דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה ס
כבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדרי תורה ידיו רב לו בפלפול וסברא ידין ידין יורה יורה ירא ה' כש"ת מו"ה יחיאל מנחם נ"י דיין ומו"צ בק' בעלזא יצ"ו
השגתי מכתבו עם תורת פיהו אשר פלפל בחכמה והנני לעייל עמו בהלכה ולהשיבו אשר עם לבבי בזה הן כ"ת הקשה על דעת אא"ז הרמ"א ביו"ד סי' ר"ך סעי' ט"ו שפוסק במי שמתנה איזו תנאי בנדרו דלא בעינן שיכפול תנאו כיון דבנדרים קיי"ל דהולכין אחר כונת הנודר לא גרע דיבוכו מכונת הנודר ולהכי לא בעינן בי' דיני תנאי יעו"ש והתעורר כ"ת מהך דחליצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז החליצה כשירה אע"ג דלא נתנה לו כלום משום דתנאי שא"א לקיים ע"י שליח לא הוי תנאי והרי זה דומה לנדרים לפי מה דקי"ל דצריך שיכוונו שניהם שתהי' מותרת לזר בחליצה זו וא"כ לפי דברי הרמ"א הנ"ל גם הכא נימא כיון שלא נתכוין לבו לפוטרה רק באופן זה שתתן לו ר' זוז לא גרע דיבורו מכונס היבם דמהני בזה ואמאי בעי הכא משפטי התנאים ופלפל בזה
תשובה
הנה לדעתי אין התחלה לקושי' זו דבודאי דאין הולכין בחליצה אחר כונת הלב כמו בנדרים דבעינן פיו ולבו שוים דאין אנו הולכין בזה רק אחר דברים שבפיו אבל אין אנו חוששין למה שמהרהר בלבו דדברים שבלב אינן דברים רק הכונה דבעינן גבי חליצה היא כונת המצוה דקיי"ל בכ"מ מצות צריכות כונה ואא"ז הח"צ בתשובותיו סי' א' מסופק בזה אם היא על דרך כונת המצוה או כונת ההקנאה יעו"ש אמנם מלשון הראשונים משמע דהיא מטעם כונת המצוה וכן מורה לשון הרמב"ם פ"ד מה' חליצה שכ' ויעשו מעשים אלו לשמן וא"כ לא בעינן כונתו רק שבשעת עשיתו המצוה יכוין שעי"ז היא נתרת לעלמא ובעינן שיתכוין לחלוץ ולא לכנוס ואם לא כיון לבו לזה אינו מועיל אבל בחולץ על תנאי בודאי כיון שא"א ע"י שליח לא מצי להטיל תנאי בדבר וכיון שנתכוין לחלוץ מועיל החליצה אע"ג דלא נתקיים התנאי דבדבר שא"א ע"י שליח אינו מועיל תנאי לבטל דברים שבפיו ואע"ג שניכר דמחשבתו הי' לכך הוי דברים שבלב וז"פ וברור.
ועפ"י דעת אא"ז הרמ"א הנ"ל ניחא לן ליישב דברי המוהרי"ט בתשובה שפוסק דמי שעשה שליח להקדיש בשבילו לא עשה כלום דמילי לא מימסרן לשליח והקשה עליו הרב בעל שעה"מ בפ"ו מה' אישות דלדבריו לא משכחת הקדש על תנאי כיון דהוי תנאי שא"א לקיים ע"י שליח והאיך יפרנס מתני' דפ"ד דנדרים הרי נטיעות אלו קרבן אם אינם נקצצות יש להם פדיון ומוקמינן בגמרא באומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יעו"ש ואם איתי' לדבריו א"כ אפילו נקצצו נמי הוי הקדש דהתנאי בטל ומעשה קיים יעו"ש שהניח דבריו בקושי' (עיי' לעיל סי' ט"ו בזה) ולהנ"ל י"ל לפמ"ש ש"ב בעל פני יהושע בחידושיו לקידושין ד' כ' בעיסקא ואמאי והא בליבי' לא ניחא לי' אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים ואע"ג דלענין קדשים הוי דברים שבלב דברים דכתיב כל נדיב לב עולות וקיי"ל דבעינן פיו ולבו שוין אפשר דהיינו דוקא לענין תחלת הנדר יע"וש נראה דעתו דכמו דאמרינן בקדשים דברים שבלב הוי דברים לחומרא היינו לקיים ההקדש הכא נמי אמרינן לקולא וסמוכין לדבריו יש מדברי התוס' פסחי' ד' ס"ג ד"ה ר"מ סבר עי"יש והבן ועי' ש"ע חו"מ סי' רי"ב סעי' ח' ולפ"ז נראה דבהקדש לא בעינן ג"כ דיני תנאי כלל דכיון דבעינן בזה פיו ולבו שוין דמי' לנדרים דלא בעינן בי' דיני תנאי ומשום דלא גרע דיבורו מכונת הנודר והכא נמי כיון דע"י תנאו ניכר שמחשבתו הי' לכך לא גרע דיבורו מכונת הלב לבד דבכאן אזלינן בתר דברים שבלבו וא"ש ונכון.
ובגוף הענין שחידש המוהרי"ט שאם א' אדם לחבירו צא והקדיש שור א' משורי דאין בו דין הקדש ואם עצי להטיל תנאי בהקדש יש להעיר ממתני' דפסחים ד' פ"ט האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' שכח מה א' לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי א' לי רבי גדי שלו וטלה שלי ואם טלה א' לי רבי כו' ובגמ' שם בההי' דה' שנתערבו עורות פסחיהן כו' דמהדר תלמודא שם לאשכוחי שיביאו ע"ש ע"י תנאי ועיי' רפ"ב דקידושין בההי' דחבורה שאבד פסחה וא' לא' צא ובקש ושחוט עלינו ובס' המקנה שם והבן ועיי' מנחות דף ע"ב בההי' דתודה שנתערבה בתמורה כו' ועיי' מעילה ד' י"ג בההי' דולד המוקדשין לא יניק מן המוקדשים ואחרים מתנדבים כן ופרש"י שם שמתנין קודם לכן שעל מנת כן הוא מקדיש יעו"ש ועיי' ירושלמי פ"ז דגיטין גבי פלוגתא דרבי ורבנן באומר ה"ז גיטך מהיום ולאח"מ דרבנן סברי דהוי ס' מגורשת דמיספקא להו אי תנאי הוי או חזרה ורבי סובר מגורשת דתנאה הוי וקא' בירושלמי שם אף בהקדש כן ולשון אבעי' הי' אם פליגי בהקדש נמי באומר ה"ז הקדש מעכשיו ולאחר ל' יום אי תנאי הוי או חזרה יעוש"ה ומכל הלין דוכתי' איכא למישמע דמצינו תנאי בהקדש ועיי' בש"ת רשב"א סי' תקס"ג ובהג"ה רמ"א בחו"מ סי' רנ"ז סעי' א' ויש לפלפל בכ"ז ורצוני לקצר תן לחכם וגו'.
הדרו למילתא קמייתא דבכל מקום דבעינן פיו ולבו שוין דמי' לנדרים דלא בעינן בי' דיני תנאי ומזה יש להעיר על דעת הי"א המובא ברמ"א חו"מ סי' ר"ז סעי' ד' דבמתנה גם דברים שבלב הוי דברים יע"ש בסמ"ע הטעם ולהנ"ל קשי' מהא דמבואר בכמה דוכתי' דבמתנה בעינן משפטי התנאים וכל דיני תנאי ילפינן מתנאי דב"ג וב"ר והתם מתנה הוי ועיי' תוס' קידושין ד"ו ובסוכה דמ"א בההי' דהילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי ואי נימא דבמתנה גם דברים שבלב הוי דברים א"כ דמי לנדרים ושבועות דלא בעינן בי' דיני תנאי וכנ"ל ומוכח מזה דלא כדעת הי"א הנ"ל רק דגם במתנה דברים שבלב לא הוי דברים וכן מבואר מדברי התוס' בבכורות ד' נ"א ע"ב ד"ה הילכך דגם במתנה לא אזלינן בתר דברים שבלב יעו"ש ואכ"מ להאריך.
והנה ראיתי להאחיוני' שכתבו דבהפקר בודאי דברים שהלב הוי דברים והיינו משום דהפקר היא מתורת נדר כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' נדרים (עי' ב"י או"ח סי' תל"ד ועיי' שו"ת ב"ח הישנות סי' קכ"ד) ויש לו דין נדר דבעינן בי' שיהי' פיו ולבו שוין ועיי' היטב בש"ס דנדרים ד' מ"ג ובר"ן שם ותמצא סיוע גדולה לדבריהם ולפ"ז נראה דבהפקר לא בעינן כלל דיני תנאי כמו בנדרים משום דלא גרע דיבורו מכונת המפקיר כסברת הרמ"א הנ"ל ויתישב בזה דברי הג"א בפסחים פ' כ"ש שעוסק דאם הפקיר חמצו מ"מ שיוחזר לו אחר פסח דמתני גבי חמץ והקשה עליו אא"ז הגאון במקור חיים ז"ל בסי' תמ"ה דהא אינו יכול להעקיר ע"י שליח וכמ"ש הר"ן ריש פסחים דאם א' לשליח הפקיר נכסי לאו כלום הוא וכיון דהמעשה א"א לעשות ע"י שליח היכי מצי להטיל בו תנאי שיוחזר לו אחה"פ ולהנ"ל ניחא דבהפקר דהולכין גם אחר דברים שבלב לא בעינן כלל דיני תנאי וא"ש ודו"ק ומצאתי כעת בס' קהלת יעקב לגאון ספרדי מוהר"י אלגאזי ז"ל בתוס' דרבנן אות' ה' הרחיב הדיבור במנין אי ויש תנאי בהפקר והביא מדברי הירושלמי בפ' מי שאחזו גבי פלוגתא דרבנן ורבי בפדז גיטך מהיום ולאח"מ דלרבי תנאה הוי והוי גט לרבנן הוי ס' חזרה וקא הירושלמי שם דגם הפקר דמי' לזה ואם שדי' מופקרת מעכשיו ולאחר ל' על דעתי' דרבי מופקרת ע"ד דרבנן אינה מופקרת יעו"ש הרי מתבאר מדבריו דיש תנאי בהפקר ויעו"ש בס' הנ"ל שפלפל בחכמה בענין זה.
והנה מאד יפלא בעיני על רבים מגדולי האחרונים המדברים בענין דיני תנאי בשבועה ונדרים וכלם העלימו עין מדברי א"ז הרמ"א, הנ"ל מדלא הזכירוהו כלל לישא שמו על שפתם וביותר נשתוממתי על ש"ב הגאון בעל פנ"י ז"ל בגיטין ד' ע"ה ובפ' המדיר ובכמה דוכתי' שטרח מאד להראות פנים מסבירות אהא דמהני תנאי בנדרים ושבועות אע"ג דא"א למעשה לקיומי ע"י שליח ומחלק בין דיבור למעשה עיי"ש ומתורת מש"ה הוא א"ז הרמ"א למדנו דאף ת"כ לא בעינן בנדרים ושבועות והיה שאר דקדוקי תנאי ומשום דכיון דבעינן פיו ולבו שוין לא גרע דיבורו. מכונת הנודר דהולכין אחריו וטיילתי הרבה בסברא זו במק"א אפס גרגיר אחד הואיל וחדית הוא לי אכתוב בזה והיא ליישב דברי הרמב"ן ז"ל בב"ב פ' יש נוחלין ד' קכ"ו ומובא גם בפנ"י במקומות הנ"ל דכ' ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר והאיך הוי תנאה והרי כל תנאי שא"א לקיומי ע"י שליח לאו תנאי הוא כו' ומחלק דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן בי' ת"כ ושאר דקדוקי התנאים ורק בעת שמתנה בינו לחבירו אז בעינן בי' דיני תנאי כתנאי בג' וב"ר יעוש"ה וראית להאחרונים שעמדו עליו והניחו דבריו בצ"ע דהוא נגד ש"ס ערוכה בנדרים ד' א' בההי' דחולין שלא אוכל לך מותר קא' הש"ס שם דאתי' כר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן הרי מבואר בהדי' דלר"מ גם בנדרים בעינן ת"כ ואשר אנכי אחזה בזה והוא בשום לב להתבונן בדברי הרמב"ן במה שמחלק בענין בין כשקיבל דבר אנפשי' למה שבינו לחבירו דלכאורה דבריו מחוסרין תבלין ובהבנת דבריו נ"ל עפ"י דברי הרמ"א הנ"ל שפוסק דלא בעינן דיני תנאי בנדרים ואסבר טעמא משום דלא גרע דיבורו מכונת הנודר והנה בסי' רי"ח סעי' א' בהנך דיני' המבוארי' שם דהולכין אחר כונת הנודר כ' הרמ"א שם וכ"ז דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר דבר לחבירו הולכין אחר לשון הנודר דבזה לא בעינן שיהי' פיו ולבו שוים יעו"ש וזהו הנראה בכונת הרמב"ן דבמה שמקבל אדם בנזירות או בנדר על עצמו לא בעינן בי' ח"כ והיא באמת מטעם הרמ"א משום דלא גרע דיבורו מכונת הנודר דהולכין אחריו אבל במה שמתנה ינו לחבירו אפילו בנדרים בעינן דיני תנאי כיון דבזה אין הולכין אחר כונת הלב הוי ככל מה שמקנה אדם דבר לחבירו דבעינן בי' משפטי התנאים דומי' תנאי דב"ג כו' וא"ש וכל זה ניחא באם אמר צד האיסור בפירוש רק דמכח התנאי באנו לפוטרו מהנדר ולהכי אע"ג דלא כפל לתנאו אמרינן דמיחשב תנאי גמור כיון דבנדרים הולכין אחר כונתו והיכ' שהי' דעתו לכך מהני ומותר ולהכי לא גרע באם התנה ולא כפל ממחשבה לבד דעכ"פ ניכר שמחשבתו הי' לכך והולכין בזה אחר כונת הלב משא"כ בהך דנדרים בהאי דלחולין לא אוכל לך דשם מיירי להיפך שהוא אמר צד ההיתר בפירוש רק דממילא יהי' נשמע דהא מה שאוכל יהי' הקדש בזה לא שייך לילך אחר כונת הנודר כיון דקיי"ל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ולא מהני קבלה בלב לגמור הנדר עיי' סי' ר"י סעי' א' ולהכי לר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן ובעי ת"כ בכל מקום גם בכאן לא אזלינן בתר התנאי כל שלא כפלי' בפירוש דכיון דלא הוי רק כגמר בלבו לא נאסר ע"י נדר זה וכן בההי' דלחולין שאוכל לך פריך הש"ס שפיר מכי מתני' דלא כר"מ דבכה"ג שלא כפל צד האיסור בפירוש גם בנדרים לא הוי תנאי לר"מ וכנ"ל וא"ש דברי הרמב"ן ודו"ק היטב בזה.
ועדיין יש לדקדק קצת ע"ד הרמב"ן מהה' דשבועת אליעזר ושבועות סוטה דמייתי תלמודא בקידושין ד' ס"א ואמנם המעיין היטב בש"ס שם יראה דאין משם מקום תלונה כלל ועיי' בפנ"י שם דמפרש כל השקלי' וטרי' של הסוגי' היא רק למידק דאשכחן מיהא שום דוכתי' שהכפל מועיל יותר מלא כפלי' ואין להאריך כעת יותר בזה והנני ידידו אוה"נ חפץ בשלומו וטובתו כ"ה משה תאומים.