דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל טו
דיני גרמא וגרמי ומבטל כיסו עש"ח:
א התוס' והרא"ש הביאם הסמ"ע סי' שפ"ו סעיף א' כתבו שני חילוקים בין גרמי דחייב ובין גרמא דפטור. א' גרמי הוי היכא דברי היזקא. ב' היכא שההיזק בא מיד. אבל היכא דההיזק אינו בא מיד רק אח"כ הוי גרמא כמו במוכר זרעוני גינה ולא צמחו. או במוכר קנקנים לחבירו להניח בהם יין והיו רעים ונשתברו עם היין דפטור מהוצאה של הזריעה ומדמי היין כיון שההיזק לא בא מיד כשמכר לו רק אח"כ כשזרע או כששם בהם היין. ועיין בשער משפט סי' שפ"ו ס"ק א' שהביא בשם שו"ת מ"ב סי' כ"א שכתב דשני החילוקים הנ"ל יחד הם אמת דגרמי לא הוי אלא היכא דברי היזקא וגם ההיזק בא מיד. והדבר מבואר בתשובת הרשב"א שאביא בסמוך בסי' שאח"ז. ועי' חילוקי דינים דגרמי וגרמא בשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סי' ל"ט מ"ם מ"א ונ"ב מ"ג מ"ו ובשו"ע מהד"ב ח"א סימן ע"ב ובח"ד סי' ק"פ:
ב אחד שהשכיר לחבירו בור לשום בו חטים ואמר לו שהוא שלם. ואח"כ נמצא בו חור ויצא משם חטים ונפסד הרבה. עיין תשוב' הרשב"א חלק הנקרא תולדות אדם סי' נ"ג שהשיב דבעל הבור פטור מהפסד החטים שאין זה אלא גרמא. דלא הוי גרמא אלא היכא שעם גמר מעשיו או דיבורו בא ההיזק מיד. כגון מוחל או מוסר. אבל בנדון זה שההיזק לא בא עד ששם בו החטים לא הוי אלא גרמא עיין בסימן הקודם לזה:
ג גרמא בנזקין באופן דקא משתרשו לי' להמזיק שהרויח ממון ע"י הגרמא אם הוא חייב לשלם מה שהרויח עיין בבית אפרים חו"מ סי' כ"ו כ"ז כ"ח ובנטע שעשועים סי' ל"ו ל"ז ל"ח ובדברי חיים ח"א חו"מ סי' ל"ט: ד ראובן ושמעון לנו בבית אחד ואבד ראובן מעות בבית ושמעון מצאם ולא גילה לראובן ואחר כמה שנים שמת ראובן נתוודע לבנו ששמעון מצא את המעות ועתה חייבי לשמעון סכום יותר ממעות הנ"ל ואינו רוצה לשלם כלל באמרו שמגיע לו מזמן המציאה ריוח כפי ששילם הוא לשמעון בשנים רבות עי' בשו"מ מהד"ג ח"ב סי' קמ"ו שבירר דין מבטל כיסו של חבירו ופוטר את שמעון מריוח:
ה בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' קע"ח מבאר דיני מבטל כיסו של חבירו.
וזאת תורת העולה להלכה. (א) אין בהלואה דין ביטול כיס ואסור להזדקק לזה משום רבית ועיין בדיני רבית כלל צ"ג סי' א'. (ב) המפקיד מעות אצל חבירו באופן שהיה לו רשות להשתמש בהם א"צ לתת לו חלק מהריוח. (ג) אם שלח יד בפקדון שלא ברשות. אם אינו מקבל בחרם שנתכוין לשלוח יד באיסור אמרינן מסתמא היה כוונתו לטובת המפקיד וצריך ליתן לו חצי מן הריוח ויותר כראה להשביעו היסת כי הוא רגלים לדבר. (ד) וכל זה קודם שתבעו אבל מנתביע' ואילך ומברר שיש לו עסק להרויח והוא מעכבו הו"ל זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם לו פלגא עכ"פ והוא יקבל פלגא בהפסד. ומ"מ הב"ד יעשו דין למהר להוציא פקדונו מידו של זה ואין חילוק בין ברשות לשלא ברשות אלא בשלא ברשות ההפסד על הגזלן ככל המשנה דהריוח לאמצע וההפסד לעצמו. (ה) הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו. אם אין היזקו של זה ברור אין לו עליו כלום. אבל אם היזקו ברור והשליח היה יכול לקנות בודאי סחורה זו ופשע ולא עשה. מבואר מהריטב"א שחייב לשלם. וכל הפוסקים מודים לפע"ד. ומ"מ הואיל ולא מצאתי כן להדיא. ע"כ יראה הב"ד לפשר ולבצוע עכ"פ. (ו) ואם קנה השליח אלא ששינה באופן שנקרא גזלן הרי דינו כמו בדין ג' בשולח יד בפקדון. (ז) וכל זה אם לא בא השליח לבעה"ב לחזור בו משליחותו. אבל אם בא לחזור משליחותו הרי דינו בכל מילי כפועל החוזר באמצע היום. ותליא אם הוא דבר האבוד או לא. ואם מוצא פועלים או שלוחים אחרים. כ"ז הוא להלכה ולמעשה עכ"ל. והנה מ"ש הגאון הנ"ל בדין ד' כבר קדמו הרב מחנה אפרים בדיני רבית סי' מ"א יעו"ש. ועיין בדינים אלו בשער משפט סי' ס"א ס"ק ב' ומ"ש בדין ה' בדין שליח שלא קנה עיין בנתיבות המשפט סי' קפ"ג ס"ק א' וסי' ש"ו ס"ק וא"ו שפסק דאם הוא שליח בשכר מחויב לשלם הפסד הריוח. ועיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ט מה שביאר בדברי הנתיבות. ועיין מש"כ בזה בשער משפט סי' וס"ק הנ"ל:
ו ראובן היה לו כרם. ונתקשר עם לוי הדר במקום ששם הכרם שהוא ישגיח על הכרם. לעבדו ולשמרו ולעדרו ולבצרו ויקח החצי מהיין עבור טרחתו והוצאותיו. וחצי יין הנשאר ישלח לראובן. ואח"כ אירע שנה מקרירות גדול שידוע שהקור מזיק לגפנים. ועי"כ לא רצה לוי לטפל כלל בעבודת הכרם. והובירו מיראתו פן לא ישיג ההוצאות אשר יוציא עליו. ועתה תובע ראובן את לוי לדין באמרו שלא היה לו להובירו. עיין בשו"ת חוות יאיר סי' קס"ח מה שהעלה בזה:
ז ראובן עשה בית שמעון לאינטאבילאציא עבורה על קאפציע על איזה עסק בלי ידיעת שמעון ועתה תובע שמעון שכירות בעד הקאפציע כי הוא גברא דעביד למיגר ביתו לקאפציע עי' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' ל"ו: ח ראובן שלח להקאמיסיאנ"ט הנקרא בלשונינו שפיליטער שהיה לו בעיר אחרת. לאטריע צעטליך שיחליפם מחדש שכך היה נימוס המלך שמי שלא עלה פתקו היינו הנימורין שלו בפעם הראשון היה צריך להוסיף בדמים ונתנו לו צעטיל חדש מאותם נימורי"ן על הזמן השני שיהיה הוצאות הפתקות בלאטריע. והשפיליטער שכח והעביר המועד ולא החליפם. ועי"ז נפסדו כל הפתקות ששלח לו. עיין בשאילות יעב"ץ ח"א סי' פ"ה שכתב דלכאורה היה נראה שהוא פטור דאינו אלא גרמא דהרי לא עשה מעשה בידים וממילא פסדי להו. אמנם באמת הוא חייב מדינא דשאני מזיק שפטור בגרמא כיון שלא קיבל עליו שמירת הנזק. משא"כ שומר שהזיק ודאי חייב אף בגרמא בעלמא בין במזיד בין בשוגג כיון שקיבל עליו השמירה ושכחה קרוב למזיד הוי. אף דממעטינן שטרות משבועת השומרים. מ"מ העיקר כהש"ך דחייב על פשיעת שטרות. תבנא לדינא דכל שומר או שליח חייב בגרמא. ומחויב השפיליטער לשלם עבור הצעטליך כמו שהיו שוים אז למכור בשוק. ומזה נלמוד ג"כ לשפיליטער או שליח שהתעצל ופשע בעשיית פראטעסט על וועקסיל הנצרך לפי דינא דמלכותא שמחויב לשלם כמו שהיה שוה למכור. ע"כ תורף תשובתו. וכ"כ במהרי"ט סי' ק"י דשליח ושומר חייב אף בגרמא בעלמא ע"ש היטב. וכ"כ בתבואת שור סי' י"ח ס"ק כ"ד דחייב אף בשוגג בהיזק שאינו ניכר וע' במהר"ם שיק יו"ד סי' רפ"ד ובשו"מ מהד"ב ח"א סי' מ"ב בד"ה והנה בנה"כ ובח"ד סי' ק"פ:
ועיין בדיני שותפים כלל צ"ח סי' כ"ז וכלל צ"ט סי' י"ח שהבאתי בשם החת"ס חו"מ סי' ק"א שמחלק ג"כ חילוק הנ"ל בין שומר ושליח ושותף למזיק דעלמא. וע"ל סי' י"ב וסי' י"ז. וסי' כ"א:
ט ראובן סרסור שאמר לשמעון סרסור שב היום בביתך ואני אתן לך חלק ממה שארויח היום בסרסרות. וכן עשה שמעון וישב בביתו. ועתה חזר בו ראובן.
עיין במחנה אפרים הל' שכירות סי' י"ח שהביא בשם המרדכי פרק הגוזל קמא דבכל הגרמות אם קיבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד מחויב לשלם. (ועיין בדברי חיים ח"א חו"מ סי' כ"ח ל"א מ"א מ"ב מ"ג דבכל גרמא אף רק מבטל כיסו של חבירו אם קיבל עליו לשלם אם יגרום לו הפסד גרמא. מחיוב בדיבור בעלמא). וגם יש ללמוד מכל הפוסקים דהיכא שחבירו הפסיד עפ"י דיבורו אף שלא עשה שום מעשה חייב לשלם לו כל מה שהתנה. ועכ"ז העלה בנ"ד דפטור ראובן כיון דההפסד אינו ברור דפן לא היה שמעון מרויח כלום באותו יום. ואין לחייבו כיון דהבטיח לו להרויח לשותפות הוי כמגביה מציאה לחבירו. דראובן יכול לחזור ולומר לא היה כונתי להרויח אלא לעצמי. דדוקא פועל אינו נאמן לומר חזרתי בי ולעצמי הרוחתי עיי"ש:
י ראובן היה לו מקח קצוב ליתן חפצים לאנשי חיל והממונה על קבלת החפצים נתן לו תמיד מכתב אנווייזונג להקאססע כמה חפצים קיבל שישלמו לו הסכום מעות בהקאססע והיה ראובן נותן קוויט שקיבל המעות ופעם אחד לא היה ראובן בביתו וביקש הממונה משמעון שיחתום את ראובן על קוויט שקיבל אלף זהובים בעד החפצים והממונה יביא לו בעצמו מן הקאססע את הסך הנ"ל על הקוויט הנ"ל וחתם אותו שמעון לטובת ראובן וקבל הממונה את המעות בהקאססע וברח ועתה תובע ראובן שישלם לו שמעון המעות הנ"ל עיין בדברי חיים ח"א חו"מ סי' מ"ם מ"א:
יא אחד לקח מחבירו קוויט ישן מתשלום המכס בעד סחורה כדי להעלים תשלום המכס מסחורה שלו ואח"כ הכיר המוכסן שהוא קוויט ישן וקנסו להמקבל והנותן ועתה תובע הנותן מהמקבל לשלם לו הפסד הקנס שחייבוהו עיין בדברי חיים ח"א חו"מ סי' מ"ג שפסק דפטור משום דהוי רק גרמא דלא ברי היזקא ולא התנה אז שהוא מקבל עליו גרמת ההפסד:
יב ראובן היה פקיד שקורין בלשונינו שפילינוער מסוחרים שבעיר אחרת ששולחים לו סחורה ושלח לו סוחר אחד ט"ו ככרות סחורה לשלחה למקום אחר לסוחר אחד. וכששלחה הפקיד הנ"ל טעה וכתב להעגלן באגרת רק י"ג ככרות ועי"ז היה הפסד שני ככרות סחורה. עיין בחו"מ סימן שפ"ו ס"ג ברמ"א לענין סופר שטעה וכתב מנה במקום מאתים דפטור דהוי רק גרמא. ועיין בס' בני חיי סי' הנ"ל בהגהב"י אות ה' שהביא בשם לחם רב סי' ק"פ שכתב דדוקא בסופר פטור אבל בנ"ד שהוא שומר על ממון חבירו חייב אף בגרמא יעו"ש. אח"כ מצאתי שאלה זו ממש בתשו' מהרשד"ם חו"מ אמצע סי' ק"כ. ופסק ג"כ דהפקיד הוי פושע וחייב. ומכאן סיעתא למה שהבאתי לעיל סימן ה' עיי"ש. וע"ל סי' נ"א:
יג סופר שכתב שט"ח. וטעה וכתב מאתיים במקום מנה והפסיד הלוה עי"ז. עיין בכלל זה סימן ט"ז:
יד מורשה שמחל כל החוב ללוה וקרע השטר. ותובע המרשה שישלם לו. עיין בדיני הרשאה כלל כ"ח סימן ד' ה':
טו מי שהחזיר שטר פרוע למלוה. והוציא המלוה מן הלוה בשטר הזה. דפסק מור"ם בסימן שפ"ו סעיף ג' דהוי גרמא ופטור. ועיי"ש בש"ך ס"ק כ"ב דאם החזיר שטר ללוה חייב דהוי גרמי. ועיי"ש בכנה"ג בהגהב"י אות ח"י דאם במחזיר למלוה י"א דחייב ומצי המוחזק לומר קי"ל. ועיי"ש באות ע"ג היכא דלבי' אכסי' ועי"ז החזיר השטר:
טז בחו"מ סי' נ"ה בש"ך ס"ק ד' כתב בשם המ"ב דאם השליש החזיר השטר ללוה חייב לשלם למלוה ותמה בתומים מהא דסי' שפ"ו בסופר שכתב מנה במקום מאתיים דפטור. ועיין בשו"ת שמן רקח ח"ב בביאורי חו"מ סימן הנ"ל דתירץ בטוב טעם דסופר בכתיבת מנה לא עשה כלום אלא דהפסיד במה שלא כתב מאתיים. אבל בהחזיר השטר ללוה דעשה מעשה בידים לכך חייב. ולכך לא כתבו הפוסקים הדין בסופר שכתב מאתיים במקום מנה. די"ל דבזה חייב באמת כיון דהפסיד בידים. ועיין מה שכתבתי לעיל סי' י"ב בשם הבני חיי ומהרשד"ם:
יז מי שתפס בתורת משכון סחורה שבאתה לידו בתורת שליחות מחמת שתובע מהמשלח סך מנה שחייב לו. וביני ביני הוזל הסחורה ותובע המשלח את השליח התופס היזק הזול שהיה לו ע"י התפיסה. עיין שואל ומשיב ח"ג ססי' נ"ו שפסק דהשליח פטור דלא הוי אלא גרמא בעלמא יעו"ש. ולפעד"נ דהשליח חייב לפי מה שהבאתי למעלה סי' ח' בשם הגאון יעב"ץ והגאון חת"ס. ועיין בסי' י"ב מש"כ בשם הלחם רב ומהרשד"ם. ועיין בשער משפט סי' קע"ו ס"ק ד' שכולם לדעת אחד נתכוונו לפסוק דהיכא שבא הדבר לידו בתורת שומר או שליח חייב אפילו בגרמא. דהרי ש"ח חייבה התורה בפשיעה ורוב פשיעות אינם אלא גרמא בעלמא. ועיי"ש בשער משפט הנ"ל בנדון כזה לענין שותפים:
וזה מקרוב נדפס ספר ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' קפ"ה סעיף א' שכתב שדעתו דהשליח הנ"ל שתפס הסחורה למשכון והוזלה פטור משום דהוא היזק שאינו ניכר ויכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו שפסק הש"ך בסי' שס"ג ס"ק ז' שחולק על המהרש"ל שפסק דדוקא בגזלן אומר הרי שלך לפניך אבל לא בשומר. ומטעם זה חולק בע"ש גם על הגאון יעב"ץ שהבאתי בשמו לעיל סי' ח' מה שפסק בשאילת יעב"ץ בראובן ששלח להשפיליטער שלו שבעיר אחרת לאטריע צעטליך שיחליפם בזמנם. ושכח ולא החליפם ועבר הזמן ואינם שוים כלום ופסק הגאון יעב"ץ דהשפי- לינוער חייב לשלם ההפסד משום דשכחה קרוב למזיד הוי ופשיעה חייב אף בשטרות. ודעת הע"ש דפטור משום שהוא היזק שאינו ניכר ואומר לו הרי שלך לפניך. ואף לדעתו לא הועיל לתרץ את דברי השו"מ בתפס במשכון והוזלה שפסק השו"מ דפטור משום דלא הוי אלא גרמא בעלמא ולא גרמי ויפה דחיתי שהרי שליח ושומרים חייבים אף בהפסד גרמא אף בש"ח שכל פשיעות ש"ח הוא רק גרמא בעלמא וכמ"ש בב"י בשם הריטב"א ססי' ס"ו אות מ"א ומצד היזק שאינו ניכר לא הזכיר בשו"מ כלום מזה כי מה דפסיקא לי' להע"ש לפסוק בדין זה דתפס במשכון דפטור משום היזק שאיני ניכר וחולק גם על הגאון יעב"ץ שמחייב בדין הלאטריע צעטוליך שלא החליפם השפיליוער אין זה תפיסה עליו כי הלא דעת התוספת בב"ק דף כ"ו ע"ב בד"ה פשיטא דשומר לא דמי לגזלן וחייב אף בהיזק שאינו ניכר ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך והובא גם בנתיבות סי' שס"ג. שו"ר בשער משפט סי' ס"ו ס"ק ל"ד שהביא ראיה זו מהתוספת ועוד ראיות ופסק לדינא כמהרש"ל דשומר חייב דלא כהש"ך בסימן שס"ג ס"ק ז' שחולק על המהרש"ל. וגם בתשובת מהרי"ט ח"ב חחו"מ סי' ק"י מוכח להדיא כן שפסק שם בשליח בעיר אחרת שעיכב הסחורה של המשלח בידו ולא מכרה כי היה השער זול והמתין מלמכור אולי יתייקר השער ואח"כ הוזלה יותר והשיב וז"ל תשובה במה שנפסדה הסחורה בירידת השער מחמת עצמם נראה ששמעון פטור וכו' אעפ"י שהשומר חייב אפילו בגרמא בעלמא כשהיה יכול להציל כמו שאמרו בפ' הפועלים רועה שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות (להציל הבהמה) ולא קדם חייב (ואפסקא בחו"מ סי' ש"ג סעיף ח' דחייב אף בש"ח) היינו היכא דברי היזקא אבל זה יאמר לטובה נתכוונתי עד שיעלה השער שהרי גם הוא היה לו מאותה סחורה והיה ממתין לעת מצוא למכרם בשוקא חריפא ואעפ"י שלא היה ראוי לעבור על דעת הבעלים מ"מ לא בשביל זה יתחייב בהפסד ובנזק שנולד מחמת העיכוב עכ"ל הרי מוכח שדעתו דחייב אף בהיזק שאינו ניכר דאלת"ה קשה איך רצה לדמותו לחייבו אף בגרמא מדין שומר שהיה לו להציל הבהמה ע"י רועים ומקלות הלא שם הפסיד בגרמתו היזק ניכר שטרפה החיה את הבהמה ובנדון דידיה מה שהוזלה הסחורה והוא בעין הוא היזק שאינו ניכר ויכול לומר האי שלך לפניך ולמה צריך הטעם לפטרו משום שנתכוין לטובת המשלח יפטרנו מטעם שיאמר לו השל"פ אלא וודאי דס"ל דשומר חייב אף בהיזק שאינו ניכר רק כיון שנתכוון לטובת המשלח פטור כמו שאבאר להלן. וגם הרב קרבן נתנאל בהגהותיו בנתיב חיים על האו"ח בסי' ת"מ וסי' תמ"ג נראה שדעתו כמהרש"ל דלא כהמג"א שם. וכן פסק התב"ש בסי' י"ח ס"ק כ"ד ומ"ש בע"ש דגם התב"ש לא החליט לחייב שליח ושומר בהיזק שאינו ניכר ודייק מדבריו שכתב א"נ אפילו אם תי"ל דגם בשומר בעינן היזק הניכר מ"מ וכו' לאו דווקא הוא שכן דרך כל הגאונים לכתוב קודם הטעם שדעתם כן לדינא ואח"כ כותבים לרווחא דמילתא אפילו בלא טעם זה יש לדון מטעם אחר והלא התב"ש כתב מקודם לחייב השוחט משום דדוקא במזיק בעינן היזק הניכר אבל בשוחט שנתמנה או שצווהו הבעלים דכה"ג הוה שומר לבעליו לא בעינן היזק הניכר ואח"ז כתב א"נ אפילו את"ל דגם בשומר בעינן היזק הניכר וכו'. וגם כל האחרונים הביאו בסתם בשם התב"ש שפסק דבשליח ושומר חייב אף בהיזק שאינו ניכר וכן פסק בתשובת מהר"ם שיק עפ"י התבו"ש בחיו"ד סימן רפ"ד שהשיב להרב השואל שרצה לפטור הסופר מטעם השא"נ בשוגג פטור והשיב לו וז"ל והנה הטעם הזה אינו מספיק לפי מ"ש התבו"ש בסי' י"ח דשומר חייב אפילו בהיזק שאינו ניכר יעו"ש. והנה כ"ז אנו צריכים רק לדעת הע"ש שהשוה דינים הנ"ל בשליח שעיכב הסחורה למשכון והוזלה ודין השאילת יעב"ץ בהסרסור שלא החליף הצעטליך ואינם שוים כלום לדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח שאומר השל"פ כיון שהוא היזק שאינו ניכר ועפי"ז דן שלדעת הש"ך דגם שומר פטור בהיזק שאינו ניכר א"כ פטור גם בנדונים הנ"ל. אמנם כבר הוכיח בשער משפט סי' קע"ו ס"ק ד' מהרדב"ז ומחידושי הראב"ן ומתשובת מהרי"ט שהבאתי דאם השליח או השותף עיכב הסחורה ולא רצה למכרה ואח"כ הוזלה דחייב לשלם ההפסד דכיון שעיכב הסחורה הוי פשיעה כמעשה ודמי להמטמא ומדמע ומנסך במזיד דחייב לשלם אף דהוא היזק שאינו ניכר ולא דמי לגזל חמץ ועבר עליו הפסח דהוי היזק דממילא כמ"ש הרמב"ן. אמנם היכא דנתכוון לטובת חבירו שהיה סבור שיתייקר השער של הסחורה י"ל דדמי למטמא בשוגג דלא קנסוהו חז"ל ומטעם זה דייקו בחידושי הראב"ן ובמהרי"ט (בעובדא דשליח שלא מכר הסחורה והוזלה שהבאתי לעיל) דפטור השותף והשליח כיון דנתכוון לטובת השותף והמשלח. ושוב כתב שם בשעמ"ש וז"ל גם בנ"ד שנתכוון לטובת חבירו לפי מה שהוכחתי לעיל בסי' ס"ו ס"ק ל"ד כשיטת מהרש"ל שהביא הש"ך בסי' שס"ג דשומר חייב אף בהיזק שאינו ניכר א"כ ה"כ כיון דשותפין ש"ש זה לזה חייב אף בהיזק שאינו ניכר דש"ש חייב אף שנתכוון לטובה כמ"ש בתשובת מהרי"ק והובא בסמ"ע סי' ש"ג ס"ק ז' אך לשיטת הש"ך שם ושאר אחרונים דאף שומר פטור מהיזק שאינו ניכר נראה לדינא כמ"ש (דאם עיכב הסחורה לטובת חבירו פטור משום דדמי למטמא בשוגג דפטור משום היזק שאינו ניכר ואם לא נתכוון לטובה חייב כמו מטמא במזיד) שוב מצאתי בחידושי הראב"ן בפ' השואל דף צ"ח ע"ד ראובן ושמעון דעבדי עיסקא בהדדי וכו' וחבירו עיכב מלמכור וא"ל המתן עד שיתייקר יותר והוזלה וא"ל חבירו כיון שעכבת מלמכור ההפסד עליך אין בדבריו כלום וכו' וכוונתו כיון שנתכוון לטובה וכמו שכתבתי ועיין בתשו' מהרי"ט חחו"מ סי' ק"י שפסק ג"כ כן עכ"ל השעמ"ש היוצא מזה שבנדון שהבאתי בשליח שתפס הסחורה ובנדון הגאון יעב"ץ שפשע ולא החליף הצעטיל ונפסדו אף לדעת הש"ך מחוייבים לשלם ההפסד ויצאנו מפלוגתת הש"ך ומהרש"ל. ועיין בתשובת מהרי"א הלוי בח"ב סי' ע"ח דאשתמיט לי' דברי הגאונים הנ"ל ולא הביא רק דברי המהרי"ט הנ"ל ועיין בדיני פרעון כלל פ"ג סי' ג' שהבאתי העובדא שנשאל המהרי"א הנ"ל:
יח ראובן יש לו חוב ממון אצל שמעון. ובא לוי ועיקל הממון שביד שמעון מחמת איזה תביעה שיש לו על ראובן. וראובן מכחישו. יש ללמוד משער משפט סי' ע"ו ס"ק ב' שמחויב המעקל לשבע היסת נגד המלוה. או להתיר העיקול דכיון דע"י דיבורו אינו יכול לגבות חובו הוי דינו כמו מסור ושאר דיני דגרמי:
יט וכן כל היכא דאחד גורם לחבירו על ידי דיבורו שאינו יכול לגבות מעותיו מהבע"ח. מחויב לשלם ההפסד או לשבע על דיבורו שהוא אמת. עיין זה בשער משפט סי' פ"ג ס"ק ב':
כ ראובן היה חייב לשמעון מנה בכת"י. ואירע מקרה שפשטו חיל המלך והחריבו כפרים ועיירות ושללו יינות ותבואות. וכאשר ראה זאת ראובן הלוה. מילא ספינה מיינות שלו ע"ד להבריחם למקום שאין יד השונא משגת שם. ונודע זאת לשמעון המלוה ועיקל הספינה ע"י שר העיר עד שיפרע לו ראובן חובו או שיעמיד לו ערב מספיק וביום השלישי להעיקול באו החיל ושללו כל אשר בעיר וגם הספינה עם היין.
ויהי כאשר תבע שמעון חובו מראובן. השיב ראובן כי גרם לו היזק היין ע"י העיקול. עיין בשו"ת חוות יאיר סימן מ"ד שפסק דחייב שמעון לשלם לראובן חובו דזה לא הוי אלא גרמא משום שלא עשה מעשה בהיין עצמו וגם דיבורו לא עשה מעשה הנזק רק העיקול של השר והו"ל דיבורו גרמא דגרמא. וגם מדיני שמים פטור שמה שעשה העיקול כדין עשה כיון דבזמן החירום אין זמן ליטול רשות מב"ד. גם אין מי שיעמוד בדין והו"ל במקום פסידא ואדם בהול על ממונו ועביד דינא לנפשי' בכה"ג שאינו עושה רק עיקול. והיה לו לראובן לחוש על יינו ולהעמיד לשמעון ערבות או לפייסו באופן אחר ואף אם היה חייב שמעון בדיני שמים מצד גרמא. מ"מ כבר פסק רש"ל דלא מהני תפיסה בכל החייבים לצי"ש וכ"כ הריב"ש (עיין בדיני תפיסה כלל קי"ב סי' י"ח) א"כ לא מהני מה שראובן הוא מוחזק במעותיו של שמעון. ע"כ תורף תשובתו ועיין לעיל סי' י"ח י"ט. בשם השער משפט. ועי' סימן שאח"ז:
כא מי שעיקל את חבירו עבור תביעתו שיש לו עליו ע"י ערכאות. וסגרו וחתמו את אוצר התבואה של הנתבע. ובתוך הזמן נשרף האוצר עם התבואה אם חת ההפסד על המלוה עיין בסי' כ'. ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' פ"ב. שפסק דהדבר ברור דאף שעיקל הדבר אינו חייב באחריותו כמ"ש בעטרת צבי. וזולת זה העיקול לא חשיב תפיסה כמבואר בסי' ק"ד סעיף ד' דאף אם הב"ד סגרו חנותו של לוה דאין זה גביה. מכש"כ בנ"ד דתפיסה ע"י ערכאות לא שמה תפיסה כמ"ש במהרשד"ם סי' קמ"ה ובמהרי"ק שורש קנ"ד וע"כ הדין ברור דההפסד על הלוה. ועיין בדיני עיקול סי' ד':
כב ראובן קנה צרור אחד מעפרות זהב מעכו"ם ואחד. והראהו לצורף אומן. ואמר לו ראה אם הוא זהב מזוקק או יש בו זיוף. ואם הוא מזוקק אתן לך חצי ריוח בשכרך. ואמר לו האומן נראה לי שהוא זהב מזוקק ואין בו זיוף וסמך עליו הלוקח וקנה והתיכו ונמצא נחושת. אם מחויב האומן לשלם ללוקח ההפסד כמ"ש הרמב"ם (והובא בחו"מ סי' ש"ו) במראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא טוב ונמצא רע שמחויב לשלם אם הוא מומחה ונוטל שכר. עיין בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קע"ד שפסק דהאומן פטור דאינו קרוי שכר לחייבו בתשלומין אלא כשנוטל אפילו יש שם הפסד. ולוקח השכר בשעה שמראהו לו מכיס הלוקח אבל בנ"ד שלא נתן לו שכר מכיסו.
ואם לא יהיה ריוח ואינו נוטל שכר אינו מתחייב לשלם ההפסד כיון שלא נטל כלום. עכ"ל בקיצור קצת:
כג טבח שמכר במזיד בשר טריפה בחזקת כשר ובשלו הבשר ונאסרו הכלים מחיוב הטבח לשלם גם בעד הכלים דאף שבעה"ב בישל בעצמו מ"מ דומה למראה דינר לשלחני בסי' ש"ו ואף דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ופטור היינו דוקא בשוגג אבל במזיד חייב ודמי למ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"ה ס"ק ה' בחכם שטיהר את הטמא ועירבו בעה"ב דפטור בשוגג דוקא ונ"ד הוי כמו שאומר חזו דעלך קא סמיכנא כ"כ בספר יהושע בפסקים וכתבים דף ק"ג ע"א סי' רכ"ח:
כד ראובן חייב לשמעון ורוצה לעכב מעותיו בשביל שכבש עדותו והפסיד לו. עיין שבו"י ח"א סי' קמ"ו ועיין בדיני עדות כלל ע"ו סי' צ"ה: בכה ראובן שתבע לעכו"ם בערכאות. וכפר העכו"ם והעיד ישראל לעכו"ם ונפטר העכו"ם ואח"כ נתברר ששקר העיד. אם חייב העד לשלם עיין שו"ת שבו"י ח"ח סימן קמ"ז שפסק דפטור מלשלם:
כו מי שהיה לו תביעה על חבירו. והלך התובע בערכאות שלא ברשות ב"ד. ועי"ז הוכרח הנתבע לעשות הוצאות בערכאותיהם עיין סימן שפ"ח ברמ"א סעיף ה'. ועיין שו"ת עדות ביהוסף סי' י"ט וסי' מ"ב שהביא כל דעת הפוסקים בענין זה שמבואר לדינא. שהתובע מחויב לשלם לנתבע כל ההוצאות שהוציא. ועיין עוד דינים אלו בכלל נ"ב:
כז כתב הכנה"ג על החו"מ סי' שפ"ו בהגה"ט אות ע"ד דלא מחייבינין בדינא דגרמי אלא לעושה הרעה בעצמו. אבל אם ראובן הרשה את שמעון לתבוע חוב מלוי שמגיע לו ע"פ ד"ת והלך שמעון וגרם נזק ללוי או אפטרופוס של יתומים שגרם נזק לבעל חובם. לא מחייבי ראובן או היתומים לשלם ההפסד להנמסר אע"פ שאין להמורשה או להאפטרופוס לשלם משלו. ועיין בס' כסא אליהו על החו"מ סי' הנ"ל אות ב' שכתב דבר הלמד מענינו. דלא כתב כן הכנה"ג אלא בישראל שלא הוחזק בכך. אבל אם הרשה לעכו"ם או לישראל שמוחזק בכך הוי ברי היזקא וחייב המרשה מדינא דגרמי. וזה נלמד מתשובת הרשב"ץ ח"א סי' קנ"ו שהביא הב"י על הטור בסס"י שפ"ח וכ"כ בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' מ"ו ועיין בכנה"ג סי' הנ"ל בהגה"ט אות מ"ם ועיין בסמוך סי' שאח"ז:
כח מי שמסר שט"ח שיש לו על ישראל. לעכו"ם שיתבע אותו בערכאות או שמכר השט"ח לעכו"ם ועי"ז הפסיד הלוה. עיין חו"מ סימן כ"ו סעיף ד' במסר השטר לעכו"ם דחייב לשלם לו כל מה שהפסיד יותר ממה שחייב בדיני ישראל ועיין בסמ"ע סימן ס"א ס"ק ט' שתפס בלשונו שאיסור יש בדבר למסור השטר לעכו"ם. ובתומים שם תמה על הסמ"ע דמה איסור יש בזה. ובנתיבות שם בביאורים ס"ק וא"ו כתב עליו ולפע"ד נראה לאיסור דלא גרע מזבין ארעא לעכו"ם אוצר' דישראל דמשוותינין לי' עד דמקבל עליו כל אונסא דמתייליד לי' ע"י העכו"ם מכ"ש למכור שטר של ישראל לעכו"ם דמצי לומר לי' אולי אבוא ע"י העכו"ם לעלילות. ועיי"ש בהגהות אמרי ברוך שכתב על הנתיבות הנ"ל וז"ל צ"ע דאם עבר הזמ"פ מה"ת לא יהיה ביד המלוה למכור שטרו לעכו"ם עכ"ל. ותימה עלי הגאונים הנ"ל איך לא זכרו דברי המחבר הנ"ל שבסי' כ"ו. ומקור הדין הוא מתשובת הרא"ש כלל י"ח סימן ה' שנשאל בראובן שהיה לו שטר על שמעון וראובן היה חייב לעכו"ם ומסר השטר לעכו"ם בפרעון חובו. ופסק הרא"ש דאם הוא מוסר שטרו לעכו"ם צריך לקבל עליו כל אונסא דמתייליד לי' לשמעון אם יוציא ממנו העכו"ם מה שלא היה חייב בדיני ישראל. וכן אם בא לו היזק מפני שהעכו"ם תבעו בערכאות והוצרך ליקח לו מליץ שיטעון בעדו צריך ראובן לסלק היזקו שכמו שראובן לא היה יכול לתבעו בערכאות כן אינו יכול למסור שטרו לעכו"ם שיתבענו בערכאות. ואם העכו"ם תובע בערכאות נמצא שמעביר עליו את הדרך וצריך ראובן לסלק היזקו עכ"ל בקיצור קצת. הרי מבואר מדברי הרא"ש כמ"ש הנתיבות דדמי לזבין ארעא אמצרא דישראל דגם שם מבואר כן הדין דצריך לקבל עליו כל היזקא ומשמתינין לי' עבור זה. והנה מה דמשמע מדברי הרא"ש דאף אם לא קבל עליו כל אונסא ומכר השטר לעכו"ם והעכו"ם תבעו בערכאות דחייב המלוה בכל ההפסד שבא ללוה. וכן קבע מרן הב"י להלכה כדבריו בסי' כ"ו. עיין בשער משפט סי' הנ"ל ס"ק ב' שתמה על הב"י שהרא"ש כתב כן לשיטתו בפסקיו בפ' המקבל בהאי דזבין ארעא אמצרא דישראל דמשמתינין לי' עד דמקבל עליו כל אונסי' שפסק שם הרא"ש דאף אם לא קיבל עליו ואח"כ בא להמצרן היזק מחמת העכו"ם דמשמתינין להמוכר עד שישלם לו היזקו. אבל למאי דקיי"ל בסי' קע"ה סעיף מ"ם דאם לא קיבל עליו. פטור אח"כ מלשלם וכן פסקו כל הפוסקים. א"כ גם הכא במוסר שטר לעכו"ם בעינן קיבל עליו דוקא דאי לאו הכי הוי גרמא בנזקין ופטור ולא גרע ממוסר שטר פרוע לעכו"ם על אחד דפטור כמבואר בש"ך סי' שפ"ו ס"ק כ"א ובסימן שפ"ח ס"ק ס"ח אולם אף לדידן אם השטר הזה יש לו זכות להוציא יותר בדיניהם מבדיני ישראל והישראל פרע חובו להעכו"ם בזה השטר וחישב לו בפרעון גם זה הסך מעות שיזכה העכו"ם בדיניהם דהישראל נהנה מזה הסך. והעכו"ם הוציא אח"כ מהלוה כל הסך הנ"ל בזה מחויב המלוה להחזיר להלוה היתרון שפרע בדיניהם כיון דקא משתרשי לי' למלוה. אך אם הלוה סירב לעמוד לד"ת. אזי גם בזה פטור מלהחזיר לו.
ומותר למוסרו לכתחילה להעכו"ם ולחשוב עמו כל זכות שיש לו בדיניהם. זאת תורת העולה מדברי השער משפט הנ"ל:
כט אחד שכר מהקהל הרענדא וגזרו ברחם שלא יקנה שום איש מהקהל משקה אצל אנשי הכפר רק מאיש הנ"ל. ובאמצע הזמן התירו הקהל את החרם ולבסוף תובע השוכר ההפסד שגרמו לו לפחות מכירת המשקה. עיין בשו"מ מהד"ג ח"ג סימן קי"ט:
ל אם מותר ליחיד להשתדל אצל השר לטובת עצמו אף כי אפשר שעי"ז יגיע היזק לרבים עיין בזה בשו"ת חוות יאיר סי' רי"ג ועיין ברמ"א סי' קס"ג סעיף ו'. ובסי' שפ"ח סעיף ח' ועי' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' י"ט ובעבודת הגרשוני סי' מ"ח ובשו"ת ר' ענזול סס"י ס"ט:
לא ראובן הביא משכון לשמעון ואמר לו שהוא של עכו"ם ששלחו ללות לו מעות ברבית עד זמן פלוני והלוה לו שמעון על המשכון. וכאשר עבר זמן הפרעון מכר שמעון המשכון מבלי הגיד לראובן אם רוצה לפדותו. ועתה העכו"ם תובע את ראובן להביא לו משכונו ורוצה לפרוע הקרן והרבית. וראובן תובע לשמעון באמרו שיהיה מוכרח לשלם להעכו"ם עשר ידות על דמי שיווי המשכון עיין בדיני משכון כלל ד"ן סי' כ"ח:
לב ראובן ושמעון שביקש מהם שר העי שיחליפו לו זהובים. ונתן לו שמעון זהו' מזויפים. ונתפסו שניהם ופיזרו ממון. וראובן תובע הוצאותיו משמעון. עיין להרב זכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך נתפס שהביא בשם הרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' מ"ב דשמעון חייב כל ההיזק. וע"ש עוד בענין עלילה על אחד מהקהל מה שציין שם בזה. וע"ל סי' כ"א:
לג ראובן נתן חפץ לשמעון בפקדון או למוכרו ונתן שמעון החפץ ללוי. ולוי היה לו דו"ד עם ראובן ולא היה יכול להוציא מראובן מצד שאמר ראובן קי"ל. ועתה נעשה לוי מוחזק וטוען לוי קי"ל. ותובע ראובן החפץ משמעון. עי' בשו"ת כאות דשא מבע"מ ספר לבושי שרד סימן כ"ז שפסק דמצי שמעון לומר האי קי"ל של לוי שאתה חייב ללוי וכדין נתתי לו. עיי"ש שהאריך:
לד הרוצה לבנות לו חנות אצל חנותים הישינים. והישינים מוחים בו. עיין בדיני השגת גבול כלל כ"ז סימן כ"ו:
לה בעלי חנות שאחד יש לו ליסענטץ למכור בחנותו ופורע מס מחנותו כנהוג. והאחר הסמוך לו אין לו ליסענטץ ושותקים לו מושלי העיר וכן אחד שיש לו זכות למכור יי"ש על קעלישי"ג שהשיג בתחבולה ע"ש העכו"ם וכדומה. והשני אין לו רשיון ע"ז ומוזג בחשאי. וגם מוזיל אם רשאי זה למנוע אותו עפ"י ד"ת שלא ימזוג על הקעלישי"ג או שיהיה מונעו בכח מסירה וכיוצא בו להעמיד שומרים שלא ימכור דיכול לומר כיון שאין אתה פורע מס אין לך רשות לעסוק בזה ולא פסקית לחיותאי. עיין שו"ת שואל ומשיב ח"א סי' כ' מה שמחלק בזה בין אם הפקידה הוא קצוב כמה חנותים או מוזגים יהיה בעיר ואם יכול להיות כמה חנותים או מוזגים רק שישלמו המס אולם ודאי יכול למחות בידו מלהוזיל עיי"ש:
לו ראובן תובע מעות משמעון ושמעון משיב כי הוא מחזיק הרבה שנים בשכירות את הראנדא ויי"ש ויוכל לברר שראובן קנה הרב יי"ש בהעלמה ומזגו על שענק וגם חשדו פס בשו"מ מהד"ב ח"ד סי' ל"ט שעל כמה שיברר שמעון מחויב ראובן לשלם ההפסד ועל המותר שחושדו ישבע. וכ"כ במהד"ג ח"א סי' רל"ב ששוכר אוראנדע יש לו כל דינא דמלכותא והמפסידו ומסרב בד"ת מותר לשוכר לילך בדא"ה אף שיפסידו הרבה בדא"ה:
לז ועיין בכלל כ"ז סי' ל' ועיין בשו"ת רמ"ץ חחו"מ סי' ב' שפסק מכמה טעמים שמותר למחזיק הרגאל לילך עם ממוני הערכאות לחפש יי"ש זר אצל השענקירס המעלימים ומיתר לילך עם המעלים לפני ממוני הערכאות למשפט ע"ז ומותר לגבות ממנו הקנס שיקצבו עלו וכתב שכן הוא המנהג שא"צ לילך בענין הנ"ל לפני ב"ד מטעמים שכתב:
וע' במהר"ם שיק חחו"מ סי' ל"ח באחד ששכר מהשר הרגאל מהעיר ובכל זאת ביומא דשוקא הנקרא ירי"ד היה דרכם של היהודים וגם עכו"ם למכור יי"ש ואין מיחה בידם כמה שנים. ואח"כ נודע להמחזיק הרגאל שיכול למחות בידם מחק המלך שאינם רשאים למכור והלך לערכאות שיהיו בעזרו לעכב את כל הבאים שמה ליומא דשוקא למכור יי"ש. והיהודים צועקים חמס באמרם שיש להם חזקה בזה מכמה שנים. ע"ש שדעתו לזכות היהודים מצד מחילה ששתק השוכר הרגאל ולא מיחה בהם ודאי מחל ע"ש גוף התשובה כי קצרתי: לח אחד יש לו מכבר טריפע של מכירת הטאבאק ועתה השתדל עוד אחד הדר במבוי הזה והשיג ג"כ טריפע והראשון הלך אצל השר וקיבל ליקח מהשני הטריפע יען שהוא סמוך לשלו ובאו לדין עיין בדברי חיים ח"א חו"מ סי' מ"ז ובח"ב חו"מ סי' ל"ח ל"ט:
לט סוחרי שני"ט קרעמיר"ס מהעיר נתעצמו בדין עם סוחר אחר מעיר אחרת שבא להעיר מידי שבוע בשבוע על יום השוק שיש שם בכל שבוע ושבוע.
ומוכר סחורם לערלים המתקבצים שם. ויש בידם למנוע אותו עפ"י נימוסי הקיר"ה. אך לשאול באו עפ"י דתה"ק. עיין שו"ת שואל משיב מהד"ק ח"א סי' מ"א שכתב בשם הב"ח ססי' קנ"ו שדעתו דגם (בוואכי"ן מאר"ק) אמרינן מעלמא אתו ולעלמא מזבני. והגאון המחבר דחה דבריו וראיתו ופסק דבוואכי"ן מאר"ק לא שייך זאת רק בירידי"ם הגדולים שהם מזמן לזמן. ומה גם דדינא דמלכותא דינא וא"כ העיקר דמצו בני העיר למחות בו יעי"ש וכן פסק במהד"ב ח"ג סי' כ"א:
מ מי שכתב למחותנו שיבא עם בנו החתן לעשות הנישואין ביום פלוני וחבירו השיבו שיבוא ליום הנ"ל והכין והוציא הוצאות החתונה. ולא בא חבירו עם החתן והפסיד זה הוצאותיו. פסק בשו"ת חוות יאיר אמצע סי' קס"ח שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס ולא בא חייב לשלם לבעל החתונה כל היזקו שגרם לו. ועיין ברמ"א סי' י"ד באומר לחבירו שילך למקום פלוני לדון עמו והלך חבירו והוא לא הלך אחריו שצריך לשלם לו כל יציאותיו:
מא הגבאים כתבו לשני חזנים שיבואו להתפלל בימים הנוראים בשכר שקצבו להם במכתבם בחשבם שיבא אחד מהם ואח"כ באו שניהם וכל אחד טוען שרוצה להתפלל הכל בשכירות שכתבו לו ואינם רוצים בשותפות ותובעים פיוס והוצאו עיין בשו"מ מהד"ב ח"ד סי' ק"פ בד"ה והנ"ה בשנ"ת תרי"ג: מב אחד העליל על חזן שהיא נואף ועי"ז סלקוהו הקהל מאמונתו ואחר כך נודע שבעלילה בא עליו ותובע מהמעליל הפסדו בתורת גרמי עי' בתה"ד סי' ש"ט ובשו"מ מהד"ב ח"ד סי' ק"פ בד"ה והנ"ה בשכ"ת תרי"ג:
מג ראובן עשה מקח עם שמעין שדר בעיר אחרת על פירות יבישים להעמידם למקום הלוקח והיה ביניהם קנין ערבון אבל המוכר לא היה לו עדיין הפירות. והלך המוכר לביתו וקנה הפירות והוליכם להקונה וחזר בו הקונה מהמקח. עיין מש"כ בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סימן נ"ד דאף שלא קנה ראובן הפירות מצד דשלב"ל מ"מ יש לחייב לראובן לשלם לו הוצאות הבאת הפירות למקומו מצד דינא דגרמי:
מד מי שמכר לחבירו סחורה והתחייב עצמו להעמידה לו לזמן פלוני ולא נתן לו לזמן הנ"ל והוקר הסחורה או הוזלה. עיין דינים אלו בדיני פרעון כלל פ"ג סי' ח':
מה ראובן היה לו חנות סגור וסחורה בתוכה והלך שמעון ופתח החנות בלא ידיעת ראובן והניחה פתוח והלך לו. ועי"ז נגנב סחורת ראובן וראובן תובע ממנו היזקו. עיין מהרשד"ם סי' שס"ה שמבואר מדבריו דדין זה דמי לפורץ גדר בפני בהמת חבירו שמבואר בסי' שצ"ו בהג"ה סעיף ד' דאם נאבדה הבהמה פטור מלשלם ואף שדעת הראב"ד שחייב על הבהמה מ"מ להלכה למעשה יש לפסוק כדעת הרי"ף ורש"י ובעלי תוספת שפטור וגם אפשר לומר דע"כ לא פליגי אלא בבהמה דממילא אזלי אבל בכלים לכ"ע פטור וכן משמע בהג"ה אשר"י:
מו אחד הנהיג פרה בחבל שבידו ובא לפני בית א' וקשר החבל עם הפרה אל סריגי חלון. ואח"כ בא אחד והתיר הקשר והלכה הפרה ונאבדה. ועתה תובע מהאיש המתיר בעד היזק הפרה. עיין בשו"ת חוות יאיר סי' ר"ד שהאריך בזה וכתב דדין התרת קשר הוי כמו הכישה דעביד מעשה בגוף הבהמה וכן הסברא וכו' ועיין סמ"ע סי' שצ"ו ס"ק יו"ד. מכל זה נראה לי דאת"ל דיש לפקפק ואין להוציא ממנו מ"מ אי תפס לא מפקינן מני' ואינו בכלל פורץ גדר בפני בהמת חבירו דסימן הנ"ל דחייב רק לצי"ש ולא מהני בי' תפיסה עכ"ל בקיצור לשון קצת ועיין בסי' שאח"ז:
מז שותפים שהוליכו בהמות בדרך ואח"כ הטו מן הדרך והוליכו הבהמות אל הנהר להשקותם מים והיתה בהמתו של אחד קשורה מראשה אל רגלה בחבל כדי שלא תברח ויהי כאשר כלו לשתות בשפת הנהר ורצו המוליכים שיצאו מן המים שיחזירו פניהם ללכת אל הדרך וזרקו על הבהמות אבנים והבהמות דימו שהבעלים רוצים שילכו לעבר הנהר. ושטו לעבר הנהר והבהמה שהיתה קשורה בחבל נטבעה במים ובעל הבהמה לא היה שם ועתה תובע מהם שישלמו לו. ראה זה מצאתי בכתבי הרב הגאון מו"ה מענדל זללה"ה שהיה אב"ד דפה בחיבורו על החו"מ סי' שצ"ו שבא עובדא זאת לפניו וכתב תשובה אף כי לא נתכוונו מ"מ שוגג קרוב למזיד הוא. כי זאת ידוע שהבהמה לא תבוא אל האדם המכה אותה רק תברח מפניו. ואדם מועד לעולם אפילו בשוגג גמור. ואין לומר דזה הוי כמו הכישה במקל ונאבדה שמסתפק הש"ך בסימן שצ"ו ס"ק א' ובחוות יאיר סי' ר"ד אם חייב על הבהמה (עיין בסי' הקודם) חדא שכבר כתבתי שאין ראוי להסתפק בהכישה כי רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים פוסקים אפילו בפורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה ונאבדה חייב ובהכישה י"ל דגם הרא"ש מודה (עיין מש"כ לעיל סימן מ"ה בשם מהרשד"ם) ב' ששם מיירי שהבהמה נאבדה ולא נודע מקומה אבל לא הכישה שתלך אל האש ותשרף. אבל באדם המכה בהמה שתלך אל האש בודאי חייב. ומכ"ש שתלך אל מים העמוקים שהבהמה אינה רואה אבדון שלה כמו באש וגם סוברת שתשוט. ועוד דלא גרע הכישה במקל מאדיי אדויי' דקיי"ל בזורק מטבע לים באדיי אדויי' במים עכורים שנאבד המטבע דחייב אליבא דכ"ע ועיין בש"ך בשורף שט"ח בענין זה בשם רש"ל ומה שהשיג שם על המהרש"ל לא שייך כאן א"כ בנ"ד הוי מזיק ממש וחייבים לשלם בעד הבהמה עכ"ל בקיצור קצת: מח אורח שנתאכסן בבית אכסנאי ולערב הלך לבית המשתה ונשתכר וחזר לאכסנאי שלו ובא לחדר משכבו ושכח לכבות את הנר של שעוה המשולב העומד על השלחן ונשרף השלחן עם המכסה וארגז של בגדים. עיין בשו"ת חוות יאיר סי' קס"ט שכתב דהדבר פשוט שהאורח חייב לשלם כל הנזק כי אדם מועד לעולם ועיין בכלל נ"א סי' י"ז:
מט ועיי"ש שכתב דכן הדין במשרתת שמחמת חסרון השגחתה נאחז השלהבת מתוך התנור בעצים שהניחה לייבש על פי התנור ונשרף קצת כלי בית שחייבת המשרתת לשלם. ועיין מה שכתבתי בענין נזקי אש בדיני מזיק כלל נ"א:
נ אחד שאמר לקטן לשבור כלים של שמעון אם חייב המשלח לשלם. עיין בדיני מזיק כלל כ"א סימן כ"א:
נא עמש"ל בסי' ל"ב בשמעון שנתן להשר מעות מזויפים. שוב בא לידי שו"ת פרח מ"א ועיינתי שם והדברים ארוכים בטעמם לפי תורף השאלה והרב זכל"א קצר במקום שהיה לו להאריך והוא נ"מ לדינא כאשר יובן ממה שאביא להלן בשמו:
וע"ש בפמ"א סי' הנ"ל שהביא בשם מהריב"ל ח"ג סי' למ"ד על שמעון שהוא פאנוו"ר (בלשונינו שפילינוער) של ראובן שמכר סחורת ראובן בעד מעות מזוייפים שהיו מכוסים ולא היה כיכר זיופם ואח"כ נתגלה זיופם ונודע בעש"ג והביאו אותם במצור ובמצוק והוצרך ראובן להוציא ממון הרבה לשוחדם ותובע ראובן משמעון ההפסד שבא לו מגוף המעות הרעות וגם השוחד שנתן והשיב מהריב"ל דההפסד של המעות הרעות ודאי חייב. אבל נזק השוחד דעתו שהוא פטור דדמי למוכר פירות לחברו ולא צמחו דקיי"ל כרבנן דאינו משלם כ"א דמי הזרע ולא דמי ההוצאה וכן בתוספתא הלוקח קנקנים מחברו ונמצאו רעועים ונשתברו חייב בדמי הקנקנים ולא דמי היין עכ"ד וסיים הפמ"א דל"ד לנ"ד דהתם לא ברי היזקא לכך פטרו מהשוחד אבל בנ"ד שהחליפו להשר פאש"א ונתן לו שמעון מעות מזויפים הוי ברי היזקא דודאי יבחון אותם השר כיון שנתן מחירם מטבעות טבין ותקילין. ועיי"ש מה שהביא נדון כזה בשם מהרש"ך. וגם שבנ"ד התרה ראובן בשמעון שלא יתן לו המעות המזויפים. וגם שאח"כ תבעו לעמוד עמו בפני דייני ישראל וכו' באופן שבנ"ד יש בו כל התנאים הנצרכים לחיוב דינא דגרמי יעו"ש באורך: