דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה צה
כבוד ש"ב יד"נ החריף ובקי האברך יקר הערך. קנקן חדש מלא ישן. כש"ת מוה' אלכסנדר סענדר סג"ל שור שטיין ני' בק' געמרוב יצ"ו
נעימות בימינך לנכון השגתי וראש דברך אמת לפלפל בדברי ש"ב הגאון בשו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ד שהסביר כונת הש"ס בנדרי' ד' נ"ט בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל עלה והביא שם הרא"ש ז"ל דברי הרא"ם שפי' דאכהן קאי דל"מ למיתשל עלה אבל הבעלים נשאלין עלי' אף שבא ליד כהן והגאון הנ"ל חידש דלהכי לא מהני שאלה בתרומה כשבא ליד כהן עפ"מ דידוע דברי הרשב"א הביאו הר"ן בנדרים דף פיה דאוסר נכסיו ע"ע יכולים אפרים ליטלו בע"כ כל זמן דלא שאל על הנדר והר"ן כ' דתו לא מהני שאלה כלל דמשעה שאסרו ע"ע הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ולהכי אף שנשאל אח"כ לא מהני להפקיע זכות ממונו של חבירו שאינו מוצא שאלה בהפקר עיי"ש ולהכי בתרומה שכבר זכה בה כהן ושוב אין לבעלים חלק בהם כלל א"כ משעה שנתנו ליד כהן אסח דעתי' מיני' ואין שאלה בהפקר עכ"ד הנו"ב ואין ספרו תח"י כעת לשום עיני עליו ולפום רהיטא אמרתי להביא סעד לתומכו מדברי הרשב"א הנ"ל דדבריו בנוים ע"ד רבא בנדרים שם אהא דכהני' ולוים נהני' לי דה"ט דיטלו בע"כ משום דתרומה לא חזי אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרא עלייהו שוי' עפרא בעלמא ומזה הוציא הרשב"א דהאוסר נכסיו ע"ע יכולי' אחרי' ליטלו בע"כ כ"ז דלא איתשל מיהא היכא דאיתשל חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו הוי להו הנך פירי כאילו לא איתסרו עלי' מעולם וחזר והקשה וא"ח א"כ האיך יטלו בע"כ למה לא ניחוש דילמא מיתשל ומיתהני מדידי' לאו קושי' הוא דהתנן המקדש האשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודשת ותני' התם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אלמא אע"ג דמצי מיתשל וחיילו קידושי' למפרע כל אימת דלא מיתשל לא חיישינן דילמא מיתשל ה"נ דאם איתשל עבדו כהני' איסורא למפרע כל אימת דלא איתשל ל"ח והר"ן השיב על דבריו דהתם להכי לא חיישינן לשאלה משום דלא מקלקלה נפשה אבל נדרי' דלאתשולי עלי' קיימין דמש"ה מיקרי דשיל"מ חיישינן דילמא מיתשל רק דהכא ה"ט דיטלו בע"כ משום דלא מהני שאלה לאחר שזכו מההפקר ע"כ והנה כל מעיין ישפוט דקושי' הרשב"א היינו דניחוש שמא ישאל על נדרו וכן נראה מדברי הר"ן בהשגתו דמייתו עלה דברי הגמרא דקונמות הוי דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי עליהו משמע דכוונתו שישאל על נדרו ואנכי אשמע ולא אבין דמאי חששא שייך הכא דאם ישאל על נדרו הרי מותרים בהנאתו ולא עבדו איסורא דעוקר הנדר מעיקרו ואם יתיר למקצת כהני' הרי כלם מותרי' דנדר שהותר מקצתו הותר כלו וצריכי' לדחוק דמפרע עבדו איסור במה דלקחו הכהני' בע"כ שלא כדין ואפילו אם יחזירו לו השתא הטו"ה מ"מ למפרע עבדו איסור דהוי כגוזל והשיב את הגזילה ואמנם באמת נראה לדעתי דאין כונת הרשב"א לשמא ישאל על נדרו במה שאסר ע"ע הנאת הכהני' רק דמקשה דניחוש דילמא מיתשל היינו שישאל על התרומה ויעשה אותה חולין ויפרוש אחרת ולזה דימה שפיר הרשב"א לההי' דנמצאו עלי' נדרי' דל"ח לשאלה דתרומה ודאי לא עביד לאיתשולי כדאמרי' בנדרי' ד' נ"ט שם דתרומה לא מיחשב דשיל"מ יעו"ש ולהוצעה זו קשה הא תרומה ביד כהן לא מצי למיתשל עלה וכיון שנוטלי' ע"כ שוב אין נשאל עליה ואמנם לטעמו של הנו"ב הנ"ל א"ש היטב דבאמת לשיטת הרשב"א דמהני שאלה באוסר נכסיו ע"ע לע"ג דמשעה שאסרן הוי הפקר ה"ה דיכולי' הבעלי' לישאל על התרומה אף לאחר שבאה ליד כהן וא"ש ודו"ק בזה.
ואמנם בעיקר דברי הנו"ב היטבת לראות כי אין שמועתו מכוונת בפירוש הגמרא דהרי מפורש יוצא מדברי הר"ן שם דהאיסור שפיר הלך ע"י שאלה רק דקנין ממונו של זה אינו בטל ומעתה בנדרים שם דפריך והרי תרומה דהוי דשיל"מ ובטל ומשני בתרומה הבאה ליד כהן עסקינן ולפי דבריו אכתי הוי דשיל"מ דהרי עכ"פ האיסור נפקע ע"י שאלה אפס פלפל בחכמה למצוא בזה טוב טעם לדברי התוס' בפסחי' דמ"ו ושאר הראשונים שהעלו דהקדש לאחר שבא ליד גזבר לא מהני שאלה וש"ך ז"ל בחו"מ סי' רנ"ה האריך בפרט זה והביא קושי' מוהר"ב אשכנזי ז"ל דא"כ האיך מהני שאלה בהקדש נימא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכ' כבודך בטעם הענין דבהקדש יש שני ענינים שאסרן ע"ע ועל כל העולם ומקדישן לשמים ומעתה יש בזה ג"כ ענין הפקר דמשעה שנאסר בהן נעשו הפקר מעתה נהי דנעקר אמירת פיו ע"י שאלה מ"מ כבר זכה הגזבר לצורך הקדש מן ההפקר וקנין ממונו של זה אינו בטל דאין שאלה בהפקר כנ"ל וממילא נשאר אסיר בהנאה מכח זכות הקדש מן ההפקר והתורה גזרה איסור להנות מדבר הקנוי להקדש וכ"ז בשכבר זכה בו הגזבר משא"כ באמירה לחוד לא שייך זה דהרי כח ההקדש נעקר ע"י שאלה וזכי' מההפקר לא היה כאן שנאמר דלא מהני שאלה עכ"ד ובנית ע"ז עליות מרווחים ויש להביא סעד לדבריך מדברי התוס' במרובה דף ס"ח שכ' שם דלהכי יכול אדם לחלל הקדש של חבירו אע"ג דמדמינן שם הקדש לחילול כמו שאין א יכול להקדיש ה"נ א"י לחלל אך דהקדש כיון שהוקדש כבר יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כן אחר יכול לפדות וכן תירצו הא דאמרי' דהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי ומשמע אפי' שלא מדעת בעלים דכיון דהוי אה"נ לא הוי של הבעלים וע"כ א' יכול לפדות עיי"ש הרי להדיא דכל מה שנאסר בהנאה או דבר הקדש לא הוי של בעלים והדברים עתיקים וממילא דזוכה בו הגזבר כזוכה מהפקר ובאמת דגם הש"ך שם כ' דהקדש הבא ליד גזבר דלא מהני ביה שאלה מדין קנין הוא ודוקא באמירה לגבוה כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור דשאלה ומבטל דיבור אבל כשמסרו ליד הגזבר הרי קנהו הקדש במשיכה ואמרינן דל אמירה מהכא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט נמי אי לאחר משיכה כלום דלבתר דקנה במשיכה בודאי אינו חוזר יעוש"ה
ועפ"י דברי הש"ך הנ"ל העליתי זה כביר ליישב דברי התוס' בכריתות ד' י"ג בההוא דיש אוכל אכילה א' וחייבין עלי ד' חטאות טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביו"כ והקשו בתוס' דאמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה וי"ל מידי דאיתי' בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני לע"ג דהוי בשאל' מ"מ השת' שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ליתי' בשאלה ע"כ ועמדת ע"ז ומצאתי כעת להגאון רי"ט אלגזי ז"ל בפ"ד מבכורות ד' ל"ו שהרגיש בזה במה דמשמע מדבריהם דדוקא בנזרק דמן כהלכתן דכבר עלה הקרבן לבעלי' לשם חובה הוא דליתי' בשאלה אבל אם נשחטו בלבד ועדיין לא נזרק הדם אף שכבר מסרו ביד הכהנים להקריב איתי' בשאלה והמה סותרים דעת עצמם שהעלו בפסחים שם דהקדש אחר שמטי ליד גזבר לא מהני בי' שאלה אמנם לדברי הש"ך הנ"ל א"ש היטב דכבר העלה הרמב"ן ז"ל בב"ב דף ע"ט גבי הקדים את הבור כו' דדבר שאינו קדוש ע"י קדושת פה רק שזכתה הקדש בתורת קנין אין מועלין בו דאשר יקדישו בני ישראל כתיב עיי"ש ומעתה התם דלענין אשם מעילות מיירי בודאי דלזה מהני שאלה גם באתי ליד גזבר כיון דהקדש פיו שבא ע"י נדרו שפיר פקע ע"י שאלה דאתי דיבור ומבטל דיבור רק דלהכי לא מהני שאלה מטעם דקני לה הקדש במשיכה וא"כ שוב אין מועלין בו ולהכי הוכרחו התוס' לטעמא דכיון דכבר נזרק הדם כהלכתו שוב ליתי' בשאלה ודו"ק.
וניחא לן ליישב בזה דברי התוס' בעירוכין דף ד"ג שהקשו שם אהא דר"ה ש"מ שהקדיש נכסיו וא' מנה לפלוני בידי נאמן חזקה א"א עושה קנוני' על ההקדש דא"א חוטא ולא לו והקשו למה דקיי"ל יש שאלה בהקדש א"כ בלא"ה לא שייך קנוני' דהא אי בעי מצי למיתשל על הקדישו וראיתי בס' צ"ק שם שהקשה דלמה להו להקשות מדיוקא דר"ה ליקשו ממתני' דשבועות דל"ח דתני בהדיא אבל נשבעין להקדש ואוקימנא ליפרע מנכסי הקדש ומשום קנוני' ומיירי בבריא ליקשו לימא מתני' דלא כב"ה דס"ל יש שאלה בהקדש ולדברינו יש לתרץ דהנה כבר תי' הראשונים ומכללם הרשב"א סו"פ ג"פ דמיירי שמסרם ליד גיזבר דלא מהני שאלה ולכאורה צריכי' להבין אמאי נדו התוס' מתי' זה עד שהוצרכו שם ליישב בדוחק ולהנ"ל ניחא והיא למה שלמדתי מדברי הפוסקי' דאע"ג דקיי"ל במתנת ש"מ אם עמד חוזר וה"ה דחוזר במתנתו אבל בשכ"מ שהקדיש אע"ג דאם עמד חוזר אבל בעודו שכ"מ אינו יכול לחזור מהקדישו להוציאו לחולין וליתנו לאחר וטעמא דמילתא הא דבמתנת שכ"מ אם עמד חוזר היינו משום דכיון דהקדישו בעודו שכ"מ חשבינן לי' כאילו הקדיש על תנאי אם ימות מחולי זה ואין הקנין חל מחיים והילכך יכול לחזור בו ואעפ"י שכבר מסרו להמקבל הוי כמשוך פרה זו ולא תיקני אלא לאחר ל' יום דאי בעי למיהדר בי יכול לחזור כיון דלא קני' עד לאחר ל' יום אבל במקדיש נכסיו לאחר ל' יום קיי"ל דאינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כמסירה מעכשיו המועיל בהדיוט דמי כמ"ש הר"ן בנדרים דף ד"ט או כמ"ש הרא"ש שם דמחוייב לקיים דבריו מטעם נדר ולהכי אע"ג דאם עמד חוזר אבל כל שלא עמד אינו יכול לחזור דכבר זכה בה ההקדש מכח אמירתו לגבוה דרוש מעל ס' מח"א ה' צדקה סי' ב' וסי' ד' ובמ"ש אא"ז הגאון בנה"מ סי' רנ"ה סק"ב ותמצא כן ומעתה ניחא הא דלא מתרצו התוס' להא דר"ה דמיירי שמסרו ליד גזבר דכבר כתבתי בשם הש"ך דהא דבא ליד גזבר לא מהני שאלה מדין קנין קאתינן עלה דדל אמירתו מהכא הרי גם בהדיוט לבתר דקני במשיכה אינו חוזר ומעתה הכא דבהקדש שכ"מ מיירי דהוי כתנאי שלא יחול הקנין מחיים ובכה"ג בהדיוט אפי' לאחר משיכה יכול לחזור רק דבהקדש לא מצי לחזור דמחויב לקיים נדרו או דאמירה לגבוה כמסירה המועיל דמי וכיון דבע"כ מצד אמירה לגבוה קאתינן הרי לזה שפיר מהני שאלה דכיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דבור ומבטל דיבור ולזה מקשו התוס' שפיר אהא דקא' שכ"מ שהקדיש נכסיו וא' מנה לפלוני בידי נא' חזקה אא"ח ולא לו והא בלא"ה בשכ"מ לא שייך קינוני' דהרי אי בעי לחזור מהקדישו בלא"ה יכול לישאל ואי דמיירי באתי ליד גזבר הרי גם בשמסרו ליד גזבר מהני שאלה על אמירתו לגבוה עכ"פ ומצד משיכת הגזבר בלא"ה יכול לחזור בשכ"מ כנ"ל ומעתה נסתלקה קושי' הצ"ק הנ"ל מה דלא מקשו משבועות דשם דמיירי בבריא א"כ שפיר איכא לתירוצי דמיירי בבא ליד גזבר וכנ"ל וא"ש ודו"ק היטב בזה:
וראיתי בקונטרסך פלפלת בחכמה עפ"ד הרמב"ן שהבאתי לעיל שחידש דדבר שאינו קדוש ע"י קדושת פה אין בו מעילה דאשר יקדישו בני ישראל כתיב לא ע"י זכות הקדש מההפקר דלא הוי ביה קדושת פה וענית ואמרם ליישב עפ"ז קושי' המל"מ פ"ז מה' מעילה בשם מוהר"י אלפאנדרי ז"ל אהא דפ' ולד חטאת המפריש מעות לנזירותו לא נהני' ולא מועלין ופרש"י דיש בו ג"כ דמי שלמים דאין בהם מעילה והקשה דאמאי לא ניזול בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה ויעו"ש שהעלה מכח זה דלא אמרינן היתר נהפך להיות איסור לחייב קרבן או מלקות על ידי הרוב רק איסור נהפך להיות היתר ע"י הרוב וכמה קולמסין נשתברו בזה דבדוכתי' סגיאי' מבואר דהיתר נהפך לאיסור ולוקה על כל זית כאשר האריך למעניתו הפרמ"ג בפתיחה לה' תערובות ואמנם עפ"ד הרמב"ן הנ"ל א"ש היטב דנהי דגזה"כ דהיתר נהפך לאיסור ולוקה על כל כזית מ"מ שאני אשם מעילות שאינו בא רק בנהנה מאשר יקדישו בני ישראל בקדושת פה משא"כ הכא נהי דנהפך ע"י גזה"כ מ"מ אותו קדושת עולה שמועלין ע"י לא באה ע"י קדושת פיו של זה ואין מועלין במה דלא נקדש בפה כמ"ש הרמב"ן עכ"ד ומימיך חדים ומחוקים ואמנם גוף דברי הרמב"ן צריך שקידה הרבה בתלמוד ומכמה דוכתי' מבואר דכל דהוי הקדש אפי' ע"י זכי' נמי אית בי' מעילה ומצאתי בקצוה"ח סימן ר' שעמד עליו מההיא דככר של הפקר וא' ככר זה להקדש מועלין בו בנדרים דף ל"ב ויש אתי אריכות דברים בענין הלז ובעת אין הזמן גורם לעיין בזה ויבואר במק"א ברצות ה' וגם בענין שאלה בהקדש יש אתי קונטרס מיוחד בעז"ה. ולא כתבתי פה רק מעט אשר עלה ברעיוני כעת מידי עסקי בדבריו היקרים ועוד חזון למועד ידידו דש"ת באהבה משה תאומים.