אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל יד

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל יד

כללים - כלל יג

דיני גביית בע"ח:

א ראובן נתן מעות לשמעון בעיסקא לקנות מלח לשותפות ועשו ביניהם שטר שותפות בעדים וקנה שמעון מלח והניחו ברשותו ובא בע"ח של שמעון ולקח המלח בעד חובו באמרו שאינו מאמין לשמעון ואולי לקח המלח. לעצמו ולא בשביל העיסקא של ראובן וחזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו עי' בחו"מ סימן צ"ט באם ידוע שיש לו עיסקא מאחרים לא שייך חזקה זו ועי' בנטע שעשועים סי' מ"ב שזיכה את ראובן בדינו:

ב לוה שחייב לבעלי חובות הרבה.

ואין לו די סיפוק לשלם לכולם ויש בידו סחורה שקנה מבע"ח אחד בהקפה והוא בעין. אם זה הבע"ח קודם לגבות חובו מסחורה שלו. עיין בעטרת צבי בתקנת ארבע ארצות דזה הבע"ח קודם לגבות מן הסחורה. ודעת הב"ח בסימן צ"ו סכ"ג דלאו דוקא אם הסחורה בעין אלא אף מסחורה דאתי מחמתי'. ובתשו' צ"צ בסי' קי"ז השיג עליו והוכיח דדוקא אם הסחורה הוא בעין וכן מבואר בתקנות ארצות. ועיין בבאה"ג חו"מ ססי' צ"ו שכתב דבין אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין או הסחורה דאתי מחמתי' הוא קיים גובה זה הבע"ח מן הסחורה ואין לבע"ח אחרים חלק בה. ועיין בכנה"ג סי' ק"ד בהגהותיו על הטור אות י"א ובסי' ק"ח ובבית שמואל סי' צ' שגם דעתם כן הוא. ועיין בשו"ת בית יהודה בסופו במנהגי עסקות סעיף א' שכתב שמורו הרב ז"ל פסק כן להלכה ולמעשה. ועיין להגאון חיד"א בספרו חיים שאל סי' ע"ד אות ט"ז שציין סברת הפוסקים בזה. והביא בשם הרב אדמת קודש ח"א סי' כ"ז דזכר עשה לדברי החולקים על הב"ח והסכים דנקטינן דלא כהב"ח. ועיין בס' זכור לאברהם חחו"מ אות גבייה שהביא לשון הרב חיים שאל בח"ב סי' ל"ח אות ל"א וז"ל. ראובן מכר סחורה לשמעון בהקפה ומת שמעון. והן רבים עתה בע"ח. הסכמת האחרונים דיד כל הב"ח שוין בהסחורה ובכל נכסיו ודלא כהרב ב"ח עכ"ל. ועיי"ש בזכור לאברהם שהביא בשם הרב מטה שמעון סי' ק"ד בהגה"ט אות נ' דהיכא דהוא עיסקא כ"ע מודו דהסחורה הוא לבעל העיסקא. ואין לבע"ח אחרים לגבות ממנו. ועיין בדבר משה ח"א חאהע"ז סי' מ"ג שכתב דצריך עדים שידעו בבירור דנקנו אלו הסחורות במעות השותפות דאפשר שקנה סחורה זו במעות עצמו יעוש"ב:

ולפענ"ד יש להביא ראיה לשיטת החולקים על הב"ח מהרי"ף והרא"ש בפרק המקבל בסוגיא דאמרו נהרדעא השתא דאמרת פלגא מלוה וכו' אמר רב אידי בר רבין ואם מת נעשה כמטלטלים אצל בניו. רבא אמר וכו'. וכתב הרי"ף והלכתא כרבא בתרווייהו הלכך וכו'. מוכח שם מהרי"ף והרא"ש דכל היכא דבאו הסחורות לרשות הלוה חולקים כל הבע"ח כפי חלקם רק הכא בעיסקא אינם גובים מהטעם שכתב הרי"ף דהלכתא כרבא דלא קני לי' מותנא אלא לאיעסוקי בלחוד. ואם מת הדר עיסק' למארי'. והוא ראיה נכוחה. וכן מוכח מהרב המבי"ט בח"א סי' קי"ט ובתשוב' מהר"א ששון סימן מ"ח וסי' ק'. וכן מבואר בתשוב' מהרש"ך ח"ג סי' ע"ג. ובתשובת מהרי"א סי' של"ח. וכן משמע בסמ"ע סי' צ"ט ס"ק ז'. וע' בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט שהביא דעת המבי"ט והחולקים עליו במי שמכר צמר לחבירו בהקפה ונתן הלוקח למוכר שטר על סך המעות ולא משך עדיין את הצמר לביתו ומת הלוקח. ותפס בע"ח. של הלוקח את הצמר מבית המוכר. דלהמבי"ט נתחייב המוכר ליתן הצמר ללוקח כיון שנתן לו שטר תמורת הצמר א"כ מהני תפיסת הבע"ח. ולהחולקים שם וכן הוא דעת הש"ך לא נתחייב ליתן לו הצמר וכיון שלא הוה קנין לא מהני תפיסתו עיי"ש בש"ך באורך. מוכח מזה דכולם מודים דהיכא דקנה הלוקח הצמר בקנין גמור אז מהני תפיסת הבע"ח אף שהלוקח חייב גם להמוכר בעד הצמר שמכר לו בהקפה והסחורה הוא בעין ת"י מ"מ מהני תפיסת הבע"ח אף מרשות המוכר מכ"ש היכא שהמטלטלים הם ברשות הלוה ואין המוכר מוחזק בהם שאין לו זכות קדימה לגבות מהם לבדו:

שוב ראיתי שכתב דו"ז בקצוה"ח סי' צ"ט ס"ק א'. ובנתיבות שם בחידושים ס"ק ב' שנהגו עכשיו עפ"י תקנת המדינה דאם לקח סחורה בהקפה והסחורה הוא בעין הוא קודם לגבות ממנה חובו.

ואפילו הלואה בעיני' נמי קודם לכל הבע"ח כן סיים שם בקצוה"ח. ועיין בנוב"י מה"ת חחו"מ סי' למ"ד שכתב דאף להב"ח ודעימי' דיש לבעל הסחורה דין קדימה היינו דוקא המוכר בעצמו. אבל אם אחד נתערב להמוכר בעד הלוה. ועתה הערב רוצה לגבות מהסחורה מחמת שהוא צריך לשלם להמוכר. אין לו דין קדימה והוא שוה לשאר בע"ח:

שוב מצאתי להגאון רמ"ס בתשוב' חת"ס חחו"מ סי' נ"ה שנשאל באחד שמת ונשאר חייב לנושים הרבה. ונמצא בעזבונו סחורה שידוע שלקחה בהקפה. אם הבע"ח של הסחורה הוא מוקדם לשאר בע"ח באותו סחורה והכריח הגאון בראיות דמדינא אין לבעל הסחורה קדימה דלא כהב"ח. רק הוא מתקנ' הארצות ונ"ל שלא היתה התקנה רק כשהלוה חי די"ל שמתחלה לקח הסחורה בהקפה אדעתא שלא ישלם. אבל כשמת הלוה ולא נמצא לשלם לא היתה התקנה. וכתב שאח"כ ראה לשון התקנה בסוף ספר מסגרת השלחן ומבואר שם דהיתה התקנה בבורח וזולת זה לא נתפשטה התקנה במדינותינו וגם התומים לא הביאה. סוף דבר פסק בנ"ד שאין לו קדימה עיי"ש. והנה מש"כ הגאון הנ"ל שלא נתפשטה התקנה במדינותינו עכ"כ רק במדינתו. אבל במדינת פולין הלא שני גאוני הדור הקצוה"ח והנתיבות מעידים שנהגו לפסוק כהתקנה. וכן פסק בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' ל"א דאם הסחורה הוא בעין המוכר גובה אותה:

וכן מצאתי בשו"ת ס' יהושע להגאון אב"ד דק"ק טארניפאל סי' קכ"א שפסק שם עפ"י התקנה הנ"ל באחד שלקח מאה ככר מלח בהקפה עד זמן ידוע. ובא בע"ח אחר של הלוקח למשכן המלח בעד חובו בכח השופט והמוכר הוכרח להעמיד ערב להבע"ח הנ"ל עד יצא משפטם לאור בד"י. ויש עדים שנתן לו מאה ככר מלח בהקפה ועדיין לא הגיע זמן הפרעון. והממשכן טוען פן עשו המוכר והלוקח קנוניא כדי להבריח. ופסק הגאון הנ"ל דאף דאין אנו יודעים אם זה הוא המלח בעצמו שהקיף לו המוכר. מ"מ מחזירין המלח להמקיף מצד תקנת הארצות והכי נהוג וגם טענתו לאו טענה היא נגד העדים. אך דבסחורה אפשר דלא שייך חזקה א"א פורע תוך זמנו כמבואר בש"ך סי' ע"ח. ע"כ יש להשביע להמקיף שלא נפרע עדיין בעד המלח. ע"כ תורף תשובתו. ועיין בפ"ת לחו"מ סי' צ"ו ס"ק ב' ובמהר"ם שיק יו"ד סי' שכ"א ובשו"מ מהד"ד ח"ג סי' ח':

ג לוה שיש עליו בע"ח הרבה ואין די סיפוק לשלם לכולם שהדין מבואר בחו"מ סי' ק"ד שחולקין במטלטלים כולם בשוה חלק כחלק אף דחוב האחד מרובה משל חבירו עיי"ש. יש לעיין בדינא אם יש לבע"ח אחד שני שטרות. אם חולקים לפי מספר האנשים ונוטל רק חלק אחד. או חולקים לפי מספר השטרות ונוטל בעל הב' שטרות שני חלקים. הנה בתשובת הב"ח סי' ל"ה מחלק בין שטרות גמורים בעדים שנזכר בהם שם המלוה שאינם יכולים למכור או ליתן שטר כזה רק בכו"מ. אז אין חולקים לפי השטרות רק לפי האנשים אבל בשטרי ממרמו"ת שנוהגין האידנא. שיכולים למכרם בלא כתו"מ חולקים לפי השטרות. ובתשו' צ"צ סי' ט"ו דחה דבריו ופסק דתמיד חולקים לפי השטרות. אולם בשו"ת גבעת שאול סי' סילק תלונותיו והוכיח דהעיקר כהב"ח:

ועיין בשבו"י ח"א סי' קנ"ו שפסק כהצ"צ ודחה דברי הב"ח. ופסק דחולקין לפי השטרות וכן פסק בשו"ת נאות דשא סי' י"ח וסי' י"ט. ובשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ט. ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ק"ד (ועיי"ש בשואל ומשיב לענין ההוצאות ושחדים שהוציאו עד שגבו החוב אם מחלקין ההוצאות לפי ממון חוב שלהם. וע"ש בזה באם אחד מהם פוגם שטרו) ועיין בש"ך סי' נ"ג ס"ק ב' שמוכח משם שדעתו דחולקין לפי השטרות. ועיין בתומים סי' ק"ד ובנתיבות שם בביאורים ס"ק ח'. ועיין להגאון מו"ה מאיר א"ש בתשובותיו אמרי אש חחו"מ סי' י"ב שכתב הכרעה חדשה בענין זה איך לחלוק. וכתב שהסכמת רוב האחרונים דלא כהב"ח יעו"ש. ועי' בשו"ת פני יהושע ח"א חחו"מ סי' יו"ד ובח"ב סי' צ"א שהוכיח בראיות שחולקין לפי השטרות:

ד ב' אחים שחלקו והיה להם שט"ח על ראובן ומת ראובן ויצאו עליו בע"ח הרבה ואין סיפוק לפרוע לכולם שהדין מבואר בסי' ק"ד דחולקים בשוה. ועתה האחים תובעים ליתן להם שני חלקים באמרם דיש להם דין שני בע"ח. עיין בס' זכור לאברהם ערך גבייה בשם שמן המור סימן ט' דהני אחים לחוב אחד נחשבים:

ה גזל אי דינו כמלוה ע"פ ואין הנגזל גובה מיורשים ולקוחות או דינו כמלוה בשטר עיין במהרי"ט בראשונות סי' ט' שנסתפק בזה. וע' בשי"מ מהד"ג ח"א סי' רי"ז שהשואל תפס עליו שהוא ש"ס מפורש בב"ק ד' ע"ב דהוא מלוה בע"פ והגאון המשיב תירץ ע"ז:

ו ראובן היה חייב לשמעון חוב אחד שלוה ממנו וגם חוב אחר מחמת שנעשה בשבילו ערב ליהודה והוכרח שמעון לשלם ליהודה. וגם חייב ראובן ללוי.

ואין ביד ראובן די סיפוק לשלם כל החובות הנ"ל שהדין בסי' ק"ד שיחלקו ביניהם בשוה. ועתה שמעון תובע לחלק הנכסים לשלשה חלקים מחמת שהוא עומד גם במקום יהודה ויטול שני חלקים. ולוי טוען לחלק לשני חלקים כיון שכבר פרע שמעון ליהודה לא חשיב רק כבע"ח אחד. עיין בזכור לאברהם חו"מ ערך גבייה. שבא עובדא זאת לפניו ונסתפק בזה מה הדין נותן. ואח"כ כתב דאפשר יתברר נדון זה מדין המבואר באחרונים בענין אם יש לאחד ב' שטרות:

ז עיין בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' מ"ם שכתב דאם אין ללוה לפרוע לכל הבע"ח. דאין בנכסיו דין קדימה מחמת תקנות ארצית וכש"כ במטלטלים דמדינא אין בהם דין קדימה לאהמ"ח וכ"כ בסמ"ע סי' ק"ד אולם בפני יהושיע בק"א סי' רכ"ט הרבה להשיב והעלה דהוא ספיקא דדינא ובננוע שעשועים סי' מ"ם הוכיח כהסמ"ע לענין גביות מטלטלים בע"ח מאוחר ומוקדם שוים וע"ש בסי' ק"ד בפ"ת ס"ק ג'). ובא בע"ח אחד להשתלם ריוח מנכסיו עפ"י הית"ע שיש לו. ועי"ז יחסר לשאר בע"ח מקרנם. ודאי הם קודמים ליטול קרנם. ואין הבע"ח נוטל שום ריוח עד שישתלמו הם קרנם.

ואפילו יש לשלם לכולם ויש מזומנים ומטלטלים וקרקעות. נוטלים הקרן ממזומנים ודוחין לבעל העיסקא ליטול הריוח ממטלטלים וקרקעות כיון שאינו מפסיד ממון מכיסו. כמו שכתב הרמב"ם פי"ז מה' אישות ופסקו בא"ה סי' ק"ב סעיף ג' ד' לענין שתדחה האשה מפני הבע"ח לגמרי מטעם שהאשה לא חסרה דבר. ובע"ח נתן לו מעות מכיסו. ולפ"ז אין אנו צריכים לטעם הסמ"ע בסי' רפ"א דבע"ח קודם לשטח"ז משום דהוא ירושה. דבלא"ה כיון דבע"ח הוציא מעותיו וזו הבת לא חסרה דבר בע"ח קודם. ועיין מה שכתבתי לקמן סי' י"ז בשם השער משפט:

ח מי שקיבל בעיסקא מכמה בני אדם. או בשטרי עיסקות שלנו הנעשים עפ"י תיקון מור"ם ז"ל. ועתה נמצא ביד המקבל העיסקא. סחורה שאינה מספקת לחלק לכולם כדי חובם. אם חולקים בשוה במטלטלים כדין שאר בע"ח כמו שמבואר בחו"מ סי' ק"ד דאין במטלטלים דין קדימה. או חולקים לפי ערך ממון ע' בשער משפט סי' ק"ד ס"ק ח'. ועיין לעיל סי' ז' מה שכתבתי בשם הר הכרמל:

ט ראובן לוה מעות משמעון ושיעבד לו במשכון הפקדון שיש לו ביד אחר. עיין תשו' בית אפרים חחו"מ סימן כ"א בפיסקא ראשונה המתחלת ועוד נראה שפסק דלא קנה המשכון ויכולים שאר הבע"ח לגבות ממנו וחולקים עם שמעון בשוה כדין גביות מטלטלים יעו"ש:

י לוה שחייב לשני בעלי חובות. אחד יש לו כת"י בנאמנות ואחד יש לו שטר בעדים. והשטר הוא מאוחר להכת"י. ולא נמצא די נכסים להגבות לשניהם מי קודם. עיין שער משפט סי' ע"א ס"ק ט' דמסיק לדינא דאף שהלוה מודה בכת"י. מ"מ קודם בעל השטר לגבות חובו ובעל הכת"י יפסיד עיי"ש מש"כ טעמו ונימוקו:

יא ראובן היה לו פס"ד על שמעון שחייב לו מנה וסירב ורצה ראובן לגבות משכירות ביתו של שמעון והראה לוי כת"י בעדים איך ששמעון חייב לו מנה ובאם לא ישלם לו עד ר"ח חשוון אזי ביתו הוא מושכר לו מעכשיו על ב' שנים רק כשישלם לו המעות יחזיר לו ביתו וראובן טוען שמא נפרע משמעון ואף ששמעון מודה אולי עושים קנוני' עליו עי' בשו"מ מהד"ג ח"ג סי' קנ"ח:

יב שכ"מ שחייב לאחרים בשטרות. ואמר קודם מותו מנה לפלוני בידי בע"פ או פקדון. ולא נמצא בנכסיו כדי להגבות לכולם. אינו נאמן לחוב לאחרים בהודאתו דלענין הדיוט לא אמרינן א"א חוטא ולא לו כן מבואר בנמק"י ס"פ ג"פ. ובפמ"א ח"ב סי' צ"ב והובא בשער משפט סי' רנ"ה ס"ק ב': יג בדין המבואר בחו"מ סי' צ"ט סעיף א' דאם המלוה בא לגבות שטר חובו מהלוה והלוה אומר שהוא חייב גם לאחרים בע"פ דאינו נאמן בהודאתו לחוב לבעהש"ט. עיין בשער משפט סי' ל"ז סס"ק ב' שכתב דבשני שותפים שיצא עליהם שטרות ואומרים שחייבים גם לאחרים בע"פ נאמנים מצד שני עדים. דכיון שמסלקים עצמם מהממון ואינם נוגעים בדבר הוי עדים ולא חיישינן לקנוניא ומסיק בצ"ע:

יד בע"ח שבאו לגבות מלוה ממטלטלים שיש לו. וטוען הלוה שהוא חייב גם לאחרים הדרים בעיר אחרת ואין די סיפוק בנכסיו לשלם לכולם ע"כ רוצה שיחלקו הנכסים לכל הבע"ח ולהניח חלק הבע"ח שאינם לפנינו אצל הב"ד עד שיבואו. והב"ח שבכאן טוענים להגבות להם כל המטלטלים כדי חובם כיון שאין לפנינו תובעים אחרים. והדבר ידוע שהלוה אומר אמת שהוא חייב לאחרים. עיין בב"י חו"מ סי' ק"ד מחודש ג' דמייתי תשובת מיימוני בזה דפסק דהדין עם הלוה דלא מפקינן מיני' מטלטלים המגיעים לחלק הבע"ח שאינם לפנינו. והב"י חולק על תשובה זו. ופסק דכופין את הלוה לפרוע לבע"ח שהם לפנינו. ועיין בב"ח סי' הנ"ל שתמה על הב"י וכי משום שהבע"ח האחרים אינם בפנינו יפסידו חובם. אלא כך הוא הדין שאם יש עליו חובות הרבה ואין דין קדימה במטלטלים חולקים יחד בשוה לכל בע"ח ואלו שהם לפנינו נוטלים חלקם. והבע"ח שהם במדה"י חלקה יהא מונח בב"ד עד שיבואו ממדה"י. ועיין בתשו' צ"צ סי' קי"ח שהסכים למורו הב"ח וכתב שהדין דין אמת והוכיח כן מלשין רבינו יינה. וכן מבואר בהדיא בפסקי רקאנטי סי' הקכ"ד. וסיים שכן הסכימו עמו הב"ד ופסקו כן הלכה למעשה וע' בסי' ק"ד בבאה"ט ס"ק י"א וגפ"ת סק"ד:

טו מי שיש לו על אחד כת"י בנאמנות רק לא נכתב בו נאמנות נגד יורשיו ועתה מת הלוה וצוה קודם מיהו שהוא חייב לי. וגם עוד להרבה אנשים בע"פ. ולא נשאר בעזבונו לסלק אף החצי ממה שהודה שהוא חייב. ע' בשו"ת חסד לאברהם סי' חי שפסק דבעל הכת"י גובה כל חובו בלא שבועה. ובהנשאר יחלקו שאר הנושים. וכן פסק בשו"ת תועפת ראם חח"מ סי' ה':

טז מי שמת והניח יתומים קטנים. שהדין שאף בשט"ח מקיים אין גובין מנכסי יתומים קטנים רק אם הוא בתוך זמן הפרעון כמבואר בסי' ק"ח סעיף ג' ובריש סי' ק"י. ויש עליו שני בע"ח ולא נשאר נכסים רק כדי חובו של אחד מהם. ואחד מוקדם ואחד מאוחר. ולהמוקדם כבר הגיע זמן פרעון בחייו ולהמאוחר היא עדיין בתוך זמני. מי קודם לגבות. והספק הוא כיון דהא דאין גובין בשט"ח מיתומים קטנים. וכן הא דאין מקבלין עדות בפני יתומים קטנים הוא רק תקנה לתועלת היתומים וא"כ כאן דאין תועלת ליתומים כלל דאם לא יגבה המוקדם יגבה המאוחר שהוא בתוך זמנו. א"כ הנ"מ רק בין המוקדם להמאוחר ולגבי המאוחר מועיל השטר מוקדם וגם יוכל לקיימו בעדים כיון שאינו מקיים נגד היתומים רק נגד הבע"ח המאוחר.

וכן יש להסתפק בהניח אלמנה ובע"ח מוקדם והיתומים קטנים ואין בנכסים לפרוע כ"א החוב או הכתובה דהדין דכתובת אשה נפרעין אף מיתומים קטנים אולי כאן יגבה הבע"ח כיון דאין כאן תועלת ליתומים כלל. וכן בשני בע"ח אחד מוקדם ואחד מאוחר והמאוחר מקיים והמוקדם אינו מקוים אי מקיימין השטר מוקדם מטעם הנ"ל כיון שקבלת העדות הוא רק נגד הבע"ח מאוחר שאם לא יקיים יגבה המאוחר ואין להיתומים תועלת כלל במה שלא נגבה עדות נגדם. עי' בכנה"ג סי' ק"י בהגה"ט אות ב' ואות י"א בשם מהרשד"ם אה"ע סי' קמ"ט והחו"מ סי' שע"ד שמקבלים העדות בכה"ג וסיים שמכמה שו"ת לא משמע הכי ועי' בשו"מ מהד"ק ח"א סי' רפ"ד ורפ"ה שתירץ ופסק כמהרשד"ם. ועיין ברדב"ז ח"א סי' ע"ט. וע' בשער משפט סי' ק"י ס"ק א' מה שהשיג עליו:

יז מי שהתחייב עצמו לאחד בדבר שלא היה חייב. וגם חייב לאיש אחר שלוה ממנו מעות או בעד סחורה. ואין ידו משגת לשלם לשניהם. פסק בשער משפט סי' מ"ם ס"ק א'. דנגבין מה שנמצא בידו להמלוה שלוה לו מעות כמו בכתיבת אשה ובע"ח שכתב הרמב"ם הטעם שמגבין לבע"ח קודם מפני שהאשה לא הפסידה כלום מכיסה ה"ה הכא דזה שנתחייב לו במה שלא היה חייב לא הפסיד כלום מכיסו. וע' מש"כ בכלל זה לעיל סי' ז':

יח עיין בברכי יוסף על חו"מ סי' י"ב אות י"ד. שכתב בשם מהרש"ך ח"ג סי' ח' על ליה שירד מנכסיו ורוב הסוחרים רוצים לפשר עמו והמיעוט אינם רוצים בפשרה שראוי לכוף להמיעוט שיפשרו ג"כ והביא תשובות האחרונים שנסתייעו ממהרש"ך הנ"ל לנדונם:

יט לוה שחייב לעכו"ם ולישראל שמבואר בחו"מ סימן ק"א סעיף י"א דיגבה הישראל תחלה עיי"ש בכנה"ג אות כ"ו שכתב שאין זה אלא כשאין הפסד ללוה שבשיווי שרוצה העכו"ם ללוקחה גם הישראל לוקחה. הא לא"ה פורע לעכו"ם. וחביריו חלקו עליו יעו"ש. ועיין בזכור לאברהם חו"מ ערך גביית מלוה שהביא בשם ספר עולת שמואל למהר"ש פלורונ"ט חחו"מ סי' ג' דלמד מזה דמכ"ש בעכו"ם הבאים בחרב וחנות דודאי יפרע להם קודם ובזה אף החולקים מודים. ועיי"ש במטה שמעון מאות כ"ג והלאה עוד בזה:

כ בדין המבואר בח"מ סי' ק"ג סעיף א' בהג"ה והוא מתשו' הרא"ש בענין שומת קרקע של לוה דאם מגיע להמלוה מנה והקרקע נישומת ביחד בחמש מאות זהובים דאין אומרים למלוה קח לחובך חמשית הקרקע. אלא שמין כמה שיכול למכור מזאת הקרקע במנה לבדו. שלפי שומא זו יגיע למלוה יותר מחמשית הקרקע. ושמין כפי שיכול למכור מיד עיי"ש. עיין בשו"ת צ"צ סי' כ"ז. שפסק דהיינו דוקא אם אין שם בע"ח. אחרים על הלוה. אבל אם יש בע"ח מאוחרים על הלוה שע"י שומא זו יהיה פסידא לבע"ח מאוחרים שימצאו פחות לגבות מהקרקע וודאי דחיישינן לפסידא דידהו. ולא יטול המוקדם אלא חמשית הקרקע כפי שומת כל הקרקע בכלל.

ועיין בשי"ת חכ"צ בתשובות הנוספות שנדפסו בסופו סי' כ"ח שהשיג עליו ופסק דהדין עם המוקדם. ושמין לו כפי ששוה למכור חלק מהבית בעד חובו. וכפי הזמן שבא לגבות ולא כשיזדמן קינה. וגם בס' שער משפט סי' ק"ג ס"ק א' השיג על הצ"צ הנ"ל. ועיי"ש בסמ"ע ס"ק א' ובמחבר סעיף ה':

כא לוה שאין לו לשלם חובו במעות רק בקרקע ומטלטלים והמלוה טוען שאינו רוצה לירד לשומא רק הלוה יטריח עצמו וימכור וישלם במזומנים. עיין שו"ת שתי הלחם סי' יו"ד שפסק דהדין עם הלוה להורידו לשומא. והשומא יהיה כפי העת והזמן שיוכל המלוה למוכרם מיד שלא יצטרך לחזור ולמכור בעיירות או להמתין עד שיתייקרו או עד שימצא קונים. ועיין בסמ"ע סי' ק"ג ס"ק א':

כב ועיי"ש בתשובה הנ"ל שהעלה דהא דמבואר בחו"מ סי' ק"א סעיף וא"ו דבמוכר סחורה לחבירו מחויב הקונה לשים לו במזומנים ולא בשומא. היינו דוקא אם לא זקפם עליו במלוה. אבל אם כתב עליו שטר אף שלא כתב שום הרחבת זמן לפרעון. מ"מ מאותו שעה שכתב השטר הוי כמו מלוה ויכול לסלקו בשומא. ועיין בסמ"ע שם ס"ק יו"ד וצ"ע:

כג בע"ח שבא לגבות חובו משטרות או כת"י שיש לו ללוה על אחרים. והלוה אומר שהשטרות הנ"ל הם פרועים או אמנה. עיין בזה חידושי דינים בשער משפט סי' מ"ז. ובסי' פ"ו ס"ק וא"ו יעו"ש:

כד בדין מסדרין לבע"ח. אם יש ללוה חוב אצל אחרים אם מגבין למלוה כל המטלטלים של הלוה בלי סידור. והלוה יגבה די מחייתו מבע"ח שלו. או גם בזה מסדרין לו למחייתו פן לא יוכל לגבות החובות עיין בזה בשער משפט סי' פ"ו ס"ק ג' שמסיק שצ"ע לדינא:

כה הא דמבואר בחו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ה. שאין בע"ח גובה מכסות אשתו. עיין בשער משפט סי' הנ"ל ס"ק וא"ו שכתב דהיינו דוקא אם הלוה חי אבל לאחר מותו הבע"ח גובה מכסות אשתו. ואף שיש לה כתובה הבע"ח קודם כמבואר באה"ע סי' ק"ב דאם לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם דין קדימה הבע"ח קודם. א"כ גם בבגדים כיון דמבואר בש"ס פ' נערה שנתפתתה בהלכתא דאלמנה שמין מה שעליה לגביית כתובתה בפרש"י שם דלא אקני לה שיהיה שלה אלא כל זמן שהיא תחתיו נמצא דהוי כמתנה ע"מ להחזיר דבע"ח גובה הימנו יעו"ש. ועיין בדין כ"ט:

כו אלמנה שהיא חייבת ועדיין לא נשבעה על כתובתה ובא הבע"ח לגבות מהתכשיטין שלה ומבגדי שבת ויו"ט באומרו שהתכשיטין הוי נכסי צ"ב שגובית בלא שבועה על הכתובה כמבואר באה"ע סי' ס"ח וסי' צ"ו וגם שכבר תפסה בהם מחיים. א"כ הרי שלה ובע"ח גובה מהם ע"ש ברמ"א סי' ע"ז סעיף ג' ובסי' פ"ה ובב"ש סימן צ"ח ס"ק א' דהיכא שלא נכתב בכתובה בפרטיות שהכניסה לו תכשיטין אלו בסך פלוני רק נכלל הכל במעות סכום הכתובה הוי הכל כחוב מעות על בעלה ואינה גובית בלא שבועת כתובתה עי' זה בביאור בשו"ת ר' ענזיל סי' ל"ג:

כז אם יכול הבע"ח לגבות מבגדי בתו אשר הכין לה אביה לצורך נישואי' עי' בנדרי זריזין בכנויי נדרים דף ט"ו ע"ב שדעתו דאף המחבר בסי' צ"ז מודה שאין גובה מהם יעו"ש טעמו:

כח אשה או אביה שתפסה מעות נדוניתה שהכניסה מאביה מחמת שראתה שבעלה הוא בע"ח גדול ותפסה כדי לבטוח מזונותיה או נדוניתה או כתובתה אם מהני תפיסתה שלא יוכל הבע"ח לגבות ממנה עי' בחו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ה כ"ו ובאחרונים שם ובחו"מ וב"ש סי' צ"ג ס"ק ב' וסי' פ"ה בב"ש ס"ק ל"ט ובבית מאיר רסי' צ"ג ובשו"ת ר"י אסאד חא"ע סימן מ"ט:

כט אם הבע"ח יוכל לגבות מתכשיטין ובגדי אשת הלוה עיין בחו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו ועמש"ל בדין מ"ג. ועיין בדיני תפיסה כלל קי"ב סי' ו' ועיין בזכור לאברהם ח"ב חאה"ע ערך תכשיטי אשה:

ל בע"ח שהפקיר נכסיו אם יכול המלוה לגבות מהם ולא יועיל הפקרו עי' בסמ"ע וט"ז סי' רמ"ה סעיף יו"ד ושו"מ מהד"ה סי' נ"ז:

לא אם בע"ח יכול לגבות מחפצים שהקדישם הלוה שיתנו לאחר מותו לביהכנ"ס או לביהמ"ד ועדיין הלוה חי עי' בשו"מ מהד"ג ח"א סי' ע"ה ובמהד"ד ח"ג סי' ק"ל:

לב עיין בספר כסא אליהו על החו"מ סי' צ"ח בקונטרס אחרון שכתב דדין הסידור לבע"ח הוא על חוב דוקא.

אבל אם התחייב עצמו בדבר שאינו חייב אין בו סידור בע"ח וא"צ לשבע שבועת אין לי כן מתבאר מתשובת הרא"ש בשידוכין דנתקלקלו החובות. וציין לעיין בתשובת מהר"ם אלשיך סי' פ"ו. וחפשתי שם ולא מצאתי שום רמז מזה. ואולי הוא ט"ס וצ"ל בתשובת מהר"ם אלשקר:

לג ראובן שחייב לשמעון ואומר שאין לו מה לשלם. אם יש רשות לחובשו בבית האסורים עד שישלם. עיין מהרשד"ם חחו"מ סי' ש"צ שהוכיח מסוגיא דפסחים פרק האשה על מתניתין דוכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים ששוחטין עליו הפסח דאמר רבה בר ר"ה א"ר יוחנן לא שנו אלא בית האסורים של עכו"ם. אבל בית האסורים של ישראל שוחטין בפני עצמו. ופירש"י שם בית האסורים של ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון משמע מזה שיש רשות לב"ד של ישראל לחבוש בבית האסורים למי שחייב ממון. אמנם מ"מ היינו דוקא למי שידענו או שנראה לב"ד לפי ראות עיניהם שיש לו במה לשלם. והוא עושה עצמו כמו שאין לו. אבל כשנכיר באיש ההוא שנשא ונתן באמונה אלא שעתה אומר שאין לו במה לפרוע ודאי דאסור לכופו אלא נשבע שאין לו עיי"ש:

לד ראובן ושמעון החליפו בתיהם זה עם זה והחזיק כל אחד בשלו באופן שכל אחד מהם קנה ביתו של האחר בקנין המועיל. וכחצי שנה אח"כ יצא שט"ח בקנין ועדים ושעבוד נכסים על ראובן בכפליים מה ששוה השני בתים. ובא המלוה בכח שטרו לגבות הבית שהוא בני חורין. וגם הבית שביד שמעון מפני ששעבודו קודם לקנין שמעון. ושמעון טוען שאין לו זכות בבית שלו שהוא עתה ביד ראובן כיון שהיה שלו תחלה יוחזר לו מפני אחריותו אע"פ שלא כתב אחד לחבירו אחריות הרי קיי"ל אחריות טעות סופר. עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"ז ובשו"ת צ"צ סימן ד' שפסקו דהדין עם המלוה וגובה משני הבתים. וחילי' ממ"ש הרשב"ם בפ' ח"ה ד' מ"ג בענין שותפים אם מעידים זה לזה יעו"ש. ולפע"ד אין דבריו מוכרחים עיין פירוש הרשב"ם בסמ"ע סי' ל"ז ס"ק ה'. ועיי"ש מ"ש דו"ז בקצוה"ח ס"ק ג'. ובנתיבות בביאורים ס"ק הנ"ל ועיין בעטרת צבי בסופו בשו"ת סי' ל"ט ובהגהת אמרי ברוך. שוב מצאתי בשבות יעקב ח"א סי' קנ"ג שחולק עליהם: לה אחד שלוה מראובן ושמעון מכל אחד סך מסוים והפסיד בסחורתו. וקדם ראובן וגבה מעותיו ממלוה שהיה לו ללוה ביד איש אחר בידיעת והסכמת הלוה ועתה תובע שמעון מראובן להחזיר לו החצי ממה שגבה. כי ישים עליו שם בורח. ומבואר בתקנת ארבע ארצות שהגובה מחויב להחזיר החצי. עיין בזה בשו"ת השיב משה סי' צ' שהאריך קצת ומסקנתו דאין לזה דין בורח עיי"ש:

לו דיני תקנות ארצות ודינים הנוגעים לתקנות בורח עי' בכלל קי"א סי' י"ז:

לז ראובן תובע משמעון שלקח שעבודו מן העכו"ם שהרי נכסי העכו"ם משועבדים לו על שט"ח שיש לו עליו. ושמעון משיב שהעכו"ם היה חייב לו חוב בע"פ. וגם טוען שמעולם לא ראה שט"ח של ראובן.

עיין בשו"ת מהר"י ברונא סי' רכ"ג שהעלה דשמעון פטור מכמה טעמים. א' כיון דהשט"ח של ראובן לא נחתם בשופט הערכאות אית למיחש לזיוף. וגם מצי שמעון למימר דכבר פרע לו העכו"ם. ורגילים העכו"ם דשבקי לשטרייהו ביד ישראל. ואף דהעכו"ם מודה שלא פרע לראובן. חיישינן שעשה קנוניא עם העכו"ם: לח ועיין בתשובת הב"ח הישינות סי' כ"ו. נידון כזה שראובן ושמעון היה להם שטרי חובות על עכו"ם אחד. ושמעון הקדים עצמו וגבה מן העכו"ם הקרקע ועתה ראובן תובע אותו שהזיק שעבודו שהרי שטרו על העכו"ם הוא מוקדם לשטר של שמעון ופסק הב"ח דאם בדיניהם זכה שמעון. גם אנן דיינינין לי' כן. דכיון דשניהם באים בשטרות מכח העכו"ם. כ"ע מודים דבזה הולכים אחר דינא דמלכותא יעו"ש. וכ"כ בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' מ"ח מ"ט ועיין בסמ"ע סי' ק"ד ס"ק ה' ומש"כ דו"ז שם בקצוה"ח ס"ק וא"ו ובנתיבות בביאורים ס"ק ג'. ועיי"ש במחבר סעיף ט"ו:

ראובן ושמעון היה להם חובות בע"פ אצל עכו"ם אחד וגם היה חייב לעכו"ם אחר והלך העכו"ם הנושה ועשה פענדונג בערכאות ולקח המטלטלים של העכו"ם החייב לביתו. ולאשר ראובן ידע שהמטלטלים שוים יותר ויש בהם גם כנגד חובו הלך וקנה מן העכו"ם התופס את המטלטלים את החוב וכל הזכות שלו ולקח את המטלטלים עפ"י הערכאות לביתו כדי לגבות מהם את חובו. והקדים שמעון ועשה בערכאות סאפער- פענדונג על המטלטלים עבור חובו ורוצה לגבות חובו מן המטלטלים עי' בתשובת מהרי"א הלוי בח"ב סי' קכ"א שהסכים להשואל שיפה פסק כמבואר בסי' ק"ד סעיף ג' דבמטלטלים אם קדם אחד וגבה אין מוציאין מידו ואם ילך שמעון בערכאות להוציאם מיד ראובן מחויב הוא עפ"י דתה"ק להחזירם לראובן כמבואר שם במחבר. וגם מצד שכ' שם המחבר והרמ"א בדין ההכרזה ובדין מושל העיר מכח דד"מ אין שמעון זוכה בנ"ד כאשר ביאר שם. וגם מה שתפס ראובן על ידי ערכאות מהני כאן כמ"ש בנוב"י מהד"ת סימן ל' (הובא שם בפ"ת ס"ק ג') וגם מה שהביא שם הנוב"י בשם המהרשד"ם בנדון דידי' דלא מהני תפיסה ע"י ערכאות המעיין שם במהרשד"ם סי' קמ"ה יראה דלא שייכי טעמים שלו לנ"ד. ואף דהיה התפיסה בלא שומא כבר הכריעו כל האחרונים כהש"ך דבמטלטלים מועיל תפיסה בלי שומא ע"כ זכה ראובן בתפיסתו:

לט אחד שכר גו"ט או בית מעכו"ם על כמה שנים והעכו"ם היה חייב לישראל בשטר אינטאבלירט על הבית מכבר והלך המלוה וטרף בערכאות את הבית הנ"ל עבור החוב הנ"ל ותובע ממנו השוכר הנ"ל שיחזור לו את המעות שהקדים להעכו"ם על שכירות כמה שנים וגם אומר שהמלוה הבטיח לו בשעת הטריפה להחזיר לו מעותיו עי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' מ"ח מ"ט נ' משם תלמדנו:

מ ראובן היה לו חוב אצל עכו"ם ותבע אותו במשפט הערכאות ועד שנגמר דינו בערכאות קנה שמעון כל הנכסים מהעכו"ם בזול הרבה בשטר כנימוסם וטוען ראובן שהוא רק ערמה להבריח הנכסים מהעכו"ם עי' בשו"מ מהד"ד ח"ג ססי' צ"ג דאין לראובן על שמעון כלום:

מא היורשים שמכרו לצורך קבורה ושאר הוצאות שהם לכבוד המת קודם שגבה הבע"ח חובו. ועתה אין לו ממה לגבות. עיין בשו"ת סם חיי סי' מ"א שפסק דמה שמכרו מכרו ואינם חייבים משום מזיק שיעבודו של חבירו עיי"ש שהאריך בזה:

מב אם הבע"ח תפס ממטלטלי היורשים שאינם של המת ורוצה לגבות חובו מקרקע של המת ולשבע שחייב לו המת אם מהני תפיסתו. ע' בספר זכור לאברהם ח"ב חחו"מ ערך גבייה:

מג כתב בשו"ת הר"ח כהן חחו"מ סי' יו"ד וז"ל וע"ד בגדי שבת של אשתו בקטינין דאין גובין מהם. אכן מתכשיטין גובה ממה שקנה לה הבעל אבל לא מה שהכניסה מאביה. והיא נאמנת בשבועה שהכניסה עכ"ל:

מד לוה שבא לפרוע למלוה ואומר שאין לו מעות רק מטלטלים אם מחרימים עליו כמו שמבואר בחו"מ סי' ק"א סעיף א'. או נאמר דהיינו דוקא כשבא לפרוע לו בקרקע. אבל במטלטלים אין עליו אפילו ח"ס. עיין בס' זכור לאברהם חחו"מ ח"ב ערך זמן דדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי האחרונים:

מה ראובן קנה משמעון ד' חביות דבש בקנין סטימתא בעד חובו שחייב לו מכבר. והדבש נשאר ברשות שמעון. ואח"כ בא לוי בע"ח של שמעון ולא היה שמעון בביתו. וקיבל לוי מאשתו את הדבש הנ"ל בעד חובו ומשכו לביתו. ועתה תובע ראובן את לוי שיחזיר לו הדבש שהוא קנאו מקודם בקנין סטימתא. עיין בדיני חזקת מטלטלים כלל ל"ו סי' ט"ו:

מו עכו"ם שהיה עליו בע"ח ישראלים הרבה ותבעו אותו כולם בערכאות. והגבו הערכאות לכולם ביחד מקצת מטלטלים או מעות שנמצא. ואין סיפוק לכל החובות. איך יחלקו ביניהם אם כולם בשוה. או לפי ערך החוב כדיניהם.

עיין בדיני חלוקות מטלטלים סי' א' וסי' ב'. ועי' סי' ק"ד בסמ"ע ס"ק ה' ובאחרונים וע"ש סעיף ט"ו:

מז דיני תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ע' בדיני תפיסה כלל קי"ב סי' י':

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה