דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה עה
כבוד ידידי המופלג בתורה ויראת ה' טהורה חסיד הוא. לעוד הוא כ"ש מוה' יוסף הכהן ני' מפק"ל האראדענקא יצ"ו:
יקרת דבריו האירו לנגד עיני ואבא היום אל העין בנידון שאלתו האיך לנהוג למעשה בפדיון בכור שעת אביו או הב"ד פודין אותו בלא האב או לא יפדה עד שיגדל ויהי' פודה כהלכ':
תשובה
הלא גלוי לפניו פסק א"ז הרמ"א ביו"ד סי' ש"ה דאין ב"ד פודין אותו בלא האב ואם מת האב לא יפדה עד שיגדל מילא אחריו בט"ז שם לחזק דינו והש"ך פוסק כדעת החולקין דאם מת האב קידם שנפדה יכולין הב"ד לפדותו ובנקוה"כ שם משרש אחר כל דברי הט"ז ומדחה כל דבריו והנה מה כחי כי אייחל להכריע בזה וידעתי כי אין דעת קטן כמוני מכרעת ואם אבא לבקר בדבריהם ולדרוש מעל ספרי האחרונים המדברים מזה כל הדברים יגעים ואפר אחרון אני בא במה שהעלה מרן זקיני שר התורה זצ"ל בשו"ת הנספחים לספרו נחלת יעקב סי' ד' דלהכי אין הב"ד יכולין לעדות דממעות היתום בודאי חוב היא להקטן דכיון שעדיין אינו בר חיובא מהיכי תיתי יגבו הב"ד ממונו לשלם להכהן ואם הב"ד יעדו ממעותיהם אין הבן עדו' דמצות פדיון הוי חובת הגוף וכשחבירו נותן בעדו חיסר המצוה ומחויב הוא עוד לעשות מצו' וחובת הגוף דרחמנא ימי' עלי' וע"ש דפח"ח וכבודו העיר ע"ז מתלמודן בבכורות ד' י"א דקא' כ"ה שם הפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי וקמבעי' שם פדיונו לעי לבעלים או לפודה ומדאיבעי' פדיונו למי ע"כ דהפדיון אינו משל הבעלים רק משל הפודה ואעפ"כ פדיונו פדוי ונפטרו הבעלים מחיוב הפדיון מטיח ומ"ש בכור אדם מבכור בהמה ושוב הביא מדברי התוס' פ' מרובה דס"ח מובא במש"ל פ"ד מה' תרומות שדייקו מסוגיא זו דאפילו שלא מדעת חבירו פדיונו פדוי ומעלתו נחית לחלק בין פדה"ב לפדיון פט"ח עפ"י דברי התוס' דפט"מ שאסור בהנאה הוי כהקדש זהו תו"ד הנה בכל הפלפול הזה כבר קדמוהו רבנן גאון ספרדי המחנה אפרים ז"ל בה' זכי' סי' ז' וע"ש שנסתפק אם יש לדמות פודה בן של חבירו לפודה פט"ח של חבירו דפדוי אפילו שלא מדעת חבירו ובא השני וחקרו הוא הרי"ט אלגזא ז"ל בבכורות שם והרחיב הדיבור בביאור דברי התוס' הנ"ל שכתבו לחלק מתרומה לפ"ח משום דלא כתיב בי בעלים ור"ל דבפדיון פט"ח אין המצוה תלוי בבעלים שנצטרך שהפודה יעדה בשליחתו אלא הרי הי' כהקדש דכל הרוצה לפדות פודה בלא שליחות המקדיש דבזה לא בעינן בעלים ולא שליחות וזכי יעוש"ה ומצאתי בשו"ת יד אלי' סי' נ"א שגם הוא כ"כ ומביא מדברי הלבוש ומעד"ע שכתבו דאין ללמוד מהאי דפודה פט"ח של חבירו לפוד' בנו של חבירו דלא דמי לבכור אדם משום דבפט"ח לא כתיב חמורך ובכמה ענינים עה"ב חמור מפדיון פט"ח דאינו חייב באחריות רק בפה"ב יעוש"ה וברי"ט אלגזי בבכורות שם:
והנה המח"א שם הביא מדברי הר"ן דבפדיון הבן יכול א' לפדותו שלא מדעתו ולא בעינן שליחות אפס היא הכריע מדעתו הרחבה דהיינו דוקא בדיעבד מה שעשה עשוי אבל לכתחילה צריך דעת האב ואעפ"י שפודהו מממונו דכיון דלא בעינן שליחות נהי דפדוי מ"ע ה"ז פקע מאבי הבן המצוה שהיה מוטלת עליו עכ"ד ועפ"ז עמדתי על ביאור פסק אא"ז הרמ"א בס' ש"ה ומקורו מדברי הריב"ש דאין האב יכול לפדות ע"י שליח ותמהו ע"ז דהא קיי"ל בכל התורה שלוחו ש"א כמותו והנלפע"ד בזה עפ"י מה שביארו רבנן בתראי ז"ל דעת הא"ז המובא בד"מ ה' מילה דאם האב מוהל אינו יכול לעשות שליח לאחר וכן דעת קצת מקמאי דבמצות כיסוי אין לעשות שליח לאחר דמי ששפך הוא יכסה והאחרונים הסבירו טעמא דמילתא משום דדין שליחות לא שייך רק בדבר שאינו מתקיי' בעשי"ת אחר אם לא שהוא נעשה שליח מהבעלים ועושה ע"ד משלחו כמו בקידושין וגרושין דהשליח אומר שתהי' מקודשת לפלוני וכן בגירושין נותן מגט על שם המגרש המשלחו שכותב בגט אנא פ' פטירת פ' וכן בתרומה אם הפריש שלא מדעת הבעלים אין כאן תרועה וכיו"ב כל מידי דבעי שליחות ואם הי' השליח עושה מעשה זו מעצמו בלא רשות ושליחות מהבעלים לא הי' תועלת בעשייתו ע"ז אמרינן דשלוחו ש"א כמותו דהמעשה שעושה ע"ד משלחו הוי כאילו עשאה המשלח בעצמו אבל בדבר מצוה שנכלל בה שני ענינים כמו בעילה וכיסוי דיש מצוה שיהיה הבן נימול מערלתו וכיסוי שיתכסה הדם ויש עוד עצות נוספת שהמילה התורה חובה כל הבעלים כמו במילה משפט חובת האב על בנו שימהלנו בעצמו וכן בכיסוי הקפידה התורה דמי ששפך הוא יכסה והנה על עיקר מעשה המצוה לא בעינן תורת של חות כלל דהא אף אם נכרת הגיד ע"י אחר שלא מדעתו או נולד מהול אינו מחויב לעול שנית וגם בכיסוי אם אחר מכסה שלא מרצון השוחט ג"כ א"צ לכסות שנית דלא גרע מכסהו הרוח דפטור מלכסות אפס מפרטי המצוה שהטילה התורה חובת הגוף על הבעלים זה נפקע ע"י אחר דנהי שנימול הבן. ונתכסה הדם אבל חובת המצוה שמוטל על הבעלים לא נתקי' ע"י אחר ולזה לא מועיל השליחות מידי דמה שהוא חל על הגוף זה לא מצינו שליחות ולזה כ' דאין לעשות שליח למול ולכסות דנהי שמעשה המצוה שפיר יכול להתקיים ע"י אחר ואפילו בלא דין שליחות כנ"ל מ"מ דין מצות האב וחובת הבעלים לא נתקיים ע"י שליח כל שלא עשאו בעצמו דנהי שנימול הבן מ"מ לא מלהו אביו ואעפ"י שנכסה הדם מ"מ מה שהקפידה התורה מי ששפך הוא יכסה לא נתקיים דחובת הגוף של המשלח לא נתקיים ע"י שלים זהו היוצא מדברי האחרוני' בהרחב' ביאו' מעט עי' תוס' רי"ד פ"ב דקידושין ובקצוה"ח סי' קפ"ב וסי' שפ"ב ובשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ס"ז דרוש מעל ספריהם ותמצא כן והדברים עתיקים ומעתה אמינא דזהו ג"כ טעמם של הריב"ש והרמ"א שפסקו דאין האב יכול לפדות ע"י שליח דכבר הבאתי מדברי המח"א דאע"ג דהפודה בנו של חבירו שלא מדעתו הבן פדוי כמו הפודה עט"ח של חבירו מ"מ ה"ז פקע מאבי הבן המצוה שהי' מוטלת עליו ולהכי אפילו ע"י שליח אין לפדות דנהי דבכ"מ שליחו ש"א כמותו אם עשה מדעת משלחו אבל בפדיון הבן דהטילה התורה חוב על האב דכתיב בכור בניך תפדה ולזה לא מועיל השליחו' דמ"מ אינו אביו ודמי' למילה וכסוי וכנ"ל והדברים ברורים כשמש:
וארוח לו ליישב בזה מה שמקשים ע"ד הרמ"א הנ"ל דפה"ב לא מהני ע"י שליח א"כ האיך מהני מתנה ע"מ להחזיר בפה"ב הא כיון שאין הפדיון יכול להיות ע"י שליח הוי תנאי שא"א לקיים ע"י שליח והתנאי בטל ועי' שעה"מ ה' אישות ובס' הפלאה פ' המדיר ד' ע"ד מ"ש בזה ולהנ"ל ניחא דנהי דמה שהיא חובת האב לא נתקיים ע"י שליח אבל גוף הפדיון שפיר יכול להתקיים ע"י אחר ואם פדהו אחר הבן פדוי כנ"ל ולהכי שפיר מצי למירמי בי' תנאה ואם אינו מקיים התנאי אין הבן פדוי כיון שהפדיון יכול להתקיים ע"י שליח וז"ב ודו"ק.
עוד נ"ל לתרץ מה שמקשים דהאיך שייך מעמ"ל בפה"ב כיון שא"א ע"י שליח והיא לפ"מ שפוסק א"ז הרע"א ביו"ד סי' ר"ד במי שמתנה איזו תנאי בנדרו דלא בעינן ת"כ כיון דקיי"ל בנדרים דהולכין אחר כוונת הנודר לא גרע דיבורו מכונת הנודר ולהכי לא בעינן בי' דיני תנאי עי"ש וביארנו במק"א (עי' לע' סי' ס') דבכל מקום דבעינן פיו ולבו שוין דמי' לנדרים דלא בעינן בי' דיני תנאי והנה מלתי אמורה בתשובה א' דבפדיון הב' ג"כ בעינן פיו ולבו שוין וכדמשמע מש"ס דבכורות ד' נ"א דא' ר"ח להאי גברא לא גמרת ויהבת מידעם ביש ועי' רע"ב פ"ח דבכור' משנה ח' דבעינן שיגמור בלבו להקנות הפדיון לכהן (ועי' מזה בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ר"ץ) ועי' רמ"א בחו"מ סי' ר"ז סע' ד' מובא דעת י"א דבמתנה דברים שבלב הוי דברים ואולם אע"ג דבדיני ממונות קיי"ל דדברים שבלב אינן דברים וקנה המקבל מ"מ בפדיון הבן ודאי בעינן שיגמור בלבו ובתשובה הנ"ל הארכתי בטעם הענין וממילא אע"ג דא"א ע"י שליח מ"מ מועיל בי' תנאי כמו בנדרי' דלא בעינן דיני תנאי דכיון דע"י תנאי ניכר שמחשבתו הי' לכך לא גרע דיבורו מכונת הלב לבד דבכאן אזלינן בתר דברים שבלבו וא"ש ונכון מאד בס"ד:
והנה אחר שביארנו לחזק דינו של הרמ"א בשם הריב"ש דאין האב יכול לפדות ע"י שליח א"כ מכ"ש דדינו נכון דאין אחר יכול לתת משלו במקום האב וה"ה דאין הב"ד פודין אותו אב האב דנהי דזכות הוא לו והוי כמו מדעתו ע"מ הא אפילו אם עשאו שליח בפירוש ע"מ לא קיים מצוה המוטלת עליו דלזה לא מועיל שליחות כנ"ל ועוד אמינא לפ"מ שהכריח א"ז הגאון זצ"ל בתשובה הנ"ל דהא דאין האב יכול לפדות ע"י השליח אין הכונה בשליח ששולח ע"י מעותיו לכהן לפדות דזה ודאי מהני רק דמיירי בעושה שליח שיפדה ממעותיו של השליח יע"ש ונראה בעיני דבכה"ג בודאי לית' לדין שליחות כלל כיון דאבי הבן בודאי א"י לפדות בנו במעותיו של השליח ומילתא דאיהו לא מצי עביד לא עשוי שליח כדאמרינן בנזיר די"ב דומה לזה העליתי בחידושי למס' סוכה דמ"א בהא דדרשינן בבריתא ולקחתם שתהא לקיחה לכל או"א ותמה הגאון בשו"ת חת' סופר חאו"ח סי' קפ"ב על הרמב"ם ז"ל דהשמיט בה' לולב דין זה ולא מייתי שום רמז מבריתא זו וע"ש שנדחק בישובו ואני אמרת בזה דהנה מה דאיצטריך קרא לזה פירשו התוס' והרא"ש דאי לאו קרא ה"א דאחד נוטל הלולב ויוצא בו בשביל כלם קמ"ל קרא ולקחתם שתהא לקיחה לכל או"א (ועי' כפ"ת שם שהתעורר דל"ל קרא תיפוק לי' דכל מצוה שבגוף לא שייך בי' דין שליחות כמ"ש התוס' רי"ד פ"ב דקידושין) ומעתה נראה דדרשא זו לא איצטריך אחר דמרבינן מלכם להוציא את השאול ואת הגזול דהרי הא דא' מוציא חבירו במצות מדין שליחות הוא וא"כ בלולב לא משכחת שליחות כלל דממ"נ אם הלולב של המשלח א"כ השליח אינו יוצא בלולב זה מחמת שאינו שלו וכל שאינו יוצא בעצמו אינו יכול להוציא את האחר כדקיי"ל בש"ע ס' מגילה סי' תר"ץ סעי' ט' דכל שלא יצא הקורא יד"ח לא יצא השומע ממנו וע"ש ואם הלולב של השליח א"כ המשלח לא יוכל לצאת בלולב של השליח שא"ש וכ"מ דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח וא"כ אחר שידענו דאינו יוצא בשאול משום דבעינן לכם אין אפשרות כלל לקיחה בשביל אחר רק הוא דיליף הברייתא זה מולקחתם היא רק מקמי דדרשינן לכם משלכם אבל לבתר דילפינן מקרא דלכם להוציא את השאול תו לא איצטריך ולקחתם לקיחה לכל או"א ומיושב מה דהשמיטו הרמב"ם ז"ל לבריתא זו דלא איצטריך לאותי' ודו"ק בזה
וה"ה לעשות שליח שיפדה במעותיו לא שייך בי' תורת שליחות דכ"מ דאלמ"ע לא משוי שליח וכנ"ל ומעתה גם הך דינא אם אחר יכול לתת משלו ולפדות במקום תאב ליתי' דנתי דכיון דזכו" הי' לו הר כשלוחו מ"מ גם אם שלוחו ממש פודה משלו לא מהני דבזה ליתי' לדין שליחות כנ"ל וגם אם ב"ד פודין בלאו האב תלוי בזה למה שהעלה א"ז הגאון שם דממעות הקטן בודאי אין פודין דחוב גמור הוא להקטן להגבות ממעונו לכהן כיון דעדיין אינו בר חיובא רק דמיירי לענין שהב"ד יפדו ממעותיהם יע"ש וממעות הב"ד בודאי אין לפדות דהא מדין שליחות קאתינן ובכה"ג ליתי' לדין שליחות כמו שביארנו אפס אחר שובי נחמתי דח"א לומ' כן דאחר א"י לפדות משלו אע"ג דזכות היא לאב משום דזכי' היא מדין שליחות וכ"ע דאיהו למ"ע לא עצי משוי שליח דאם כן האיך נפרנס תלמוד ערוך בנדרים ד' ל"ו דאיבעי' שם התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא עי אמרינן כיון דזכות היא לו (פי' הר"ן דזכין לאדם שלא בפניו ומסתמא הוא כשלוחו) או דילמא מצוה דילי' הוא כו' יעוש"ה ולדברינו תיקשה כיון דגבי תרומה בעי שליחות האיך אפשר לומר שהתורם משלו על של חבירו והי' מהני מטעם שליחות דבעל הכרי וכי יכול בעל הכרי לתרום משל חבירו על שלו מילתא דאיהו למ"ע איך יעשה שליח עבורו ואפילו מדעתו א"א לפרוש משלו על של חבירו מטעם כ"מ דאלת"ע כו' ובע"כ צ"ל כדעת הר"ן ר"פ האיש מקדש הביאו בנקוה"כ בסי' ש"ה שם דזכי' לאו מטעם שליחות היא דהא גם לקטן אית לי' זכי' אע"ג דק' לאו בני שליחות נינהו יעוש"ה ולהכי גם במילתא דאיהו למ"ע דלא משוי שליח אבל זכי' מהני בי' ויש לפלפל בזה טובא (עיי' לעיל סי' מ"ם) אלא שאני בורח מהאריכות כי חוששני פן ימשכני הענין לדיני שליחות וזכי' שהיא מקצוע גדול ואין הזמן גורם להרבות בפלפולים:
ולענין הלכה למעשה בנ"ד אם יכולין ב"ד לפדות בכור שעת אביו קשה לעשות מעשה נגד דעת הרמ"א והט"ז שפוסק כותי' ונזם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכל דברי הש"ך בנקוה"כ שם הם תמוהין כמו שעמד עליו הרב קצוה"ח בסי' רמ"ג סק"ז והגאון דק' אה"ו זצ"ל בשו"ת תפארת צבי חי"ד סי' ע"ב מביא ראיה נכונה לדעת הט"ז מש"ס דבכורות ד' מ"ט דפריך שם אשמואל דסובר הפודה בנו תוך ל' יום אינו פדוי מהא דתנן מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה יעו"ש ומאי קושי' דילמא צריך שיאמרו לו שפדאוהו ב"ד אחר שלשים יום ומוכח כדעת הט"ז דלא מהני בקטן פדיון ב"ד וכבר ראו עיני כבודו עצת זקיני הגאון ז"ל בנחלת יעקב שיכולין הב"ד להקנות ולזכות לו על תנאי שאם יפדה בעצמו בגדלותו יהי' מתנה לכהן ובאם שלא יפדה עצמו בגדלותו יהיה מעכשיו מתנה להבן ע"מ שיהיה פדוי בהן יעו"ש ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רצ"ו נשאל שם ג"כ ע"ד בוכרא יתמא שהגיע זמנו לפדות והעלה למעשה גדר דחייב לפדות עצמו כשיגדיל אך מהיות טוב הורה שהב"ד יפדוהו בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתוס או יזכו לו הממון ויוכלו ליתן לכהן במעמ"ל ויתלו לו ט"ס של כסף שחקוק עליו ספק פדוי ולכשיגדיל ויביא ב' שערות יחזור ויפדה עצמו וכתקנת המוהרי"ל המובא ברמ"א סי' ש"ה סעי' ט"ו יעו"ש והבוחר יבחר כ"ז העלית בחפזי ידידי משה תאומים.