דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל ז
דיני אפוטרופוס:
א אפטרופס של יתומים שהלוה לראובן מעות היתומים וכתב השטר על שמו. וכשיצא מהאפטרופסת מסר השטר להיתומים ואמר להם שהוא פרוע. עיין ס' ערך השלחן על חו"מ סי' מ"ז אות ד' שהביא בשם הכנה"ג סי' הנ"ל שכתב בשם מהר"א ששון שהלוה פטור. ועיין בכנה"ג סי' ס"ו בהגהב"י אות כ"ז שכתב דמהראנ"ח ח"א סי' פ"א ומהרימ"ט ח"א סי' צ"א חולקים על מהרא"ש הנ"ל. וס"ל דגובין היתומים עיי"ש. וכן פסק מהריק"ש בתשובותיו אהלי יעקב סי' עיי"ש באורך (ועי' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' י"ב) ועי' מש"כ בסימן שאח"ז:
ב אפטרופס אם נאמן להעיד ליתומים. עיין בחו"מ סי' ר"צ בש"ך ס"ק ט"ז שכתב על הרמ"א דאינו נאמן אלא היכא שהלוה מודה שהאפטרופס הלוהו מעות היתומים שאז הלוה בעצמו עשאו שליש הא לא"ה אפילו ידוע שהוא מעות היתומים אינו נאמן. וכ"כ מהריק"ש בתשובתו אהלי יעקב סי' ע"ט עיי"ש.
ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' קי"ז שכתב דבדבר שאין ידו באמצע כגון במי שלוה מאביו של יתום או אביו ממנו והאפטרופס יודע בעדותו כאחר דמי ע"ש ועיין בשו"ת שבו"י ח"ב סי' קע"א בעובדא שהלוה אבי היתומים לאחד על משכון ועתה אחר פטירת אביהם טוען הלוה שכבר פרע לו בחייו ופסק שם שהאפטרופס נאמן להעיד ויש לתמוה קצת על הרב שבו"י שלא הביא כלל דברי הש"ך הנ"ל. ועיין להרב פמ"א חיב סי' כ"ד כ"כ לערך השלחן על חו"מ סי' ע"ב אות מ"ב מקרוב נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' ר"צ סעיף י"ב שהעתיק דברי אלו וכתב לתרץ את השבו"י שלא הביא דברי הש"ך וז"ל ולא דמי דהש"ך לא אמר רק לענין דלהימן האפיטרופס יותר מעד אחד הוא דוקא כשעשאו הלוה שליש (כשמסר לו המשכון) ומשום דהמשכון אינו ת"י יתמי ואינם טוענים ברי לא סגי להו בעד אחד ועי' בנתיבות. אבל כעד אחד דעלמא איך יעלה על הדעת שלא להאמינו כשלא עשאו שליש ובשבו"י מבואר דלא מהימן רק כעד אחד לפטור היתומים משבועה עכ"ל. ודבריו אין להם שחר הוא רצה לסייע לתירוצו מדברי הנתיבות ונהפוך הוא וז"ל הנתיבות שם בסק"ד ועי' ש"ך ס"ק ט"ז שכתב דבעינן דוקא שאמר לו בשעת הלואה שמלוה לו מעות היתומים דאז הוי כשליש והטעם נראה דנהי דלא הוי האפוטרופס כנוגע מ"מ מי עדיף מעד דעלמא דג"כ לא הוי נוגע ומ"מ אינו נאמן להוציא ממו"ן מ"ן הלו"ה ואף דיש משכון בידו מ"מ הא אינו נאמן על המשכון רק במגו דלקוח או החזרתי כמבואר בסי' ע"ב סעיף י"ז והיתומים אינם טוענים ברי שיהיו נאמנים במגו. והאפוטרופס אין לו מגו דלקוח והחזרתי דאלו טען כן היה צריך לישבע. וכיון שהמשכון אינו ת"י המלוים שהם היתומים דמי להא דסי' ע"ב סעיף י"ח בהג"ה דאינו נאמן לטעון לקוח כשאין החפץ ת"י ולכך בעינן שהודיע להלוה (בשעה שהלוה לו על המשכון שהוא מעות היתומים) ונאמן מטעם שליש עכ"ל הנתיבות ר"ל שהשליש נאמן כשני עדים להוציא ממון מן הלוה אשר חייב על המשכון. ומ"ש הנתיבות וכיון שהמשכון אינו ת"י היתומים וכו' לכאורה אין לו הבנה אחרי שכתב הטעמים הנ"ל שנכונים לדינא אמנם פשוט שהוסיף בזה עוד טעם לרווחא דמילתא שאף אם היו היתומים טוענים ברי שמגיע להם כו"כ על המשכון ג"כ לא היו נאמנים להוציא במגו דלקוח כיון שאין המשכון תחת ידם כמבואר ברמ"א שם סעיף י"ח דאין ראובן נאמן לטעון לקוח על חפץ של לוי שהפקיד ראובן ביד שמעון כיון שאין החפץ תחת יד ראובן אבל אם היתומים טוענים בספק אפילו המשכון תחת ידם אינם יכולים להוציא ממון כמ"ש הנתיבות דלא שייך בזה מגו דלקוח וכן פסקו הטו"ז והש"ך בסי' הנ"ל ס"ק קמ"ג וס"ק קמ"ו וסוס"ק קמ"ח שהמחבר מיירי שם שהיתומים טוענים ברי שמגיע ממנו על המשכון כו"כ דמלוה על המשכון אין לו עליו רק שעבוד בעלמא ואין אדם יכול להוציא מחבירו בטענת ספק ושם בס"ק קמ"ה כיון שבאים ליפרע מהמשכון חשוב ליטול ולא להחזיק. ומה שהביא השבו"י מחו"מ סי' ק"ח סעיף וא"ו שהאפוטרופס נשבע וגובה התם מיירי בשטר שמן הדין אין הלוה נאמן לומר פרעתי לכן סגי שהאפוטרופס נשבע שלא צוה אבי היתומים ושלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע וגובה ומיירי כגון שהוא קרוב ופסול לעדות כמ"ש השבו"י וגם שם בסי' ע"ב בש"ך ס"ק קמ"ו פסק שהיורשים צריכים לישבע על טענת ברי שלהם שמגיע על המשכון מנה להכחיש טענת הלוה שטוען שלוה עליו רק חמשים וגובים מנה.
ומעתה נחזה אנן בעובדא דשבו"י שנשאל באפוטרופס של יתמי שמעון שתובע לראובן שמצא כתוב בפנקס שמעון שחייב לו ראובן על משכון זה סך מאה זהו' וראובן טוען שפרע לשמעון חמשים זהו' ואינו חייב רק חמשים ופסק השבו"י שהאפטרופס כשר כמו עד דעלמא וכיון שטוען שלא צוה המוריש כלום מחויב ראובן לשלם כפי הכתוב בפנקס ואין שום שבועה על היתומים ולא על האפוטרופס. וא"כ יפה תמה בערך השלחן שלא הביא דברי הש"ך שאין האפוטרופס נאמן להוציא רק אם הלוה בעצמו על המשכון ומכחיש את הלוה בטענת ברי כמה הלוה לו דאז נאמן האפוטרופס מכח שעשאו הלוה שליש ונאמן כשני עדים. אבל בנדון השבו"י שאין היתומים ולא האפוטרופס יודעים אם פרע ראובן חמשים על המנה וגם האפוטרופס לא הלוה לראובן על המשכון ולא עשאו שליש למה יוציא בטענת ספק ולא שייך כאן מגו דלקוח על טענת ספק כמ"ש הנתיבות הנ"ל ועמ"ש בדיני עדות כלל ע"ו סי' ו': ג (ב"ד מינו שני אפטרופסים על היתומים אחד ישקוד לטובת מעות היתומים ללות מעותם וכדומה ולא יעשה דבר בלתי ידיעת השני והוועקסלין יהיה מונחים ת"י השני. והלוה מעות לאיש אחד על עיסקא והוועקסיל הניח ביד השני ואח"כ מת האפטרופס וגם הלוה. והאפוטרופס בחייו אמר להשני שהלוה פרע לו וועקסיל. ועתה טוענים היתומים אולי פרע אביהם. והשאלה אם מה שאמר האפטרופס להשני שפרע מהני מטעם שליש או מטעם עדות. ואם מועיל מה שפרע הלוה לו כיון שהוועקסיל מונח ביד השני וגם לא היה בידו לעשות דבר בלתי ידיעת השני ע' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' י"ב): ד (אם יד אפטרופס הוי כיד היתומים שיכול לתפוס עבורם ולטעון קי"ל עי' בשו"ת ברכת יוסף חו"מ סי' כ"א:
ה שלאחד מת והניח יתום קטן וגם מעות למי נותנים המעות אם לאבי הבעל או לאבי האשה עי' באמרי א"ש אה"ע סי' מ"ח דקרוב קרוב קודם וכיון דמשפחת אם אינו קרוי משפחה ראוי ליתן לאבי הבעל ועי' בחו"מ סי' רפ"ה סעיף ח'):
ו יפה כח האפטרופס מכח הב"ד שאפטרופס יכול לטעון עבור היתומים אף מילתא דלא שכיחא עי' בחו"מ סי' ר"צ סעיף י"ב ועי' בשואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' רפ"ו שפלפל בחלוקי דינים בזה. עי' לקמן כלל מ"ו סי' ו' בביאור קצת):
ז ראובן שאמר קודם מותו אני מניח בתי ביד פלוני. עיין בשו"ת הרשב"ש סי' ק"ט שכתב דאותו פלוני דינו כאפטרופס על הבת אם היא קטנה וכתב שכן ראה בקצת תשובות והסברא ג"כ כך מכרעת עכ"ד:
ח ועיי"ש בסי' שד"ם שנשאל, בראובן שנפטר והניח שלשה בנים זכרים האחד נשוי והאחד בחור בן ח"י שנים והאחד קטן. ובשעת פטירתו אמר שהוא מניח בניו ביד האח הגדול. ועתה תובע הבחור חלק ירושתו. והאח הגדול מעכב עליו באמרו שאביו מינוהו אפוטרופס עליו. והשיב הרשב"ש שמחויב ליתן לו ירושתו לפי שהוא גדול וא"צ לאפטרופס דאפטרופוס לדקנני לא מוקמינין. ועוד שדברי המצוה שאמר אני מניח את בני בלשון רבים יכולים להתפרש שלא כוון רק על בנו הקטן שצריך לאפטרופס ואדם קורא לבן אחד בלשון רבים כדאמרינן פ' מי שמת מקרי אינשי לברא בני או לא אמר אביי ובני דן חושים וכו'. ע"כ הדין שמחויב ליתן לו ירושתו:
ט אשה שמינה אותה בעלה קידם מותו אפטרפוס על בניה. ואח"כ נשאת והיתה לאיש אחר. אם מסלקין אותה מהאפטרופסת הנה הרא"ש בתשו' והביאו הטור אהע"ז סס"י ק"ז כתב שהב"ד מסלקין אותה וממנין אפטרופס אחר עליהם. וע' בשו"ת הרשב"ש סס"י שמ"ז וסס"י שס"ד וסי' תצ"ז שכתב שכן דן אביו התשב"ץ ז"ל הלכה למעשה. אח"ז מצאתי בתשב"ץ ח"ב סי' רפ"ז שלחלק יצא דאם בעל האשה מוחזק להמוריש ולב"ד לאיש נאמן בזה סובר הרשב"א בתשובה שאין מסלקין אותה. ולדעת הרא"ש מסלקין אותה ואם יתמנה בעלה יהיה בכח ב"ד וברשותם עיי"ש. ובנו הרשב"ש סתם קצת דבריו:
י הא דמבואר בחו"מ סי' ר"צ סעיף ט"ו דאין פוסקין צדקה על היתומים. עיין מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז שכתב דלזכות היתום בעד רפואתו מותר לפסוק עליו לצדקה. ואם נתן האפטרופס צדקה לעניים אחר שמת היתום חייב לשלם ועיי"ש עוד מש"כ בזה. (ועי' זה בפ"ת על היו"ד סי' רמ"ח ס"ק ב'. ואם הב"ד או האפטרופס יש בידם לפסוק צדקה על היתומים עי' ביו"ד ובחו"מ שם ועי' בשואל ומשיב מהד"ב ח"ב סי' ס"א):
יא אם יש כח ביד אפטרופס לפשר בחוב היתומים ולמחול קצת. עיין מהריב"ל ח"א סי' צ"ה שכתב דיש בידו כח לפשר. וראייתו מתה"ד סי' קס"ב (ופסקו הב"י בחו"מ סי' י"ב סעיף ג' וסי' ק"ו ססעי' י"א) דשרי לב"ד לוותר בממון היתומים כדי להשקיטם ממריבות וקטטות. ועיין שו"ת פני משה ח"א סי' ט' שהשיג על המהריב"ל מכח דאין ראיה מב"ד לאפוטרופס.
ועיין בס' בני חיי סי' ר"צ בהגה"ט אות ט"ז שהסכים למהריב"ל דאין חילוק בענין זה מב"ד לאפוטרופס. ועיין בשו"ת חכ"צ בסופו בתשובות הנוספות סי' ג' שנשאל בחוב יתומים שנתקלקל ויוכל להיות שיופסד כל החוב אם הרשות ביד האפוטרופס לפשר על החוב. והשיב הגאון הנ"ל שלפי דברי השואל שאם לא יפשר קרוב לבוא לידי הפסד כל החוב הרשות ביד אפוטרופס לפשר עצמו והראוי ונכון הוא להושיב ב"ד יפה מומחה ובקי בדיני' להודיע לו כל תוכן הדברים ולהראותו עד היכן הדברים מגיעים וכמה ממון צריך לוותר. ועפ"י ב"ד יעשה האפוטרופס מה שיעשה בענין הפשרה. ע"כ תורף תשובתו:
יב (אלמנה אפוטרפסת שהתפשרה עצמה על החזקה שנשאר להיתומים והשיג ראובן גבולם ושכר העסק מהשר וטוען שאביהם מכר לו החזקה ופסקו הב"ד שבועה לאלמנה שלא מכר לו בעלה החזקה והתפשרו הב"ד שראובן נתן לה מעות בעד החזקה אי יועיל הפשרה עי' דברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ב): יג אפוטרפס שהלוה מעות יתומים לאיש בטוח בלא משכון ונפסד החוב. ותובעים היתומים מהאפוטרופס. עיין בשו"ת נוב"י מ"ת סי' לי"ד שפסק דאם הב"ד אמרו לאפוטרופס בשעה שמינוהו שיעשה בהמעות כטוב בעיניו אז מה שעשה ברשות ב"ד עשה ואין לחייבו כלל. אבל אם לא אמרו לו כן ודאי שלא היה לו להלות בלי משכון בטוח ואף לדעת הרמב"ן שהביא הש"ך בסי' ר"צ ס"ק כ"ה דאפוטרופס פטור אף מפשיעה מ"מ בנ"ד הוי כמזיק בידים וחייב. וזולת זה הלא בנ"ד. הוא אפוטרופס שמינוהו ב"ד. ובזה מודה הרמב"ן שחייב בפשיעה ע"כ הדין ברור שהאפיטרופ' חייב לשלם. אולם מנכין לו מה שנתן הלוה ריוח עד עתה כי אולי אם לא היה מלוה לזה לא היה מזדמן אחר ללות על ריוח. ומה שנחסר מהקרן אחר נכיון הריוח ישלים האפוטרופס. וע' לקמן סי' כ"ב:
יד אפוטרופס שתובע מהיתומים שכר טירחא. ע' שו"ת נוב"י מהד"ת סי' ל"ד שפסק דפשוט שכיון שלא התנה מתחלה אין לו שכר ע"ש:
טו אפוטרופס שהחזיק היתומה על שלחנו ועתה תובע דמי מזונות. עיין שו"ת נוב"י מהד"ת בסי' ל"ד שכתב דזהו מהלכות עמומות והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות ועיין בב"י חו"מ סי' קכ"ח ועיין בסס"י רמ"ו בהג"ה ובסי' ר"צ סעיף כ"ה ועי' ביו"ד סי' רנ"ג סעיף כ"ה. ועי' באה"ז סי' ע' בב"ש ס"ק כ"ח. לכן אם אין לנו הוכחה ברורה שהאפוטרופס כוון בתורת צדקה והוא בנכסי היתומה מוחזק. ישבע האפוטרופס שהיה בדעתו ע"מ לקבל תשלומין ומנכה דמי מזונות ממה שבידו והכל לפי ראות עיני הדיין:
טז בדין המבואר בחו"מ סי' ר"צ סעיף י"א שאין אפוטרופס רשאי למכור נכסי היתומים להניח המעות בעסק עיי"ש בסמ"ע ס"ק כ"ט. עיין מהריב"ל ח"א סי' ע"ח וח"ד סי' כ"ח ולחם רב סימן ר"ט שכתבו דאף בדיעבד אם עבר ומכר המכירה חוזרת להיתומים (ועיין בדברי:
יז בדין המבואר בחו"מ סי' ר"צ סעיף ט"ז כשיגדילו היתומים נותן להם האפוטרופוס ממון מורישם. עיין בריב"ש סי' תס"ח ומהריב"ל ח"ב סי' ע"ו שזמן גדולתם הוא בזכר בן י"ג שנה ויום אחד ובנקבה י"ב שנים ויום אחד ואף שאינם יודעים עדיין בטוב מו"מ. ועיין מהר"י אדרב"י סי' תי"א ובמבי"ט ח"א סי' שמ"ז:
יח (אפוטרופס שהלוה מעות היתומים על י"ב פראצענט לשנה ואח"כ אינו רוצה ליתן ליתומים רק ה' פריצענט כמו שהוא בדיניהם וטענתו מחמת שאדון הערכי לא רצה להניח בידו המעות עד שנתן לו בערבות את ביתו הוי כמו שלוה המעות מהאדון וגם לא עשה שום היתר עם היתומים והיתומים טוענים שהאפוטרופס הוא כשלוחם וכל היתרים שעשה עם הלוים הנ"ל בשליחותם עבורם. פסק בט"ט מהד"ק סי' ר"ז שהדין עם היתומים שמגיע להם כל הרוחים רק אם תובע שכר טירחא ושכר ערבות ביתו יתנו לו עפ"י שומת ב"ד כמבואר בש"ך חו"מ סי' קפ"ג באם הבריח מכס שמגיע לו שכר: יט אפוטרופס שתובע מהיתומים שהוציא עליה' מעותיו שהדין בחו"מ סי' ר"צ סעיף כ"ח שמשבע ונוטל. עיין בפסקי מהרי"א סי' צ"ט דנשמע מדבריו דהיינו דוקא במינוהו ב"ד לאפוטורופס. אבל אם מינוהו אביהם נאמן להוציא מן היתומים בלא שבועה. ועיין בשער משפט סי' הנ"ל ס"ק ג' שכתב עליו דהיינו דוקא כשעדיין לא נסתלק מהאפוטרופסת אבל לאחר שנסתלק אינו נאמן בלא שבועה:
כ אפוטרופס שלוה מעות לצורך היתומים. ונתן שט"ח על שמו וכתוב בשטר שלוה לצורך היתומים. אין המלוה יכול לגבות חובו מן האפוטרופס. עיין כלל צ"ה בדיני שליח סי' ע"ז:
כא נוסח שטר אפוטרופס ע' במהריב"ל ח"ב סי' כ"ח:
כב אפוטרופס שפרע מנכסי היתומים חוב שנתחייב אביהם לאחד בלא שטר וראי' והיתומים תובעים מהאפוטרופס לשלם להם. כי לא היה צריך מן הדין לשלם לבע"ח כיון שהיה אביהם נאמן לטעון פרעתי. ואף שידע היתום ושתק. ע"ז נותן אמתלא שהיה סבור שמן הסתם עיין האפוטרופס בדינא ומצא לו זכות לפרוע לו. עיין שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שכ"א שפסק דאף לדעת הפוסקים שאפוטרופס שפשע פטור מ"מ בנ"ד לאו פושע הוא אלא מזיק בידים ולכ"ע חייב. ועיין כלל זה סי' י"ג מה שהבאתי בשם הנוב"י:
כג ראובן לא היה לו יורשים במלכות זו וכשנטה למות הניח נכסיו לצדקה ומינה ג' אנשים. שיעסקו באותן ממון לגבותו ולחלקו ולהטפל בו ואותם הג' פרנסי' גבו המעות ונטפלו להועילו לכל הצריך. ועתה נפטר אחד מהם וטרחו הקהל להעמיד פרנס אחר במקומו ואין שום אדם רוצה להטפל בממון זה מיראת המלכות שנימוסו שמי שמת בלא יורשים שייך העזבון למלכות. ועתה אותם השנים החיים גם הם רוצים לסלק עצמם מהאפיטרופסות באמרם שלא הכניסו עצמם בדבר הזה רק אדעתא שיהיו שלשה פרנסים. עיין שו"ת תומת ישרים סי' ט"ו שפסק שאינם יכולים לסלק עצמם. שהרי יתומים שסמכו אצל בעה"ב שלא מינו אותו ב"ד ולא אביהם אפוטרפוס עליהם הדין שכיון שבאו נכסיהם לידו הוא חייב לעשר נכסיהם כש"כ אלו שהנפטר עצמו מינה אותם. וזה דבר פשוט עיי"ש:
כד אפטרופסים שנחלקו ביניהם אם הולכים אחר הרוב. עיין בכנה"ג חו"מ סי' ח"י הגה"ט אות ו':