דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל ה
דיני אונאה מצד שיווי המקח:
א מי שמכר לחבירו סחורה בהקפה לזמן ידוע ואח"כ חוזר בו הלוקח בטענת אונאה יותר משתות. עיין במבי"ט ח"ג סימן צ"ז שפסק דאין משערין האונאה כפי המוכרים במעות מזומן. אלא משערין כפי שנמכר אותו סחורה במקום הקנין בהקפה לזמן כזה אף שאינו שוה כ"כ במזומן:
ב המחליף כלים בכלים דמבואר בסי' רכ"ז סעיף כ' דאין להם אונאה כ' הרדב"ז ח"א סימן רס"ט דהיינו דוקא בבעלי בתים שצריכים לתשמישם ולא במחליף לסחורה. והובא דבריו בנתיבות בביאורים שם. וע' בזכור לאברהם ח"ג חח"מ ערך אונאה שהביא בשם הגאון חיד"א בספרו חיים שאל סי' ע"ד סל"ד שכתב על הרדב"ז דהוא יחיד בדבר זה דהרב מהרש"ח ומהרשד"ם סי' שפ"ג ובני חיי וכרם שלמה סי' ס"א ומחנה אפרים די"ט כולהו חולקים עליו יעו"ש. ועמ"ש בספרו דף רצ"ו ע"א. ועמ"ש בח"ב ערך הנ"ל:
ג בדין המחליף כלים בכלים דאין להם אונאה. יש להסתפק אם הוסיף אחד לחבירו מעות על הכלי והיה אונאה אי דיינינין ליה כחליפין. א"ד כיון שהוסיף לו מעות הו"ל כמכר ויש בו אונאה. עיין ערך לחם סימן רכ"ז שכתב בשם הרדב"ז סי' תשע"ה דיש בו אונאה. אבל רק לנותן המעות. ועיין בס' משחא דרבותא סימן הנ"ל שכ' דלא נתברר לי' טעמו של הרדב"ז למה לא השוה מדותיו או אונאה לשניהם או אין אונאה כלל ואין בידו ס' הרדב"ז לעיין בו. ודעתו דהוי חליפין ואין להם אונאה וסיים בצ"ע:
ד שמעון חייב לראובן סך מעות ולא היה לשמעון לשלם רק בסחורה. ונכנסו פשרנים ביניהם ופשרו שיתן לראובן הסחורה בהחוב כמו ששמו הם: ומשך ראובן הסחורה. ואחרי ימים נמצא שנתאנה ראובן ביתר משתות. ושמעון טוען שכבר עבר הזמן בכדי שיראה לתגר. עי' בשו"ת ריח שדה סס"י י"א שהוכיח מתשובת הרא"ש והביאו הטור בסי' רכ"ז דלא ניתן שיעור בכדי שיראה לתגר אלא כשנתרצו בשיוי המכירה בלי שומת אדם אמצעי. אבל אם נעשה ממכר ע"י איש אמצעי ששם לו ללוקח השיווי. יכול לחזור בו אף אחר זמן דמשום דסמכה דעתי' על שומת האמצעי לכך לא הראה לתגר. ועיין בנתיבות סי' רכ"ז בביאורים ס"ק נ' שפסק דומה לזה עיי"ש:
ה מי שהחליף עם חבירו טבעת של זהב על פירות ונתאנה בעל הפירות יותר על שתות ובעל הטבעת טוען שאין אונאה בחליפין עיין שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קס"ו שפסק דיש בו דין אונאה. דדוקא כלים בכלים אין בהם אונאה אבל כלים בפירות כיון שהפירות יש להם שער ידוע הוי כמו כלים במעות ויש לו אונאה עיי"ש באורך:
ו רבים שמכרו או קנו אם יש בהם דין אונאה. עיין שו"ת באר עשק סי' ג' וסי' ה' שכתב דאין בהם אונאה דאמעוט מקרא דאל תונו איש את אחיו כמו דאמעוט הקדש אולם בשו"ת שבו"י ח"א סס"י קס"ו כתב דדבריו תמוהים ואין לנו לחדש מיעוט שלא אמרו חז"ל וגם בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק מ"ט מבואר ההיפוך שכתב שם דהקדש ביהכ"נ הוא חולין ויש בו אונאה הרי דאף שהוא עסק רבים יש בו אונאה:
ז אחד עשה מקח עם חבירו האומן שבעד כל סך ככרות שיעשה לו מתבואתו יתן לו כ"כ מעות ואח"כ יש טענת אונאה להאומן איך נחשוב האונאה כיון שבטירחת הבצק ואפי' יש דין אונאה כיון שהוא קבלן. ומצד התבואה אין אונאה כיון ששהה בכדי שיראה לתגר (כצ"ל ובדפוס הראשון נדפס בטעות להיפך וכבר תקנתי בד"ג שלי כמ"ש כאן וראיתי בס' ע"ש שהעיר בזה ויפה העיר) עיין זה בנוב"י מהד"ק סי' ל"ב מש"כ בזה:
ח בנידון באנקאנאטין שיצא פקידה מהמלך שנתייקרו. ונסעו חלפנים למקום שלא ידעו מהפקידה והחליפם בחצי שווי'. ועתה הם טוענים שאינו אותם מחמת שלא ידעו. עיין ס' יהושע בפסקים וכתבים סי' קכ"א שכתב דיש לפשוט דין זה מכתובות ד' צ"ז ע"א ת"ש דהאי בצורתא וכו' התם נמי זביני בטעות הוי וכו' יעו"ש:
ט שליח שאינה את הקונה במטלטלי או במקרקעי בשתות או פחות או יתר אם המכירה בטלה ולמי שייך היתרון לשליח או למשלח עיין כלל צ"ה בדיני שליח סי' י"ד:
י ראובן נתן משכון לשמעון על מעות שחייב לו לשלם עד שלשה חדשים. ולאחר עשרה ימים בא המלוה וטוען שנתאנה במשכון ברביע דמיו. שאינו שוה כמו הסך שהלוהו עליו. עיין שו"ת בשמים ראש סי' קמ"ח שפסק דלא שייך במשכון דין אונאה כיון שדעתו לשלם לו החוב:
יא (מכרו מטלטלים של עזבון עפ"י ליציטאציע וקנה אחד חפצים ואח"כ טוען שנתאנה עי' בשואל ומשיב מהד"ד ח"ג סי' קל"ז הרבה טעמים שאין בזה טענת אונאה והביא ראי' מאו"ח סימן קנ"ג סעיף ד' ברמ"א ומהרי"ט חחו"מ סי' י"ט):
יב ראובן שמכר לשמעון שט"ח שיש לו על עכו"ם והתנה עמו בין שיגבה בין לא יגבה כלום לא יוכל לחזור עליו ואח"כ נפסד כל החוב. עיין כלל ס"ו בדיני מכירת שטרות סי' נ"ז:
יג ראובן מכר חפץ לשמעון והתנו ביניהם איך שמוחלים זה לזה אונאת שתות. ואח"כ נמצא במכר אונאה יתר מעט על שתות. ונסתפק השואל כיון דמחלו זל"ז שתות נמצא מותר האונאה הוא פחות משתות והוי מחילה ממילא כמו בשאר מקח. עיין ברדב"ז ח"א סי' תל"ח שפסק דהדבר ברור דהוי ביטול מקח וחוזר. דדמי לסתם מקח דפחות משתות הוי מחילה ומ"מ בשתות מחזיר כל האונאה:
יד אם שהה יותר מכדי שיראה לתגר דהדין דאינו יכול לחזור עיין בש"ך סי' רכ"ז ס"ק ד' דאם עדיין לא נתן המעות דנאמן לומר לא מחלתי האונאה במגו וסיים בצ"ע. אמנם הרב כנה"ג שם בהגה"ט אות י"ג כתב כן בפשיטות בשם הגה"א שהביא כן משם הר' ברוך והביאו מהר"ם רקאנטי סי' שפ"ד יעו"ש והובא בס' זכור לאברהם ח"ב חח"מ ערך אונאה. ועיי"ש בערך זה שכתב דלא די כשישבע שלא ידע שיש אונאה כי היכא דלמחול. אלא צריך לפרש בלשון השבועה דלעולם לא עלה על דעתו למחול אם באולי יהיה אונאה דזה לא סליק אדעתי' משום שהוא היה סבור בדעתו שאין שם אונאה ולכן לא הראהו תיכף לתגר אלא דאח"כ נודע לו. ושוב מצא כן במהרימ"ט ח"ג דף כ"ד ע"ב וע"ד יעו"ש. ועיין בכנה"ג שם בהגהב"י אות ח' ד"ה עו"ד: טו אם שהה יותר מכדי שיראה לתגר והלוקח טוען לא נזדמן לי תגר להראותו אם הוא נאמן עיין בכנה"ג סי' רכ"ז בהגה"ט אות ט"ז: טז לענין אונאה בקרקעות בפלגא ויותר מפלגא עיין כנה"ג סי' רכ"ז בהגהב"י אות ל"א מה שכ' שם בדעת מהריב"ל. ובהגה"ט אות זיין. וע' בזכור לאברהם ח"ב חח"מ ערך אונאה שהביא בשם תשו' כנה"ג ח"א חו"מ סי' קנ"ג שכתב דהמוחזק יכול לומר קי"ל כהגאונים שהביא הטור סי' צ"ה דקרקעות ח"ל דינן כמטלטלים ויש להם אונאה וע' באחרונים יעו"ש בזה: יז עיין בתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' ד' שכתב וז"ל אומר אני דלא שייך אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ. אבל בחכירת אלמנועא"ה (בלשונינו גאביל"עא של קהל לא שייך אונאה כי האלמנועאה משתנת לפי הזמן פעמים שוחטים הרבה וכו' עכ"ל. והובא במחנה אפרים בדיני אונאה סי' כ"ד:
יח (אם יש באתרוג דין אונאה בכדי שיראה לתגר ע' בספר בית יצחק חאו"ח סי' ק"ח דכיון ששער האתרוג משתנה בכל שעה גם הש"ך בסי' ר"ט ס"ק א' מודה דאין בו אונאה. ועכ"פ המוחזק יכול לומר קי"ל כהב"י דבדבר שאין השער ידוע אין בו דין אונאה):
יט ראובן מכר לשמעון חלק מקרקע שחופרין ממנה עפרות זהב וכסף בעד סך קצוב ועתה רוצה שמעון לבטל המקח באמרו שנתאנה יותר מפלגא כי מוצא הזהב מעט הוא.
ע' מהרשד"ם סי' שע"ו וסי' שע"ט שכתב דאף לדעת הרא"ש ור"ת שיש אונאה בקרקע ביותר מפלגא. בנדון דידן הכל מודים דאין בו אונאה כיון דבשעת המכר שניהם אינם יודעים למוצא הזהב כמה יהיה אם רב או מעט. ואדעתא דהכי נחתי וזבני. וע' בשו"ת מקור ברוך סי' נ"ה שנשאל בכיוצא בזה שראובן היה לו עפר שמעורב בו כסף דק מאוד ושורפין אותו באש עד שמפרידין הכסף מן העפר. ומכר ראובן לשמעון העפר הנ"ל בעד אלף דראה"ם כסף מזוקק או דמיהם. ולקח שמעון העפר וצרפו באש והוציא שני אלפים דראה"ם כסף מזוקק וטוען ראובן שיחזיר לו שמעון אונאתו. ופסק שם שהדין עם שמעון מטעם הנ"ל כיון ששניהם אינם יכולים לידע בשעת המקח כמה יהיה דמי למה שכתב הרא"ש בתשובה בחכורת אלמנועאה דאין בה דין אונאה כיון שתלוי במזל (הבאתי בכלל זה סי' י"ז) ועוד יש לזכות לשמעון כיון שלהוציא הכסף צריך טורח הרבה א"כ כשמכר ראובן העפר לשמעון בעד אלף דראה"ם כסף הו"ל כמו ששכרו לעשות לו מלאכה ונדר לו בשכרו כל מה שיוציא יותר מהאלף דראה"ם דהדין דאין אונאה לפועלים. ע"כ הדין ברור דזכה שמעון בדינו:
ועיין בשו"ת גאונים בתראי סי' י"ט שהגאון בעל פני יהושע נשאל בענין דומה לזה והאריך בזה ומסקנתו לדינא דהמכירה בטלה כיון ששניהם אינם יודעים בשעת המכר שום אומדנא למוצא הכסף הוי כמשחק בקוביא דלא קנה. ואף דדעת מקצת פוסקים דגם במשחק בקוביא קנה כיון דאינם יודעים מי ירויח אגב דבעי למיקני גמר ומקני. כיון דהרבה חולקים ע"ז לא מפקינין מיד הלוקח לכופו לקיום המקח מספיקא ועיי"ש תשובת הגאון מו"ה מיכל טייסר והגאון מו"ה הירץ שהשיגו על הפני יהושע ודחו ראיותיו ופסקו דהמקח קיים ומחזיר אונאה דדמי לדין המבואר בסי' ר"ט ערימה של חיטין אני מוכר לך עיי"ש. וצ"ע שהגאונים הנ"ל לא דברו כלום מתשובת הרא"ש הנ"ל וגם לא ראו תשובת מהרשד"ם הנ"ל שלדעתם א"צ להחזיר האונאה. ועיין בסמ"ע ובט"ז רס"י ר"ט וסי' רכ"ז סעיף י"ט:
כ (מי שהשכיר לחבירו בית או שדה על הרבה שנים בעד סכום קצוב לכל שנה ואח"כ ריצה אחד מהם לחזור מצד אונאה יש ללמוד משו"ת פני יהושע ח"ב סי' צ"ט דלא שייך בזה אונאה כיון שאין הזמנים שוים לפעמים יוקיר השכירות ולפעמים יוזיל וזה שכר כל השנים בסכום שוה בין אם יוקיר בין אם יוזיל אין כאן אונאה):
כא מי שמכר לחבירו קערות חדשות כל אחת בפרוטה והקונה הוליכם לחנותו למוכרם בריוח ובו ביום הוציא המוכר מאותו מין קערות הרבה בשוק והיה מוכר לאחדים כל אחת בפרוטה. ועתה הקונה הנ"ל תובע אותו לדין באמרו למה לא הודעתני כי יש לך עוד מזה המין ושאתה רוצה למכור בשער ההוא שבודאי לא הייתי קונה כיון שאיני יכול להרויח כלום. והמוכר טוען הלא לא היה תנאי בינינו שלא אמכור עוד מזה המין לאדם אחר ומי יעכב בידי עיין בס' מוצל באש להרב מוהר"י אלפאנדרי ח"ב סי' י"א. שנשאל בכגון דא במי שמכר לחבירו מאה איקי"ס ירק כרתי והיה בעי"ט. והקונה קנאם על דעת למכרם על יד לצורך יו"ט ואח"כ רוצה המוכר למכור ג"כ מאותו המין. והביא ראיה מההיא תוספתא שהביא הרא"ש בפ' או"ב מכר אמה אינו יכול המוכר לשחוט את בתה. אלמא כל היכא דידוע שלקחה לשחיטה נאסר המוכר לשחוט אף שלא התנה, א"כ ה"נ דכוותה אבל אין משם ראיה רק שלא יוכל המוכר למכור לכתחילה אבל להוציא מהמוכר דמי המכירה בשביל מקח טעות זה אין בידינו. ועיין בשו"ת קול אליהו סי' כ"ג שתמה עליו דאמאי אין ראיה משם לענין מקח טעות הרי כתבו הפוסקים בשם הרמב"ן שאם נודע ללוקח שכבר נשחטה בתה באותו יום הוי מקח טעות ומחזיר הדמים שלקח. ועיין דין זה ביו"ד סי' ט"ז עיי"ש בש"ך וט"ז ובפמ"ג בשפ"ד ס"ק ט' יו"ד י"ג. והנה הרב קול אליהו נסתייע מדין הנ"ל לנדון מוכר הקערות. ולפע"ד אין משם ראיה דשאני התם דקנה הבהמה לצורך יו"ט וכן נדון הרב מוצל מאש שקנה הכרתי בעי"ט למכור לצורך יו"ט ואם ישחוט את בתה או ימכור כרתי שוב לא יוכל הקונה למכור הבשר או הכרתי לצורך יו"ט ויפסיד כמו שמבואר טעם זה שם בסי' ט"ז באחרונים שציינתי למעלה.
משא"כ בנדון הקערות שאין הזמן גרמא מתי למכור ואם לא ימכור היום ימכור מחר והמוכר לא הבטיח לו שלא ימכור למה יהיה בכלל מקח טעות הלא ימתין איזה ימים וימכור סחורתו אח"כ והלא כמה חנותים איכא בשוקא. ע"כ צ"ע לדינא. וכן הסכים עמדי גיסי הגאון מוהר"ש דרומיר אב"ד דק"ק סקאלא באורך:
כב אחד מכר לחבירו דגים מלוחים ובעת המכירה אמר לו הקונה שאינו רוצה לקנות ממנו רק אם יוזיל גבי' א' זהב לכל מאה דגים מכפי השער שמוכר לאחרים.
ואמר לו המוכר דמי קצבתם הוא ט"ו זהובים כל מאה דגים ואני מוכר לך בי"ד זהובים. וקנה הקונה ונתן לו שט"ח על המעות בלא שם המלוה רק ממר"ם הנהוג בין הסוחרים. ועתה טוען הקונה ששקר ענה בו המוכר כי מכר גם לאחרים בסך י"ד זהובים. עיין בס' יהושע בפסקים וכתבים סי' ר"כ שלכאורה רצה לדמות דין זה לדין המבואר ברמ"א סימן של"ב סעיף ד' בדאמר להו בעה"ב לפועלים בד' זהובים כמו ששאר פועלים נשכרים אצלי ואשתכח דיהיב להו יותר. העלה הש"ך דא"צ להוסיף להם. אולם באמת לא דמי לשם כיון דשם עכ"פ סברי וקבלו לעשות מלאכתו רק בד' זהובים משא"כ גבי סחורה דעתו היה רק להרויח א' זהב יותר משאר הקונים ואם לאו לא היה קונה. ע"כ פשיטא בנ"ד צריך המוכר להחזיר לו הריוח הנ"ל:
כג שמעון קנה צמר מראובן באמונה כפי הקרן שנתן ראובן בעד הצמר ונתן לו שמעון בפרעון הצמר בגדים בעד סכום מעות. ואחר שמשך שמעון הצמר לביתו נודע לו שקנה ראובן הצמר בפחות ממה שאמר לו. ותובע שיחזיר לו ראובן הסך שאינה אותו עד הקרן. וראובן טוען כיון שלא היה תנאי כפול הוי פטומי מילי. עיין מהרשד"ם סי' תל"ג שכתב דהדבר פשוט שחייב ראובן להחזיר לשמעון אונאתו וגם עבר על לא תונו:
כד מי שמכר לחבירו חפץ באמונה באמרו שבסך כך וכך קנאו ונתן לו הלוקח ריוח באמונה ואח"כ נתברר ששקר ענה בו המוכר שהוא קנאו מעכו"ם בחצי שווי' לאשר העכו"ם לא ידע ערכו. והמוכר טוען שהוא שם אותו כפי שהוא שוה בשוק כי מה לו ללוקח אם הוא קנה מציאה עכ"פ לא אינהו בשיווי החפץ. ואם הלוקח אינו מרוצה בהקניה כפי שאמרתי לו הרי הוא מקח טעות ויחזיר לי החפץ ואני מחזיר לו הדמים. ע' שו"ת התשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור השני סי' י"א שפסק דכיון דהקנין היה אדעתא שבסך כך קנאו קנה הלוקח החפץ כפי הסך שקנה המוכר ואין המוכר יכול לבטל המקח. ומחויב להחזיר ללוקח כל מה ששיקר בו אפילו קנה בזול הרבה משום דנו"נ באמונה אין בו אונאה לא למוכר ולא ללוקח. ועיין עוד בכלל זה מה שהבאתי בענין זה:
כה ראובן מביא סחורות לעירו ומוכר להחנוונים בנאמנות כך וכך ריוח לכל מאה זהובים ושמעון לקח ממנו הרבה סחורות באמונה בחושבו תמיד כמה הקרן והריוח. ועתה חייב שמעון לראובן בעד סחורה וטוען שהוגד לו מפי סוחרים שראובן אינה אותו ועמס עליו המקח יותר מהקרן שנתן להסוחר הראשון. עי' בשו"ת הר הכרמל חח"מ סי' כ"ט שפסק דמחויב ראובן לישבע אם חישב לו חשבון צדק. ויכול שמעון לגלגל עליו שכל משך הזמן שקנה אצלו אם חישב לו תמיד הקרן בצדק. ואינו יכול המוכר לחזור מהמקח ולומר החזר לי הסחורה אם אינך מאמין אותי אפי' הסחורה היא בעין אצל שמעון המקח קיים וראובן ישבע או שיחזור לו מה שהטעהו. ואפי' יש לו שטר ממר"ם על שמעון מ"מ מחויב לישבע כיון דאתרע אמונתו ע"י הגדת הסוחרים שהטעהו. אולם אם בשעת המקח התנה עמו שמאמינו בזה הנאמנות כשני עדים כשרים אז מהני. ופטור מלישבע דתרי כמאה:
כו ועיין בשו"ת השיב משה סי' ק"ג שנשאל באחד שקנה סחורה מחבירו בנאמנות על עשרה פראצענט ריוח למאה. והלוקח מכר אח"כ הסחורה והרויח בה ג"כ. ואחר כמה שנים תובע הלוקח את המוכר לדין באמרו שנולד לו ריעותא על נאמנות המוכר ורוצה שישבע לו המוכר אם נתן לו בנאמנות כפי המדובר והתביעה עולה לכמה מאות זהובים והמוכר טוען אני נתתי לך בנאמנות כפי המדובר ולא איניתי אותך ואם אינך מאמין לי א"כ לפי דבריך היה לך מקח טעות החזר לי הסחורה ואחזיר לך המעות ואין אני רוצה לישבע אפילו באמת. ופסק הגאון המחבר שהדבר פשוט אצלו דאף אם הסחורה הוא בעין אצל הלוקח מ"מ לא מהני טענת המוכר לבטל המקח דכיון דלקח באמונה על עשרה פראצענט אדעתא דהכי משך הלוקח הסחורה לקנות המקח על אופן זה והמקח נקנה קנין גמור על אופן זה. ואם אח"כ נמצא שלא חישב לו באמונה הוי כגנב בעלמא ומחויב להחזיר לו כמה שחישב לו יותר. ואפילו אמר לו המוכר בעת התחלת המקח קודם שנגמר הקנין סכום הקרן והריוח שעולה ביחד וכך וכך אתה צריך ליתן לי ונתרצה הלוקח על הסכום הזה וגמרו הקנין מ"מ מחויב להחזיר לו הסך שאינה אותו דהוי גניבה גמורה כיון שחישב לו הריוח בנאמנות שיקרא. וכל זה בנודע שגנב אבל בנ"ד שרק איתרע אמונתו מחויב המוכר לישבע שחישב לו באמונה ואף שהוא טענת ספק מ"מ הרי הוא מורה היתר כמו שטען ועיי"ש עוד טעם אחר והמעיין בגוף התשובה הנ"ל יראה שהגאון הנ"ל כ' כל זה מדעתו. ולא זכר כל תשובות גאוני קדמאי שהבאתי בסי' כ' כ"א כ"ב אבל כוון בדעתו הקדושה לדעתם:
כז ועיין בס' יהושע בפסקים וכתבים סי' ר"כ שכתב במי שקנה אצל חבירו סחורה בנאמנות עפ"י הקאנטא שהראה לו. ואח"כ נמצא שקאנטא שיקרא היתה דנוהגין בכל בתי דינים לפסוק שהמוכר צריך להחזיר לו הסך שרשם יותר בקאנטא ולא היה צריך להסתייע ממנהג הב"ד כי הלא הדבר מבואר בתשובת הגאונים הנ"ל שהבאתי בסימנים שקודם זה:
כח ראובן היה משרת אצל שמעון בעבודת היינות כמה שנים ועל שכרו לקח מחנות שמעון כל צורכו מלבושיו ומלבושי ב"ב. ולבסוף טוען שנתאנה בהסחורה שלקח מהחנות עי' שו"ת חוות יאיר. סי' קפ"ז מה שהעלה בזה להלכה:
כט הא דקיי"ל דבנתאנה בשתות מחזיר אונאה וביתר משתות או במצא מום במקח. המכר בטל. עיין בספר דמשק אליעזר סימן רכ"ז סעיף ד' שכתב דאם מכר הלוקח החפץ אף שהוליכו למרחקים ומכרו שם בזול מחמת שנתאנה ואמר בפירוש איני מוחל אונאתו. מ"מ אינו יכול שוב לתבוע אונאתו מהמוכר כיון שאין לו החפץ להחזיר לו עיי"ש. ועיין בחו"מ סי' רל"ב סעיף כ"א: ועיין בכלל שאח"ז סו' י"א וסי' ל"ז:
ל אחד קנה חפץ בפני חבירו ואמר לו חבירו אני נותן לך ריוח דינר אחד.
ואח"כ נמצא שנתאנה עיין בתשו' רדב"ז ח"א סי' נ"ז שפסק דאין לו עליו אונאה כיון שהמוכר לקח החפץ בפניו הוי כנו"נ באמונה. וכ"כ בתשובת מהרי"ט חחו"מ סי' י"ט:
לא ע'ין בריב"ש סי' ת"ג במכר בשר שחיטה קודם שנבדקה הריאה והתנה המוכר בין אם תהיה כשרה או טרפה ישלם לו הלוקח כך וכך ואח"כ נמצאת טרפה שכתב דאף דלא הוי מקח טעות מצד המום מחמת שהתנה עמו על המום. מ"מ דין אונאה יש בו שאם נתאנה הלוקח מחמת שהוא טרפה יתר משתות בטל המקח. ובשתות מחזיר אונאה. וכן כל היכא דאינו חוזר מחמת המום כגון בראה ונתפייס או שנשתמש בו אחר שראה המום. אף דלא הוי מקח טעות מ"מ דין אונאה יש בו וכן פסק בס' שערי משפט סי' רל"ב ס"ק ב' ועיין בתשובת גאונים בתראי סי' י"ט. (ועי' בדברי חיים ח"א חו"מ סי' ל"ו דדוקא בכדי שיראה לתגר כמו בשאר אונאה):
לב דין אונאת עכו"ם עיין בחו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ו ועיין כלל ע"ז בדיני עכו"ם:
לג שותף א' שמכר חלקו לשותפו השני אם יש בו דין אונאה עיין בזכור לאברהם ח"ב בערך אונאה:
לד ועיי"ש בערך זה בשם מהרימ"ט. דהיכא שאין למוכר קנין בגוף אלא בריוח אין לו דין אונאה:
לה ישראל ועכו"ם שותפים עשו סחורה עם ישראל אחר ונתאנה עיין בס' זכור לאברהם ח"ב חחו"מ ערך אונאה. שהביא בשם היש"ש ב"ק פ"ה סי' מ"א דאם בדיניהם אינו יכול להשתלם מן העכו"ם. משלם הישראל הכל. ועמ"ש בדיני שנים שלוו כלל ק"א סס"י י"ב:
לו דין אונאה בהקדשות וגזברים שמכרו בתי הקדש. עיי"ש בזכור ערך הנ"ל:
לז בדין המבואר בש"ך סי' רכ"ז ס"ק ד'. דאחר שיעור כדי שיראה לתגר אם עדיין לא נתן המעות נאמן לומר לא נתרציתי במגו דפרעתיך. יש לעיין אם לאחר שיעור הנ"ל נתן למוכר מקצת המעות אם נאמן במגו הנ"ל כיון שעדיין חייב לו ויכול לומר פרעתי הכל. ואין לומר דחזקה שבודאי נתרצה כיון שנתן לו אח"כ מקצת המעות דהרי גם בשילם לו כל המקח בשעת המקח אמרו חז"ל דלאחר כדי שיראה לתגר חזקה שנתרצה ומ"מ מהני מגו. זאת מצאתי בכת"י הגאון מו"ה מנחם מענדיל זצ"ל אב"ד דפה. שנסתפק בזה ולא הכריע כלל לדינא וצ"ע:
לח שליח שהלך למכור חפץ של משלחו ונזדמן שהחליף עם אחד ונתאנה השליח. והלוקח ידע שהמוכר הוא רק שליח מפלוני. מצאתי בכתבי הרב הגאון מו"ה מנחם מענדל זצללה"ה שהיה אב"ד דפה סיגינו בקונטרס שבסוף חיבורו על ש"ע. שכתב שבא לפניו עובדא דא. ופסק כי אף דבחליפין אין בהם אונאה (כמבואר סימן רכ"ז סעיף כ') מ"מ בשליח יכול לומר לתקוני שדרתיך. ודומה לקרקעות דלא שייך בהו אונאה ומ"מ אם נתאנה השליח חוזר בכ"ש. ואין לומר דכאן שאני משום שזה רוצה במחט יותר מבשריון. זה לא שייך רק כשמגלה דעתו שרוצה במחט. אבל כאן המשלח לא גילה דעתו. ועוד שזה גזירת הכתוב הוא דלא שייך אונאה בחליפין. והרמב"ם יהיב טעמא לקרא. וכן מבואר שם בסמ"ע ס"ק ל"ו. ודומה לקרקעות דהוא גזירת הכתוב ולהרשב"ם גם שם יש טעם ומ"מ גמרא ערוכה בשליח בקרקע דחוזר עכ"ל: לט מצאתי בכתבי הרב הגאון מו"ה מנחם מענדל זלה"ה שהיה אב"ד דפה בקונטרס שבסוף חבורו על הש"ע שכתב וז"ל מעשה בא לידי באחד שמכר תכשיט של אשתו ואינה את הלוקח ואמרתי דזה הוי בעה"ב המוכר ואין לו אונאה. ויש שרצה לומר דהרי מפורש בטור דדוקא כלי תשמישו דיש קפידא בין כלי לכלי לתשמיש אבל בתכשיטין אין קפידא לבעה"ב דשפיר יכול למצוא בעד מעות. והשבתי לו דא"כ גם בכלי נחלק בין דבר הנמצא בשוק כעין המבואר בסי' ע"ב בנשבע שאינו ברשותו דבדבר הנמצא בשוק א"צ לשבע עיי"ש וכו' ובאמת מפורש בגמרא באחד שמכר כיפי ואמרו חז"ל דהוה לוקח מבעה"ב. וכן פירש"י תכשיטין ע"ש ואדרבה מצינו יותר קפידא בתכשיטין דלר"י אין למרגליות אונאה מפני שרוצה לזווגם וכן מסקנא דגמרא וכו' עכ"ל: