אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה פא

שאלה פ

כבוד ידיד ה' ויד"נ הרב החסיד המפורסם מופלג ובקי בחדר תורה. בנן של קדושים. משמח אלקים ואנשים כ"ש מו"ה בנימין וואלף נ"י גאטיסמאן בק"ק אוזיראן. יצ"ו:

ע"ד השאלה נידון נער כבן שלשה שנים שנראה כערל לגמרי שנמשך העור ונתכסה כל העטרה ונחלקו המוהלים בד"ז מקצתן אמרו כי הוא הדין המבואר בש"ע ס"ו רס"ד בקטן שבשר רך ומדולדל או שהוא בעל בשר הרבה עד שנראה כאילו אינו מהול רואין אם בעת שמתקשה נראה מהול א"צ למולו שנית ואפילו רק מקצת מהעטרה מגולה לאחר הקישוי דהיינו ראש העטרה ולמטה קצת שוב א"צ לחתוך באיזמל רק משום מ"ע צריך לתקן ולדחוק העור לאחוריו שתעמוד שם אם אפשר. ומקצת מוהלים מבני תורה אומרים שבדיקה זו לא נאמר אלא לבן המסורבל והמדולדל שנימול תחילה כהלכתו אבל בנער הזה נראה בחוש כי מתחלה לא נימול כהלכתו יען שלא חתך המוהל רק מעט מהערלה החופה העטרה רק שנתקון אז ע"י הפריעה ומחמת זה שוב חזר העור ונמשך ונתכסה וכיון שמעולם לא נימול כראוי מס"ת ה"ה ערל כמות שהי' וצריך לתקנו ולחתכו באיזמל עד שיהי' נימול בגילוי העטרה כדינו ואפילו אם לא נחליט כן לודאי עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כיון שיש לחוש שלא מלו כהוגן הוי ס' דאוריתא ואם חזר ונתכסה צריך לחותכו שנית כיון שאפשר שלא יצא ידי מילה כראוי מה"ת ושאל כ"ת דעתי דעת תולה ודעת נוטה האיך לנהוג בזה למעשה ואם הדין דצריך למוהלו שנית מסתפק ושואל האיך לנהוג עם ברכת העולה אם צריך לחזור ולברך כל הברכות או לא:

תשובה

הנה הענין קשה מאד משני הצדדים אם להקל בחשש כרת דמילה לכשיגדל וגדולה מצות מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות ואם להחמיר במקום שנוגע לשפיכת דמים וצערא דינוקא כדרשת רז"ל ע"פ כי עליך הורגנו כל היום כי כמה סכ"כ איכא בשעת מילה ואולם יען כי הדבר מוטל עלי להורות לאשר המאורע היא במקום תחנותי ובא חכם מע"כת לגבולי ועוררני לעיין בזה הנני להשיבו אשר עם לבבי. הנה בדבר חסרון הידיעה אם הי' כך מעיקרא משגיאת המוהל ולא נימול מעולם כהוגן או שנתהוה אח"כ מסרבול בשר אין בידי להכריע ואפשר כי ד"ז גלוי לפני מוהלים מומחים הבקיאים ואחוה דעי רק לענין אי מסתפקא לן מילתא דאפשר שלא נימול מעולם כהלכתו מהו הדין. והנה כבר הורה זקן הגאון בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רמ"ח דיש להקל בזה מטעם שיש רובא להיתר כמו שא' רוב מא"ש מומחין הן וה"ה לענין כל המצות אמרינן כן דרוב המצוין אצל מצות מומחין הן כמ"ש הרא"ש פג"ה בשם הראב"ד וכ"כ הרמ"א יו"ד סי' ר"א לענין מקוה ומקורו מדברי הרשב"ץ דרוב המצוי' אצל מקוה ועושין כדי להכשירה בקיאין הן דהכשר מצוה אינו מסור לכל אלא לחכמי' וזריזין ועיי' תוס' מנחות ד' מ"ב ומ"ג לענין תכלת ותפילין ואעפ"י שהתינוק יש לו חזקת ערל שהרי נולד ערל מ"מ הרי גם בשחיטה איכא חזקת אינה זבוחה דבהמה ואפ"ה א' דרוב מצוין כו' עדיף מחזקה וה"ה כאן עכ"ד והן כ"ת אייתי מעשה רב דכבר איקלע עובדא כזו לקמי' וכו"ב בזה עם הרהג"א החסיד מוהר"ש נ"י אבד"ק סקאלא והרב הנ"ל השיב ע"ז ממה דנודע דעת הריב"ש בתשובה סי' שע"ח דלא א' רובא וחזקה רובא עדיף רק נגד חזקה אבל לא נגד תרתי חזקות יעו"ש והכא נגד הרוב להיתרא איכא תרתי חזקה לחומרא חזקת הערל משנולד וגם איכא חזקת דהשתא דכמו שעכשיו חופה ערלתו י"ל דמעיקרא בשעת המילה ג"כ כן הי' כמו שא' כל הטומאות כשעת מציאתן והרחיב הדיבור קצת בזה אפס לדעתי הפלפול בזה אך למותר דענין חזקה לא שייך כאן כלל כמו שביאר הרשב"א בתה"א שער הא' בההי' דרוב מא"ש כו' שהקש' דנימא סמוך מיעוטא דאינם מומחין בחזקת אינה זבוחה וה' דהכא לא שייך לאוקמי אחזקה כיון דודאי נעשה מעשה לאפוקי מחזקה רק דהס' הי' אם נעשה כהוגן באופן המועיל או לא וא"כ אין בזה סתירה להחזקה אם נימא שנעשה כהוגן דמעיקרא ע"ד כן הוחזקה באיסור שאם יעשו בה מעשה השחיטה תשוב להיות מותר וכיון שכבר נעשה מעשה השחיטה ונסתלקה החזקה ע"י המתעסקים לסלקה שפיר מועיל הרוב להעיד שנתעסקו בה כהוגן זהו תו"ד (ועיין מזה לעיל סי' ך' וסי' ס"ד) ומה"ט ג"כ לא שייך בכאן לומר דאוקי אחזקת ערל כיון שכבר נתעסקו בו לבטל החזקה ומועיל הרוב להעיד שנתעסקו בו כהוגן ואין בזה סתירת החזקה כלל דמעיקרא ע"ד כן הוחזק שאם ימולו אותו יצא מחזקת ערל הרי נימול ומועיל הרוב מצוין כו' לומר שנימול כהוגן וכהלכתו כנ"ל ועוד נראה כיון דנימול מעיקרא ועד השתא שנולד הקלקול הי' בחזקת שהוא נימול כבר אזדא חזקת ערל שהי' לו משנולד כיון דעד שנולד הספק הי' לו חזקה טובה וזמן להיתר דוגמא לזה מצינן בש"ע יו"ד סי' י"ח לענין נמצא הסכין פגום לאחר שחיטה אי תולין שנפגם אמ"ש ג"כ יש חילוק בין יצא בהיתר או לא עיי"ש בט"ז סק"י ובש"ך ס"ק ד"ה ועיי' תוס' כתובות ד' ך"ו ע"ב ד"ה אכן מ"ש בשם הר"י ב"ב ז"ל דהיכא דהתירוה להנשא פקע חזקת א"א שלה יעו"ש ומה"ט לא שייך בזה ג"כ לומר דיש לו חזקה דהשתא שלא נימול כראוי כמובן וצדקו דברי הגאון ח"ס הנ"ל דבס' נימול כהוגן מתחילתו יש מחום להקל בספיקו מטעם רוב מצוין כנ"ל ואמנם בעובדא דידן נראה דאין להקל מטעם רוב מצוין דזה דומה למ"ש הט"ז בסוס"י רס"ד לדעת התה"ד דהיכא דנתגלה מיעוט הערל' לאחר הקשוי א"צ רק תיקון בעלמ' משום מ"ע וכ' דגם לפי דעת ת"ה אפשר לחוש הרבה היכא דיש מקום לומר שהמוהל טעה בשעת המילה שסובר שכבר מהל כראוי ואז אם חזר ונתכסה אח"כ יש לומר שלא יצא ידי מילה מה"ת יעוש"ה וה"ה בנ"ד יש לחוש אם הי' כך מעיקרא משגיאות המוהל שהוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן דהוא הי' סבר דעיקר המילה מדאוריתא היא במה שיתגלה העטרה ולא חתך רק מיעוט מעור הערלה ותיקן ע"י הפריעה ולכן לאחר שנתרפא נראה שאינו מהול ובאמת לא מהני זה רק שצריך לחתוך כל העור כמו שנראה מדברי הש"ס והפוסקים דכל שלא חתכו כל עור הערלה החופה העטרה לא נימול מה"ת ובזה שכיח הטעות במוהלים ואזדא בזה החזקה דרוב מצוין ועכ"פ הוי סד"א דשמא לא נימול מעולם כהוגן ולהכי נראה דבנ"ד מחויב למוהלו שנית ולחתכו באיזמל ולא סגי בתיקון בעלמא כעין שכ' בט"ז הנ"ל:

ואכתי פש גבן לברורי האיך הדין בנ"ד לענין ברכת המילה אם צריכי' לחזור ולברך כל הברכות והנה בסי' רס"ה סעי' ד' נפסק הלכה דאנדרוגנוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו זכר ודאי אבל כשחוזרין על ציצין המעכבין המילה צריך לחזור ולברך כל הברכות יעו"ש וראיתי בשו"ת ח"ס בסי' רמ"ח שם שכ' בפשיטות דכ"ז בידעינן בודאי שזה הציץ נשאר כך מתחילה ולא נימול כראוי אבל אי ידעינן שנימול כראוי וחזר ונמשכה ערלתו לאיזו סיבה שיהי' וגם בעת קישויו אינו נראה נימול כלל אפי' במיעוט העטרה אע"ג דצריכין לחזור ולתקנו ע"י חיתוך באיזמל כדינו אמנם בלא ברכה כיון שאינו אלא משום מראית עין אין לברך על דרבנן כזה וגם בספק אי הי' כך מעיקרא בשגיאת המוהל אף במקום דיש לחוש שהמוהל במתירתו ופחדתו לא השגיח יפה כעין שכ' הט"ז סוס"י כס"ד ונפיק מכללא דרוב מצוין וס' שקול הוא בדאוריתא וצריך למוהלו שנית כ' ג"כ ופשוט דכ"ז בלא ברכה דס' ברכות להקל עכ"ד ואני אומר מילתא דפשיטא לי' למר קמיבעי' לי טובא דבדין הראשון היכא דצריך לחותכו שנית מדרבנן משום מ"ע שכ' דאין מברכין על דרבנן בזה ובאמת איפכא שמענו מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תקכ"ה שהשיב על מה ששאלוה לענין בן פקועה שהפריס עג"ק הטעון שחיטה מדבריהם משום מ"ע אי מברכין על שחיטתו וכן עיסת ארנונא דחייבת בחלה מדבריהם משום מ"ע אי חייב לברך על הפרשתה והשיב דכל שהצריכו חכמים להפריש או לשחוט מאיזו טעם שאמרו מצוה של דבריהם הי' ועל מצוה של דבריהם מברכין ע"כ הרי להדי' דעת הרשב"א דמברכין על מצוה דרבנן כה"ג דהיא משום מראית עין ועיי' פר"ח סי' י"ג שכ' דהר"ן חולק עליו בזה ובתב"ש שם משוה הדיעות דלא פליגו אהדדי וגם בדין השני שכ' בשו"ת ח"ס הנ"ל דכל היכא דחייב למול שנית מס' פשוט דהיא בלא ברכה דס' ברכות להקל ולדעתי נראה דחייב בכל הברכות דכבר גילה לנו רז זה אדונינו הרמב"ם ז"ל בתשובה שהשיב לחכמי לינול לבאר ההפרש על איזו ספק של תורה מברכין ועל איזו ס' אין מברכין והביאו הפר"ח או"ח סי' ס"ז וביאר דבריו והי' דבכ"מ שנולד הס' בגוף המצוה ובעיקר חיובא אי מחייב או לא כגון השוחט כו' שצריך לכסות מחמת ס' וכן קטן שנולד מהול וכן המל אנדרוגינוס שהוא ס' זכר דבכל אלה נולד הס' בעיקר המצוה אם חייב כלל ולהכי אעפ"י שחייב לעשות המצוה מ"מ אין מברכין מפני הספק אבל בכל דבר שהי' מדאוריתא וחייב בודאי לעשותו רק דאתילד ספיקא שמא כבר עשה כמו בס' קרא ק"ש וס' בהמ"ז וכן בס' אם כבר נטל לולב וכן בשופר ביו"ט א' דבכ"ז איכא חיוב ברור רק דהס' שמא כבר נפטר מחיובו ולהכי א' כיון דחייב לעשות המצוה מחמת ספק חייב ג"כ לברך ברכ' הראוי' לכל דבר עכ"ד ועיי' בס' מנחת כהן למוהר"א פימינטל ז"ל מאמר ב' פ"א שביאר שם יותר הדברים בטוב טעם ודעת וממילא בנ"ד כיון דרמי' חיובא עליו למוהלו רק דהס' הוא אם כבר נימול כהוגן ונפטר מחיובו ומעתה אם אנו אומרי' דחייב למוהלו שנית מס' כיון דמחייבינן לי' לעשות המצוה חייב ג"כ לברך עלי' והדברים ברורים:

סיומא דפיסקא בעובדא דידן דיש מקום לחוש שהמוהל הוציא דבר שאינו מתוקן מתח"י ומעולם לא נימול כהלכתו הוי סד"א וצריך למוהלו שנית ולחתכו באיזמל וחייב בכל הברכות אבל אין לומר קיים את הילד הזה שכבר ביקש עליו רחמים בתחילה כמבואר בש"ע הדין לענין כשחוזרין על ציצין המעכבין ודברי' מעטים לאשר לא עיינתי בזה רק כשעה חדא כי שיהוי מצוה לא משהינן ושומר מצוה לא ידע דבר רע ה' צבאות יגן עליו כציפרים עפות כנפשו ונפש ידידו הנאמן באהבתו כ"ה משה תאומים:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה