אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה מב

שאלה מא מנידון הנ"ל

כבוד גיסי ידידי כנפשי הרב הגדול החריף לקחו כמטר יערוף חוטר מגזע היחס והמעלה. ירבו פארותיו. עד מלאו' עקום אבותיו כש"ת מוה' יצחק הלוי איש הורוויץ נ"י האבד"ק זיראוונא יצ"ו.

יקרת מכתבו עם תורת פיהו אשר הולידו עשתנותיו בסוגיא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו בפסחים ד' ל"א לנכון השגתי ולמען ידע כי דבריו מצאו חן ושכל טוב בעיני פניתי מהמון טרדותי להשתעשע אתו ואכתוב לו מעט העולה על רעיוני בעת הייתי מעמר אחר דבריו היקרים:

פתח דבריו יעיר אהא דקא' הש"ס שם דבנכרי מישראל לכ"ע עובר משום דנכרי מישראל בודאי לא קנה משכון והקשה מהא דמותיב תלמודא. בב"ק דס"ו אברייתא דגזל חמץ ועבר עה"פ אומר לו הש"ל והא כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הש"ל ומשני ה"מ זה מייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה א"ר לקנות דאיסורא לא ניחא לי' דליקני יעו"ש וא"כ קשה בשמעתין נהי דנכרי מישראל לא קנה משכון מ"מ הוי חמץ של נכרי דכיון דמטי עידן איסורא אייאושי מייאש מארי' מיני' והכא לא שייך תי' הש"ס דזה מתייאש וזה א"ר לקנות דמה"ת לא ירצה הנכרי לקנותה וכיון דניחא ליה בהקנין ממילא קנה ע"י היאוש של זה ואע"ג דלא נתכוין לקנותו בתורת הפקר מ"מ כיון דהחמץ הוא בביתו של הנכרי זוכה לו חצירו שלא מדעתו זה תו"ק והנה לפום ריהטא עלה ברעיוני ליישב קושיתו לפמ"ש התוספות בב"ב ד' נ"ד גבי מחזיק בציבי אדעתא דציבי דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצירו אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קנה יעו"ש ולפ"ז קשה לכאורה בהא דפריך הש"ס ואס"ד יאוש קנה אמאי א"ל הש"ל והרי בעינן כונה לזכות והגזלן לא נתכוין לקנות מהפקר ובכה"ג דהוא יודע שהי' בחצירו רק שלא נתכוין לקנותו גם חצירו אינו קונה לו לסברת התוספות אמנם באמת לק"מ דכבר כ' הרשב"א בחידושיו לפ"ב דגיטין ד' ך' גבי זקן שהלוה לכל בני הכפר וכ' שטרותיו ופריך עלה והא בעינן שטר מקנה וא' דאקנוי מקנה להם יעו"ש הקשה דהא הלוים לא ידעו דהזקן מקנה להם ותי' משוה דשאני היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וכן נוטה דעת צבא רב מהקדמונים דבמתנה דאיכא ד"א מקנה לא בעינן כונת הזוכ' ולדעת רש"י ור"י גאון הוי הפקר מדעת ד"א מקנה עיי' ב"מ ד"י גבי זרק ארנקי ובמ"ל פכ"ט מה' מכירה ולהכי פריך שפיר כיון דיאוש קנה ממילא קנה ע"י היאוש של זה דבהפקר לא בעינן כונת הזוכה ויאוש הוי כהפקר ולהכי הוצרך הש"ס לשנוי דזה מתייאש וזה א"ר לקנות אבל אם הוי ניחא ליה בקני' זו שפיר הוי קנין ממילא ע"י היאוש של זה דהוי כד"א מקנה וא"ש:

והנה הרב קצוה"ח ז"ל חידש בסי' ער"ה סק"ד דבכל מקום דבעינן דעת אחרת מקנה לא מועיל בעכו"ם דהיא מדין זכי' ואין זכי' לנכרי יעו"ש וא"כ א"ש הא דקא' הש"ס הכא דבנכרי מישראל לכ"ע עובר דהכא לא שייך לומר דקנה ביאוש כיון דלא נתכוין לזכות מהפקר והיכא דהוא יודע שהוא בחצירו רק דלא נתכוין לקנות גם חצירו אינו קונה לו כמ"ש התוס' הנ"ל ובנכרי גם היכא דאיכא דעת אחרת מקנה בעי כונה לזכות ומיושב קושתוי ודו"ק.

אפס דעיקר דבר זה לא מחוור בעיני ואפשר דאפילו ידע שהי' בחצירו כיון דלא ידע שהישראל נתייאש מהחמץ חשיב כאילו לא ידע שהיא בחצירו שאם הי' יודע שהישראל נתייאש הי' מכוין לקנות ושוב מצאתי להמח"א בה' קנין משיכה סי' ה' שנסתפק בכיו"ב והלכה זו רופפת בידו:

ואשר אנכי אחזה עוד בישוב קושיתו דהנה היומוקי בסוגיא דראה אותן רצין כ' דהא דחצר קונה במציאה והפקר ע"כ לאו מטעם שליחות היא דהא המגביה מציאה לחבירו ל"ק אפילו עשאו שליח רק מטעם מיגו דזכה לנפשי' ובחצר לא שייך זה וע"כ מטעם ידו הי' דקונה לו יעו"ש ולפ"ז אמינא דזה שייך רק בישראל דקונה במשיכה גם חצירו קונה מטעם ידו אבל בעכו"ם דאפילו יד אין לנכרי דהא אינו קונה במשיכה אפילו במציאה והפקר דליכא כסף אינו קונה במשיכה כמבואר באס"ז פ' הזהב ד' מ"ז שם בשם הרמב"ם וכיון דידו ממש אינו קונה לו ממילא דלא שייך לומר דקונה חצירו מטעם ידו רק במקח וממכר קונה לו חצירו מטעם שליחות אבל לזכות מהפקר דאינו זוכה רק מטעם יד וכנ"ל וא"כ בעכו"ם דידו ממש אינו קונה לו לא עדיפא חצירו מידו ולהכי קאמר הש"ס דבנכרי מישראל לכ"ע עובר כיון דלא קנה משכון ומדין יאוש לא מצי זכי' לי' חצירו וא"ש קושית כ"ת ודו"ק בזה:

אמנם דברינו בזה היא רק לדעת הנימוק"י הנ"ל דחצר דמציאה משום יד איתרבאי אבל לדעת הפוסקים דגם במציאה זוכה לו חצירו מדין שליחות אע"ג דחב לאחרינא כמבואר מדברי הקדמונים בב"מ ד' י"א שם ושוב גם בעכו"ם שייך לקנות ע"י חצר דנהי די"ד ל"ל מ"מ מצי קניא ליה מתורת שליח דשייך גם בנכרי עיי' מזה באריכות בס' קצוה"ח סי' קצ"ד סק"ג ולשיטת הר"י מובא בתוס' ע"ז ד' ע"א במציאה ומתנה דליכא כספא גם עכו"ם קונה במשיכה וא"כ שפיר זוכה לו חצירו מההפקר מדין ידו דמהפקר קונה במשיכת ידו והדרא קושיתי' אדוכתי' דנהי דנכרי מישראל א"ק משכון מ"מ אמאי עובר עליו דהא קני' ליה חצירו ע"י היאוש של הבעלים

ואמינא לתרץ קושיתו באופן אחר והיא למ"ש הט"ז בחו"מ סי' קפ"ט אהא שכ' הטור שם אבל אם הי' לו פקדון בידו וכיון לקנות בסכום ידוע כו' לא קנה ותמהו רבים דלמה לא יקנה לו רשותו וכ' הט"ז דבזה לא מהני רשותו שרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוי רשות המפקיד ונסתייע מדברי הרשב"ם בפ' הספינה שכ"כ שהמקום של החפץ שאול הוא לשמירת ממונו דהמפקיד לזמן שמונה שם יעוש"ה (ועיין בזה בשו"ת מוהרי"ט ח"א סי' ס"ה וברי"ט אלגזי על ה' בכורות להרמב"ן פ"ב די"ח יעוש"ה) והנה אף דנכרי מישראל ל"א קנה משכון מ"מ נעשה ש"ש עליו מהא דשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי כמבואר בתוספות שבועות פ' האומנין ד' פ"ב יעו"ש וא"כ לא שייך הכא לומר דזוכה הנכרי בהמשכון ע"י חצירו דכיון דנעשה ש"ש על המשכון המקום של המשכון הוי רשות הישראל כמ"ש הט"ז ואי דמ"מ לאחר שנתייאש הישראל ניקני הרשות והמשכון להנכרי שניהם כאחד. ז"א דא"כ גם באם הי' פקדון בידו הי' לו להנפקד לקנות שניהם כא' דהא לא הוי רשותו של המפקיד אלא כל זמן שהחפץ הי' של המפקיד ובע"כ דז"א כמ"ש הש"ך סי' ר"ב סק"ג דאי' חצירו קונה לו אלא כשהוא כבר חצירו משא"כ היכא דחצירו ומתנתו באים כאחד ועיין באס"ז בסוגיא דמצא בגל שנתקשה שם דליקני ליה חצירו לבעל הגל ותי' דלא אמרי' חצירו ש"א קונה לו אלא אם הי' החצר שלו קודם שבא המציאה לתוכו יעו"ש וא"כ ה"נ דקודם שנתייאש הי' הרשות והמשכון שניהם של הישראל והאיך תקנה ליה חצירו לנכרי לאחר היאוש (דביאוש בעינן אתי' לרשות זוכה וכל זמן שלא זכה בו הנכרי לא נגמר היאוש וקאי החפץ והחצר שניהם ברשות הישראל דמצד שאסור בהנאה הוי של הבעלים עדיין כמ"ש הרשב"א בסוכה ד' ל"ה דאה"נ מיקרי שלו רק שאין בו ד"מ עיין בפרמ"ג סימן תרמ"ט שהעיר עליו מההי' דב' דברים אינם ברשותו כו' ועיי' מ"ש בזה אא"ז הגאון בס' מקו"ח סי' תמ"ח סק"ט) ולהכי קא' הש"ס דבנכרי מישראל ע"ע דכיון דאינו קונה משכון ומ"מ מיקרי ש"ש עליו ושוב לא קניא ליה חצירו על ידי היאוש של ישראל ומיושב קושיתו לנכון:

ועפ"ז נתיישב היטב מה שהקשה בתומים סי' ע"ב ס"ק י"ג לשיטת הגאונים שהובא ברא"ש פ"ק דפסחים דחמצו של ישראל ברשות גוי ויש לגוי אחריות עליו א"ע הישראל וא"כ מאי פריך תלמודא הכא אמתני' דנכרי שהלוה לישראל א"ע מברייתא דקא' דבנכרי מישראל לכ"ע עובר ונהי דהרהינו אצלו הא נכרי מישראל ל"ק משכון ודחיק לשנוי כאן בדא"ל מעכשיו ואמאי לא משני דמתני' בסתם איירי ובנכרי שהלוה לישראל ע"ח אע"ג דל"ק משכון מ"מ כיון דהוי ש"ש עלי' מדשמואל הוי ליה חמצו של ישראל ברשות ואחריות גוי ולהכי א"ע משא"כ להיפך בישראל שהלוה לגוי כיון דחייב באחריו' אסור וברייתא איירי בהתנה בפירוש שלא יהי' באחריותו ולהכי בישראל שהלוה לנכרי פליגו ר"מ וחכמי' אי קונה משכון אבל בנכרי שהלוה לישראל דודאי אינו קונה משכון לכ"ע עובר כיון דהתנה בפי' שלא יהי' באחריות יעו"ש שלא העלה תי' ברור והי' קושי' גדולה:

ולהנ"ל א"ש היטב דאי מיירי הברייתא באופן שאין אחריות המשכון על הנכרי א"כ פשיטא דאינו עובר דכיון דאין אחריות השמירה עליו ממילא דאין החצר שאול לישראל והדבר קני' ליה חצירו מדין יאוש וכנ"ל וע"כ משום דהוי ש"ש על המשכון ובזה לא קני' ליה חצירו ולהכי פריך שפיר מתני' וברייתא אהדדי וא"ש ודו"ק היטב בזה:

שבתי וראיתי דלדברינו הנ"ל תיקשה מש"ס ערוכה בב"ק דמ"ט דקא' שם משכונו של גר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קונה כנגד מעותיו וזה קונה את השאר ופריך עלה ואמאי תיקנה ליה חצירו האריב"ח חצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו. ומסיק דליתי' למלוה בחצירו יעו"ש ולהנ"ל תיקשה מה פריך מדריב"ח דהא מלוה על המשכון הוי ש"ש על המשכון וממילא החצר הוא שאול לשמירת המשכון של הגר והאיך תיקנה ליה חצירו להעלו' ובאמת שהיא קושיא נצחת מול סברת הט"ז הנ"ל:

והנ"ל בישוב הסוגי' דשם ומתוך זה יתיישב מה שתמהו התוספות בב"מ ד' י"א דהסוגיות סותרות אהדדי דשם קא' הש"ס דבחצר המשתמרת קונה אפילו באינו עומד בצד שדהו והכא מיירי בחצר המשתמרת מדמייתי עלה מדריב"ח דמיירי במשתמרת כדמוכח בסוגיא דשם ועוד דמסתמא ביתו משומר הוא ששמר שם המשכון וא"כ אפילו ליתי' למלוה בחצירו כמי ליקני והיא תימא רבתא באמת ובתוספות נדחקו מאד:

וליישב כל זה נקדים מה שתמה הרב קצוה"ח ז"ל רס"י קע"ט תרי מילתא דתמוה על הט"ז הנ"ל א' מההי' דשוכר את הפועל דתני' בא עלי' ואח"כ נתן אתננה כו' ומוקי הש"ס דקאי בחצירה דלא מחסרא משיכה ולהט"ז קשי' כיון דה"ל חצירו דהמפקיד האיך קני לה חצירה זאת ועוד אחרת מפ"ב דקידושין התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו' אם נשתייר ש"פ מקודשת וכי נשתייר מאי הוי דהא מחסרא משיכה וחצירה אינו קונה לה בחצר דהמפקיד יעו"ש שהניח בצ"ע ואמרתי בישוב דבריו דהנה לכאורה יש להתבונן בעיקר סברת הט"ז לפ"מ דקיי"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי והיכא שגוף החצר הי' של הנפקד ואין להמפקיד בו רק ק"פ שהמקום של החפץ שאול הוא לשמירת ממונו לזמן שמונח שם ולמה יגרע קנין גופו של הנפקד מקנין פירות שיש לו להמפקיד אמנם ביאור הדבר דעיקר קנין חצר היא רק מטעם שליחות דכמו דנעשה אדם שליח ברשות חבירו לקנות עבורו איזו דבר כמו כן גם רשותו של אדם נעשה שליח לבעלים לקנות עבורו כל מה שיהיה בתוכו ולכך כל מי שהרשות עתה שלו היא הנקרא בעל החצר שתיקנ' עבורו וא"כ הכא אף שגוף החצר היא של הנפקד מ"מ אינו ברשותו ומטעם זה חצר השכורה קונה לשוכר כדמוכח משמעתתא דב"מ ד' י"א גבי הא דחצירו מושכר לו יעו"ש מפני שהרשות הוא של השוכר אע"ג דגוף החצר הוא של המשכיר ועיי' בס' אבני מלואים על ש"ע אהע"ז סי' קל"ח וא"ש. וכ"ז דוקא אם חצר הי' מטעם שליחות משא"כ אי נימא דחצר מידו איתרבאי בודאי יד אינו קונה מתורת רשות אלא מי שגוף היד הוא שלו הוא קונה ועיי' בש"ס ב"מ ד' כ"ו ע"ב דכל היכא דכתיב ידו היינו ידו ממש וכל ארצו מידו דמשמע רשות משום דא"א בע"א יעוש"ה ובזה אזדא קושיא הקצוה"ח הנ"ל עפ"מ דמסקינן בפ"ק דב"מ ד"י דחצר דגברא מטעם שליחות אבל חצר דאיתתא משום ידה איתרבאי ולפ"ז אף למ"ש הט"ז דחצירו של הנפקד אינה קונה ע"כ ז"א רק בחצר דגברא שהוא משום שליחות ואז אזלינן בתר מי שהרשות שלו אבל בההי' דע"ז וקידושין שפיר קני חצרה להאשה דכיון דמדין יד איתרבאי בודאי קונה להאשה שהיד שלה וא"ש (ובפשיטות י"ל למה דמחלק הקצוה"ח בסי' קצ"ח סק"ב דחצר דגברא דהי' מתורת שליחות לא אמרי' חצירו ומתנתו באים כאחד אבל בחצר דאיתתא דמשום יד איתרבאי שפיר אמרינן גיטה וידה באים כא' כדאיתא בפ' הזורק יעו"ש וממילא דא"ש ההי' דע"ז וקידושין דשפיר ניקנה לה הרשות והפקדון שניהם כאחד דהא לא הוי רשות המפקיד רק כל זמן שהחפץ של המפקיד רק בחצר דגברא אינו קונה בכה"ג דהוי חצירו וקניתו באים כא' וכנ"ל משא"כ בחצר דאיתתא שפיר קונה גם בכה"ג) ועלו דברי הט"ז כהוגן ודו"ק בזה.

ומעתה א"ש היטב הסוגיא דב"ק הנ"ל דהנה זה מבואר בשמעתתא דב"מ ד' י"א וברפ' הזורק דאף דחצר קונה מטעם שליחות עכ"ז היכא דעומד בצד חצירו אף בגונא דלא שייך שליחות קונה מדין ידו וא"כ פריך שפיר לפ"מ דס"ד התם דאיתי' למלוה בחצירו ותיקני ליה חצירו דאז קונה משום יד והיכא דקונה משום יד שפיר קונה גם להנפקד חצירו וכנ"ל וע"ז משני שפיר הבמ"ע כגון דליתי' למלוה בחצירו ושוב לא מהני קנין עדין יד רק מתורת שליחות ואז אזלינן בתר מי שהרשות שלו ולא קני להמלוה דהרשות אינו שלו ומיושב היטב קושיא התוספות הנ"ל דאף דאמרי' בב"מ שם דבחצר המשתמרת לא בעינן עומד בצד שדהו היא משום דאף דאינו קונה מדין יד עכ"ז יכול לקנות מטעם שליחות משא"כ הכא דבתורת שליחות אינו יכול לקנות וכנ"ל רק משום יד ולהכי באינו עומד בצד שדהו לא קני כלל אף במשתמרת וא"ש ודוק היטב בכ"ז:

ובתשובה א' שהשבתי בזה זה כביר להמנוח החריף מוה' דוד זאב היילפרין ז"ל מק' פמאהרין טיילתי בענינים אלו בפלפולים נחמדים ואכ"מ:

ומידי עיוני בסוגיא זו עלה ברעיוני ענין נאות בפשט דברי הרא"ש בשמעתין שעמדו עליו כל האחרונים שכ' וז"ל הך נכרי שהלוה לישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו לי קני לך מעכשיו כו' אבל אי לא א"ל מעכשיו כו' וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דא"ל מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על הישראל וכ"כ הרמב"ם ז"ל והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח אבל אם הזמן לאחר הפסח אסור כו' ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי א"א בשלמא למפה"ג מש"ה מותר בהנאה דברשות הנכרי קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על הישראל אמרינן כיון דלמפה"ג חזינן כאילו כבר קודם הפסח הי' ברשות נכרי ומכ"ש לרבא בדא"ל בהדי' קני לך מעכשיו דאישתכח דלמפרע הי' קנוי קנין גמור לנכרי עכ"ל וכל העובר ישתומם בדבריו דהכי גם לדידיה אטו ניחא לדמות הא דאביי דאמר למפה"ג להאי דא' מעכשיו אליבא דרבא דהרי עכ"פ למסקנא לרבא לא מהני מעכשיו לחוד כי אם בהרהינו אצל הנכרי וכמ"ש הרא"ש בעצמו וג"כ קשה דהא אליבא דאביי אף בלא הרהינו אצלו מותר בהנאה כמבואר בשמעתין וכ"ש לרבא בדא"ל בהדיא קני לך מעכשיו וביותר יפלא דדבריו סותרין זא"ז שהרי כ' בזה הענין בפירוש בהשגתו על הרמב"ם דאליבא דאביי ניחא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על הישראל הרי דמוקי למתני' דמיירי באופן שאין האחריות על הישראל אף שהיה בביתו וא"כ גם לרבא נימא הכי ולמאי צריך לאוקמי בשהרהינו לימא לעולם בשלא הרהינו אלא שבפירוש לא קיבל הישראל האחריות וכן מוקי הרא"ש בסמוך לסיפא דמתני' דישראל שהלוה לנכרי דמיירי בשאין האחריות עליו דאי בשאחריות עליו אפילו אין המשכון של ישראל עובר עליו הרי דצ"ל דמתני' איירי שבפ"י לא קיבל הישראל אחריות וא"כ גם ברישא נמי וכל התירוצים שראיתי בספרי האחרונים בפי' דבריו אינם מספיקין:

ואנכי יגעתי ומצאתי כונת דבריו והיא בהקדם דברי שאירי הגאון צל"ח ז"ל בסוגיין שהוציא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' זכי' שפ' שם עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים והוכיח מדחלקם לתרתי וכ' קונה במשיכה לחוד ומקנה במשיכה או בדמים משמע דס"ל דישראל מנכרי קונה בין בכסף בין במשיכה אבל בנכרי שקנה מישראל עכ"פ לא יהא כח הנכרי עדיף מישראל וכיון דתקנו בישראל מישראל שלא יקנה בכסף ה"ה דלא אלים כח הנכרי לקנות מישראל בכסף ובעינן משיכה אבל מקנה הוא לישראל בין במשיכה בין בדמים כפי הדין יעו"ש והנה לפ"ז יש להקשות בשמעתין על הגמרא דקא' דלאביי ניחא מתני' דנכרי שהלוה לישראל מותר בהנאה רק אליבא דרבא בעינן לאוקמי בשהרהינו אצלו ולהנ"ל תקשה נהי דאביי סובר למפה"נ מ"מ במה קני הנכרי כיון דלא משך ואפילו היה מוכר לו מכיר' סלוט' והנכרי לא משך לא קנה בכסף וכיון שלא הרהינו א"כ לא משך וכעין זה עמד הצל"ח גופי' שם יעו"ש רק דלאחר העיון לק"מ דהכי גם בישראל מישראל היכא דלא שייך החשש דנשרפו חיטך בעלי' אוקמוה אד"ת דמעות קונות ומה"ט פסקינן בש"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ו' דשכירות מטלטלין ניקנה בכסף דכיון שהגוף שלו טרח ומציל. ולפ"ז נראה דה"ה לענין קנין משכון ג"כ קונה במעות דהא כל זמן שלא נתן המשכון ליד המלוה אם יאבד היה באחריותו וממילא דטרח ומציל בשביל הנאתו ובכה"ג אוקמוה אד"ת דמעות קונות ושוב מצאתי בס' המקנה סי' כ"ח סעי"ג שכ"כ וכיון דבישראל מישראל לא שייך התקנה בכה"ג ה"ה דבנכרי ג"כ קונה במעות וא"ש. והנה לפי הוצעה זו קשי' טובא אדברי הרא"ש שכ' דלאביי ניחא אף שהוא בבית הישראל אלא שאין האחריות על הישראל דהרי לפ"ז הדק"ל במה קנה הנכרי כשהוא בבית ישראל כיון דלא משך דכיון דמיירי באופן שאין האחריות על הישראל ממילא דשייך התקנה בכדי שיטרח ויציל וכיון שכן הרי לא קנה עד שימשוך והיא קושיא גדולה ונפלאה:

ובישוב זה נראה לפי דעת הר"י הלוי הובא בנימוק"י רפ"ק דב"מ בסוגי' דהילך ובר"ן פ' שבועת הדיינין דאם הודה במקצת ונתן משכון ע"ז דלא הוי הילך והמתבאר מדבריו שם דהא דבע"ח קונה משכון היא רק במשכנו בשעת הלואתו דקונה במעות או שלא בשעת הלואה וע"י ב"ד דכיון דבוגביינא דב"ד אתי לידי' גזה"כ דהוי כאילו הגבוהו ב"ד אבל שלא בשעת הלואה דליכא מעות דמלוה אינו קונה וגביינא דב"ד ליכא אינו קונה המשכון במשיכה דכיון דלא קנה גוף החפץ אלא למשכון ולמשכון לא שייך משיכה [וא"ל דהאיך קונה בשעת הלואה בכסף דהא בישראל בודאי דאינו קונה במעות מתק"ח והיכא דכבר מסר המשכון ליד המלוה אחריות השמירה היא על המלוה ז"א דהא כל התקנה היה בכדי שיטרח דשמא יאבד באונס ע"י ליסטים או ישרף כמבואר בחו"מ סי' קצ"ח ולאחריות דאונסין קאי עכ"פ ברשות הלוה אף היכא דהוא ביד המלוה כמבואר בחו"מ סי' ע"ב ולמה שאכתוב לקמן בלא"ה ניסא כיון דלא שייך במשכון משיכה קונה במעות] ומעתה י"ל כיון דלמשכון לא שייך משיכה ובגונא דלא שייך משיכה קונה אף בכסף כמ"ש בהג"א פ' הזהב יעו"ש וה"נ כיון דלא שייך משיכה במשכון קונה הנכרי בכסף ולהכי מוקי הרא"ש שפיר אליבא דאביי בשלא קיבל הישראל עליו אחריות ומ"מ קונה בכסף כיון דלא שייך ביה משיכה וא"ש:

ומעתה אמינא דכ"ז ניחא אליבא דאביי דאף דסובר בע"ח למפרע הוא גובה מ"מ עד שעת זמ"פ אין לו עליו אלא שיעבוד בעלמא כמ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין דף מ"א ובס' פנ"י שם ובשמעתין וכיון דלא ניקני לו המשכון אלא לשיעבוד בעלמא ממילא דלא שייך ביה קנין משיכה ולהכי קונה בכסף כנ"ל משא"כ לרבא דסובר בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה רק בדא"ל מעכשיו הו"ל מכירה גמורה מהשתא על תנאי שאם יפדה אח"כ יתבטל הקנין כמ"ש הרמב"ן במלחמות דבמשעבד מעכשיו לא מהני רק באם א"ל קני לך מעכשיו הוי קנין תיכף בשעת ההרהין ובשעת ההרהין קנה תיכף במשיכה רק דאם פודהו אח"כ הוא מבטל הקנין יעוש"ה וכיון דקנה למשכון קנין גמור בהחפץ שפיר מצי לקנותו במשיכה וכיון דשייך בי' משיכה לא קנה הנכרי בכסף זולת היכא דהאחריות הי' על הישראל אז לא שייך התקנה וקונה בכסף וכנ"ל רק דאז בלא"ה אסור דלא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על הישראל. ומעתה שפיר קאמר הרא"ש ז"ל דלאביי ניחא אף דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על הישראל משא"כ לרבא דמוקי למתני' בדא"ל קני לך מעכשיו ולדידיה ליכא לאוקמי בשאין אחריות על הישראל דא"כ תקשה במה קנה הנכרי דכיון דאין אחריות על הישראל שייך התקנה וכנ"ל וכיון דאפשר לקנותו במשיכה לא קנה בכסף וכשהאחריות על הישראל נהי דאז קונה במעות מ"מ הוי חמצו של נכרי ברשות ישראל ואחריות שעל הישראל ולכן בעינן הרהינו אצל הנכרי ונכונים ומבוארין היטב כל דברי הרא"ש ז"ל:

ועפ"י דברינו נתיישב ג"כ מה שהקשו האחרונים לשיטת הסוברין דחמצו של נכרי והאחריות על הישראל ע"ע וא"כ עדיין תיקשה אפילו בהרהינו אצלו מ"מ לא גרע מחמצו של נכרי והאחריות על הישראל דאפילו בביתו של נכרי עובר ולהנ"ל א"ש דכיון דהרהינו אצלו ואז קונה במשיכה [ובמעכשיו הוי כמכירה ממש ושייך בי' קנין משיכה וכנ"ל] וממילא דמצי מיירי באופן שאין האחריות על הישראל כמו לאביי ואף דאז שייך תק"ח דשמא יאמ' נשרפו חיטך ואינו קונה במעות מ"מ שפיר קונה במשיכה וא"ש והמעיין יראה שהענין נכון מאד בביאור לשון הרא"ש עטרה לרא"ש ודוק היטב:

ובעיקר הקושי' שהרגישו בזה דמה מהני הא דלעפה"ג לאביי ולרבא בדא"ל מעכשיו דהא לא גרע מחמצו של נכרי והאחריות על הישראל דאסור בלא הרהינו אצל הנכרי היטב אשר דיבר בזה בני המופלג השנון כמר צבי הירש שליט"א לתרץ עפ"י מה שדקדקו המפרשים בלשון המתני' דנקיט נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה דטפי ה"ל למיתני דמותר אפי' באכיל' לזאת י"ל דקושיא חדא מתורץ בחברתה לפ"מ שהביא האלי' רבא סי' ת"מ סק"ב בשם הראב"ן שפוסק דחמץ נכרי והאחריות על הישראל אסור באכילה ומותר בהנאה לאחר הפסח יעו"ש ולפ"ז י"ל דמה"ט לא קתני במתני' דמותר באכילה מכח קושי' הנ"ל דהוי באחריות ישראל רק דעכ"פ מותר בהנאה כדעת ראב"ן ועפ"ז תירץ מה שהקשה ש"ב הגאון בעפ"י דמה פריך לרבא ממתני' נוקי למתני' באפותיקי מפורש דבזה בודאי למפרע הוא גובה ולהנ"ל א"ש דאי איירי באפותיקי מפורש דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ולפ"ז באחריותו דנכרי קאי לגמרי וא"כ תיקשה דאמאי לא נקיט במתני' דמותר אפילו באכילה ואתי שפיר ודו"ק:

והרבה דברים נשתייר בקולמוס ואולם כעת הזמן בהיל ולזאת אשים קנצי למילין ואומר שלום תשגב שלותו כנפשו ונפש גיסו אוה"נ משה תאומים:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה