אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה לה

שאלה לד

עוד אנופף ידי בדין חולה שמאכילין אותו הקל ראיתי להרב מוהר"ם בן חביב ז"ל בס' תוס' יו"כ בשמעתין שהרחיב מעט הדיבור בענין ל"ת ואיסור עשה איזהו מהם מיקרי חמור וסיים בכן איני מחליט הדבר למעשה במי שאחזו בולמוס ויש לפנינו איסורי לאוין ואיסור עשה איזהו מהם נאכיל אותו והדבר צריך תלמוד עכ"ד והנה מברייתא דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה טבל ושביעית שביעית ופרש"י לפי שהטבל במיתה ושביעית בעשה ומדלא נקיט רבותא יותר דאפילו נבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית יש לדייק מזה דאיסור לאו קל מאיסור עשה והרא"ש באמת גורס בברייתא נבילה ושביעית שביעית והרמב"ם פי"ד מהמ"א העתיק כלשון הזה נבילה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחין שהיא מד"ס טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ע"כ ומוהרמב"ח שם הוכיח מדברי רבינו שדעתו דאיסור עשה חמור מלאו והביא מדברי הראב"ן על התורה פ' יתרו שכ"כ דמ"ע גדולה ממצות ל"ת ותמה עליהם מכמה סוגיות הש"ס דמוכח דעשה היא קל מל"ת והיא ממה שא' פ' התכלת ענשיתו אעשה בזמן ריתחא ענשינן גם א' ביומא ד' פ"ו עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויו"כ מכפר ע"כ והן בימי בחרותי הי' לי מו"מ של הלכה עם תרין רבנן דפקיע שמיהו בדרא שאריי בעלי מפרשי הים נ"י ובאגרת תשובה שכתבו אלי הביאו דברי הרמב"ן הנ"ל ותמהו עליו מתלמוד ערוך ביבמות ד"ז דקא' שם אשכחן דדחי עשה לל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי שמעית לי' הדר א' רבא אטו עשה דדחי ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לי' מ"ל חומרא זוטא מ"ל חומרא רבא יעו"ש הרי להדי' דל"ת חמור מעשה היפך דברי הרמב"ן והניחו בצ"ע וכתבתי להם אז כי לא ראו דברי הרמב"ן בעצמו זולת מה שהביאו המוהרמב"ח ונמשכו אחריו ובאמת כי הרב מוהרמב"ח ז"ל לא ירד לסוף דעתו ושפתי הרמב"ן ז"ל ברור מללו דז"ל הרמב"ן שם ולכן מ"ע גדולה ממצות ל"ת כו' כי המקיים ועושה רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך אתי עשה ודחי לל"ת ומפ"ז יהי' העונש גדול במצות ל"ת ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה ואין עושין דין במ"ע כלל אלא במורדין כמו לולב וציצית איני עושה סוכה איני עושה כו' עכ"ל הזהב וכונתו דהיכא דעובר על המצוה הנה עונשו פחות מעובר על ל"ת דהעובר על מ"ע אינו עובר רק בשוא"ת שאינו יושב בסוכה או אינו מניח תפילין משא"כ בעבירה על ל"ת הנהו עובר בקום ועשה דהרי אוכל נבילות ולובש שעטנז במעשה ומפיז עונשו מרובה לא כן בקיום המצות הנה מצות עשה מקיים בקום ועשה וקיום מצות ל"ת היא בשוא"ת ויוכל להתגרות בשינה ויקיים רוב מצות ל"ת שבתורה ולהכי בקיום המצות עשה גדול מן ל"ת לפי שהמקיים ועושה גדול מן הנשמר ממשות הרע ולכך אמרו שאתי עשה ודחי לל"ת והדברים ראוי' למי שאמרן ומעתה אין סתירה לדברי הרמב"ן מש"ס דיבמות הנ"ל דקא' אטו ל"ת לאו חמור מעשה ושפיר פריך שם על מ"ד דאין עשה דוחה ל"ת שבכרה משום חומר העונש ולזה מקשי שפיר אטו ל"ת לאו חמור מיני' ר"ל דלענין עונש גם ל"ת לבד חמור שלוקין עליו ואפ"ה נידחית מפני עשה משום מעלת העשה בקיומה מ"ל חומרא רבא כו' וגם כל הנך דוכתין בש"ס שמשוה המוהרמב"ח ז"ל סתירה לדברי הרמב"ן אינם ענין כלל לדבריו דאיהו לא קאמר רק דהעשה גדול מל"ת בקיום המעשה אבל לענין עבירות העונש בודאי ל"ת חמור ודברי רבינו הרמב"ן ז"ל נכונים מאד בלי שום גמגום וכעת מצאתי לאחד קדוש מדבר אא"ז המוהרש"א ז"ל בח"א פ' יו"כ בההיא דעבר על עשה ושב אינו זז עד שמוחלין לו ובל"ת תשובה תולה כו' וכ' וז"ל דמסתברא להקל עונש עובר בעשה דיושב ואינו עושה מעובר בל"ת שעובר במעשה ומהאי טעמא עשה דוחה לל"ת כיון דהעש' מקוים במעשה כו' ע"כ עינך הרואות כי גם הוא כיון לכל הסברא הנ"ל ואולם לא ידע כי כבר גילה לנו רז זה גדול הראשונים הרמב"ן ז"ל ועיין בס' שושן סודות להרמב"ן ז"ל שהאריך בסגנון אחר בהתרת הספק הלז כיון שהל"ת חמור מעשה מפני מה אתי עשה ודחי לה ומצאת כי תדרשנו בס' חרדים בהקדמתו עייש"ה ותמצא מרגוע לנפשך ואכ"מ:

ועפ"י דברינו הנ"ל עמדתי על ביאור דברי רבינו הרמב"ם הנ"ל שפסק דנבילה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחין והמוהרמב"ח דייק מדבריו דאילו נבילה ושביעית הי' מאכילין אותו נביל' לפי שאיסור שביעית לאחר הביעור דהי' בעשה חמור מלאו דנבילה ועדיין לא הועיל דמ"מ קשה אמאי לא נקיט רבינו ז"ל הדין דנבילה ושביעית מאכילין אותו נבילה (ובאמת הרמב"ם ז"ל פ' בריש ה' שחיטה דבנבילה איכא ג"כ עשה דוזבחת ופשיטא דנבילה חמור דהיא בלאו ועשה וע"י פרמ"ג יו"ד בפתיחה לה' שחיטה האריך בזה וצ"ע כעת) ואמנם לדברינו הנ"ל בכונת הרמב"ן דהחילוק בין עבירת ל"ת לעשה משום שהעשה עובר בשוא"ת והל"ת עובר במעשה ובקיום הוא להיפך כנ"ל וא"כ בנבילה ושביעית דקיומם בשניהם הי' בשוא"ת שאינו אוכל נבילה ושביעית וביטול מצותם היא בשניהם במעשה ובכה"ג העשה והל"ת שקולי' המה ואין הפרש ביניה' ומש"ה לא נקיט רבינו ז"ל רק דנביל' וספיחי' מאכילין אותו ספיחין אבל נבילה ושביעית שוין הם ואיזהו שירצה מאכילין אותו ודו"ק בזה:

והנה מדברי הרמב"ן הנ"ל יצא לנו לענין זה דקי"ל בכ"מ דאין עשה דוחה עשה דמאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה דזהו רק אם שניהם קיומם במעשה אבל עשה דהוי מניעת איזו דבר הוי כלאו שנידחה מפני עשה שהוא בקום ועשה וזכורני מכבר שראיתי בשיטה מקובצת למס' כתובות ד"ו שהביא בשם הרשב"א סברא זו לענין עשה דמצרי ואדומי כיון דהוי בשוא"ת ולא עדיף מל"ת ובס' פנ"י שם כיון לזה ועפ"י דברי הרמב"ן הנ"ל נכון הדבר מילתא בטעמא ויש לסלסל ולפלפל בזה בכמה סוגיות הש"ס ועיי' שו"ת שאגת ארי סי' ל"ג עמד על מדוכה זו ולא עט האסיף פה ולכשיזכנו ה' נבאר זאת באריכות במקום אחר אי"ה:

ואחר הודיע אלקים אותנו כל זאת נבאר עוד פרט אחד לענין חולה שיב"ס ביוה"כ ואין לפניו רק דברים האסורים להאכילו אי מאכילין אותו הקל הקל כי מצד הסברא אפשר לדין בזה דבשלמא בחול שפיר אמר דמאכילין אותו הקל דכל שמשכחת לאכול הקל נחשב לגבי החמור כאילו לא הוי פק"נ כלל אבל ביו"כ שקולים המה הקלות כחמורות כיון דאפילו אכילת דברים המותרים ביוה"כ הי' בכרת וליכא שום חומר באיסורים יותר מיו"כ וא"כ אף אם יאכל דבר היתר ג"כ הוא בכרת ואין לו שום היתר רק מחמת פיקוח נפש וכיון דבע"כ מצד פ"נ קאתינן עלי' ממילא דהותרו כל האיסורין ומה בין קלות לחמורות והבן והנה באמת ברייתא זו דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל כו' שנוי' בתוספתא דיומא פ' יוה"כ ומשמע דלענין יו"כ איירי דביו"כ קאי בפרק זה ובאמת פלא בעיני על התלמודא דפריך אדרבה דא' ובאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דאין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה ופריך אפשר בחולין פשיטא ומשני ל"צ אלא בשבת ואמאי לא קא' דאשמעינן דאפילו ביו"כ מפרישין ואין מאכילין אותו טבל ויש לעיין בזה:

והן כאשר מששתי כלי האחרוני' מצאתי לא' גדול מדבר ש"ב הגאון בשו"ת נו"ב חאו"ח סי' ל"ו שעמד על דברי הרמב"ם שבה' שביתות עשור העתיק הדין דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ולמה לא ביאר ג"כ שמאכילין אותו הקל תחילה ולפרוט פרטי האיסורי' איזהו מהם קל כמו שביאר בה' מ"א ותורף תירוצו שם דביו"כ לפעמים הקל נעשה חמור והחמור נעשה קל כמו הא דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה וזהו רק בכל ימות השנה אבל ביו"כ משתנה הדין והיכא שיש לפנינו טבל הטבול ביו"כ ונבלה שנתנבלה מאתמול מאכילין אותו טבל משום דבטבל אין כאן רק איסור אכילת יו"כ אבל איסור טבל אינו חל על איסור יו"כ הקדום משא"כ בנבילה שנתנבלה מעיו"כ חל יו"כ על נבילה בכולל יעו"ש שכ' דאפילו בנבלה שנתנבלה היום אני מסופק כי אולי חל איסור נבילה על יוה"כ כשם שחל על איסור שאינו זבוח וסיים והדבר צריך תלמוד אצלי יעש"ה ואנכי ד"ז מתורתן של הראשונים למדתי דבההי' דתני' האוכל נבילה ביו"כ ר"ש פוטר דל"ל כולל פרש"י בפסחי' ד' ל"ו ובשבועות ד' ק"ד ובכמה דוכתי' דאפילו אם בו ביום נתנבלה ג"כ לא חייל עלה איסור יו"כ משום דמעקרא הי' אסור משום אמה"ח ובתוס' שם פירשו דלא חל מחמת איסור שאינו זבות והביאו דהריצב"א חולק ומפרש דאיירי דוקא בנתנבלה מעיוה"כ דאל"ה כשמתה ונסתלק איסור אמה"ח איסור יוה"כ ואיסור בנבילה בהדדי קאתו יעו"ש הרי דבדין זה כבר עמדו בו רש"י ותוס' ובחידושי ריטב"א לקידושין ד' ע"ז כ' וז"ל לפיכך יש לפרש האוכל נבילה ביו"כ שהוא פטור מהאחרון שאם נתנבלה מעיו"כ פטור מיו"כ לחייב משום נבילה דקדים ואי נתנבלה ביוה"כ מעיקרא חל עלי' איסור יו"כ ולא חייל עלה השתא איסור נבילה כו' ורבנן מודי בנתנבלה ביוה"כ ופליגי עלי' בנתנבלה מעיו"כ כו' יעוש"ה מבואר מדברי הריטב"א דנבילה שנתנבלה היום בודאי אינו חל על יו"כ אפילו לדידן דקיי"ל איסור חע"א בכולל ונפלאתי על שארי הגאון הנ"ל שהעלים עין מכ"ז:

ולא אחשוך מלהעלות פה בענין הלז גרגיר א' מחידושי לגפ"ת מה שאמרתי לתרץ עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל קושי' התוס' בכריתות ד' כ"ג אהא דקא' הש"ס שם ומי אר"ש אחע"א והתני' האוכל נבילה ביו"כ כו' והקשו בתוס' מה פריך דילמא שאני יוה"כ מש"ה לא חל על איסור נבילה משום דאינו רק איסור כולל אבל הכא גבי נותר הוי איסור מוסיף ונימא אע"ג דל"ל לר"ש איסור כולל איסור מוסיף מיהא אית לי' כו' וכן בפ"י יוחסין דקא' כה"ג שבא על אחותו אלמנה אין איסור אלמנה חל על איסור אחותו וקא' הא מני ר"ש הוא כו' ומה מייתי כו' והא באיסור מוסיף מודה ר"ש עיי"ש מה שתירצו בדוחק ואשר אנכי אחזה בישוב קושי' התוס' ונקדים דברי הראשונים במה דקיי"ל דנדרי' חלין על השבועה ואין שבועה חל על הנדר וכ' הטעם משום דבנדרים מיתסר חפצא עלי' ובשבועה אסר נפשי' אחפצא ואיסור חפצא חל על איסור גברא אבל א"ג והוא שבועה לא חל על הנדר דכי היכא דאית' בנדרי' א"ח א"ג נמי אית בהו יעו"ש בר"ן פ' ואלו מותרין ד' י"ח והנה כבר הבאתי דברי הריטב"א שפירש דהך דאוכל נבילה ביו"כ איירי גם בנתנבלה ביו"כ ופטור מהאחרון דאין נבילה חל על יו"כ ולפ"ז קשי' לפי מה שכתבו הרבה מהפוסקים דכל מאכלות אסורות כמו נבילה וכדומה מיחשב איסור חפצא וכן משמע בשו"ת רשב"א סי' תרט"ו יעו"ש שכ' א"נ שבועה אחר נדר לא חייל דהא משעה ראשונה ה"ל גופי' של ככר עלי' כנבילה ואין אחע"א וכן מבואר ברש"י כריתות ד' י"ד ד"ה א"ה כו' ואיסור אכילה דיו"כ פשיטא דלא מיחשב רק איסור גברא יחייבו התורה לענות נפשו בו אבל האוכלין בעצמותן בהתירן קאי וכ"כ בס' תוס' יו"כ ר"פ יו"כ דלכך איצטריך תנא דמתני' שם לאשמועינן דח"ש אסור ביו"כ דסד"א רק בשאר איסורין דהמאכל עצמו אסור **(הג"ה באשר בישרתי צדק בקהל רב בדרוש לש"ת הגדתי טוב טעם לענין דעשה דוחה ל"ת כי לא דיברה תורה רק נגד היצה"ר כי הנה במלחמת היצר עם האדם יש יפוי כח לאדם במצות עשה על היצה"ר אבל במצות ל"ת יש יפוי כח ליצה"ר על האדם כי במ"ע יצויר שזמן המלחמה לא יהי' ארוך כי ברצות האדם להתגבר על היצה"ר ויקוים העשה הרי נפסק המלחמה שביניהם ואיזו תחבולה יש עוד להיצר בענין העשה ההיא אחר שכבר התגבר האדם עליו וקיימה וכי יש לו כח לבטל המעשה ההיא אחר שכבר נגמרה אבל בל"ת המלחמה ארוכה שאף אם יתגבר האדם על יצרו ולא יעבור עלי' הרי היצה"ר מובן ומזומן לפתותו כל ימי חייו לעבור עלי' לכשיתגבר היצה"ר על האדם ויעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה הרי כבר נצחו היצר כי כבר נעשית העבירה ונגמרה המלחמה שאין צריך ללחום עוד עם האדם בענין הל"ת ההיא ולפיכך גזרה חכמתו י"ת שעשה הפוגעת עם ל"ת במקום א' ובזמן א' כמו מילה בצרעת שהעשה תידחית את הל"ת כדי שאם יפתהו היצה"ר נגד רצון הבורא שלא למול אם יתגבר האדם ויעשה מעשה וימול כבר נגמרה המלחמה ושוב אין האדם צריך ללחום עמו אבל אם העשה לא הי' דוחה את הל"ת אזי הי' היצה"ר מפתהו להיפך שימול כדי שיעבור על קציצת הבהרת והי' המלחמה ארוכה ביניהם והי' מגיע צער לאדם כל ימי חייו וזה נכון בענין עשה דוחה ל"ת וטעמו כצפיחת בדבש וכעת מצאתי למי מקדושים בספרו שהעיר בזה ואנכי הארכתי בדרוש הנ"ל לבאר עפ"ז מימרא דר"י בשילהי יומא גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה ומחז"ל ששקולה שבת נגד הל המצות והעליתי בזה דברים ערבי' לאזן שומעת ואכ"מ ע"כ ההג"ה:)** לכך גם ח"ש אסור אבל ביו"כ דהמאכל בעצמו הוא היתר והאיסור רמי' אגברא ה"א דלא ליתסר בי' ח"ש יעו"ש וא"כ בשלמא בנתנבלה בעיו"כ ניחא דלא מצי איסור יו"כ דהוא איסור גברא לחול על נבילה כמו שבועות דאינם חלי' על נדרים אבל ביו"כ לפי' הריטב"א הנ"ל דאין נבילה חל על יו"כ קשיא דהא נבילה הי' איסור חפצא ואמאי לא ליחול על איסור יו"כ כמו נדר דחל על שבועה והיא קושי' הצריכה ולפנים אמנם הנראה בעיני דהך דקונמות חלים על שבועה משום איסור מוסיף נגעו בה ועי' בלשון הר"ן נדרים פ' ואילו מותרי' שם שכ' וז"ל כיון דשבועות ליתניהו אלא איסור גברא כי א' קונם מיגו דאיתוסף בי' איסורא אחפצא כו' הרי מבואר דקונם חל על שבועה מדין מוסיף דמגו דאיתוסף איסור אחפצא איתוסף נמי אגברא לחייב משום בל יחל (וכן מצאתי בשו"ת נו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' קי"ז יעו"ש) ולפ"ז דייק הש"ס שפיר דר"ש לית לי' אחע"א ואפילו במוסיף מהך דאוכל נבילה ביו"כ דמיירי אפילו בנתנבלה ביו"כ ופוטר ר"ש תמיד מהאחרון כפי' הריטב"א הנ"ל דקשי' אמאי לא יחול נבילה דהיא איסור חפצא איו"כ דהוא איסור גברא כנ"ל ומזה מוכח דס"ל לר"ש אין אחע"א אפי' במוסיף ומש"ה ס"ל דלא מצי לחול אאיסור הקדום אע"ג דהיא איסור חפצא ומיושב היטב קושי' התוס' הנ"ל ודו"ק בזה:

והנה ראיתי לשארי הגאון בשו"ת נו"ב שם שפלפל בד"ז דטבל הטבול ביו"כ שאין איסור טבל חל על יו"כ הקדום והעיר בזה מדברי התוס' דשבועות ד' ק"ג ד"ה דמוקי שמבואר מדבריהם שם דאיסור סל על ס"ש אעפ"י דאסור מה"ת ואנן קיי"ל בכל האיסורי' דחייב עליהם כשאכלן בכזית משא"כ שיעורא דיו"כ היא בככותבת דהיא שיעור ב' זתים כמבואר בכריתות ד' י"ד וא"כ הוי איסור טבל קדום דמיד כשאכל כזית נתחייב משום טבל אבל מחמת יו"כ עדיין לית בי' רק ח"ש ועל ח"ש שפיר מצי לחול איסור אחר יעו"ש שפלפל בזה והנה בזה הי' מקום לסתור גם פי' הריטב"א הנ"ל שכ' דבנתנבלה ביו"כ אין נבילה חל על יו"כ והרי איסור נבילה תמיד קדום ושוב ראיתי בס' שעה"מ בפי"ז מה' א"ב שמביא שם פי' הריטב"א הנ"ל והקשה עליו מש"ס דשבועות הנ"ל דאיסור חל על ח"ש והניח בצ"ע ואני אמרתי ליישב עפ"ז קושי' התוס' בפסחים ד' ל"ו ובשבועות ד' כ"ד דתמהו שם על רש"י שפי' בהך דאוכל נבילה ביו"כ דסובר ר"ש דאין יו"כ חל על נבלה היינו אפי' בנתנבלה ביו"כ דהרי הי' עליו ע"ע איסור אמה"ח והקשו בתוס' דמ"מ השתא כי פקע אסור אמה"ח יחול נבילה ויו"כ בב"א יעו"ש ולהנ"ל א"ש עפ"מ שראיתי בשו"ת שאגת ארי' סי' ע"ב דאנהיר לן במילתא חדתא דאע"ג דכ"ע מודים באיסור ב"א דחלו תרויהו היא רק באם שני האיסורי' שוים אבל היכא דיש בא' מהן איסור מוסיף על חבירו דהי' חל עליו אפי' בזה אח"ז ממילא דגם בב"א הוא מעכב על האיסור השני מלחול דחשיב ג"כ נגדו כאיסור הקדום ואיהו חייל וחבירו לא חייל יעו"ש כי טוב טעמו ומעתה גם כאן דהאיסור נבילה מצי לחול איו"כ אף באם הי' קדום מיני' כיון דבכזית ראשון לית בי' משום יו"כ רק ח"ש וכנ"ל אבל באם נתנבלה מעיו"כ לא חל יו"כ על נבלה דקדום ממילא דגם בנתנבלה ביו"כ דקאתו בהדדי ג"כ אינו חייב רק משום נבילה כסברת השאג"א הנ"ל ומיושב קושי' התוס' ודו"ק:

ואמנם בגוף דברי השעה"מ ושו"ת נו"ב הנ"ל לבי מגמגם לפ"מ שביארנו במק"א דביו"כ יש גם בח"ש עשה דועניתם את נפשותיכם והבאתי דברי הרב פרמ"ג או"ח במ"ז סי' תרי"ב שגם דעתו כן יעו"ש וכבר כ' התוס' בשבועות שם ד' כ"ג דאין איסור חל על עשה וממילא דברי הריטב"א הנ"ל נכונים:

כא

ובקונטרסי לסוגיא דאחזו בולמוס פלפלתי בחכמה עפ"י דברי הנ"ב הנ"ל בש"ס דיומא ד' ס"ג דמשני הא דפריך שם ל"ל דכתב רחמנא לד' במחוסר זמן לרבות שעיר המשתלח ת"ל שאין הגורל קובע לעזאזאל אלא בראוי לה' ומתרץ רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט לאמו ביוה"כ ונתקשיתי בזה דהא כבר עמדו הראשונים בהא דשוחטין לחולה בשבת דהיא בסקילה ולמה לא נאמר לעכו"ם שינחור עבורו ונאכילנו הנבילה דהיא רק בלאו והרמ"ה והרשב"א ז"ל תירצו דמוטב לחלל שבת דהותרה שבת אצל פקוח נפש ושאר איסורין המה רק דחוים ושיטת הר"ן דנבילה מיקרי חמור משום דבשחיטה אינו עובר רק פ"א ובנבילה עובר על כל כזית שאוכל ולכולהו קשי' אמאי יהי' מותר לשחוט לחולה ביוה"כ דהרי אם ינבל הנכרי ביו"כ ויאכל החולה ממנו אינו עובר כלל על איסור נבילה דאינו חל על יו"כ כשיטת הריטב"א הנ"ל והדרא הכא קושי' לדוכתי' דהאיך נתיר לישראל לשחוט לחולה ביוה"כ הלא מוטב שינבל הנכרי ולא נחלל יו"כ וגם איסור נבילה אין כאן דאינו חל על יוה"כ והיא הערה נפלאה והיום בפתחי ספרים מצאתי לא' מהאחרונים בספרו שהעיר ג"כ מש"ס דיומא ובסגנון אפר ואנכי פלפלתי בזה מהאי דארז"ל אין עושין דברים הללו ע"י עכו"ם אלא ע"י גדולי ישראל עיי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ה ובהא דחולה ביוה"כ מאכילין אותו פחות מכשיעור ופלפלתי באריכות בש"ס דחולין ד' י"ד בההי' דשוחט בשבת וביו"כ כו' שחיטתו כשירה ומוקי כגון שהי' לו חולה כו' וכעת אנכי בורח מהפלפולים תן לחכם וגו' אפס דבעיקר דברי הנו"ב הנ"ל מה שהמציא הך דאין איסור חע"א לענין חולה ביוה"כ איזהו מיקרי חמור או קל פקפקתי בזה בחידושי שם והבאתי מדברי הש"ך יו"ד סי' רל"ח סק"ה ודברי הרב פרי מגדים או"ח בפתיחה כוללת לה' פסח יעו"ש מ"ש בנקודה הנפלאה ועיי' בס' אבני מילואים ח"ב בשו"ת שבסוף הס' סי' י"ב יעו"ש דפח"ח ובאמת נוראות נפלאתי על שאני הגאון בנו"ב הנ"ל פה המתגבר בתורה יאמר ד"ז דענין איסור חל ע"א לא שייך כלל בחולה ביו"כ דכיון דהוא מסוכן וצריך לאכול ביו"כ אזיל מיני' איסור יו"כ ואדרבא היתר גמור ומצוה לו לאכול ומה"ט צריך לברך על אכילתו כמבואר באו"ח סי' ר"ד סעי"ט ועיי' במג"א ס"ק ב"א שהביא בשם הגהמי"י הטעם משום דהתירא קאכיל ואדרבא מצוה קעביד וא"כ כיון דאיסור יו"כ אזיל מיני' שמחויב לאכול ומ"מ ביש היתר ואיסור לפניו אסור עכ"פ לאכול האיסור כיון דיכול להחיותו את נפשו בהיתר וא"כ ממילא ביש שני איסורין לפניו וא' חמור מחבירו מאכילין אותו הקל ולא החמור דבודאי סל עליו האיסור החמור אף שנעשה ביו"כ כיון דהוא צריך לאכול ביו"כ מפני הסכנה אזיל מיני' איסור יו"כ והאיסור החמור מיתלא תלוי וקאי לחול במקום שיכול להחיות את נפשו בהיתר או באיסור הקל ממנו וזה ברור מאד:

ומעתה איתברר לן דין חולה שמאכילין אותו הקל הקל בכל פרטיו וסעיפיו ובטחתי שדברינו יש להם פנים בהלכה בעזה"י וזהו מה שרצינו לבאר:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה