' ושם גם אם מזמינים בניסן ותשרי ועי' בחת"ס או"ח ססי' פ"א וע' שם בפ"ת ס"ק ה':

ב אם אחד מבע"ד הוא אלם או עשיר ונכבד שמבואר בסי' י"ד ושם בפ"ת שכנגדו יכול לטעון לדון עמו לפני ב"ד שבעיר אחרת עי' בשו"ת רמ"ץ חחו"מ סי' ד' שפסק שמחויב לסדר טענותיו מקודם לב"ד שבעירם שיראו אם הדין תלוי בסברא וכדומה אז מחויב לילך לב"ד אחר אבל אם יראו שהוא רק הכחשה וצריך שבועה אז יפסקו הם ואינו יכול להוציאו לב"ד אחר והמחבר ורמ"א סמכו עצמם על מ"ש דין זה שם באומר נלך לב"ד הגדול שצריך לסדר הטענות וזולת זה תלוי לפי ראות עיני הב"ד אם זה הטוען לילך לב"ד אחר אין כוונתו לתואנה כדי להטריחו וכדומה:

ג עניי אה"ק שיש להם דו"ד עם אנשי הכולל אודות חלוקת מעות נדבות אה"ק ורוצים שהנתבעים ילכו לדון עמהם לפני ב"ד שבחו"ל מחמת שידם תקיפה באה"ק עי' בחת"ס או"ח סי' ר"ד שהדין עם התובעים לדון בחוץ לארץ:

ד עיין בברכי יוסף חחו"מ סימן ה' אות ט' שהביא בשם מהריק"ש בתשובתו אהלי יעקב סי' צ"ג שכתב שיש לדון ולהורות שלא לקבוע זמן לבוא לב"ד בזמן שיש חשש מגפה בעיר ואם קבעו זמן אין לו לחוש. וראיה ממ"ש שאין קובעין זמן בע"ש ובעיו"ט לפי שטרודין להכין צורכי שבת ויו"ט. כש"כ בהיות בכי אדם טרודים בפקוח נפשם ונפשות ביתם. וק"ו לצאת בעיר ברחובות בהיותם נחבאים מפני וכו' ולרוב פשיטות אין צרדו להאריך עכ"ל ועיין בהגהותיו על חו"מ:

ה אם עכו"ם שופט מוזהר על הטיית הדין ולקיחת שוחד ואם אסור לישראל ליתן לו שוחד משום לפני עור עיין מה שהבאתי בדיני ערכאות כלל נ"ב: ו אם הנתבע מבקש מהדיין זמן שאז יבא לדון עם התובע אם נראה לדיין שהנתבע כוונתו לדחות או לרמות הרשות ביד הדיין לבקש ממנו ערבות כן מבואר במהרי"ק סוף שורש י"ד ועיין בחו"מ סי' ה' סעיף ב' בהג"ה שני': בדין המבואר בחו"מ סי' ז' סעי' וא"ו בשם ר"ה גאון דאין הדיין יכול לכוף למי שגדול ממנו לילך לפניו לדין. יש מחלוקת בתשו' האחרונים אם הגאון הנ"ל אמר לדיני' רק בדיין יחיד אבל ב"ד של שלשה אף שקטנים ממנו יכולים לכופו. עי' ברכי יוסף סי' ה' אות ט"ז שהאריך הרבה בזה והוכיח מתשו' הרדב"ז ח"א סי' קי"ט כפסק מהריק"ש בתשובתו אהלי יעקב סי' יו"ד דל"ש בין דיין אחד לב"ד של שלשה:

ז מי שיש לו נורא"ט על חבירו. וכתוב בו צאהל- באה"ר בעיר פלוני שהתובע דר שם. ועתה התובע תובעו שיבוא לדון עמו בעירו. והנתבע טוען שהתובע הולך אחר הנתבע כמבואר בחו"מ סי' י"ד בהג"ה. עיין שו"ת שואל ומשיב ח"ג סימן י"ח שנשאל בזה מהרב המחבר ס' אילת אהבים. והשואל כתב שהורו הרבנים הגאונים הקדמונים שכיון שנכתב בשטר מקום הפרעון שיהיה בעיר התובע מחויב הנתבע לילך אחריו. והגאון הנ"ל השיב לו שיפה הורו ע"פ הטעמים שביאר שם יעו"ש:

ח אם הרוצה לבטל השידוך מחמת טענה ורוצה לברר בעדים יש לו דין תובע וצריך לילך לב"ד שבמקום הנתבע עי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ה: ט ראובן תובע את שמעון שילך עמו לפני הדיין לדון עמו. ושמעון משיב לא אכנס עמך לדין עד שתגיד לי מתחלה תביעתך על מה אתה רוצה לדון עמי. ע' בזה מ"ש בדיני טענת בע"ד כלל מ"ב סימן ה':

י אלם שאינו מדבר אם רשאי להיות דיין עי' בחסד לאברהם חחו"מ סי' א' שפסול:

יא דיין שכהו שתי עיניו דהיינו שחלש הראות של שתי עיניו ולא יכול לראות אם לא שיהא הדבר סמוך לעיניו אם כשר לדיין בחליצה. עיין בפירוש המשניות להרמב"ם פ"ב דנגעים שכתב או שכהו עיניו שחלש ראותו שלא יראה ראיה אמיתית. ועיין בשו"ת נאמן שמואל סי' ע"ד שפסק דלכתחילה לא יהיה דיין. ועיין בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' כ"ה. ועיין בשו"ת דבר שמואל סי' ק"י וסי' רמ"ב דנשאל על מי שעיניו כהות ורואה ע"י בתי עינים אי שרי להיות דיין לחליצה. והרב שבות יעקב ח"א סי' קכ"ו נשאל ג"כ ע"ז ונסתייע מתשובה הנ"ל שבסי' רמ"ב. ולא זכר מסי' ק"י. והרב ברכי יוסף חו"מ סי' ה' אות י"ג הביא כל הנ"ל והאריך הרבה בזה. וגם שם סי' ז' אות ט' עיי"ש מה שהעלה בזה. ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' פ':

יב ואם יכולים לדון דיני ממונות בלילה ע"י נרות דולקות עי' בחו"מ סי' ה' שהסמ"ע והש"ך חולקין בדבר ועי' בשו"מ מהד"ב ח"ב סי' ס"ח שהוכיח דנרות לא מהני וכ"כ במהד"ג ח"ב סי' פ"ג ועי' במהד"ד ח"ג סי' כ"ד:

יג רופא חנם הרגיל אצל הדיין לרפאות בביתו בחנם. ואירע שבא הרופא לפניו לד"ת עם בעל דינו אי שרי למידייני'. עיין בברכי יוסף חו"מ סי' ט' אות י"א שהביא בשם הרב דבר שמואל סי' נ"ד שמחלק בין כשהיה רופאהו מקודם זמן הרבה טרם שבא לפניו לדין שיש לצדד להקל. והרב המחבר דחה דבריו דאין חילוק כלל ופסול לדון אותו יעו"ש:

יד ועיי"ש בסוף אות הנ"ל שהביא בשם הרב דב"ש הנ"ל סי' קצ"א במי ששלח מנות בפורים להדיין אם יש לחוש לדינו. ועיי"ש באות י"ב בראובן נדיב ושוע ובהגיע תור מועדים וימי הפורים או ילד יולד לו או איזה שמחה במעונו פזר נתן לחכמי העיר. ועתה איצטריך לי' לדון עם בע"ד. כתב מהריק"ש בתשובה סי' קל"א דאין שום חכם העיר יכול לדונו ופסול הוא אפילו ע"י ברירה. והרב המחבר סיים אף שמקצת גדולים לא נזהרו בזה. מ"מ נראה דהעיקר כמהריק"ש ועיי"ש באות י"ד שהביא דברי הט"ז ביו"ד סי' רמ"ו ס"ק ז' בענין המתנות שלוקחים הרבנים ומש"כ שם:

טו דיין שנטל שכר אחר שדן. אם דיניו בטלים. עיין שו"ת בית יעקב סי' קכ"ח ועיין בשער משפט סי' ל"ד ס"ק יו"ד שחולק עליו והבאתי דבריו בדיני עדות כלל ע"ו סי' ט':

טז בברכי יוסף חו"מ סי' ז' אות ל"א הביא בשם מהרש"ך והר"ש ברוך ומהרח"ש חאה"ע סי' י"ח וי"ט שכתבו דכי היכא דבעדים אפילו הן מאה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות. כן בדיינים אפילו הם מאה ונמצא אחד מהם קו"פ בטל כל הועד כלו. וכן מבואר בתשובת הרשב"א כת"י דכיון דמקצת ב"ד פסול בטל הדין דומיא דעדים ועי' לקמן סי' כ"ג ועי' בשו"מ מהד"ב ח"ב סי' נ' שנסתפק אם הדיינים הכשרים כשרים לפסוק אח"כ הדין שנית או עביד אינש לאחזוקי דיבורי' והוא כש"כ מעדים שמבואר בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט'. שוב ראיתי בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' צ"ט בד"ה עוד יש לדקדק שהוכיח מן הש"ס סנהדרין דף ל"ו ממימרא האב ובנו והרב ותלמידו וגו' ומהרמב"ם פי"א מה' סנהדרין דבדיני ממונות מונין להם שנים וכו' יעו"ש בכ"מ שבדיעבד הדין קיים וצ"ע ועי' בשו"ת ר"י אסאד חא"ע סי' קס"ד אות ג'. ועמ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות עדות ה"ה. ותשו'. הריב"ש שהזכיר שם הרב משל"מ ועיין בבר"י סי' ט' אות כ' שהביא בשם הריטב"א ספ"ב דקידושין דעד שנטל שכר להעיד דאין עדים הכשרים נפסלים מפני צירופו. וכתב שם ונראה דה"ה לדיין שנטל שכר דאין הדיינים האחרים נפסלים מפני צירופו. וציין לעיין במשל"מ פ"ה דעדות ועיין בנתיבות סי' ל"ו בביאורים ס"ק יו"ד ובחידושים ס"ק יו"ד:

אם קבלו עליהם הבע"ד לדיינים אב ובנו לדון ביניהם ד"ת או פשרה וכתבו בהפס"ד שנעשה בק"ג אג"ס. ואח"כ מערערים לבטל הפס"ד משום דהוי תרל"ר ולא מהני הקבלה עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בסי' ה' שפלפל בזה בדברי האחרונים בחו"מ סי' כ"ב והעלה שבפשרה ודאי מהני אמנם גם לד"ת הפס"ד שלהם קיים ע"ש בגוף התשו' כי קצרתי. ועו' בפ"ת לחו"מ הרבה דינים בענין זה בסימן הנ"ל:

יז דיין שנטל שכר או מי שנטל שכר להעיד דדינו ועדותו בטלים. אם מחויב להחזיר השכר עיין בדיני עדות כלל ע"ו סי' כ"ו:

יח הטעם שמוציאין הבע"ד וכל אדם לחיץ בשעה שנו"נ הדיינים בדין עיין בסמ"ע סימן י"ח ס"ק א' ועי' בשו"מ מהד"ק ח"ב סימן מ"ח שהביא פי' המשניות להרמב"ם בפרק ז"ב משנה ז' שכתב עוד טעם כדי שלא ישאו פנים הדיינים לאחד מבע"ד יעו"ש באורך:

יט נתבע שאינו רוצה לדון בעירו רק בב"ד של עיר אחרת אם דינו כמסרב ונותנים להתובע רשות ב"ד עי' בתומים ססי' י"ד שהביא משם הכנה"ג בסי' כ"ו בהגה"ט אות כ"ו שלא הוי מסרב. ועי' בשו"ת רמ"ץ חו"מ סי' ה' שתמה על התומים ולא העתיק יפה דברי הכנה"ג שהביא זאת בשם מהרי"ק ומהרשד"ם ומבי"ט ובמהרי"ק מבואר דמיירי בב' בתי דינים בעיר אחת אז הנתבע יכול ומר שרוצה לדון דוקא בפני ב"ד זה אף שהוא קטן מב"ד האחר כדעת הסמ"ג והמרדכי שהובא בטור סי' ל"ד אבל אם טוען נלך לב"ד שבעיר אחרת ודאי מקרי מסרב וכתב שאין בידו מהרשד"ם ומבי"ט לעיין בהם. ואני עיינתי בהם ואין שם משמעות שיוכל הנתבע לומר לילך לעיר אחרת אולם בכנה"ג סי' כ"ח בהגה"ט אות פ"ט הביא בשם התומת ישרים ומבואר כן. אולם אח"ז לא פסק כן הכנה"ג יעו"ש:

כ עי' שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ט. שקרא תגר וצוח ככרוכיא על המנהג שנוהגים איזה דיינים כשדנים בזבל"א הבל"א שכל אחד מהבע"ד מסדר מקודם טענותיו לפני הבורר שלו. ולא זה בלבד אף פוסקים לו מעות כל אחד להבורר שלו והדיין אומר מותר כיון שהוא בורר מצד אחד להפך בזכותו מותר לקבל ממנו שכר. וטעות גמור הוא כאשר הוכיחם שם על פניהם. ולא מבעיא כשדנין ד"ת אלא אף כשקבלו אותם לפשר הלא הדיין מוזהר שלא להטות הפשרה כמו הדין ע"כ אין היתר בשום אופן לשמוע טענת בע"ד א' שלא בפני חבירו. ומכש"כ לקבל מעות מצד אחד ע"כ תורף דבריו. וכ"כ מעין זה ברא"ש פ' ז"ב סימן ב' וז"ל מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ז"ל ולמדין ממנו שיש לדיין להפוך בזכות אותו שביררו לחפות עליו בדברים אשר לא כדין. ונהגו כמה אנשים לברור להם בעלי תחבולות וכו' חלילה וחס וכו' אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברתו לזכות אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם הוא יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אף שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה דין במשפט עכ"ל ועיין מזה בסמ"ע. וע' בתשובת רמ"א סימן י"ז מ"ש בזה והובא בנתיבות השלום בד"ת. וע' בפ"ת סי' י"ג ס"ק ג' מתי יכול הדיין לקיים פתח פיך לאלם כגון שרואה שהבע"ד אינו יודע להסביר טענתו או כדומה לטעון עבורו טענה שהיא קרובה לכוונת הבע"ד ועי' בחו"מ סי' י"ז ובשו"ת, פני יהושע ח"ב סי' פ"ז:

כא חכם שנשאל מדיין אחד שאלה בדין שבין אדם לחבירו. והחכם השיב לו וכתב לו פסק ודעתו בזה. ואח"כ באו הבע"ד לדון לפני החכם הזה אם רשאי לפסוק להם. עיין בש"ך חו"מ סי' י"ז ס"ק ט' שכ' בשם מהרשד"ם והרלב"ח דאסור לו לפסוק דהוי נוגע בדבר שלא יסתור דינו שכבר פסק. ועיין בברכי יוסף סי' הנ"ל אות י"א שהאריך והביא מחלוקת האחרונים בזה. ומסיק דלענין הלכה קיי"ל כמהריב"ל ודעימי' שמותר לפסוק וע"ש בנתיבות בשם האו"ת דמכשיר דוקא בקבלו קנין עליו ועי' בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' ב' ובשו"מ מהד"ד ח"ג סי' קכ"ט:

כב עיין בברכי יוסף סי' ז' אות כ"ד שהביא בשם הפוסקים דהיכא דהדיין פסול מדינא כגון אוהב ושונא גמור אינו יכול לדון אף כשיש עוד שני דיינים עמו והבע"ד יכול לסלקו יעו"ש ועי' בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' ב' דאף אם אינו שונא גמור מ"מ לא ידון לכתחילה ואם מזמינו יש א"צ לבא לפניו:

כג דיין שפסול לדון לבע"ד מצד קורבה או אוהב ושונא. נסתפק הרב בית יעקב בתשו' סי' ס"ז אם מותר לישב אצל הדיינים ולשתוק שלא יאמר דעתו כלל. ושוב פשט מש"ס דסנהדרין ר"פ כ"ג דאסור לו לישב שם כלל. והרב שבות יעקב חיא סי' קמ"א דחה דבריו. וע' בברכי יוסף סי' ז' אות כ"ה שהביא דבריהם ועוד אחרונים בזה והאריך הרבה ודעתו שיכול לישב שם אצל הדיינים ולשתוק ואף שכתוב בש"ע מוציאין כל אדם לחוץ אין ראיה דמוציאין נמי גם בעל הוראה שאינו ראוי עתה לדון והוא שוהק עיי"ש. ועי' בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' צ"ט בד"ה עוד יש לדקדק שהוכיח כאשר ציינתי בשמו לעיל סי' נ"ז:

כד בדין המבואר בחו"מ סי' ז' סעיף ז' דהדיין פסול לדון לאוהבו ולשונאו. ע' בברכי יוסף סי' הנ"ל אות כ' שנסתפק אם כשר לדון לשני אוהביו או לשני שונאיו. ודעתו נוטה לפסול והוכיח כן קצת מדברי הראשונים ע"ש. ולא ראיתי נזהרים בזה וגם מסתימת הש"ע לא משמע כן: כה ראובן ושמעון להם ריב ושמעון בירר לדין למי שהוא אוהבו של ראובן או שבירר למי שהוא שונא מוחלט של עצמו אי מצי בעל דינו לפוסלו. עיין שו"ת חוות יאיר סי' ב' וסימן ג' שפסק דאין יכול לפסלו. ובברכי יוסף סימן ז' אות כ"א וכ"ב הביאו עיי"ש מ"ש:

כו כשבוררין הדיינים בזבל"א וזבל"א אם שייך בזה פסול דאוהב ושונא גמור ע' בחו"מ סי' ז' סעיף ז' בהג"ה. ועי' בחוות יאיר סימן ב' שנסתפק בדברי ההג"ה הנ"ל אם כוונתו רק על מה דסליק מיני' שאינו אוהבו או שונאו ממש. אבל באוהב ושונא ממש הוא פסול אף בזבל"א. ושם בסי' ג' השיב המשיב כן דבאוהב ושונא ממש פסול. וע' בבר"י סי' ז' אות כ"ד שהביא דבריו וכ' כן גם בשם מהריק"ש בתשובתו אהלי יעקב סימן מ"ט שהאריך להוכיח שם דפסול. וכ"כ הרב פמ"א ח"ב סי' קנ"ט. וציין שם לעיין במשאת משה ח"ב חיו"ד סי' י"א ובמהר"ש צרור בטור השני בתשב"ץ רסי' ח':

כז אם יכול המורשה להיות דיין עי' בדינ' עדות כלל ע"ו סימן ו':

כח דיין שמסרב לעמוד לד"ת עם בעל דינו פסח בשו"ת בית יעקב סי' ל"ג דהדיין ההוא פסול לדון דיני ממונות לשום אדם והוכיח זה בראיה נכוחה מש"ס סנהדרין דף י"ח בהא דתנן כ"ג דן ודנין אותו ומקשה דן פשיטא וכו' עיי"ש וכן מבואר בתשב"ץ ח"ב סימן ר"ב. ע' בכלל ע"ו סי' ל"ג: כט ראובן הוחזק למסור. ואירע מקרה שהיה לראובן תביעה על שמעון בפני הדיינים. ודיין אחד המליץ ונעשה סנגור של ראובן על המסירות שעשה. פסק בשו"ת בית יעקב סימן ל"ח דהדיין ההוא פסול לדון דיני ממונות לשום אדם ואף בדיעבד אין דינו דין ואסור לשאר הדיינים להצטרף עמו בדין כמבואר בחו"מ סי' ז':

ל בענין מינוי הדיינים עפ"י המלך. ואם יכול לדון ביחיד. ואם יכול למנוע אחרים מלדון כלל אעפ"י שהם מומחים. עי' בתשב"ץ ח"א סי' קנ"ח קנ"ט ק"ס קס"א. ובסי' קס"ב העלה בקצרה מכל הנזכר בסימנים הנ"ל: לא דיין המתמנה בשביל כסף וזהב. ע' בחו"מ סימן ח' ססעי' א' ובסמ"ע ס"ק ה' דהוי:

דומיא דע"א דמצוה לזלזל בהן. וע"ש בברכי יוסף אות ד' שהביא בשם הקנה חכמה שכתב דהנהנה מדיין זה כנהנה מע"א. והמתנות שנותנים לו לא די דלא הוי בכורים אלא הוה כמהנה ע"א. והמכבדו הו"ל כמכבד ע"א וזהו שאמרו דמצוה להקל ולזלזל בו. וע"ש עוד מה שהאריך בזה וע"ש בתומים ובחת"ס ח"ש סימן נ"ט:

לב עיין בחינוך סימן תק"ע שכתב דאין למנות במינוי שני אנשים שהם רחוקים בטבעם והנהגתם. שאף בבעלי חיים הקפידה תורה משום צער בע"ח לא תחרוש וכו' שיש להם דאגה גדולה לשכון עם מי שאינו מינם:

לג עיר שנהגו משנים קדמונים לדון בזבל"א וזבל"א, ועתה עלה על דעת טובי העיר להושיב דיינים קבועים. עיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ג דמסיק להלכה דאין להם כח לשנות משהיה:

לד ראובן ושמעון בררו להם דיינים בזבל"א. וראובן רוצה ששני הדיינים הנ"ל יבררו להם שליש את מי שיחפצו. ושמעון טוען שהשליש יהיה מדעת הבע"ד. עיין שו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"ח שפסק שהדין עם שמעון ולא נקרא בזה מסרב:

לה שני בע"ד שקבלו עליהם בוררים לפשר ביניהם וקבלו בקנין וגם נשבעו לקיים כל אשר יגזרו עליהם. אם הרשות בידם לקבל עליהם בוררים אחרים. או צריכים להתיר מקודם שבועתם. עיין בדיני שבועה כלל ק"ג סי' כ"ב:

לו שנים שנתעצמו בדין וכתבו שטר בירורין בקנין בזבל"א וזבל"א לדין ולפשרה והרשות ביד הדיינים לברר להם שליש. ויצא הפסק משלשה. ואח"כ נתברר שהשליש שביררו הבוררים היה קרוב לאחד מבע"ד ורוצה זה לסתור הפסק באמרו שלא היה כוונתו על קרוב להכשירו עיין בנוב"י מה"ק סי' ג' ועיין בשו"ת ר"ח כהן אחר סימן כ"ב תשובת נכדו שפסק שהפס"ד בטל: לז בזבל"א וזבל"א שאחד רוצה לברור לו קרוב שפסול מדאורייתא או מדרבנן עי' בסמ"ע סי' ז' ס"ק כ' ובשו"מ מהד"ד ח"ג סס"י קכ"ו: לח שנים שנתעצמו בדין וביררו להם בוררים ושליש בקנין המועיל.

והבוררים החליפו השליש בשליש אחר ועשו פסק. ועתה אחד מבע"ד מסרב באמרו שלא נתרצה על שליש אחר. פסק בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ל"ז שהדין עם המערער. והוא פשוט:

לט בע"ד שקבלו עליהם פשרנים וסדרו לפניהם טענותיהם ונכתב בשטר הבירורין שיעשו הפסק עד ב' סיון ובו ביום כתבו הפסק. ועתה אחד מהבע"ד מערער על הפסק ורוצה לבטלו באמרו שלא היה להם כח לפסוק רק עד יום ב' סיון ולא עד בכלל. עיין מש"כ בזה בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' נ':

מ דיינים שעשו פשרה. ועתה אחד מהבע"ד רוצה לחזור מהפשרה באמרו שהדיינים לא קבלו בקנין מהם על הפשרה והדיינים אומרים שקבלו בקנין המהריב"ל בח"ב ס' כ"ט ובח"ג סי' קי"ט וסי' קכ"א נסתפק דאפשר שהדיינים אינם נאמנים בזה דהוו נוגעים כי היכי דלא לימרי דייני דשפילי נינהו שלא ידעו דפשרה צריכה קנין ואח"כ הסכים לדינא דלא הוי נוגעים ומהמני. והרב חסדאי הכהן פרחיה בשו"ת תורת חסד סי' קכ"ב נשאל ג"כ בזה. וגם אם הבע"ד מכחישים בעיקר הדבר שלא עמדו לפניהם לדין כלל. ופסק כמהריב"ל הנ"ל דהדיינים נאמנים. אח"ז מצאתי בברכי יוסף סי' י"ב אות י"ג שהביא בשם הרב אדמת קידש ח"ב חאה"ע סי' ב'. וחחו"מ סי' כ"ה שמשיג על המהריב"ל ופסק דפשיטא דהוי נוגעים מטעם הנ"ל. והרב החיד"א האריך לדחות השגתו והתכים ג"כ לדעת מהריב"ל וכתב שכן הסכימו האחרונים עיי"ש. ועיין בכנה"ג סי' י"ב וסי' כ"ג מש"כ בענינים אלו. ועיין בנתיבות סי' י"ב ס"ק י"א. ועי' מה שהעלה בעניני הכחשות אלו בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בחלק חו"מ סי' ג' וע"ש בדין אם לא קבלו בקנין על הפשרה רק שנכתב אחר חתימת הדיינים שהבע"ד קבלו עליהם הפסק בלב שלם וחתמו הבע"ד ע"ז דנגד התובע וודאי מועיל מצד מחילה ועיין בפ"ת סימן י"ב ריש ס"ק י"ב:

מא שמעון מעכב בידו המנה שחייב לראובן בטענה שלקח את ראובן ולוי לדיינים בעסק טו"מ שהיה לו עם איש אחד והניח בידם קאמפרמוסנו והותנה שיפסקו לו ד"ת. ואח"כ פסקו לו פשר שלא ברצונו שיתן מכה לבעל דינו ונתנו לו הקאמפרמוסנו עם פסק ודן אותו בערכאות את המנה וטוען שאולי עפ"י ד"ת הייתי זוכה בדיני וראובן מכחישו שקיבל אותם רק לפשרה. עי' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' ח' ט' שחקר אם שמעון נאמן נגד הדיין ואם נאמן אם הדיין מחויב לשלם מדינא דגרמי במה שנתן הקאמפרמוסט והפסק: מב פשרנים שהסכימו ביניהם הפשרה איך תהיה ונגמר ביניהם כן ואמרו הסכמתם לפני עדים אבל לא הודיעו עדיין להבע"ד. הרשות בידם לשנות הפשרה למעט ולרבות אבל לאחר שאמרו הפשרה להבע"ד אין להם רשות לשנות דכבר נגמרה שליחותם כן כתב בברכי יוסף חו"מ סי' י"ב אות כ' בשם הרב מהר"י קאשטירו בתשובותיו כת"י סי' מ"ב. והוא פשוט:

מג פשרנים שהסכימו ביניהם פשרה איך תהיה ונגמר קודם שטענו הבע"ד וכן אחרי שטענו הבע"ד אם אחד מהבע"ד יכול לטעון שיוסיפו דיינים עי' ברמ"א סי' י"ג ס"ב ובפ"ת שם ס"ק ד' ובשו"מ מהד"ד ח"ג סי' קכ"ו ובפ"ת סי' ג' ס"ק ג':

מד הא דקיי"ל בדיינים ובדינים ובאו"ה שהולכין אחר הרוב דיעות כדכתיב אחרי רבים להטות אם הוא דוקא בב"ד סמוכין ואם הוא דוקא בשוים ולא באחד מהם גדול בחכמה ואם אין כולם ביחד רק שכל אחד שלח דעתו אי אזלינן בתר רוב. והיכא שמחולקים מפי השמועה שאחד אומר ששמע מרבותיו כך הלכה ושנים אומרים ששמעו להיפך עי' במהר"ם שיק סימן קפ"ו וש"ח ובשו"מ מהד"ד ח"ג סי' פ"ד:

מה בע"ד שקבלו עליהם שלשה פשרנים ולא יכלו הפשרנים להשוות ביניהם בענין הפשרה איך יהיה אם הולכין גם בפשרה אחר הרוב. עיין בדיני פשרה כלל פ"א סי' ה':

מו ראובן תבע את שמעון נ' זהובים דגרמי ונ' דהלואה ואחד מהדיינים דעתו שפטור משני התביעות ואחד פטרו רק מהנ' דגרמי ואחד פטרו רק מהנ' דהלואה אי ניחייבי' עכ"פ בנ' אחד כיון שיש רוב המחייבים בנ'. או אדרבה הלא על כל תביעה יש רוב הפוטרים עי' בפ"ת סי' כ"ה ס"ק ז' ובשו"מ מהד"ד ח"ג סי' פ"ד באמצע:

מז שני בע"ד קבלו עליהם שני דיינים בזבל"א וזבל"א ושליש ואחר שסדרו טענותיהם וראו שהדין נוטה לחייב את הנתבע הלך הדיין של הנתבע וסילק עצמו מן הדין ואח"כ צרפו עמהם השליש והדיין של התובע עוד דיין שלישי אחר וכתבו פס"ד עי' בשו"ת ברכת יוסף חו"מ סימן א' שדינם דין אף אם לא היו מצרפים להם דיין שלישי כיון שהלך לו אחר שידעו להיכן הדין נוטה. וכן פסק בשו"ת רמ"ץ חחו"מ סי' ג':

מח ג' דיינים ב' מהם דעתם לחייב רק שחולקים בטעמם וא' דעתו לפטור אם השנים הוי רוב עי' בהשיב משה סי' פ"ב:

מט דיינים שקבלו בקנין לפשרה ולא אמרו בלשון חיוב ופסקו שהנתבע מחויב ליתן להתובע בעד תביעותיו פירות דקל או ריוח מעסק שהוא דבר שלב"ל. והנתבע טוען שהקנין הוא קנין אתן בלא חיוב וגם חייבו אותו בדשלב"ל דלא מהני קנין עיין בדברי חיים ח"א חו"מ סי' ב' ג' ד' ה' דקנין הדיינים מועיל אף לדברים הנ"ל ועיי"ש בסימן כ"ה ועיין בכלל פ"א סימן י"ב י"ג:

נ ג' דיינים פסקו בפשרה שהנתבע יתן או ק' זהובים או חלק שמינית מהריוח שיהיה לו בהעסק פלוני עפ"י חשבון הריוח שיברר בפני הג' דיינים הנ"ל ואח"כ מת א' מהדיינים והנתבע רוצה לפטור לאשר הוא אנוס שאינו יכול ליתן לפני כל השלשה ופטור גם מהני זהו' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' ב' ג' ד' ה':

נא קבלו עליהם ב' דיינים ונתנו פסק בד"ת או בפשר אין ב"ד אחר יכולים לפסוק עפ"י פסק זה עד שיאמרו הדיינים בפיהם דשנים דין עדים להם וקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם כ"כ בנתיבות סי' ג' ס"ק ה' ועיין בס' יהושע סי' קי"ט שפסק דאף בדיין אחד אם קבלוהו עליו מהני פסק שלו והוכיח כן מהש"ך סי' כ"ב ס"ק ד, ובסי' כ"ח סעיף כ"ג ובסי' ל"ג סעיף י"ח ובסי' מ"ו סיד ברמ"א. א"כ כיון שהמנהג הוא כן וגם מצד הדין כיון שקבלוהו בני העיר לרב או לדיין ע"ע כן קבלוהו ועי' בשו"ת הרמ"ץ חחו"מ סי' וא"ו בנדון שהבע"ד מכחיש לשני דיינים שלא כתבו הפסק פשר כמו שאמרו הפסק בדיבורם והביא שני עדים ע"ז ופלפל בדברי הסמ"ע סי' כ"ג:

נב שלשה דיינים שיושבין בדין ושנים מזכין ואחד דעתו לחייב אם רשאי המחייב לעשות תחבולה לומר איני יודע כדי שיוסיפו עליהם דיינים כמבואר בחו"מ סי' י"ח סעיף א'. עיין בשו"ת בית יעקב סי' ט"ו ובברכי יוסף חו"מ סי' הנ"ל אות ג' שהאריך להוכיח דאסור לדיין לשקר להקים מזימות לבו וחיובא רמיא עליו לגלות דעתו באמת וכתורה יעשה. ועיין בשו"מ מהד"ד ח"ג סי' קכ"ו בזה אולם בנדון השבות יעקב ח"א סי' קל"ח בחד מרבנן שנתמנה לדון עם שני יושבי קרנות ורוצים לדון דין מקולקל. יפה פסק השבו"י דודאי יכול לעשות כן כדי שיוסיפו דיינים. ונראה דמצוה קעביד להוציא הדין לאשורו:

נג אחד מהשלשה דיינים שאינו רוצה לחתום עצמו על הפסק דין באמרו ששני חבריו טעו בדין ורבו עליו והדבר ברור לו שאין הדין כן.

עיין בשו"ת חיות יאיר סי' קמ"ז שכתב דאף אם לא חתם א"ע הדיין השלישי יכולים לכוף הבע"ד לקיים הפסק שאחרי רבים להטות. אך מ"מ הדין שיכולים לכוף לדיין השלישי שיחתום עצמו עיי"ש ראיותיו. שוב אח"ז מצאתי בברכי יוסף חו"מ סימן י"ט אות ב' שהביא מחלוקת האחרונים בזה יעו"ש:

נד שלשה דיינים נבררים ישבו בדין ונתווכחו ביניהם שנים כנגד אחד ואחרי כי הם הרוב פסקו להבע"ד כפי דעתם והנברר השלישי צווח ככרוכיא באופן שעדיין לא נכתב הפס"ד, ואח"כ חזר אחד מהשנים שהיו הרוב וקם בשיטת השלישי וחזר בו מדעתו הקודמת אם יכול לחזור. עי' בחכם צבי בנוספות סי' ט':

נה שני בוררים ושליש שראה בורר אחד שהשליש מסכים עם הבורר שכנגדו ע"כ לא אמר דעתו כלל ונסתלק מן הדין והלך לו כדי שלא תתבטל דעתו ברוב ולקח השליש עוד שני דיינים אחרים שלא ביררו כלל שלא בידיעת הבע"ד ופסקו פס"ד וזה מסרב נגד הפס"ד מחמת שנעשה שלא מדעת הבורר שלו עי' בחו"מ סי' י"ח סעיף ד' ועיין במהרי"ט ח"ב חחו"מ סי' ע"ט דוגמא הנ"ל שאין במעשיהם כלום. ועי' בשו"ת אריה דבי עילאי חחו"מ סי' א' שפסק ג"כ דאין בפס"ד שלהם ממש:

נו אם הדיין יודע שאין דבריו נשמעים אצל הבע"ד מותר לו להסתלק עצמו מלדונם כן יש ללמוד מעובדא דמר עוקבא בפ' ז"ב ד' כ"ט דאמר פסילנא לכו לדינא משום דלא צייתותי דינא. כן מצאתי בס' כסא אליהו על חו"מ סי' יו"ד וכן מבואר שם בהגה"ת אשר"י:

נז אם הדיין מותר לסלק עצמו מהדין אחר ששמע הטענות מיראת הבע"ד פן ימסרנו בגופו או בממונו עי' בחו"מ סי' י"ב ס"א ובמהר"ם שיק סי' ש"ג: נח דיין יחיד שקבלוהו עליהם בע"ד לדון ביניהם אם יכול לקבל עדות ביחיד. עיין בחינוך בית יהודה סי' קט"ז:

נט אם קבלו עליהם דיין יחיד בקנין אם יכולים להחליף טענותיהם או לחזור ולטעון עי' בחו"מ סי' ג' ס"ב וסי' כ"ב ס"א ועי' בתשובת הרשב"א סימן אלף קכ"ו שא"י להחליף טענותיהם שלכל מילי דין ב"ד לו. ועי' בשו"ת ר"י אסאד חחו"מ סי' רכ"ה בלא קבלו בקנין רק חתמו כ"א על נייר חלק שמי שיתחייב בדין יכתוב הדיין שטר חוב על חתימתו ואח"כ חוזר וטוען דמהני החתימה כמו קנין:

ס ישראל ועכו"ם שבאו לדין או ישראל שיש לו דין עם חבירו ויש יד עכו"ם באמצע. איך דנין ביניהם עיין בדיני עכו"ם כלל ע"ז סי' ט' וסי' י"א:

סא בדין המבואר בחו"מ סי' א' דאין דנין דיני קנסות בזמן הזה. כתב אב"ז בספרו תרומת הכרי על החו"מ סס"י הנ"ל דהיינו דוקא אם בא צד אחד וקיבל על השני. אבל אם באו שני הצדדים לדיין ביניהם דנין ביניהם כיון שהם מקבלים עליהם וכ"כ בשיטה מקובצת. אולם בקנסות ממש נ"ל דלא מהני קבלו עליהם דאשר ירשיעון אלהים בעינן. ועי' בזה בתפארת יוסף חחו"מ סי' א':

סב מודה בקנס דקיי"ל דאין מגבין בזמן הזה אם מחשב הודאתו הודאה עכ"פ לפטור מטעם מודה בקנס אף שבאו עדים אח"כ עיין בסמ"ע ובש"ך סי' א' ושם בשער משפט סק"ג ובשו"מ מהד"ג ח"ג סי' כ' וע"ש אם מחויב בזמן הזה עכ"פ לצי"ש לשלם ואם תפס הניזק אי מהני ואם מהני מגו בקנס וע' בשו"מ מהד"ד ח"א סימן כ"ה הרבה פרטי דינים מדיני מודה בקנס ובח"ב סימן קפ"ח ובשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' א':

סג כ' בברכי יוסף חו"מ סי' ח' אות ג' וז"ל מי שאינו סומך על עיונו להוציא דינים מהתלמוד גם לא קרא בתלמוד כלל. אבל הוא נתלה לדון עפ"י מה שראה תשובת איזה גאון. הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמוד לפי שפעמים רבות טועים בדמיונם מהר"י ן' מיגאש בתשובה כת"י סי' קי"ד. ומתבאר מתוך השאלה והתשובה הנ"ל בשגם זימנין דמשכחת דהגאון גופי' הדר בי' מאשר כתב בתשובה שיסמך זה הדיין עליה וגם זימנין דפליגי עלי'. עם כל זה שפיר קדמי' דדיין זה מדיין המוליד בעיונו דינים מהתלמוד ויש ללמוד מדברי קדשו לזמנינו עכ"ל הבר"י: סד שני דיינים ישבו ביחד ועשו איזה עיוות באופן שמחויבים לשלם להבע"ד היזקו שגרמו לו והנה דיין אחד איננו והספק אם זה האחד מחויב לשלם הכל גם בעד השני שהלך לו ע' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' ח':

סה אם הבע"ד תובע לדיינים אמרו לי או כתבו לי מאיזה טעם דנתוני אם מחויבים לומר או לכתוב לו ע' בחו"מ סי' י"ד וע' בחת"ס חו"מ סי' י"ב וע"ש בע"ת סק"ח עד ס"ק י"ב וע' בסמ"ע ס"ק כ"ג וע' בשו"מ מהד"ב ח"ב סי' פ"ד בשם האבקת רוכל סי' י"ז ושם בסי' י"ח בשם המבי"ט שכתבו דבזמה"ז אף בלי כפי' צריכים ליתן הטענות והפסק וע' בשו"ת רמ"ץ חחו"מ סי' וא"ו:

סו אם מותר לב"ד אחר לשמוע את הבע"ד הקובל על ב"ד שחייבוהו שלא כדין אי אמרינן גם בזמה"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקו ע' בפ"ת סי' י"ט ס"ק ג' ובשו"מ מהד"ג ח"ב סי' קכ"ג שהביאו דיעות הפוסקים דבזמה"ז דלא בקיאי בדינא מותר לדייק אחריהם. וע' בטור חו"מ סי' קנ"ד סעיף י"א בשם הרא"ש שאם אחד יודע שהב"ד טעו וחייבו לשמעון שלא כדין מצוה לומר שטעו ושאינו מחויב והוא בכלל השבת אבידה:

סז דיין שטעה בדבר שהוא ספיקא דדינא והוציא מן המוחזק. ע' באחרונים על חו"מ סי' כ"ה. וע' בזה בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' ער"ב ובתשובת הרב כנה"ג ח"א סי' ע"ג וסי' ק"ג:

סח שני בע"ד שהכריחו ללמדן אחד עפ"י השר לדון ביניהם. וחייב את הנתבע ונשא ונתן בידו. ואח"כ בא גדול ממנו והראה לו שטעה בשיקול הדעת. ע' בשו"ת נאות דשא סימן קי"ד:

סט אם מהני כשיאמר הדיין בין לדין בין לטעות לטעה בדבר משנה. ע' בס' ערך השלחן על חו"מ סי' כ"ה אות ד' שהביא בשם הכנה"ג סי' הנ"ל אות כ"ב שנסתפק מהריב"ל בזה. והרדב"ז ס"ל דלא מהני ומהראד"ב כתב כיון דהוי ספק אין להוציא ממון מהדיין ומדברי הרא"ש שכ' אבל אם קבלו בפירוש בין לדין בין לטעות דינם דין אי טעה בשיקול הדעת ופטור. משמע דלטעה בדבר משנה לא מהני. וכן הסכים הרב כנה"ג בתשובה ח"א סי' קע"א וקע"ב. מיהו אם קבלו בפירוש אפילו לטעות בדבר משנה ודאי דמהני יעו"ש באורך. וע' בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תק"ד דמשמע דקבלה מהני. וע' בתשובת זקן אהרן סי' ט' עכ"ל. וע' בש"ך ססי' כ"ה בהקיצור שהעלה מסי' הנ"ל סעיף ב' אות ט':

ע אחד שתבע מהדיין שנתן לו שוחד בשליחות פלוני שיחזירנו לו והדיין כופר וגם טוען לו יהא כדבריך לאו בע"ד דידי את אם יבא אותו פלוני אשיב לו. עיין זה בשבו"י ח"א סי' קל"ה:

עא קהל שיש להם תביעה על יחיד שדר בעיר אחרת אם מחויב לילך לדון לפני הב"ד שבעיר הקהל עיין בדיני זט"ה כלל ל"א סי' ל"ז:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה