אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה פז

שאלה פו

כבוד ידידי המופלג החריף איש חמודות. נגיד ורב תבונות כש"ת מו"ה בנימין זאב וואלף ווילער נ"י בק"ק צעשניב יצ"ו:

יקרת מכתבו לנכון הגיעני ונדרשתי לאשר שאלני בשם יח"ס וקריאי העדה דשם להגיד להם דבר חוק ומשפט בעובדא דאיתרמי באיש א' שהתחיל ללמוד אומנות השו"ב אצל שו"ב דקהלתכם ולבסוף לא הי' יכול ללמדו עד גמירא והלך אצל שו"ב אחר ללמוד כל עניני השחיטה אפס הי' מגיע להאיש הלז עול איזו סך מעות אשר נתן להשו"ב דקהל' חלף עבודתו בעת התחיל ללמוד אצלו ולא רצה להחזיר לו עד שיתקשר עצמו בכתב שאסור לו להיות שו"ב בגבולו ובאיזו אופן שיהי' נגד רצונו וכאשר ראה האיש הנ"ל כי אנוס הוא ולא יוכל להוציא ממנו מעותיו בלתי אם יבטיחו כרצונו והוכרח לחתום עצמו על נוסח הכתב שכתב השו"ב והוא חתם תחתיו בחושבו כי מה יזיק לו הכתב לאשר השו"ב הלז הוא הנרצה לתושבי הקהילה וגם ביד הפאככטיר לכוף מבלי לשחוט אצל שו"ב א' זולתו ומה מנו יהלוך אם יתן חתימתו ע"ז ואולם זה מקרוב כי בחמלת ה' על עמו ויט עלינו חסד הקיר"ה להסיר עול סבל הפאחט וניתן דרור בארץ לכל יושבי' והרשות לכל אדם לשחוט אצל מי שלבו חפץ ונולד קטטה ומריבה בין אנשי הק' והשו"ב בעסק השכירות ומחמת זה הוליכו מקצתן לעיר א' לשחוט וכלם שמו עיניהם על האיש הלז לקבלהו לשו"ב קבוע במקומם אפס אסור הוא בעבותות הכתב אשר נתן ביד השו"ב הישן ושם כתוב לאמר שקיבל ע"ע בת"כ בדין שבועה גמורה שלא לשחוט ולבדוק באיזו אופן שיהי' נגד רצונו ועתה נפשו בשאלתו לגלות לו מצפוני הוראה זו עפ"י דתה"ק אם נוכל למצוא בכחא דהיתרא מקום להתיר הת"כ והאיסור אשר אסר על נפשו ותורף נוסח ולשון הכתב והאמתלאות אשר לו יבואר לפנינו מתוך דבר התשובה אשר יהי' מהצורך לבירור הדין אי"ה:

תשובה

מקודם אבאר פלפלת כ"ש במה שנחלקו גאוני בתראי ז"ל בתשובותיהם בדין שבועה ע"י כתב אי חלה או לא. ומקור הדברים מהא דאיתא בשבועות ד' ך"ו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתי' יעו"ש ודנו בזה אי כתיבה הוי כדיבור לעין שבועת או לא ואחר אחרון אני בא מה שראיתי בתומים סי' צ"ו שהביא ראי' מדברי התוס' שדעתם דשבועה ע"י כתב לא מהני דבסוטה ד' כ"ז יליף הש"ס מואמרה האשה אמן דאילמת לא הי' שותה וכ' שם בתוס' ד"ה דכתי' דאפילו למ"ד לא בעינן קרא כדכתי' מודה דאילמת אינה שותה משום דלא מצית לקבולי שבועה עיי"ש הרי מבואר להדי' דא"א לקבולי שבועה כלל באילמת ואי נימא דהכתיבה מיחשב כביטוי שפתי' ושבועה ע"י כתב ג"כ מהני שפיר משכחת גם אילמת שבועה ע"י כתב והגאון הנ"ל התפלא שם על הגדולים שנסתפקו בד"ז והדבר מבואר להדי' בתוס' והכרעתם תכריע והנראה לפע"ד בזה דהנה כבר עמדו הראשונים ומכללם הרמב"ן ז"ל והביאו ש"ב הגאון בעפ"י בגיטין ד' ע"ה אהא דאשכחן תנאי בנדר ושבועה והא קיי"ל בל תנאי שא"א למעשה דידי' לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאי ונדו"ש א"א להתקיים ע"י שליח והאיך מצי להטיל תנאי בדבר ותי' דהאי דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר אינו אלא בדבר שיש בו מעשה דלא אתי תנאי שהוא דיבור ומבטל מעשה כל שאין בו דיני תנאי אבל נדר ושבועה שאינו אלא דיבור אתי דיבור ומבטל דיבור עיי' תוס' נזיר ד' י"א ד"ה דהוי מעמש"ב ובאס"ז שם ולפ"ז אמינא דבנשבע בכתב דהוי מעשה כמ"ש הלח"מ סוף ה' שכירות דעדים זוממין הוי מעשה משום דאפשר שיכתבו עדותן וה"נ דכותי' בכתיבה עביד מעשה ומעתה בנשבע בכתב דהוי מעשה מעילא דל"מ להטיל תנאי בדבר כיון דשבועה ליתי עי' שליח כנ"ל. והארכתי בזה במק"א [עי' מזה לעיל סי' ט"ו וסי' סמ"ך] והעליתי דאפילו חם התנאי שמטיל בשבועה הי' ג"כ ע"י כתב מ"מ אינו מועיל התנאי לבטל השבועה לפמ"ש ש"ב הפנ"י ז"ל בגיטין פ' מי שאחזו שם בטעם דמעשה שא"א ע"י שליח לא מצי להטיל תנאי כיון דהמעשה אלים כ"כ שא"א לעשותה ע"י אדם א' זולתו א"א למעשה כזו להתבטל ע"י תנאי אבל היכא דאפשר ע"י שליח לא הוי מעשה גמורה וא"כ כיון דהתנאי אפשר לעשות ע"י שליח אין בכחו לבטל התקשרות השבועה שהי' ע"י מעשה ואלים כזה שא"א ע"י שליח ועיי' שו"ת בשמים ראש סי' ר"ד ובהגהות כ"ד שם. והנה בקידושין פ' האומר פריך הש"ס שם לר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן ובעי ת"כ מקראי דסוטה דלא נתפרש שם כפילות התנאי ומשני דגם בסוטה כפלי' לתנאה יעו"ש בסוגי' ובתוס' ד"ה בשלמא וד"ה הנקי ומעתה שפיר כ' התוס' בסוטה הנ"ל דאפי' אי לא בעינן קרא ואמרה כדכתי' הוי ידעינן דאילמת לא הי' שותה דהא גבי סוטה על תנאי הי' משביעין אותה ובעינן בי' דיני תנאי וקיי"ל דכל תנאי שא"א לקיים ע"י שליח לא הוי תנאי וקבלת שבועה לא משכחת ע"י שליח רק דבשבועה דהיא דיבור בעלמא לא בעינן שיהי' יכול לעשות ע"י שליח והשקאת הסוטה לא מיחשב למעשה כמו שהאריך בס' פנ"י שם ועיי"ש בחידושי ריטב"א וכ"ז ניחא בשבועה דהי' רק בדי בור משא"כ באילמת דלא מצית לקבולי שבועה רק ע"י כתב דהוי מעשה שוב לא מהני בי' תנאי דבזה בעינן שיהי' אפשר לקיים ע"י שליח וכנ"ל וא"ש ודו"ק בזה:

ויש אתי עוד דברים לפלפל בזה עפי' דברי הר"ן בחידושיו לפ' השולח דאנהיר לן דכשתתנאי הוא תנאי דלשעבר לא בעינן בי' משפטו התנאים זולת ת"כ בעינן ובסוטה הוי תנאי דלשעבר ועיי' בתוס' שם פ' האומר ד"ה הנקי ולר"מ דס"ל בסוטה ד' י"ח אמן שלא אטמא הוי תנאי דלהבא ג"כ והבן ואנכי בורח כעת מהאריכות ויבואר במק"א ברצ"ה:

וראיתי בתומים שם יצא לחלק בענין שבועה בכתב בין אלם לפיקח דהרי גבי עדות דכתיב בי' בהדי' מפיהם ודרשינן ולא מפ"כ ומ"מ ס"ל לר"ת דביכול להגיד בפה הוי עדות מתוך הכתב ג"כ דכל הראוי לבילה כו' והוי כמו מפיהם א"כ לענין שבוע' נמי כיון דראוי לבטא בשפתים מהני השבועה בכתב והוי כנשבע בפה דמאי שנא מפיהם גבי עדות ומ"ש מבטא שפתי' גבי שבועה וש"ב הגאון בשו"ת נו"ב חיו"ד סי' ס"ו וח' חו"מ סי' ל' נחית ג"כ לזה והרחיב עוד לחלק מהא דגמר בלבו דלא מהני בשבועה משום דזה לא מיקרי ביטוי כלל אבל כתב דהוי ביטוי רק לא בשפתים ולא כא' לעיכוב דבקרא אחרינא כתיב לבטא בסתמא ולהכי לא בעינן לעיכוב רק שיהי' ראוי לבטא בשפתים וכדרך שהעלו התוס' גבי ראוי לבילה יעוש"ה וזה כמשלש שנים ערכתי תשובה ארוכה בענין שבועה בכתב לבעל דודתי רב חביבי הגאון מוהריא"ז ענזיל צאזמיר כדי אבד"ק סטריא כי שדר לקמאי שו"ת א' סערך לק' סאמביר בענין השו"ב דשם שהתקשרו ביניהם עפ"י כתב באו"ש ולבסוף הוגבה עדות כי הפירו חוק וברית השבועה שקיבלו עליהם בכתב ונשאל הגאון הנ"ל אי נחשבו כעוברים על השבועה ושלח תשובתו אלי וענותו תרביני להיות נמלך בקטן כמוני ודרש ממני לחוות דעי ובתשובתי שם כתבתי ליישב עפ"יד התומים ונו"ב הנ"ל מה שהעיר י"נ הגאון הנ"ל נ"י לדעת הפוסקי' דשבועה מועיל בכתב משום דכתיבה כד"ד דמה יענו במה שנאסר לנו להגות שם הק' באותיותיו והאיך הותר לנו לכותבו אם נימא דכתיבה הוי כדיבור ולמה שמחלקי' דרק גבי פיקח מהני שבועתו בכתב ומטעם דכל הראוי לבילה כו' ניחא עפ"מ שהעלו המרברים ואנכי קימתי' מסברא דנפשאי דהך ללא דכל הראוי לבילה לא נאמר רק גבי מצוה וכדומה דהתורה כתבה שיעשה בדרך זה ולא לעיכוב רק שיהיה ראוי עכ"פ לעשות באופן זה אבל אין סברא לומר כלל בעבירה שהתורה כ' שלא לעבוד באופן זה לומר דאם עושה העבירה באופן אחר דאסור משום דראוי לעשות באופן שכ' התורה דהאיך נאמר דהוי ראוי כיון דהיא עבירה לא מיקרי ראוי ויש סיוע לכלל זה ממקומות רבות ועיי' דיוק לשון התוס' נדה ד' ס"ו ע"ב ד"ה כל דאל"כ יתבטל המצוה כו' עיי"ש ודו"ק ומעתה א"א לומר בכותב תשם דהוי הוגה באותיותיו משום דראוי לדבר בפיי דהא אינו ראוי לדבר משום האיסור ועפ"ז נסתלקו במה קושי' שהתעוררו בענין שבועה בכתב תן לחכם וגו'

וראיתי לש"ב הגאון בנו"ב שם שהמציא עוד דאפילו לשיטת הרמב"ם דסובר דעדות שבשטר היא רק מד"ס משום נע"ד אבל מדאוריתא לא מהני דהוי מפ"כ מ"מ מודה בזה דהוי הכתיב' כדיבור כל שאינו אלם רק גבי עדות דאפילו הגדה בפה לא מועיל כל שלא העיד בפני הב"ד דהגדה בב"ד בעינן ואי לא"ה הוי עמפ"ע הילכך נהי דבשעה שכותב הוי כדיבור מ"מ בשעה שבא השטר לפני הב"ד אז אין כאן הגדה ובכותב בב"ד באמת גם להרמב"ם מהני כל שאינו אלם יעו"ש דפח"ח וראיתי לאא"ז הגאון האמתי בנה"מ סי' ך"ח שגם הוא העלה כן בשיטת הרמב"ם דבכ"מ דלא בעינן תורת עדות ושיהיה הגדה בב"ד גם מפיהם לא בעינן ולמה דאסבר לן סנו"ב דזהו באמת טעם הרבינו דפוסל לעדות מפ"כ באינו אלם משום דלא הוי הגדה בב"ד ממילא הדבר פשוט דכל היכא דלא בעינן הגדה בב"ד לא אכפת לן מה דהוי מפ"כ והארכתי בזה במק"א לענין עדות אשה בכתב שמת בעלה ואמינא להביא סעד לדבריו מש"ס דפ' שבועות העדות דל"ב כפרו שניהם בא' חייבים ופריך והא א"א לצמצם וכבר ראיתי למי שהעיר מזה להקשות לדעת הסוברין דשבועה חל ע"י כתב וא"כ שפיר יש לאוקמי כגון שכתבו שניהם שבועה שאין אנו יודעים לו עדות והביאו הכתב לב"ד והוי כפירה בב"ד כא' ואולם למה דאסבר הנו"ב בטעמא דפסול בעדות מפ"כ נהי דהוי הכתיבה כדיבור מ"מ הגדה בב"ד לא הוי כנ"ל וממילא גם הכא ניחא דהא בכפרי חוץ לב"ד לא מהני רק צריכין לספור בב"ד שנית ולהכי נהי דהכתיבה הוי כדיבור בשעת הכתיבה מ"מ הכתיבה שחוץ לב"ד לא מיקרי כפירה וכמו דלא מהני עדות בשטר מה"ט אבל שבועה שמקבל אדם ע"ע בכתב י"ל דהוי שבועה ואולי יש ליישב בזה גם קושי' האו"ת שם סי' צ"ו מדברי הירושלמי יעו"ש ודו"ק:

אפס אם כי הראינו פני' מסבירות דשבועה בכתב לא דמי לעדות מפ"כ כמ"ש בשו"ת נו"ב מ"מ מדברי הט"ז והמג"א סי' מ"ז שהשיגו על דין הש"ע שם דמקורו מדברי האגודה דהכותב בד"ת צריך שיברך והם השיגו ע"ז דכתיבה לאו כד"ד וחילי' דידהו מהא דגילתה התורה גבי עדות מפיהם ולא מפ"כ וכיון דגלי קרא כך גבי עדות ה"ה דבכ"מ לא הוי הכתיבה כדיבור והוי רק כמהרהר בד"ת דא"ל לברך ומבואר דעתם דבכ"מ קיי"ל דכתיבה לא הוי כדיבור כמו בעדות ולקיים דברי האגודה והש"ע כתבתי בתשובה הנ"ל ליישב באופן נאות בעז"ה ושם הרביתי להביא ראיות דכתיבה לא הוי כדיבור וה"ה לענין שבועה יש לפסוק כן דשבועה בכתב לא חל כלל והארכתי שם בדין שבועה בכתב וכמניתי כי רבו המתירין על האוסרין והבאתי מדברי שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תר"ה שהעלה כן להלכה דבכתב לא הוי שבועה:

ואמנם כ"ז בשבועות וקונמות אבל מה שכללו כל האחרונים בדבריהם ומכללה בשו"ת חות יאיר ס"י גם ת"כ מהם כ' הריני נותן ת"כ מתחייב בכך ולפע"ד ד"ז אין לו שחר כיון דת"כ לא הוי שבועה, אלא דס"ל לר"ת דתקיעת כף לתוך כמו של חבירו הוי כריתות ברית עיי' טוי"ד סי' רל"ט סעי' ד' ובתשו' מיימוני סוף ס' הפלאה ובמרדכי פ"ג דגיטין סי' תשנ"ז א"כ היתכן לומר דבאומר הנני נותן יד ולא נתנו שיהי' כורת ברית וא"כ נהי דכתיבה כדיבור מ"מ גם הדיבור בזה לא מועיל ולהכי בנידון שלפנינו דבנוסח הכתב אין בו לא נדר ולא שבועה וחרם רק שנאמר שקיבל ע"ע בת"כ כדין ש"ג וא"כ נהי דיש לו דין שבועה ולר"ת הוא חמור אף משבועה כמבואר בסי' הנ"ל שם מ"מ לא נתחייב ע"י הכתיבה יותר מע"י דיבורו ודברי הפוסקים שדימו ת"כ ע"י כתב לשבועה ע"י כתב שגבו ממני במחכת"ה:

ברם דכל מה שטרחנו לפלפל בדין שבועה ע"י כתב אי נחשב שבועה היינו רק באם כותב בלשון הוה הריני מקבל עלי לעשות דבר זה בשבועה או שלא לעשות לשון המשמע שעתה בכתיבה זו הוא מקבל עליו ואמרינן דהכתיבה כד"ד וכאילו מקבל בפיו דבר זה בשבועה אמנם בנ"ד ע"פ העתק נוסח הכתב ששלחו אלי לא נמצא בכתב הזה לשון הוה ושם נאמר בזה"ל וכ"ז קבלתי עלי בפה מלא בביטוי שפתים ובת"כ בפ"מ דש"ג באוהיו"מ עפ"מ דתה"ק בהסכמה בלב אמתיות בלי שום טענת אונס כו' וא"כ אין עתה קבלה בפועל אפילו בכתב רק הודאה שכבר קיבל עליו בפ"מ ונידון כזה ממש מבואר בתה"ד סי' שכ"ו הובא ברמ"א יו"ד סי' רל"ב ובט"ז חו"מ סי' ע"ג בארוכה ושם מייתי עובדא במי שנתן כת"י לחבירו איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע שבועת התורה לפרוע לו ולא יטעון שום טענת אונס או שאר אמתלא ואח"כ כשתבע אותו חבירו השיב טענות ואמתלאות וחבירו טען הלא יש לי כתב בחת"י שהודה בלי שום אמתלא שנשבע והשיב שמעולם לא נשבע רק מחמת הכרח ואונס שכל אשר לו הי' בידו הוזקק לכתוב לו כך והעלה דלא שייך בזה לומר כיון שהודה שנשבע שוי' אנפשי' חד"א בהודאתו דהרי נותן אמתלא טובה לדבריו שנזקק לכתוב כך ונהי דאונס ממון לא עיקרי אונס לענין שבועה מ"מ אמתלא טובה יש וכיון שנותן אמתלא לא שוי' אנפשי' חד"א כלל ועיי' ט"ז שם שהעלה דאפילו אם כ' שנשבע בפ"ע והתובע אומר שבאמת נשבע כן מ"מ נאמן לומר שלא נשבע כיון שנותן אמתלא והתנצלות והש"ך שם הלכה זו רופפת בידו עיי"ש ביו"ד סי' רל"ב וראיתי בשו"ת נו"ב סי' ל' שכ' דכ"ז הוא רק לענין איסור שבועה שהודה ע"ע שנשבע לזה מועיל אמתלא אבל לענין ממון שבין אדם לחבירו לא שייך אמתלא וזוכה חברו מה שזוכה ע"י השבועה ובמח"כ הד"ג אישתמיט מיני' דברי רמ"א באהע"ז סי' קט"ו סעי' ו' דמבואר שם דאף לענין ממון ולחוב חבירו מהני אמתלא ועיי' בש"ע אהע"ז סי' מ"ז ובס' המקנה שם ובקצוה"ח סי' פ' פ"א ומה שהכריחו שם לזה פ' הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז עיי' בספר כחלת שבעה בדיני תנאים ראשוני' סי"ח שמחלק בע"א ונלמד לנ"ד דאיכא אמתלא ממש כמו עובדא דתה"ד שהוכרח ליתן הכתב בידו מחמת אונס ממון שהיה בידו שלא הי' באפשרי להוציא ממנו באופן א' פשיטא דאין בהודאתו ממש ואעפ"י שהודה שנתן ת"כ בפ"מ מ"מ מועיל לזה נתינת אמתלא ובפרטות בנ"ד שגם השו"ב מודה להנידון שלא נתן ת"כ בפועל בודאי אין בזה איסור שבועה משום הודאתו ועיי' בש"ע חו"מ סי' ר"ז ס"ק כ"ז שהביא בשם מוהרי"ו דאין איסור ת"כ רק כשנותן לאדם עצמו ובלא"ה אין איסור [ובהגהות ש"ע יו"ד סי' רל"ט סעי"ב לא משמע כן יעו"ש) ופשיטא דלא שייך לחוש לזה כמו בהאי דתה"ד דאפשר שנשבע שלא בפניו יעו"ש דבאמת בת"כ ליכא למיחש כה"ג:

איברא דעדיין נשאר לנו לברר דברי התה"ד והרמ"א סתם כותי' ביו"ד שם דמהני אמתלא אחר שכבר כתב והיה לכאורה נגד פסק הש"ע ביו"ד סי' קפ"ה כהרמב"ן והרשב"א בהוחזקה נדה בשכנותי' דהיינו שראינוה לובשת בגדי נידות אין מועיל אמתלא אחר מעשה ואין לך מעשה רב יותר מכותב וחותם בשטר ואפילו כת"י אחר והיא חתם תחתיו ג"כ מיקרי מעשה כמבואר בש"ס דב"ב ד"ל דמחלקינן שם מהאי דעורר על השדה וחתם עלי' בעד דאיבד זכותו וא"י לומר השני נוח לו כו' משום דהתם עבד לי' מעשה במה שחתם עצמו אבל הכא דיבורא מיקרי ואמר יעו"ש ומכ"ש כותב וחותם דהוי מעשה רבה דלא מהני בי' נתינת אמתלא וכבר הרגיש בזה הגאון תב"ש ז"ל בסי' א' והוכיח מזה דהיכא שנותן אמתלא על גוף המעשה באמת מועיל האמתלא ורק בהאי דלבשה בגדי נדה בשכינותי' היה אמתלא גרועה דהיה סגי שתחזיק במה שתאמר טמאה אני כסברת הב"ח ונקוה"כ שם והנלפע"ד בזה דהנה הטור הקשה באמת אהא דהוחזקה נדה בשכנותי' דלא מועיל אמתלא תימה וכי עדיף הוחזקה נדה מאמרה בפירוש טמאה אני שמהני שם נתינת אמתלא ואשר אנכי אחזה בזה בשנקדים ש"ס דכתובות ד' ך"ב בהאי דאשה שאמרה א"א אני וחזרה וא' פנוי' אני נאמנת ומוקי לה כגון שנותנת אמתלא לדברי' ובעי שמואל מרב א' טמאה אני וחזרה וא' טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשי' יעו"ש ונתחבטו הקדמוני' בטעם האבעי' אי מהני בזה אמתלא ולמה יהי' גרע מאמרה א"א אני וחזרה וא' פנוי' אני דמועיל אמתלא וראיתי בשיטה מקובצת שם שפי' דלהכי קמיבעי' בטמאה אני אם מהני אמתלא משום דאמתלא אינו מועיל רק לגבי עצמה הא כל לגבי בעלה הוי לה למימרא מילתא כדאיתא ולהכי י"ל דלא מועיל האמתלא ומאד יפלא בעיני דלפ"ז האיך פשיט לי' רב דאף בזו אם נתנה אמתלא לדבר"י נאמנת כיון דלא דעי כלל לאמרה א"א אני כנ"ל והנ"ל בזה דהנה כבר עמדו הראשוני' בעיקר מה דנאמנת אשה לומר לבעלה טמאה נדה אני לך דהא מקרא דוספרה לה לא מוכח רק דנאמנת לומר טבלתי להוציאה מחזקת נדה שהוחזקה על פיה אבל האיך נאמנת שהוא טמאה נדה דהא אין ע"א נאמן נגד החזקה ואשה בחזקת טהרה עומדת בין וסת לוסת וביאור הענין למדתי מדברי הראשונים דבאמת לגבי בעלה לא מהני נאמנותה רק כיון דלגבי עצמה נאמנת דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכיון דאנפשה רביע איסורא באמירתה ממילא דמחויב הבעל לפרוש ממנה דא"א לה שתבעל לו כיון דעלי' רמי' איסורא ומתוך שנאמנת לגבי עצמה ממילא דמועיל גם לגבי בעלה יעוין בדבריהם ולהכי פשיט שפיר דגם בזה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דנהי דלגבי בעלה לא מועיל האמתלא כסברת השטמ"ק הנ"ל מ"מ כיון דלגבי עצמה מועיל נתינת אמתלא ולא שוי' אנפשה חד"א ממילא דאין הבעל נאסר בה כיון דלא מועיל אמירתה לגבי עצמה אינה נאמנת לגבי בעלה כדין ע"א דעלמא דאינו נאמן לאחרים נגד החזקה וא"ש והבן:

וכל זה ניחא באמרה טמאה אני דמצד נאמנותה קאתינן עלה ולהכי בנותנת אמתלא לדברי' דבטל אמירתה לגבי עצמה גם לגבי בעלה אין כאן איסור דלגבי בעלה בלא"ה לא מועיל אמירתה כנ"ל משא"כ כשהוחזקה נדה בשכנותי' שראוה לובשת בגדי נידות ולא בעינן אמירתה כלל ולהכי אף דלגבי דידה מועיל האמתלא מ"מ אינו מועיל לגבי בעלה כדברי השיטה מקובצת הנ"ל וא"ש היטב דברי הרמב"ן מילתא בטעמא ומדויק היטב להמעיין בלשונו שם:

וממוצא דברינו נתיישב היטב מה שהקשה אא"ז הרמ"א ז"ל בתשובה אהא דא' הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' לא קאמר דהיא לוקה יעו"ש שנדחקו בזה ולהנ"ל א"ש דהנה מהא דקתני לוקה עלי' דייקו הפוסקים דבהוחזקה נדה אינו מועיל האמתלא דאי יועיל נתינת האמתלא דידה לא הי' לוקה דהוי התראת ס' יעו"ש בשו"ת חוט השני סי' ג' ולהכי לא מצי למיתני דהיא לוקה דלגבי דנפשה שפיר מועיל האמתלא וכנ"ל וממילא דאינה לוקית דהוי הת"ס משא"כ בעלה דלדידי' אינו מועיל האמתלא לא מיחשב הת"ס ולהכי קתני רק דבעלה לוקה עלי' ודו"ק היטב כי הדבר נחמד:

ומעתה נשובה לדברי התה"ד הנ"ל דשפיר קאמר בעובדא דידי' דאין עליו אסור שבועה משום הודאתו כיון דנותן אמתלא לדבריו למה כ' שנשבע לא שייך לומר דשוי' אנפשי' חד"א בהודאתו דלמה שביארנו מועיל לעצמו האמתלא אפילו לבטל מעשה וכנ"ל ואין כאן סתירה מהאי דהוחזקה נדה בשכנותי' דאין מועיל האמתלא דבאמת גם שם מועיל האמתלא לדידה ולהכי פ' גם כאן דמהני אמתלא למה שכ' שנשבע וא"ש

ולפ"ז בנ"ד דאין כאן שום לשון הווה דמשמעות הלשון כ"ז קבלתי עלי מורה על הודאה לשעבר ולהכי כיון שטוען שהודה בשקר ונותן אמתלא למה הודה פשיטא דאין כאן איסור מחמת שנכתב שכ"ז נעשה בת"כ:

וכל זה אני דן לפי דרכו של ש"ב הגאון בנו"ב שכ' בפשיטות בח' חו"מ סי' ל' וחיו"ד סי' ס"ו דכל שלא נכתב בלשון המיני מקבל עלי או הריני נשבע אך שקבלתי עלי הוי הודאה לשעבר אמנם כבר ראיתי למי שחולק עליו מהא שכ' הר"ן ז"ל הביאו הב"י בחו"מ סי' רמ"ה באומר בתתי שדה זו לפלוני דמהני רק בשטר והא דלא מהני בע"פ משום הודאה דהיינו אילו היה אומר בלשון הודאה אבל בבאו ליתן עכשיו בלשון זה יעוש"ה וא"כ אין ענין זה לדברי התה"ד שעובדא הוי שכ' בכת"י איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע דהיינו בלשון הודאה משא"כ כשנכתב סתם בשטר שנשבע או שקיבל ע"ע לא הוי לשון הודאה רק שבא לישבע עכשיו או שקיבל ע"ע עכשיו בחוב זה אך שדברי הר"ן הנ"ל במחלוקת שנוי' עיי' חו"מ סי' ס' סעי' ו' ובסי' ק"צ וקצ"א והטור סוס"י קצ"א פוסק דלשון זה הוי הודאה לשעבר עיי' בזה באריכות בשו"ת רמ"א סי' ק"ץ ויש אתי אריכות דברי' בכ"ז ואכ"מ:

אמנם אמינא בנ"ד דאפילו אם נתעקש לומר דלשון הכתב מורה שהיא מתחייב עצמו עתה בשבועה זו ע"י הכתב וגם דנימא כתיבה כד"ד אפ"ה זו דוקא במי שכותב בעצמו נחשב מה שכותב הוא כאילו דיבר בפיו אותן דברים שבכתב אבל בכתב סופר וחתי' הבע"ד כבר העלה ש"ב הגאון בשו"ת נו"ב סי' ס"ח בחיו"ד דבכה"ג לא שייך לומר דכתיבת הסופר יהי' נחשב כבטוי שפתי' של הבע"ד וא"כ בעובדא דידן לא היה כת"י הנידון בעצעו רק השו"ב כ' שכ"ז נעשה בת"כ והוא חתם תחתיו פשיטא דלא שייך בזה לומר כתיבה כד"ד ואף שהנידון נתרצה לזה והשו"ב כ"כ בשליחתו מ"מ נראה דלא עדיף משבועה גמורה בביטוי שפתים ממש שבודאי לא שייך בזה דין שליחות וא"א לאדם להתקשר עצמו בשבועה ע"י אחר וכמו שהבאתי לעיל בשם הקדמוני' וכ"ש דלא מועיל שבועה בכתב ע"י שליח ובגוף הענין אי שייך נדו"ש ע"י שליח עיי' מזה בשו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ז ובשו"ת בשמים ראש סי' ר"ד בכ"ד שם ובתשובה א' פלפלתי בענין זה בדברי ירושלמי סנהדרין ד"ה כה"ג דפריך כה"ג למה דנין אותו וימנה אבטליר ומשני הגע עצמך ואם מתחייב כה"ג בשבועה וכי אשטלר בשבועה ועיי' במפרש שם ואולם אין מהצורך לפלפל בזה אחר כי הדבר מוחלט בפי כל הראשוני' דשום שבועה לא משכחת ע"י שליח דכל דבר שהוא בגופו על אדם לית בי' דין שליחות כנודע מ"ש התוס' רי"ד פ"ב דקידושין ועיי' בס' בית מאיר סי' ק"ך בזה והדברים עתיקים:

ומעתה נתנה ראש ונשובה לנ"ד דאין שום איסור במה שנכתב שקיבל עליו בת"כ כיון דהוא כת"י אחר ואף שנכתב כן מרצונו וצויו ע"מ הוי כשבועה ע"י שליח דלא חל כלל ואין בזה שום סרך איסור ואין לגמגם ולומר דמ"מ נהי דמצד שנכתב שנעשה בת"כ אין כאן נדנוד איסור שבועה מ"מ לפי הנוסח השלוח אלי נכתב שם ואם שאעבור על הנ"ל ואהי' שוחט או בודק שום בדיקה באופן שיהי' עי"ז השגת גבול כו' אזי יהי' השחיטה שלי אסורה כנבילה וטריפה וא"כ עשה לשחיטתו חד"א אכ"ע דהא תברא למ"ש המורי"ט בתשובותיו חאע"ז סי' א' דשהד"א היא מדין נדר ומלאו אחריו רבי' מגדולי הספרדים בספריהם א"כ פשיטא דאין בזה חשש כיון דמדין נדר קאתינן עלה הדר הוי לי' מפ"כ ותלי' בדעת הפוסקים אי כתיבם כד"ד וגם דהוי ע"י שליח וכנ"ל (ובזה באמת אזדא מה שחששנו לעיל לדעת התה"ד דהוי לשון הודאה ושוי' אנפשי' חד"א בהודאתו ודו"ק) ועוד נראה דאין בזה חשש משום דאין אדם אוסר של חבירו על חבירו וה"ז כאומן שאוסר הטבלא שציירה על בעלי' דלא מהני כיון דאין אומן קונה בשבח כלי ועוד דהכא אין מפס בשבח דלכ"ע אינו קונה וכמ"ש בשו"ת הרא"ש הובא בש"ע יו"ד סי' רכ"א סעי"ז יעו"ש ובש"ך עוד יש מעם להתיר אף אם הי' אוסרים בהמות שלהם שהרי כתוב שם שתהי' שחיטתו אסורה כנבילה והוי לי' מתפיס בדבר האסור דמותר כמבואר בסי' ר"ס ומכ"ש היכא שא' כן דרך קנס אם יעבור ע"ז שקיבל ע"ע כ' הרא"ש בתשובה דא"צ התרה כלל ופשוט מצינו למדין שאין שום חשש איסור על השו"ב הלז לשחוט לא מחמת הת"כ ולא מחמת שאסר השחיטה על כל ישראל מחמה הטעמי' מספיקים אשר ביארנו ובזה יצא כאור נוגה משפט הנידון לבל יכניס מורך בלבבו לקרבו אל המלאכה ואל יפג לב העם עליו והחרידים אל דבר ה' לא יגידו לאכול משחיטתו הנלפע"ד כתבתי חתמתי פה יתברוב יום ה' י"ב כסליו שנת אך טוב לישראל לפ"ק ידידו ד"ש באהבה משה תאומים:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה