דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל ט
דיני א"י אם נתחייבתי. א"י אם פרעתיך:
א מלוה על המשכון. והלוה טוען א"י אם פרעתיך וגם המלוה אומר שאינו יודע או שטוען הלוה פרעתיך והמלוה אומר איני יודע ע' בכלל ד"ן בדיני משכון סי' ט"ז:
ב לוה שפרע למלוה חובו. ואחר איזה ימים בא המלוה לחזור לו מה שמצא בפרעון שלו מטבעות מזויפות. והלוה טוען א"י אם הם ממני. ע' בש"ך סי' רל"ב ס"ק ט"ו שהביא בשם מהרשד"ם שפסק דהו"ל כא"י אם פרעתיך ע"ש וע' בט"ז חו"מ סי' ע"ה סעיף כ"ה. שנשאל בזה ופסק דהו"ל א"י אם נתחייבתי כיון שנסתלק מהמלוה בשעת הפרעון בחזקת שאינו חייב. הו"ל אח"כ כתביעה חדשה וע' בשו"ת פמ"א ח"א ססי' ס' שכתב שהוא תמה על גאוני עולם שרצו ללמוד דין זה ממתניתין דאם היה מכירה. ואין הנדון דומה לראיה דבשלמא התם דהשלחני החליף בפרוטות וקבל מחירם סלע שהוא בתורת מכר ואם הסלע שנתן לו היה טובה מעולם לא נתחייב להשלחני כלום אפי' רגע אחת. ואפילו אם נתן לו השלחני תחלה הפרוטות ואח"כ נתן לו הסלע מ"מ לא היה מבורר שבעל הסלע חייב לשלחני (ע' בנדון שהבאתי לקמן סי' ג' בשם הגאון חת"ס שלא כן דעתו שתלה דינו באם נתן לו מתחלה הבאנקנאטין הקטנים קודם שלקח הגדול אז הוי א"י אם פרעתיך. אף שגם בנ"ד היה דרך חילוף ע"ש) א"כ. אח"כ כשמצא הסלע מזויף ובעל הסלע אומר א"י אם שלי הוא הוי שפיר איני יודע אם נתחייבתי. אבל בנ"ד שהלוה חייב למלוה חוב מבורר מקדם א"כ צריך לידע בבירור שפרעו במעות טובים. ואם אינו יודע הוי א"י אם פרעתיך. וע' בהגהת אמרי ברוך על הש"ך הנ"ל מה שכתב עליו. וע' שו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' ד' שמסיק שהוא ספיקא דדינא והלוה יכול לומר קי"ל וע' בזה מה שכתב דו"ז בקצוה"ח סי' ע"ה ס"ק וא"ו ובנתיבות שם ס"ק כ' וע' שו"ת אמרי אש חחו"מ סי' י"א וע' בשואל ומשיב מהד"ק ח"ב סי' קל"ד ומהד"ב ח"א סימן נ"ג ובח"ד ססי' קי"ד ובמהד"ד ח"ב סי' נ"ו:
ג ראובן שאל משמעון להחליף לו באנקנאט של מאה זהובים כסף. והחליף לו שמעון ונתן לו באנקנאטין קטנים מאה כסף ובשעת מעשה היה שניהם טרודים. אך אחר איזה שעות נתעורר שמעון לראובן ואמר לו הלא לא נתת לי הבאנקינאט של המאה כסף. וראובן משיב אני יודע בבירור שנתתי לך אך זאת איני יודע אם נתתי בידך ממש או הנחתי אותו על השלחן. וגם זאת אני זוכר בבירור שאמרתי לך הנה פה הבאנקינאט של המאה כסף ואף אם הנחתי אותו על השלחן היה לך לנטלו כיון שאמרתי לך ע' בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קפ"ז שהעלה בזה דאם היה בירור שראובן לא מסרו לידו ממש ודאי חייב ראובן לשלם כיון דמטבע או שטרות אינם נקנים בחליפין אפי' שוה בשוה. א"כ במה שקיבל ראובן הקטנים לא קנה שמעון הבאנקיבאט הגדול. וגם לא נעשה שמעון שומר עליו כיון שלא מסרו לידו ולא אמר לו הנח לפני. אך בנ"ד שהוא ספק תליא בזה אם טוען ראובן ברי שמסר לידו או הניח על השלחן קודם שלקח הקטנים משמעון הוי כא"י אם נתחייבתי לך. אך אם הספק הנ"ל הוא אחר שלקח הקטנים משמעון. א"כ החיוב הוא קודם בודאי ואח"כ הוא ספק פרעון. אם פרע לידו. או הניחו על השלחן ולא הוי פרעון. א"כ חייב ראובן מצד א"י אם פרעתיך. ואם גם בזה מסופק ראובן אם נתן הגדול קודם שלקח הקטנים או אח"כ ג"כ חייב ראובן דהוי חיוב ודאי ופרעון ספק ע"כ תורף תשובתו. ועיין בסי' הקודם מה שהבאתי בשם הרב פמ"א. וע' בשואל ומשיב מהד"ק ח"ב סימן קל"ד כעין זה בראובן היה לו שטאט פאפיר או אבליגאציע מסך אלף זהו' ועמו הקאפאנס השייך לנייר ההוא והחליף הנייר אצל שמעון על ניירות קטנים מסך מאה מאה ובביתו ראה שעל נייר אחד לא היה הקאפאנס של אותו כומר של הנייר ושמעון טוען איני יודע אולי נתחלפו אצלך. ופסק דשמעון פטור דבחילוף לא שייך חזקת חיוב רק בהלואה. ולא נחית לחילוק החת"ס הנ"ל וע"ש במהד"ב ח"א ססי' נ"ג:
ד ראובן תובע את שמעון שישלם לו בעד הפאטיש שמכר לו. ושמעון משיב כי מכר הסחורה ללוי והוליכה למרחקים ונמצא שם שהסחורה הוא מזויף. פסק בשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' נ"ט דפטור שמעון מלשלם דהוי כא"י אם נתחייבתי. וגם אין לחייבו משום דהיה יכול להבחינו כאשר הבאתי דבריו בכלל וא"ו בדיני אונאה סי' ל"ב באורך:
ה מכר פרה לחבירו והותנה שאם תהי' טריפה ישלם לו פחות ושילם הקונה כפי הפסיקה של טריפה ונ"ח למוכר העודף עד הפסיקה של כשרה וקודם השחיטה מכר הלוקח הפרה לאחר לא לשחיטה. ותובע המוכר הראשון העודף שנ"ח לו עד דמי כשרה וטוען הלוקח א"י אם נתחייבתי לך כי שמא תהיה טריפה אחר השחיטה ע' בשואל ומשיב מהד"ג ח"א סי' רפ"ט שהדין עם הלוקח כי בזמה"ז אין רוב כשרות ע' מג"א סי' תצ"ח:
ו ראובן ושמעון שותפים בעסק אחד ושמעון לבדו הוא המתעסק והרויח בהעסק. והנה בתשרי בא ראובן לתבוע משמעון קרנו וחלקו ריוח שעלה לו עד אותו היום. ושמעון משיב כמדומה לי שבחודש ניסן העבר חלקנו מהשותפות ונתתי לך הקרן והריוח שלך. והנה הקרן ודאי דמחויב שמעון לשלם משום דהוי א"י אם פרעתיך. ובא השאלה על הריוח שמניסן עד תשרי דאפשר דהוי א"י אם נתחייבתי כיון דאם פרע לו בניסן הקרן לא התחיל שום חיוב ריוח. עיין שו"ת הר הכרמל חח"מ סי' י"א שמסיק להלכה דהוי על הריוח א"י אם נתחייבתי. ועיין בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' ט"ו שהבאתי שם בשם הנוב"י שנשאל בעובדא דא ממש בעיסקא הנוהגת בזמנינו שטען המקבל כמדומה לי שכבר פרעתי לך הקרן והעיסקא. ופסק ג"כ כנ"ל.
והוסיף לומר דעל הריוח אף שבועת איני יודע אינו צריך לשבע. עיי"ש הטעם:
ז מי שטוען א"י אם נתחייבתי שהדין מבואר בסי' ע"ה דחייב לצי"ש. עיין בריב"ש סי' שצ"ב שכתב בשם הרמב"ן פ"ק דמציעא דאם תפס התובע בעדים (דבלא עדים ודאי דנאמן בטענתו שחייב לו במגו דלא תפסתי) מפקינין מיני'. וכן כתב המהרש"ל פ' הכונס סי' וא"ו והש"ך בחו"מ רסי' כ"ח הביאו. ועיין משל"מ פכ"א ופי"א מהלכות מלוה. ועיין שו"ת בית יעקב סי' ס' שנעלם ממנו כל הנ"ל ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' מ"ד. ובשו"ת שבו"י ח"א סי' קמ"ו. ובשו"ת שמן רקח ח"א סי' מ"ה וסי' פ'. ובשם בח"ב בביאורי חו"מ סי' כ"ח ומשם תראה דהאי דינא דתפיסה היכא דחייב לצי"ש הוא פלוגתא דרבוותא ועיין מש"כ ד"ז בקצוה"ח סי' כ"ח ס"ק א' (ושם בפ"ת ס"ק וא"ו) ועיין בדיני תפיסה כלל קי"ב סי' י"ח:
ח נתבע שטוען א"י אם נתחייבתי וקרוב או אשה מעידים כדברי התובע. והנתבע דעתו סומכת לדברי העד ומאמינו. כתב בשער משפט סי' ל"ג ס"ק א' דנראה דחייב הנתבע מדין לשלם עיי"ש במסקנתו:
ט אם הנתבע טוען קבלתי ממך אבל איני יודע אם בהלואה או במתנה. עיין בשער משפט סי' ע"ה ס"ק וא"ו שפסק דבכה"ג שידוע שבא ממון חבירו לידו לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי' וברי עדיף ומחויב לשלם עיי"ש: י ראובן אמר לשמעון ליקח ממנו מעות בהלואה ולא פירש לו סכום כמה. ושלח שמעון משרתו שיקח המעות מראובן. ובא המשרת והביא ללוה סך מאה זהובים שמסר לו המלוה. ועתה טוען המלוה שנתן להמשרת סך מאה וחמשים זהובים. והמשרת מכחישו שלא קיבל רק ק' זהובים. עיין בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' י"א שהאריך בזה וצידד דהוי א"י אם נתחייבתי עיי"ש. ועיין בסמוך סי' י"א:
יא ראובן היה חייב לעכו"ם מנה ואמר לשמעון תן להעכו"ם עבורי המנה שאני חייב לו. ועתה העכו"ם תובע חובו מראובן. ושמעון טוען שנתן להעכו"ם המנה. עיין ברדב"ז ח"א סי' ת"ה שלחלק יצא. שאם שמעין היה חייב לראובן המנה שצוה לו ליתן להעכו"ם. אז הדבר ברור שנאמן שמעון בשבועה שעשה שליחותו כמו בחנוני ופועלים דלא שאני לן בין בע"ח לפועל (כן מבואר בחו"מ סי' צ"א סעיף א' וסי' קכ"א סעיף ט' ובש"ך שם ס"ק מ"ה) כיון דלא אמר לו בפירוש הב לי' בסהדי לא פשע השליח.
וליכא למפטרי' משבועה. דהא איכא עכו"ם דקא טעין עליו טענת ודאי שלא עשה שליחותי' (אמ"ה מכאן ראי' לשיטת הש"ך בסי' קמ"ט ס"ק י"ג דסובר דטענת עכו"ם נחשב לטענת ודאי ומשביעין עליה דלא כהסמ"ע שם. ועיין בסי' קע"ו סעיף ל"ו) אמנם אם בא שמעון להוציא מראובן המנה שנתן לעכו"ם עבורו צ"ע דמצי ראובן לומר דאף להפוסקים דשליח ובע"ח דינם כמו בחנוני ופועלים ונשבע השליח ונוטל מ"מ הביא ראיה שדברי הפוסקים אף בעכו"ם דאפשר בעכו"ם הוי סתמא כפירושו כאלו אמר בהדיא הב לי' בסהדי לפי שפיהם שוא ידברו. לפיכך אני רואה שיראה הדיין לעשות פשרה ביניהם לפי ראות עיניו. ועיין בדיני שליח כלל צ"ה סי' נ"א באורך:
יב ראובן היה חייב לשמעון מנה. והוצרך ראובן לצאת מן העיר והעמיד את לוי במעמד שמעון וקבל לוי על עצמו שהוא יתן המנה לשמעון עבור ראובן. וראובן כתב לעצמו בפנקסו שהוא חייב ללוי מנה שפרע בעדו לשמעון ואח"כ נפטר לוי והניח יתומים קטנים. ובא שמעון לתבוע מראובן חובו באמרו כי לא נתן לו לוי כלום. ונסתפק השואל איך הדין נותן נגד שמעון ונגד יתומים של לוי. עיין בשו"ת קול אליהו חחו"מ סי' כ"ד שכתב דהדבר פשוט דהמעמד שלשתן לא קנה כיון שלוי לא היה חייב כלום לראובן. ואם היה לוי בחיים והיה טוען לשמעון פרעתיך היה נאמן בשבועה כמו בחנוני ופועלים והיה נוטל מראובן כמבואר בח"מ סי' צ"א ס"א ה"כ טענינן ליתמי מאי דאבוהון הוי מצי לטעון ונוטלים היתומים המנה מראובן בלא שבועה. ושמעון חוזר וגובה חובו מראובן בשבועה כדקיי"ל. גבי פועלים חוזרים וגובים מבעה"ב בשבועה. זאת תורף תשובתו. ואנכי העני בדעת לא זכיתי להבין דבריו. ודאי מה שפסק דשמעון גובה מראובן בשבועה בזה הדין עמו והוא פשוט ומפורש בחו"מ סי' צ"א סעי' א' דדין הבע"ח כמו הפועל דנשבע ונוטל וטעמא הוא כיון שהחיוב הוא ודאי והפרעון ספק הוי א"י אם פרעתיך כמו שכתבו הפוסקים. אולם מה שפסק הרב דיתמי לוי גובים ג"כ מראובן המנה. דטענינן להו שמא פרע אבוהון לשמעון. דבריו אלו מרפסין איגרא ובמקום ראייתו מבואר סתירתו דהלא הרב ז"ל מדמה את לוי להחנוני כמו שהוא האמת. והלא הדבר פשוט דבחנוני אם מת אין יורשיו נוטלים אף בשבועה משום דנגד החנוני הוי הבעה"ב א"י אם נתחייבתי לך. ואף ביורשי הפועלים שהחיוב הוא ודאי דעת המחבר בסי' פ"א ס"ב דבעה"ב פטור רק בתשלום אחד שמשלם להחנוני. רק דעת הש"ך שם בס"ק י' לפסיק כהרמב"ן דיורשי הפועלים נשבעים שלא פקדנו אבא ונוטלים. ומבואר שם הטעם משום דנגד הפועלים הוי בעה"ב א"י אם פרעתיך. ומדינא היה להם ליטול בלא שבועה ע"כ היתומים נוטלים בשבועה שלא פקדנו. ואף בזה הרבה להקשות בשער משפט שם על הרמב"ן. אבל ביורשי החנוני דמדינא אדרבה אף החנוני בעצמו לא היה לו ליטול משום דנגדו הוי הבעה"ב איני יודע אם נתחייבתי רק מצד התקנה הוא נוטל בשבועה בזה כ"ע מודו דאם מת יורשיו אינם נוטלים כלום. א"כ גם בנדון הרב ז"ל דלוי הוא החנוני וכיון שמת אין יורשיו נוטלים דהוי ספק בעיקר החיוב אם נתן לוי המנה לשמעון עבור ראובן. וגם אם לוי היה חי לא היה יכול לגבות מראובן רק מצד התקנה. גם מש"כ הרב הנ"ל דטענינן ליתמי לוי שמא פרע אבוהון לשמעון. נתעלמה ממנו הלכה דהא קיי"ל דלא טענינן ליתמי רק להחזיק מה שבידם מכבר אבל לא להוציא כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב. והדבר מבואר בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט. ותימה איך הרב הנ"ל לא שם לבו לכל זה. ולהוציא מראובן ממון פעמיים מכל הלין אני אומר שלפע"ד הדין ברור דראובן משלם המנה לשמעון ונפטר:
יג שמעון היה חייב לראובן על וועקסיל מאה זהובים ותבע אותו ראובן בערכאות עד שהוכרח שמעון להשליש הספרים שלו ביד לוי שהוא ימכרם ויתן תמיד דמי הפדיון לראובן על חובו ולוי נתן כתב שלישות ע"ז לראובן ועברו זה עשרה שנים ועתה תובע ראובן את שמעון כל החוב ומחדש בערכאות התביעה הנ"ל כי עוד מונח הוועקסיל עם הפראצעס באמו באערו כי לא קיבל מלוי פרוטה ושמעון אומר אחרי כי לא תבע כל הזמן הנ"ל מן הסתם פרע לו השליש מדמי הספרים כל החוב. והשליש אומר שאינו זוכר כלל רק יודע שמכר הספרים ומן הסתם פרע לראובן אבל אינו יודע אם הגיע כל הפדיון לסכום החוב והשלישית נאבד מיד ראובן עי' בשואל ומשיב מהד"ב ח"א סי' למ"ד ל"א:
יד ראובן נתחייב לשמעון בשטר בחוב גמור לשלם לו סך מעות לזמן קצוב. וכתב בשטר שאם יפרע לוי בעיר פלונית לבע"ח של שמעון הסך הנ"ל אז יפטר מחיובו ועתה הגיע זמן הפרעון של ראובן ושניהם אינם יודעים אם פרע שם לוי הסך הנ"ל ושמעון תובע מראובן מעותיו וראובן טוען שמא פרע שם לוי ואני פטור. עיין בכלל מ"ג בדיני טענת ספק סי' ה':
טו אם הנתבע טוען א"י אם פרעתיך. וגם התובע אומר שאינו יודע או יורשים התובעים מהיוה מה שחייב לאביהם. והלוה טוען א"י אם פרעתיו וגם היורשים אינם יודעים. עיין בש"ך סי' ע"ה ס"ק ס"ה שהביא בשם המהרשד"ם שהנתבע פטור כיון שגם התובע טוען ספק. ועיין משל"מ פ"ג מה' שאלה ופקדון דין א' שפירש בדברי הרשב"א דהיכא דהתובע לא הו"ל למידע אם פרע הנתבע לא מגרע ספיקו וחייב הלוה לשלם. ודו"ז הביאו בספרו קצוה"ח סי' ע"ה סס"ק ו' עיי"ש. ועיין בשער משפט סי' הנ"ל ס"ק ח' שמשיג על המשל"מ. ודעתו דבין ביתומים ובין במלוה עצמו אף דלא הו"ל למידע מ"מ הלוה פטור. ושם בסי' צ"א ס"ק ב' הוכיח כן בראיות. ועיי"ש בסס"ק הנ"ל שכתב דהיכא שאין הלוה מסופק אם פרע רק עפ"י עד אחד שמעיד שפרע. ובלא העד אינו עולה על דעתו שום ספק נראה דמחויב לשלם ליורשי המלוה אף שתובעים בספק דכיון שיודע בודאי שחייב לו אלא שהספק בא לו עפ"י העד י"ל דאין העד נאמן לעשות ספק על פיו. כיון דבלא העד היה חייב לשלם נמצא דאין עד אחד קם לממון לפטור. ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קפ"ז והבאתיו בדיני יתומים התובעים כלל מ"ה סי' ה'. שדעתו כהרב משל"מ הנ"ל דהיכא דהתובע לא הו"ל למידע הלוה חייב לשלם בין למלוה בין ליורשי המלוה. ועיין עוד בענין זה בשער משפט סי' צ"א אמצע ס"ק ד'. והנה הרב הגאון בעל שואל ומשיב לא ראה דברי השער משפט הנ"ל. ואם היה רואה כל ראיותיו בזה אפשר שהיה מסכים לדעתו ועמ"ש בנתיבות בביאורים סי' נ"ט ס"ק א'. ועמ"ש בדיני עד מסייע כלל ע"ה סי' ט':
טז היכא שהלוה טוען איני יודע אם פרעתיך וגם המלוה אומר שאינו יודע. ויש עד אחד מסייע להנתבע שפרע. עיין בסי' הקודם לזה וע' בדיני יתומים התובעים כלל מ"ה סי' ה' מה שהבאתי שם בשם הגאון בעל שואל ומשיב. שנראה שם דעתו דלא כדברי השער משפט שהבאתי בסי' הקודם: יז אם התובע תובע בברי והלוה טוען א"י אם פרעתיך במקום דלא הו"ל למידע. דעת המשל"מ פ"ד מה' שאלה ד"א דפטור ועיין בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' נ"ט והבאתיו בדיני אונאה כלל ו' סי' ל"ב. ועיין בתומים סי' ע"ה ס"ק כ"ב ובנתיבות סי' הנ"ל בביאורים ס"ק ה' שפסק ג"כ דפטור כדעת המשל"מ, אם לא הוכח שהחסרון הידיעה באה לו מחמת פשיעתו עיי"ש ועיין שו"ת אמרי אש חחו"מ סי' י"א. ועיין בשואל ומשיב מהד"ק ח"ב ססי' קל"ד שגם דעת הרדב"ז שפטור וכתב שצ"ע דבש"ך סי' קכ"א ס"ק כ"א ושם בסעי' י"ב ובש"ך ס"ק כ"ב מוכח דאף בלא הו"ל למידע חייב ועיין בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' קי"ט שפסק ג"כ דפטר:
יח אם הנתבע טוען א"י אם פרעתיך על כל המנה. והתובע מודה שנפרע חמשים. עיין בשער משפט סי' ע"ה ס"ק ז' שפסק שמחויב התובע לשבע שבועת המשנה שלא נפרע כל המנה אף דקיי"ל בא"י אם פרעתיך דנוטל בלא שבועה. מ"מ כיון דלפי דברי התובע פרע לו מקצת החוב והוי פוגם חובו אמרינן דפרע דייק דמפרע לא דייק כמו בפוגם שטרו. וכל זמן שלא נשבע הוי טענתו רק טענת ספק:
יט וכן אם תובע ממנו מנה והנתבע משיב נ' פרעתיך בברי. ונ' א"י אם פרעתיך אין התובע יכול לגבות הנ' של ספק רק בשבועה. אף דאין התובע מודה כלל שנפרע מ"מ כיון דלפי דברי הנתבע פרע לו מקצת החוב והוה פוגם והיה צריך לשבע. א"כ יכול הנתבע לעכב המעות עד שישבע על החמשים שמסופק אם פרע לו. כן מבואר שם. ועיי"ש בסי' פ"ז ס"ק א':
כ שכיר שתובע מבעה"ב דמי שכירתו ובעה"ב טוען א"י אם פרעתיך. דעת הש"ך ברס"י פ"ט דנוטל השכיר בלא שבועה ועיי"ש בשער משפט ס"ק א' שכתב דבעבר זמנו יש להסתפק אם נוטל בלא שבועה כיון דאיכא תרתי חזקה דבל תלין וחזקה דאין שכיר משהה שכירתו:
כא יתומים שתובעים מאחד אמר לנו אבא שאתה חייב לו מנה. והנתבע משיב איני יודע אם פרעתיו. עיין בדיני יתומים כלל מ"ה סי' ט':
כב אם טוען הנתבע א"י אם נתחייבתי לך במקום דלא הוה לי' למידע. אם מחויב לשבע שאינו יודע. עיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א שכתב בפשיטות שצריך לשבע. ועיין בשער משפט סי' צ"ה ס"ק וא"ו שהראה פנים לכאן ולכאן מכמה מקומות. וסיים שאין לו הכרעה מבוררת בזה:
כג אם טוען הנתבע א"י אם נתחייבתי ויש לו עד המסייע לו בברי שאינו חייב לו. אם העד פוטרו משבועת א"י עיין בדיני עד מסייע כלל ע"ה סי' ח':
כד מי שנתן לשומר לשמור טבעת. ובתוכה היה תקוע אבן טוב. ואח"כ נאבד האבן מן הטבעת או כל כיוצא בזה והשומר טוען שמא נאבד האבן אצלך קודם שלקחתי הטבעת ולא השגחתי בטבעת בעת שקבלתי אותו מידך אם היה בו אבן הוי א"י אם נתחייבתי. עיין בדיני שומר כלל צ"ו סי' ס"ה:
כה ראובן מכר לשמעון מאה כורים תבואה שיש לו על עליה אחת כל כור בדינר ונתן לו שמעון עשרים דינר על המקח. ועל מותר הדמים נתן לו כת"י לשלם לו עד ח' ימים. והותנה ביניהם שהרשות ביד שמעון ליקח התבואה עד י"ד ימים. ובהגיע תור השמנה ימים. שילם שמעון לראובן על הכת"י רק עיכב בידו איזה סך דינרים עד שיקבל התבואה באמרו אולי בעת המדידה יחסר מן המאה כורים. ונתרצה ראובן. ואחר איזה ימים אמר המוכר ללוקח קבל את תבואתך כי בעל העליה אינו רוצה עוד להניחו על עלייתו. והשיב לו הלוקח שלח את מי שתרצה לקבל משם התבואה ולהניחה על עליה אחרת וכן עשה המוכר. ולאחר איזה ימים בא הלוקח לקבל תבואתו ונמצא חסר עשרים כורים. ועתה המוכר תובע מותר מעותיו בכת"י שתחת ידו. וטוען מה שחסר ברשותך חסר כי אני מסרתי להשליח מאה כורים תבואה בשלימות והשליח גנב. או אח"כ נגנב על העניה והשליח שלוחך כי אתה אמרת לי לשליח את מי שארצה עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' פ"ז שפסק דאף אם מודה הלוקח לכל דברי המוכר. מ"מ פטור הלוקח. כיון דלא נתברר לנו אם היה למוכר מאה כורים תבואה בעת שמסר להשליח וגם קודם לזה לא נמדד התבואה נמצא שלא היה מעולם חזקה לתבואה זו שנאמר ברי שנולד הספק ברשות הלוקח. ושמא חסר היה ברשות המוכר. ועיין מ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' רכ"ד ס"ק ב' וע"ל כלל פ"ח סי' ח':
כו אם הלוה טוען א"י אם פרעתיך. ויש רגלים לדבר שפרע. עיין בדיני יתומים התובעים כלל מ"ה אמצע סי' ה':