דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל ו
דיני אונאה מצד מום או שנמצא מין אחר או שטעה במדה ובמשקל: א הקונה קרקע או בית מחבירו ואח"כ נמצא בו מום שהמקח חוזר כמבואר בחו"מ סי' רל"ב סעיף ה' וסעיף ט"ו. עיין ברדב"ז ח"א סי' ש"ב שביאר שם על איזה מומין חוזר. ועיי"ש שכתב דאם המום הוא במקום שהנכנס והיוצא יכול לראותו חזקה שראה המום ומחל ועיי"ש דינים פרטים בענין זה:
ב (אם קנה קרקע בקנין המועיל ואח"כ עמדו מערערים שמבואר בש"ך סי' רכ"ו סעיף ה' דאם נתן מעות אינו יכול לחזור בו עי' בשואל ומשיב מהד"ד ח"ב ססי' רי"א דאם לא נתן כל המעות יכול לחזור בו):
ג ראובן קנה חזקת בית משמעון ודר בה ולאחר זמן נתגלה שאותו הבית כבר היא מוקדשת להתוגרים ללמוד שם באופן שבדיניהם א"א לישראל לדור שם.
ועתה ראובן טוען מום במקח ותובע משמעון מעותיו ושמעון טוען הלא בלא זה בכל החזקות הרשות ביד בעל החצר להוציאו עיין מהרשד"ם סי' רל"א שפסק דהדין עם ראובן והביא תשובת הרי"ף שכתב לא הזכירו רבותינו המומים בחצירות הלכך כל מידי דקפדי עליו הוי מום. ובטל המקח בכל זמן שיתגלה המום:
ד מי שקנה קרקע מחבירו ואח"כ נודע לו שהקרקע מושכר לאחרים על זמן ידוע אם הוי מקח טעות עיין בכנה"ג סי' רל"ב בהגה"ט אות כ"ב: ה מי שמכר האקציס לחבירו ועתה רוצה הקונה לחזור בו מצד שני טעמים.
א' מצד דהוא דשלב"ל ולא קנה. ב' שנתאנה מצד מום במקח שבא אח"כ פטענט חדש אהקיר"ה עיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סס"י נ"ב. ומה שכתב שם מצד דשלב"ל הבאתי דבריו בכלל כ"ד בדיני דשלב"ל סי' כ"ג משם תבקשנו. ולענין המום מצד הפטענט החדש. פסק שכל שבעת שקנה העסק לא היה הפאטענט הזה בודאי אינו יכול לחזור כי נסתחפה שדהו אבל אם בעת הקני' כבר יצא הפאטענט מהקיר"ה רק שלא נודע בגלוי אז הוי שכירות בטעות וחוזר. ודבר זה יוכל להתברר אם יראו מתי יצא הפקידה מהקיר"ה: ו שמעון קנה בחנות ראובן חתיכה בגד מכמה אמות ואח"כ הראה הבגד ללוי והראה לו לוי איך שהשתי הוא של צמר והערב של פשתן ועתה שמעין תובע מראובן שיחזיר לו מעותיו מפני שהוא מקח טעות שאינו יכול למוכרו רק לעכו"ם עיין שו"ת קול אליהו חח"מ סי' כ"א שפסק דהדין עם המוכר דמה שאינו דבר השוה למכור לכל נפש משום זה לא הוי מקח טעות ולא נמצא זה מפורש בשום פוסק ול"ד למה שכתב הרמב"ם במוכר בהמה לשחיטה ונמצאת טרפה דאם ידוע שהיתה טרפה כשלקחה דהוי מקח טעות (והוא בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"א) הרי דאף דיכול למוכרה לעכו"ם הוי מקח טעות כיון דאינו ראוי לישראל. דשאני התם דמיירי באדם שאינו עשוי למכור הבשר רק קנה לצורך אוכל נפש לאנשי ביתו. ואף אם עשוי למכור הרי ידוע דבשר טרפה הוא בזול מהכשר. אבל בנ"ד אם קנה הבגד ע"ד למכור ודאי דלא הוי מק"ט דהרי יוכל למכרו לעכו"ם. ועיין בס' זכור לאברהם ח"ב חו"מ ערך אונאה שכתב וז"ל מעשה במי שקנה בגד הנק' מקאטי"ס הנהוגים במצרים ואח"כ נתוודע להקונה שהרב מהר"י זיין בספרו פרח שושן הסכים דלכתחילה יש לחוש בו לאיסור שעטנז משום גזירה אבל בעיקר הדין אין לחוש בו אפילו איסור דרבנן ורוצה לחזור מהמקח. נראה דהדין עמו דזה נקרא מום ויש סמך לזה מתשובת הריב"ש שהובא ברמ"א סי' רל"ד סעיף ג'. וה"ה הכא דלכתחילה יש לחוש ודאי פרשי אינשי הרב חיים שאל סי' ע"ד סל"ה עכ"ל הזכור לאברהם. ועיין בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה ועיי"ש בנתיבות בחידושים ס"ק יו"ד י"ב:
ז ישראל אחד היה לו סחורה שיש בה חסרון גדול ואינו ניכר לכל אדם. והיה מתירא למכור לישראל פן ירגישו בו לפי שהוא מוחזק לרמאי. והלך אל עכו"ם ונתן לו הסחורה למכור לישראל וקנאו ישראל לפי תומו. ואח"כ הרגיש הישראל בחסרון הסחורה ואינו יכול להוציא מעותיו מן העכו"ם. ונתגלה הדבר שהישראל נתן הסחורה לעכו"ם למכור. אם חייב המשלח לשלם ללוקח המעות עיין שו"ת שבו"י ח"ב סי' קס"ה שהעלה דודאי אם נעשה כן בישראל ששלח ישראל אחר למכור לזה ברמאות. פשוט הוא דאין דינו כלל עם המשלח כיון דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה עיין בטחו"מ ר"ס קפ"ב. והשליח חייב ולא המשלח אכן כיון שהשליח הוא עכו"ם דלאו בר חיובא הוא וכבר העלה בח"א סי' קס"ד דכן עיקר להלכה דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ודלא כהחולקים ע"ז. ואף להחולקים מ"מ אם השליח מוחזק בכך לעשות כן מודו דמחייב משלחו כמבואר בחו"מ סי' שפ"ח סעיף ט"ו וכמ"ש בתשובה הנ"ל יעו"ש. ע"כ הדין דחייב המשלח לשלם ללוקח מעותיו. וכל זה בתנאי כפול אם המשלח צוה בפירוש למכור לישראל. אבל אם נתן להעכו"ם בסתם למכור לאחר. נראה דאין לחייבו דהוי רק גרמא בעלמא ויוכל להתנצל ולומר דסבור היה דימכור לעכו"ם ולא לישראל. והוא נאמן על זה בשבועה עכ"ל בקיצור קצת:
ח לאחד מכר אתרוגים שעתידים לבוא אליו מעיר וויען ובא לו אתרוגים קארצוגאניר וחוזר הקונה באמרו שסבר אתרוגים קארפוער כנהוג עתה אצל רוב הסוחרים. פסק בס' בית יצחק חאו"ח סי' ק"ח דהוי מקח טעות ומחויב המוכר להחזיר לו מעותיו אף דאין הולכין בממון אחר הרוב):
ט הא דקיי"ל בחו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ז דנו"נ באמונה אין לו עליו אונאה. היינו רק לענין אונאה בשיווי דמי המקח. אבל אם מצא מום במקח חוזר כן מבואר בשו"ת שבו"י ח"ג סי' קס"ט בשם מהרי"ט צהלין סי' כ"ה עם הסכמת מהר"ם גלאנטו יעו"ש. שוב מצאתי כן בשו"ת בית יהודה חח"מ סי' ס"ז ובס' דמשק אליעזר סי' רכ"ז סעיף כ"ז. ובשו"ת לב שלמה בלקוטי חו"מ סי' הנ"ל הביא בשם מהרש"ך ח"א סי' קנ"ו שכתב בנו"נ באמונה אם נתאנה הלוקח במדה ובמשקל וכל גוונא דהוי מקח טעות כגון מכר לו מין אחד ונמצא מין אחר. אע"פ שאמר לו מה שלקחתי אני מוכר לך חוזר. ועיי"ש במהרש"ך סי' י"ט וסי' קל"ח. וכן מבואר בשו"ת הרשב"ש: י ראובן קנה משמעון עשרה ככרים שמן שהם בכמה חביות. ובאו למדוד החביות וראו שיש טורח גדול במדידתם אמר המוכר להקונה קח כך וכך חביות בעשרה ככרים כל חביות בכך וכך ככרים. ונתרצה הקונה ומשך כל החביות לביתו בלא מדידה. ואח"כ מכר ראובן מקצת חביות וראה שאין חשבונו עולה יפה שחסר לו הרבה מהשמן. ותובע מהמוכר שישלים לו שמן עפ"י מדידה. והמוכר טוען סברית וקבילת ואלו מצאת עודף על העשרה ככרים לא היית מחזיר לי. עי' שו"ת הרשב"ש סי' תקפ"ט שפסק דמצד המדידה הדין עם הקונה אפילו אם נתאנה בפחות משתות מחויב להשלים לו כיון שאין האונאה בשיווי המקח אלא בהמדה. ולא אמרינן בזה סברית וקבילת כיון שמדתם אינם ידועים לו הוי מקח טעות.
אולם כיון שהקונה מכר קצת מן השמן הוי כנשתמש בו אחר שידע המום ומחל עיי"ש. ולפע"ד דבריו צע"ג כיון שהדין מבואר בחו"מ סימן רל"ב ס"א בטעות במדה ובמשקל שנקנה המקח ומחזיר הטעות. א"כ אם מכר קצת מהשמן מה איכפת לן הלא משלו מכר ובשלו נשתמש. ולא דמי למצא מום ונשתמש דהתם הדין דהמקח חוזר נמצא שנשתמש בדבר שאינו שלו דהוי גזילה. ע"כ אמרינן דמסתמא מחל המום אבל בנידון זה שהשמן הוא נקנה לו מן הדין רק שהמוכר מחויב להשלים לו החסרון אין כאן הוכחה שמחל. וכן מבואר בנתיבות סי' רל"ב בביאורים ס"ק א' ובחי' ס"ק ה' לענין אם נתאנה בשתות ונשתמש אח"כ דלא אמרינן דמחל כיון דבשתות הדין דקנה ומחזיר אונאה נמצא דבשלו הוא משתמש. והוא נכון מאוד לדינא:
יא מי שקנה מחבירו סחורה ומצא בה מום. ואח"כ מכר מקצת מן הסחורה. הוה לי' כנשתמש אחר שידע מהמום ומחל. כן מבואר בשו"ת הרשב"ש שהבאתי בסי' הקודם. אח"כ מצאתי כן בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך אונאה בשם הרב בעי חיי ח"ב סס"י פ"ב שכתב דאם אחר שידע מהמום מכר מקצת מהסחורה אפי' בסחורות חלוקות נשתמש מקרי (וכ"כ בדברי חיים ח"א חא"ע ססי' צ"ב בקנה עשרה חביות יין ומצא חביות אחד מקולקל ושארי החביות לא בדק ואח"כ נשתמש בחביות המקולקל ואח"כ בדק שארי החביות ומצא כולם מקולקלים א"י לחזור אף משארי החביות שהיה לו לבדוק כולם קודם שנשתמש בחביות המקולקל) ועי' לקמן סי' י"ד וסי' ל"ז:
יב בדין אם נשתמש אחר שראה המום שא"י לחזור עוד משום דודאי מחל. עי' בתשובת מהראנ"ח ח"א סי' מ' שכתב דהדבר פשוט אף במכר בפירוש ע"מ שאין בו מום ג"כ דינא הכי וכן בשכירות ג"כ דינא הכי. ורמזו הש"ך בסימן רל"ב ס"ק ג'. והובא דבריו בשו"ת לב שלמה בלקוטי חו"מ שלו סי' רל"ב יעו"ש:
יג כל היכא דאינו יכול לחזור מחמת המום כגון שראה המום ונתרצה או שנשתמש בו אחר שראה המום. אף דלא הוי מקח טעות מ"מ דין אונאה יש בו שאם נתאנה הלוקח מחמת מום זה ביתר משתות בטל המקח ובשתות מחזיר אונאה עיין זה בכלל ה' סי' כ"ג:
יד הא דקיי"ל דאם נתאנה יתר משתות או שמצא מום במקח דהמקח חוזר היינו דוקא אם המקח הוא עדיין בעין אצל הלוקח. אבל אם הלוקח מכר החפץ. אף שהוליכו למקום אחר למרחקים ומכרו שם בפחות מכח שנתאנה ואמר בפירוש שאינו מוחל אונאתו. מ"מ אינו יכול לתבוע אונאתו מהמוכר כיון שאין לו החפץ להחזירו ע' זה בכלל הקודם סי' כ"ט:
טו ראובן היה לו טבעת מזויף ואמר לו שמעון מכור לי טבעת זו ואמר לו ראובן אני מוכר לך אבל איני ערב לך אם הוא טוב אולי הוא מזויף כאלו מסתפק בדבר. ואמר לו שמעון אין אני חפץ בערבות שלך וקנאו ממנו. ואח"כ נתברר שהוא מזויף גמור. ותובע שמעון שיחזור לו מעותיו. וראובן טוען שמחל לו כיון שלא חפץ בערבות. עיין שו"ת שבו"י ח"ב סי' קס"ו שפסק דחייב ראובן להחזיר לו מעותיו מכמה טעמים שכ' שם עיי"ש:
טז לאחד קנה מחבירו מטבעות או באנקנאטין שנפסלו מחק המלך כנהוג ועתה טוען הלוקח שחשב לשלחם לעיר וויען כי שם יקחו אותם עוד זמן מה אולם לשוא תוחלתו כי גם שם לא לקחו אותם וטוען שהוא מקח טעות ע' בשו"מ מהד"ג ח"א סי' צ"ז שהדין עם הלוקח רק יקבל בח"ר שחשב שעדיין הם הולכים בעיר וויען ולכך קנאם):
יז איש אחד מכר סתם יינם בחזקת כשר. והלוקח קנה ממנו היין בהקפה וחזר ומכר היין בחנות שלו על יד על יד ליהודים ג"כ בהקפה ואח"כ נתברר בעדים וגם בהודאת פיו שהכשיל רבים במזיד. אמנם הלוקח הכשיל בשוגג. ונסתפק השואל איך יהיו התשלומין. עי' שו"ת חת"ס חח"מ סי' ק"פ שפסק דהלוקח הראשון ישלם דמי יי"נ בזול להמוכר שלו. וכן ישלמו הלוקחים השניים להמוכר שלהם. ועיין במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' ט' שפסק כן באחד שמכר בשר ואחר שאכלו הבשר נמצא הבהמה טרפה. ועיי"ש בדיני אונאה סי' כ"ו. (וע"ל בדיני גרמא כלל ט"ו סי' כ"ב בטבח שמכר בשר טריפה בחזקת כשר במזיד שמחיוב לשלם להקונים עבור הכלים שנאסרו בבישול הבשר). ועיין בחו"מ סי' רל"ד ועיי"ש באחרונים:
יח (אחד שמכר עשרים בהמות חיים לשחיטה ושחטם הלוקח ונמצא שלשה עשר מהם הי' סירכא בחצר הכבד ותחתיו מסמר וטוען הקונה שהוא מקח טעות עי' בחו"מ בסי' רל"ב סעיף י"א ועי' בשואל ומשיב מהד"ב ח"א ססי' ע"א שהדין עם הלוקח):
יט (אחד מכר לחבירו בקנין גמור עשרים שורים מהסך ששים שורים שיש לו על הדרך ואח"כ בא טעלעגראם להאמט שמת שור אחד בדרך מחולי המדובק בבהמות שהוא מסוכן לכל הבהמות וכשבאו השורים נלקחו לקאננטוימאץ להאמט ומתו עוד כמה שורים והשאר הרגו בקנה שריפה כמשפטם. ועתה הלוקח טוען שהמקח בטל כיון שמת האחד בדרך קודם שקנה בחולי המדובק הוי מום במקח. עי' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' י"ג דהוי מקח טעות): כ בדין המבואר בסמ"ע סי' רל"ב ס"ק י' בשם המ"מ באם מצא מום במקח והיה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו או לטעמו ולא הקפיד הלוקח לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר. עיין מהרשד"ם סי' שפ"ה שכתב שהוא סברת יחידים ואין לסמוך עליהם אפילו לומר קי"ל. ואפילו לדעת המ"מ הנ"ל היינו דוקא אם המוכר מכר לו סתם כמו שדייק המ"מ בלישני' שכתב והמוכ"ר מכ"ר ל"ו סת"ם. אבל אם המוכר אמר לו בשעת המקח שהסחורה הוא טובה ואין בה מום או כיוצא בזה גם המ"מ מודה שהלוקח יכול לחזור שיכול לומר שלכך לא הקפיד לנסותו מפני שסמך על דברי המוכר. ועי' להרב משל"מ פט"ו מה' מכירה שכתב ג"כ דדעת הרי"ף והרמב"ם מוכח שחולקים על היש מי שכתב הנ"ל. ועיין בשו"ת באר מים חיים סי' י"ז שנשאל בדין זה והיה עובדא שהלוקח לא נתן עדיין המעות והשיב שהדבר פשוט שהלוקח יכול לומר קי"ל כהני רבוותא דפליגי על היש מי שכתב.
ועיי"ש בסי' כ"ג באורך בענין זה והוא סותר קצת לדברי עצמו שבסי' י"ז ובלא נתן המעות מבואר שם במשל"מ גופא דאף הי"מ מודים שיכול הלוקח לחזור דכיון שלא נתן המעות לא הקפיד לנסותו ולא מחל. ועי' בשואל ומשיב מהד"ד ח"ב סי' רי"א שתמה על המשל"מ למה לא הביא מהש"ס שמבואר החילוק בין נתן המעות ללא נתן. ועי' בס' יהושע בפו"כ סי' תל"ב שהקשה ג"כ) ועיין ברדב"ז ח"א סי' קל"ו שכתב דהיש מי שכתב הנ"ל דברים של טעם הם ואין חולק עליהם ובסי' קל"ט הוסיף דאפילו אם ימצא עליהם איזה חולק לא מפקינן ממונא אפומי' (ובח"ג סי' תי"ז וסי' תרס"ב פסק להלכה ולמעשה כהיש מי שכתב) ועיין בכה"ג סי' רל"ב בהגהב"י אות ו' ז' י"א שהביא דברי מהרשד"ם הנ"ל ודחה כל ראיותיו. ועיין שו"ת זרע יעקב סי' כ"א שהביא דעת כל הפוסקים הנ"ל. ובנה דיק לחזק דעת היש עי שכתב הנ"ל וסתר כל הדחיות מעליהם. ופסק כן לדינא דאם המוכר מכר לו סתם ולא אמר לו בפירוש שהוא שלם מכל מום והיה יכול להבחינו אינו חוזר מהמקח. וע' בנתיבות בביאורים ובחידושים סי' הנ"ל ס"ק ה' שכתב דדין זה הוא דוקא בנשתמש בו אחר שהיה יכול להבחינו עיי"ש. (וכ"כ בדברי חיים ח"א חו"מ סי' ל"ו וע"ש בפ"ת ס"ק א'. אולם בשו"ת ר' ענזיל סי' פ"ד חולק על הנתיבות ופסק דאף בלא נשתמש בו מחל ויעו"ש חילוקים בזה. ועי' בשו"ת ר"י אסאד חחו"מ סי' רכ"ג): כא לאחד קנה חביות דבש ואחר כמה ימים פתח את החביות ומצא שמעורב בו קמח ורוצה לחזור בו מחמת שהוא מום גדול במקח והמוכר טוען שכיון שלא בדק ובחן בשעת המקח מחל כדברי הסמ"ע עי' בשו"ת ר' ענזיל סי' פ"ד שזיכה את הלוקח מכמה טעמים):
כב שנים שקנו חמשים אמות בגד ביחד וחסכו אותו לחצאין וחלקו אותו בגורל. ואח"כ נמצא בחלק אחד מהם מום המפחיתו מדמיו ורוצה לחזור בו מהחלוקה עיין זה בכלל מ"ם בדיני חלוקת מטלטלים סי' ז':
כג ראובן מכר לשמעון בגדים בחזקת שהם בגדי אלקימיי"א שערכם יקר מן בגדי שאלינק"א, ואח"כ מכר שמעון הבגדים לעכו"ם אחר והעכו"ם מכרם לערל אחר באופן שהבגדים אינם בעולם. ואחרי עבור ערך שנה תובע שמעון את ראובן באמרו שהבגדים שמכרת לי היו בגדי שאלונק"י לא אלקימיי"א ולכך הוכרחתי להחזיר להעכו"ם כ"כ זהובים מדמי המכירה בטענה שאיניתי אותו וראובן טוען אני איני יודע מכלום כי גם אני לקחתי אותם בחזקת אלקימייא. ועוד שכבר עבר הזמן בכדי שיראה לתגר. ועוד אם הם בגדי שאלונק"י תן לי הבגדים ואחזיר לך המעות. ועוד שאין אני מאמינך אם החזרת כלל מעות להעכו"ם עיין מהרשד"ם חו"מ סי' קמ"ז שכתב דלא נתברר לו מדברי השואל אם ע"י חזרת הדמים להעכו"ם הפסיד שמעון מהקרן שנתן לראובן אז יש לעיין בדינא. אמנם אם לא הפסיד שמעון מן הקרן כלל. אז אין מקום שאלה כלל שאף אם יודה ראובן שמכר לו בגדי שאלונק"י בחזקת שהם אלקאמיי"א מ"מ פטור כיון שאף אם היו הבגדים בעין הוה מקח טעות וחייב ראובן להחזיר לו מעותיו וליקח בגדיו. ועתה שכבר נמכרו וקיבל שמעון כל קרנו לא נתחייב ראובן יותר. אמנם אם נניח שהפסיד שמעון מן הקרן אז אם היה נתברר לנו שהאמת כדברי שמעון ודאי היה מחויב ראובן להחזיר לו מותר הדמים שקיבל ממנו מערך שיווי בגדי אלקימיי"א לשיווי בגדי שאלונק"א אף שאין הבגדים בעין כיון שלא נודע המום לשמעון עד אחר שמכר הבגדים לעכו"ם (עיין מה שהבאתי בכלל זה סי' י"ד ובכלל ה' סי' כ"ט בשם הרב דמשק אליעזר ושם מיירי דידע מהמום בשעת המכר) ויש לדמות זה להאי דינא דשוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה ומכרוהו הלוקחים לעכו"ם המוכר מחזיר להם המותר שנתנו לו על דמי כשרה בזול שהוא דמי טרפה. אמנם בנ"ד שלא נתברר אם הפסיד שמעון מן הקרן וראובן אינו רוצה להאמינו. הדין שאף אם יודה ראובן שהטעהו ומכר לו בגדי שאלנוק"א בחזקת אליקמיי"א מ"מ פטור ראובן כיון שאינו יודע אם הפסיד שמעון מן הקרן הוי כא"י אם נתחייבתי ולא דמי לדינא דלעיל דמשלמים לו רק בשר טרפה בזול והמותר מחויב להחזיר להם. דהתם הוא דבר ידוע שהטרפה אינה נמכרת לעכו"ם ביוקר כמו הבשר כשר לישראל. אבל בנ"ד שאפשר שנמכרו הבגדים באותו ערך שקנאם מראובן וגם אפשר אף אם היה העכו"ם יודע שהם בגדי שאלונק"י היה לוקחם באותו ערך. א"כ יכול ראובן לומר אין טעם בשמות והבגדים היו שוים הערך שנתת לי וכך מכרת אותם ולא הפסדת כלום תן לי בגדי ואחזיר לך המעות. ואף שבועה אינו צריך כיון דאנן סהדי שאין ראובן יודע אם הפסיד שמעון. ע"כ תורף התשובה. והעתקתי למען כי יש ללמוד ממנה דינים פרטים למקום אחר:
כד הא דקיי"ל בחו"מ סי' רל"ב סעיף ג' דאם נשתמש במקח אחר שידע המום אינו יכול לחזור. ע' במחנה אפרים בדיני אונאה סימן ה' שכתב בשם הריטב"א דהיינו דוקא אם לא הודיע להמוכר מהמום אבל אם הודיע קודם להמוכר מהמום ואח"כ נשתמש לא אמרינן דמחל ע"ש בטעמו:
כה בדין מכר לו כסף בחזקת שהוא צרוף ונמצא כסף סיגים. והמוכר רוצה להשלים לו היתרון שיהיה כסף צרוף. והלוקח טוען לבטל המקח משום מקח טעות. עיין בחו"מ סי' רל"ג סס"א בהג"ה ובש"ך שם. ועיין במחנה אפרים בדיני אונאה סי' ו'.
שלחלק יצא דאם מכר לו שברי כלים או כלים כדי לשברם. הרי המוכר משלים אונאתו ויכול הלוקח לצרפם אצל הצורף והמקח קיים. אבל אם מכר לו כלי להשתמש בו דמי למוכר יפות ונמצא רעות דהוי מקח טעות. ועיין בנטע שעשועים סי' מ"ט שהאריך הרבה ומסיק דהוא ספיקא דדינא. ועיין בספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תפ"ח שחוכך ג"כ בדין זה לדמותו לדין דסי' רל"ב ס"ה. (ועי' בזה בשו"ת ר"י אסאד חחו"מ סי' רכ"ג):
כו (י"ל בדין מכר לו חטים יפות או שאר מין יפות ונמצא רעות שמבואר בחו"מ בסימן רל"ג סעיף א' שהלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר איך הדין אם הלוקח רוצה ליקח הרעות ותובע שהמוכר ישלים לו מאי דבין יפות לרעות עיי"ש בבאה"ג אות ח' ושם ברמ"א ובפ"ת ס"ק א' ב' ובנטע שעשועים ססי' מ"ט בשם הרשב"ם שפירש דחייב המוכר להשלים ובנתיבות שם בביאורים ס"ק א' לא משמע כן):
כז (ראובן קנה אצל אדון מאה כורים חטים וכתב לו בשטר שהחטים הוא טוב ונקי ומכרו לשמעון החטים הנ"ל שיקחו אצל האדון ובאופן שיהיה טוב ונקי כפי השטר ואח"כ נמצא שהיה הרבה פסולת בהחטים ואין שמעון רוצה ליקחו וראובן טוען הלא רק מהאדון מכרתי לך ואני אנקה אותו מהפסולת ואשלים לך החסרון ע' בשואל ומשיב מהד"ד ח"א סי' נ"ח בד"ה והנה דרך אגב שציין העיקר בזה להמחנה אפרים הל' מכירה סי' וא"ו וע"ש מה שסיים לדינא):
כח ראובן מכר שלשלת של זהב בחזקת שהוא זהב טוב והלוקח ניסה על האבן ביחן שתי הטבעות של שני הקצוות וראה שהוא טוב ונתן לו המעות ומשך השלשלת לביתו. ואחר עבור איזה שעות חזר וכיסה הטבעות שבאמצע השלשלת ונמצא זהב גרוע ואין בו שיעור אונאה והלוקח טוען לבטל המקח מצד מום במקח. והמוכר טוען שמכר לו בנאמנות ריוח והוי רק כסרסור. עיין שו"ת בית יהודה סי' ס"ז שפסק דהמקח בטל:
כט (מכר נזמים של זהב חלולים בתוכם לצורף ולאשר חשש הצורף שמא יש בדיל בתוך החלל להיותם כבדים ע"כ תחב מחט בנקב שבם ונכנס המחט וקנאם על המשקל ואח"כ שיברם ונמצא רצוף בתוכם נחושת חלול לאורך הנזמים ורוצה לחזור במקחו או להחזיר לו כפי משקל הנחושת עי' בשו"ת ר"י אסאד חחו"מ סי' רכ"ג):
ל ראובן קנה קערה של כסף בחזקת בדיל ומכרה כך לשמעון וגם שמעון לא הכיר בה שהיא כסף ומכרה ללוי. ואח"כ ביד לוי נתוודע שהיא של כסף.
ובא שמעון ללוי לחזור בטענה שנתאנה וכן ראובן חוזר ממכירתו לשמעון. עיין בחו"מ סי' רל"ב ססעי' י"ח ברמ"א ושם בנתיבות בביאור ס"ק ח' מ"ש בזה. ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן צ"ד שפלפל קצת בזה ורצה לחלק בין דין המרדכי שממנו מקור דין זה שמיירי שהיה הכסף מבפנים בתוך דופני הכלי ומבחוץ היה בדיל. שא"א לידע מוצא הכסף אם לא שישבור הכלי והכלי אינו עומד להשבר ולכך לא קנה הלוקח הראשון הכסף שאין כאן דעת קונה ומקנה נמצא שהלוקח השני שהכלי עתה בידו זוכה מן ההפקר. אבל בנ"ד שהכלי עצמו הוא כסף מבפנים ומבחוץ ועומד להבחינו באבן בוחן. אפשר דהלוקח הראשון קנה ומה שמכר אח"כ בלא הבחנה הוי מקח טעות (וכעין זה חילק הנתיבות שם לדינא) וסיים בסוף התשובה הנ"ל שנסתפק כמה שנים בדין זה עד שמצא להלבוש בססי' רל"ג שכתב וז"ל הקונה כלי מן הנכרי בתורת בדיל ומכרו לישראל ג"כ בתורת בדיל. ומצאו בו אח"כ שהוא חלול מבפנים (ר"ל הדפנות חלולים) והוא מלא כסף או אפילו שהוא עצמו כסף זכה הלוקח השני במקחו עכ"ל. הרי שהלבוש פסק בהדיא שאפילו הוא עצמו כסף מ"מ לא זכה בו הלוקח הראשון מן הנכרי כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנותו. והלוקח השני זוכה עתה מן ההפקר כיון שהוא ברשותו. ע"כ בנ"ד זכה לוי במקחו ואין לראובן ולשמעון דין עליו. ע"כ תורף התשובה הנ"ל. ולפי דברי עבוה"ג הנ"ל דברי הנתיבות שציינתי למעלה הם דחוים. ולעין נראה שהנתיבות לא ראה דברי הלבוש הנ"ל ואף שיש לחלק קצת מ"מ האמת יורה דרכו ובפרט להוציא מן המוחזק וק"ל:
לא (עכו"ם פרע חוב לראובן סך מאה זהו' וטעה העכו"ם ונתן לו שני באנקנאטין של מאה מאה בחושבו שהם של חמשים חמשים. וגם ראובן לא ידע והלך ראובן לשמעון שיחליף לו על באנקנאטין של עשרה עשרה ג"כ בעד מאה זהו' ונתן לו שמעון מאה זהו'. ואח"כ נודע הדבר ותובע ראובן משמעון שישלם לו עוד מנה ופסק, הרב שהדין עם שמעון כי ראובן לא זכה בהמאה שלא ידע כמבואר בחו"מ בדין הנ"ל בקנה בדיל והיה בו כסף ובשואל ומשיב מהד"ד ח"ג סוסי' פ"ט דחה בסברת עצמו כעין שרצה לחלק עבודה"ג הנ"ל והמעיין בעבודה"ג שהבאתי פה והובא בפ"ת שם ס"ק ח' יראה דיפה פסק הרב הנ"ל):
לב אחד קנה מחבירו שמן נוערבענטייזן
והוליכו לעיר אחרת למכור ונמצא שהוא שמן שפיגנאד ותובע הלוקח הוצאות והיזיקות שהיה לו על הדרך (עיין בחו"מ סי' רל"ב סעי' כ"א ובאחרונים שם עיין שו"ת תועפת ראם חח"מ סי' כ"א שפסק דכיון דלא הודיע למוכר שרוצה להוליכו למקום אחר. ודאי החיוב ואחריות גניבה ואבידה מוטל על הלוקח עד שיעמיד השמן לבית המוכר ואינו יכול לתבוע כלום. וזולת זה גם המקח אינו יכול לבטל כיון שנודע לו בעיר ואדס"אא שהוא שמן שפיגנאד"א והוליכו אח"כ לעיר בארדינטשי"ף הוי נשתמש בו אחר שידע המום ומחל והמכר קיים. ונסתייע מהרדב"ז ח"ד סי' קנ"ו שכתב שם שכיון שהוליך שמעון הבגדים לחנותו והראה אותם לקונים אחר שידע המום הוי נשתמש ובודאי מחל. א"כ מכש"כ בנ"ד שהוליכם לעיר אחרת עיי"ש:
לג ראובן מכר לשמעון פאטי"ש בהקפה. ושמעון מכרו ללוי בהקפה והוליכו לוי למדינה אחרת למכור שם. ופתח התגר את החביתין לכסותם ונמצא חביות אחד מזויף. והניח לוי החביות הנ"ל שם אולי יתרצה המוכר ליסע לשם לקבלו בחזרה. ועתה ראובן נושה לשמעון ושמעון מלוי ולוי משיב הנני מוכן לשלם תיכף בעד החביתין הטובים אבל לא בעד החביות המזויף.
וראובן המוכר טוען הלא אנכי בעצמי עשיתי הפאטי"ש ברי לי שלא היה שם שום זיוף. ולוי טוען ברי שחביות אחד היה מזויף ושמעון אינו יודע מכלום. עיין שו"ת שמן רקח ח"ב סי' נ"ט שכתב דלכאורה יש לחייב לשמעון נגד ראובן מדין המבואר בסמ"ע סי' רנ"ב ס"ק יו"ד בשם המ"מ דאם היה דבר דיכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לנסותו הוי כמו דידע ומחיל. אמנם המל"מ פט"ו מה' מכירה ה"ג העלה דהרי"ף והרמב"ם חולקים ע"ז. וגם בשו"ת פ"מ ח"ב סי' נ"ה העלה כן (עיין מ"ש בזה למעלה סי' כ') וא"כ נראה דאין להוציא מיד המוחזק ועוד דהמשל"מ העלה שם דאפילו לדעת המ"מ הנ"ל אם היה המקח בהקפה גם הוא מודה דלא מפקינין מיניה דכיון שעדיין המעות בידו מפני כך לא הקפיד לנסותו ולא מחל. וזולת זה לא דמי נ"ד לדינא דהמ"מ דבשלמא במום במקח שפיר י"ל דהיה לו לנסותו. אבל בנ"ד שנמצא מזויף י"ל כיון דראובן בעצמו עשה הפאטיש לא אסיק לי' שמעון אדעתי' שעשה זיוף דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין. וגם אין לחייבו מצד חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהרי עכ"פ חייב בעד החביתין הטובים. דהרי כתבנו דבנ"ד לא הוה לי' למידע לחשוש לזיוף. ודעת הרבה פוסקים דהיכא דלא הו"ל למידע לא אמרינן משויל"מ. וא"כ הוי א"י אם נתחייבתי דדילמא היה מזויף ולא נתחייב כלל. ולוי פטור נגד שמעון אף משבועה דאין נשבעין על טענת ספק. סוף דבר מסיק דשמעון יתן הרשאה לראובן. וישבע לוי נגד ברי שלו ויפטרו שניהם:
לד בדין המבואר בסי' רל"ב ס"ג דאם נשתמש בו אחר שידע המום אמרינן דמחל. עיין בס' זכור לאברהם ח"ב חו"מ ערך אונאה שכתב בשם הכנה"ג סי' הנ"ל אות כ"א דצריך לשבע הלוקח שלא ידע מהמום עד אחר שנשתמש. אף שהוא טענת ספק:
לה שותף שמכר חלקו בקרקע ולא הודיע ללוקח התנאים שיש לו עם שותפו. עיין בס' זכור לאברהם ח"ב חו"מ ערך אונאה שכתב בשם הרדב"ז והגור ארי' דהוי מקח טעות:
לו ראובן היה לו דינר זהב שנגע בכס חי ולא נתן דעתו. ולאחר ימים. כולו הפך לבן וחשב שהוא מזויף ומכרו לעכו"ם בדבר מועט וגם העכו"ם מכרו לשמעון בדבר מה. ושוב נתגלה שהוא זהב ותובע ראובן הדינר זהב משמעון. עיין בספר זכור לאברהם ח"ב חו"מ ע' אונאה:
לז מי שקנה ספר מחבירו שנפסד הקשירה שלו ונתנו לאומן הקושר לקשור אותו. ואח"כ נודע לו מום בספר. שנמחקו כמה דפים או שחסר והחזירו למוכר אם חייב המוכר ליתן ללוקח שבח הקשירה עי' בזכור לאברהם ח"ב חחו"מ ערך מום שהביא בשם הכנה"ג סי' רל"ב אות סמ"ך שהביא בשם הגדולים שאם היתה הקשירה שבח לספר שחייב להחזיר לו יעו"ש:
לח עיין מה שהבאתי למעלה בכלל ה' סי' כ"ט ובכלל זה סי' י"ד בשם הרב דמשק אליעזר דהיכא דיש ביטול מקח מצד אונאה יתר משתות או מצא בה מום. דאם מכר החפץ שוב אינו יכול לתבוע אונאתו. וכן מבואר מדברי הרשב"ש שהבאתי בכלל זה סי' י"א. אח"כ מצאתי בשטה מקובצת לב"מ דף ס"ה שכתב בשם מהר"י מיגאש דבאונאה יותר משתות אם מכר הלוקח הסחורה לאחר דאינו מחויב לשלם למוכר רק כדי שווי' כמו מוכר סחורה שאינו שלו דודאי לא נתחייב כי אם במה שהיתה שוה. כן הדין כאן שמחויב המוכר להחזיר לו אונאתו. וגם לא יכול המוכר לומר תן לי מה שקבלת בה. לפי שאם קיבל בה יותר על שווי' השתדלותו וחריצתו היה סבה בזה ואין לנו לחייב אותו ליתן מה שהרויח מצד זריזותו והשתדלותו לפי שאינו משרתו עכ"ל בקיצור לשון קצת. והנך רואה איך שדברי הגאונים הנ"ל הם נגד מהר"י מיגאש הנ"ל וגם מדברי הרשד"ם שהבאתי לעיל סי' י"ט מוכח דלא כדבריו. ואף שדברי הרשב"ש והרשד"ם הם במום מ"מ חד טעמא הוא כיון דחזקה דנתרצה א"כ גם ביתר משתות הלא קיי"ל דאחר שיעור כדי שיראה לתגר חזקה דנתרצה ומחל אונאתו. א"כ כש"כ במכרה והרויח בה דודאי נתרצה. ואפילו לא הרויח בה כיון דהוי כנשתמש דהדין בנשתמש אחר שידע שנתאנה יותר משתות דמחל אונאתו כמבואר באחרונים סי' רל"ב. ואפשר ליישב דמהר"י מיגאש מיירי במכרה קודם שידע שנתאנה. וגם באופן זה הא דכתב דאין לו לחשוב להמוכר רק כדי שווי' אף שמכרה ביותר אתיא דלא כדברי מהרשד"ם הנ"ל ועיש"ל. ובאמת מצד הסברא לקתה בזה מדת הדין דהמוכר יפסיד מהסך שמכר וזה ירויח בסחורתו של חבירו וצ"ע:
לט אם העכו"ם נאמן להעיד שהמום נעשה ברשות המוכר או ברשות הלוקח. ואם נאמן להעיד שמום זה הוא בכלל מומין שהסכימו עליו בני המדינה שחוזרין במקח על מום כזה. עיין. בדיני עכו"ם כלל ע"ז סי' ט"ז: מ אחד הביא פשתן ולאווינ"דא למכור וקנה אחד ממנו הפשתן בנאמנות באופן זה שהמוכר אמר לו שיש כאן מאה אמות פשתן וכך וכך מעות נתן מחירם. ומשך הקונה הפשתן ונתן לו המעות. אח"כ נמצא יותר ממאה אמות פשתן ששכח המוכר שיש שם יותר. וטוען המוכר אלו לא שכחתי לא הייתי מוכר לך בסך זה כי לפי חשבון זה קניתי הפשתן בזול והייתי רוצה להרויח יותר. והקונה טוען אני נתתי לך ריוח בנאמנות כפי שאמרת לי הקרן שנתת ומה לי אם יש בו יותר אמות עכ"פ לא נתת יותר קרן מכפי שאמרת לי וכיון שקבלת קרנך ורוחך האמות היתירים שייך לי ראה זה מצאתי בכתבי הגאון מו"ה מנחם מענדל זצלל"ה שהיה אב"ד דפה בקונטרוס השאלות שבסוף חיבורו על ד' ש"ע. שבא עובדא זאת לפניו ופסק דלא דמי למה שמבואר בבאה"ט סי' רכ"ז ס"ק ל"ז בנו"כ באמונה דבאונאת מדה ומשקל וכדומה יש אונאה והכוונה כמבואר רסי' רל"ב שהמקח קיים ומחזיר היתרון או החסרון וא"כ ה"נ המדות היתירים יהי' חוזרים להמוכר דזה אינו דכאן הוה טעות בגוף המקח דזה קנה בנאמנות שהאמינו שנתן כ"כ קרן בעד מאה אמות ובאמת לא נתן כ"כ בעד מאה אמות רק בעד יותר ממאה. וכן אם היה נמצא פחות ממאה כגון שהמוכר קנה מעט מעט וסבור לפי חשבונו שיש מאה אמות ונמצא שלא קנה רק פחות אם נאמר שישלים לו למאה הרי יהי' קרנו ביוקר. ושם בבאה"ט מיירי שלא היה טעות במקח רק במדה שאינו זא"ז. ע"כ בנ"ד הדין שהמקח חוזר: