דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה נא
כבוד ידידי החריף ובקי וכו' נ"י
קבלתי מכתבו בנידון שאלתו בדבר המאורע בקהילתכם בעגל שהוגד עליו מפי איש שיודע בו שהוא בן ח' ימים ואח"ז בא א' ואמר ששמע מפי הגוי שאינו בן ח' וכאשר חקרו ודרשו את העדים נודע שגם הראשון לא א' מפי הראי' רק שאמר לו הגוי באותו יום שיולד לו את העגל שיבא אליו לקנותו וסמך ע"ז לחשוב ממנו ח' ימים והעגל נשחט עפ"י הראשון קודם שבא השני בטעות ונתבשל עם בשר אחר כשר שהי' בודאי רוב היתר כנגדו וכשנודע ממבוכת העדים הלכו והשליכו חתיכה של בשר העגל מהקדירה ולחוץ ושאלו את פיו מה משפט התבשילין והכלים כי הי' בע"ש והפ"מ והורה כ"ת להתיר התבשילין והכלים זהו דבר השאלה ככתבה וכלשונה וערערו עליו וקידשו עליו מלחמה והנה עד כה הייתי נסוג אחור מלהשיבו בזה כי באמת אין דעתי נוחה מדרכו אשר מלאו לבו ליכנס בפירצה דחוקה להתיר אחר כי אין הדבר מוטל עליו להורות למה זה לו לעייל נפשי' בספיקות אולם יען כי שקד על דלתותיי זה פעמיים וגם כמה אנשים ממיודעיו העתירו בי מאד מבלי להשיב פניו ריקם יראתי פן יאמרו הרב כמה קשה לזאת פניתי היום להשיבו בקיצור והנני בא בדבריו:
תשובה
פתח דבריו יעיר אהא דמחמירין בספק בן ח' ימים ולא אזלינן להקל בספק דרבנן דהרי אף אם בבירור לא הי' בן ח' מותר מדאוריתא דרוב הנולדים הם בני קיימא אלא דמדרבנן אסור וא"כ בס' אם הוא כבר בן ח' ימים הוי סד"ר ותי' דלהכי אסרינן לשוחטו מטעם דהוי דשיל"מ ואזלינן להחמיר אפילו בדרבנן ומזה המציא דמאחר שנשחט כבר דשוב אין לו מתירין ממילא דאזלינן להקל בס' אם שהה ח' ימים עכ"ד והנה מ"ש דבס' אם שהה ח' ימים הוי סד"ר ז"א דכבר כ' המ"מ פ"ב מה' חמץ בההי' דט' ציבורין של מצה וא' של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אי חמץ או מצה ונכנס לבית בדוק צריך לחזור ולבדוק ופ' הרמב"ם דאפילו בביטול צריך לחזור ולבדוק אע"ג דהוי ס' דרבנן וב' המ"מ הטעם משום דתחלת תקנתם בבדיקה הי' על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות דדבריהם ע"כ ומרגלא בפומי להסביר דבריו עפ"י דעת הרמב"ם בה' ממרים ובס' המצות שרש א' דכל גזירות דרבנן המה בלאו דלא תסור והקשה הרמב"ן עליו א"כ למה הקילו באיסור דרבנן לומר סד"ר לקולא כיון דכל מה שא' חכמים ה"ה מה"ת בכלל ל"ת יעו"ש והר"ן ז"ל בדרשותיו ד"ו תי' דבל איסורי דרבנן כשנעשו לא נעשו רק על הודאי ולא על ספיקא כי אחר שאין גוזרין אלא לעשות סייג לתורה די לגדר כשאוסרין את הודאי ולא את הספק יעו"ש וזה לא שייך הכא לומר דלא גזרו אלא על הודאי דהא עיקר תקנתם הי' על הספק וראינו דרצונם הי' בזה לאסור את הספק לכן כל ס' הנולד בדבריהם אזלינן להחמיר וסד"ר בזה כדאורייתא והארכתי בזה בכמה מקומות לענין כתמים ולענין דמאי ואכ"מ וה"ה הכא ג"כ מה שאסרו חז"ל בלא שהה ח' ימים בבהמה היא רק מטעם ס' נפל דשמא לא כלו לו חדשיו וכיון דרצונם בזה הי' לאסור את הספק א"כ גם סד"ר להחמיר:
ועוד נראה בעיני לפ"מ שמצאו האחרונים סימנים להכיר על ידם אם כלו לו חדשיו ואינו נפל (עיי' פר"ח סי' ט"ו ובפרי תואר שם כ' דאין סומכין על הסימני' רק להחמיר והיינו דאפילו עברו ח' ימים אם לא נמצאו הסימנים יש לאסור עייש"ה) ואם סומכין על הסי' להתיר על ידם מכ"ש דמועילין להחמיר באם לא נמצאו הסימנים האלו ודאי דיש לחוש גם מדאורייתא אם הי' נפל ואע"ג דרוב הנולדים הם בני קיימא בזו איתרע הרוב וממילא דחוששין לנפל גם מה"ת ודומה למה דאמרי' בהחולץ ד' ל"ז רוב נשים יולדת לט' וכל היולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימי' וזו הואיל ולא הוכר עוברה כו' איתרע לי' רובא יעו"ש וה"ה הכא כיון דלא הוכרו הסימנים האלו איתרע רובא והוי ס' דאוריתא דשמא לא שהה ח' ימים:
ויותר ה' לו לרומע"ל לומר עפ"י דברי הט"ז שהקשה דהוי ס"ס שמא שהה ח' ימים ואפילו לא שהה שמא כלו לו חדשיו (עיי' ס' שעה"מ פ"א מה' יו"ט ה"ך מה שהבין בעדו להסיר מעליו תלונת הנקוה"כ) ותי' דהוי דשיל"מ ולפ"ז בדיעבד שכבר נשחט דלא הוי דשיל"מ מותר מטעם ס"ס אבל באמת גם זה לא ניתן להאמר כלל דכל הפוסקים מלאים מזה דבנשחט וס' אם הי' לו ח' ימים אוסרין הבשר והטעם משום דכל דהוי פעם א' דשיל"מ שוב אף אם אח"כ אין לו מתירין לא פקע מיני' שם איסור הראשון ולעולם יש לו דין דשיל"מ ועיי' ר"ש פ"ב דביכורים משנה ב' ובמג"א ס"י שי"ח) סק"ב ותמצא דכל דהוי עליו שם דשיל"מ הוי דין דשיל"מ אף במה שאין לו מתירי' יעש"ה והבן:
והנה מה שהאריך כ"ת בענין מה שנבוכו קמאי ובתראי אי הך ס' דכלו לו חדשיו הוי דאוריתא או לא יש אתי לפלפל בזה בכמה מקומות ובאמת מלשון הש"ס בשבת ד' קל"ו דקאמר הא לא שהה ספיקא הוי משמע דלא אזיל בתר רובא רק דמשוי לי' לס' השקול תוך ח' וכן מדפריך שם מימהל היכא מהלינן משמע דהיא ס' דאוריתא לרשב"ג דאי לא הוי רק חששא דרבנן היכי מקשי בפשיטות לדחות מצות מילה בזמנה משום חששא זו ועפ"ז אמרתי כונה נאותה בדברי רש"י בסוגי' שם ד"ה הא לא שהה ס' הוי ועי' רש"י למ"ד יום באדם ובבהמה ח' ימים ס' הוי הש"ס פריך עלה עכ"ל ולכאורה מ"ש רש"י ובבהמה ח' ימים הוי אך למותר דהא הש"ס לא פריך מזה אלא מהא דכ' יום באדם הוי ס' וח' ימים בבהמה מה בעי הכא. והנראה בזה דהנה לכאורה קשה אהא דפריך מימהל היכא מהלינן דהא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ האיך מוכיח מדרשב"ג דכל דלא שהה ס' הוי דילמא באמת הוי רובא דרוב הנולדים הם בני קיימא רק לענין פדיון הבן ליכא למיזל בתר רובא כיון דאיכא ח"מ דאב לגבי פדיון משא"כ לגבי איסור מילה בשבת אזלינן בתר רובא ומאי פריך מימהל היכא מהלינן דהא לענין איסור שפיר אזלינן בתר רובא ומונח בזכרוני שהמחברים מדברים מזה ואמנם באמת שפיר דייק מהא דקא' דגם בבהמה כל שלא שהה ח' ימים הוי נפל ובבהמה הוי רק לענין איסור ואפ"ה מחמיר בספק וע"כ דכל דלא שהה ס' הוי ולזה קא' רש"י דפריך מתרויהו והיינו דמהאי דל' יום באדם לחוד לא יוכל להוכיח די"ל דשם הטעם משום דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אבל מהא דבהמה מוכיח דהוי ספק וגם באיסור יש למיזל לחומרא ולהכי פריך מימהל היכא מהלינן ודו"ק:
ואמנם וזאת נלפע"ד דאף להסוברין דהוי ס' דאוריתא כל שלא שהה מ"מ היכא דכבר נשחט בודאי דהיא רק מדרבנן דהנה נודע דעת הרמב"ם ז"ל דכל ס' דאוריתא רק מדרבנן אסור אבל מה"ת כל הספיקות לקולא זולת היכא דאיכא חזקת איסור גם הרמב"ם מודה דאסור מה"ת והנה בהך ס' אי כלו לו חדשיו ליכא שום ח"ח כאשר יבואר לפנינו אי"ה וא"כ בודאי דליכא למיחש לזה רק מדרבנן ואמנם כבר כ' המוהרי"ט בחיו"ד סי' א' דהיינו דוקא בס' שא"א להתברר אבל בספק דאיכא לברורי מודה דמה"ת אסור לאוכלו עד שיתברר הס' וגם הך ס' נפל אפשר להתברר היא דהא יכול להמתין עד ח' ימים שיתברר הס' ומה"ת נמי אסור ואמנם היכא דכבר נשחט כיון דשוב ליכא לברורי ממילא דמותר מה"ת ככל ספיקות דמה"ת שריא רק דחששא דרבנן היא וז"ב ובזה ניחא מה שהקשו כלם מתתי' דפ"ק דר"ה ד"ו גבי בכור בע"מ דמונין לו משעה שנולד ופריך מי קא חזי ומוקי לי' בכלו לו חדשיו משמע דמה"ת היא דאי דרבנן מה מקשה מי קחזי דאטו משום איסורא דרבנן שרי' לי' להשהותו יותר משנתו דהוי איסור דאוריתא:
ולדברינו ניחא דכל זמן שהוא חי עכ"פ אסור מה"ת לשחטו ולזה פריך בע"מ מי קחזי ודו"ק וא"כ בנ"ד דכבר נשחט פשיטא דספק אם שהה ח' ימים חשוב ס' דרבנן לענין להתיר הבשר באכילה אליבא דכ"ע רק דכבר כתבתי דבזה גם סד"ר אסור: