אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה לד

שאלה לג

לבאר דין חולה שמאכילין אותו הקל תחילה וכיצד דינו אם מאכילין אותו ביו"כ גם לברר הענין בחולה שצריך לבשר אם שוחטין עבורו בשבת אם יש נבילה מוכנת ואם מה דקיי"ל דפ"נ דוחה שבת וכל האיסורין אם הם בגדר דחוי' או הותרה ונ"מ לכמה דברים כאשר יתבאר לפנינו ברצות ה':

תשובה

מקור דיני' אלו עש"ס דיומא ד' פ"ג והראשונים ז"ל העמיקו בה עיון בדעתם הרחבה והמלאה ולי הפעוט יש מקום לישא וליתן בדבריהם ע"כ מההכרח להאריך למען יתבררו ויתלבנו הדיני' בס"ד תמן תנינן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים ואיתמר עלה בברייתא דמאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבלה טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה תנאי ה' מ"ס טבל חמור אבל תרומה היי' לכהן ומ"ס תרומה חמירא אבל טבל אפשר לתקוני' וקא' רבה היכא דאפשר בחולין דכ"ע מתקינין לי' ומוספינן לי' ואפילו בשבת ובטבל דרבנן כגון שנזרע בעציץ שא"נ מ"מ יותר טוב להפריש בשבת מלהאכילו טבל דרבנן דאיכא למיגזרי אטו דאורייתא כי פליגי בדלא אפשר בחולין מתוקנים ופליגי איזו חמור טבל או תרומה יעוש"ה בכל הסוגיא. והנה מארי' דכולא תלמודא הרי"ף ז"ל בהלכותיו הביא לדינא דמתני' דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים והשמיט מהלכה לדינא דבריתא דמאכילין אותו הקל סקל ואיזו מיקרי קל או חמור ועמדו עליו נושאי כליו שם ולא מצאו מענה והנראה לי בזה לפי מה דנודע מה שנשאל הראב"ד ז"ל לענין חולה ששוחטין עבורו בשבת דהיא איסור סקילה ואמאי לא נאכילנו נבילה שהיא קל מאיסור שבת דהיא רק בלאו ועיי' בר"ן ורא"ש בשמעתין שהרחיבו הדיבור בזה ויבואר להלן ואולם הרשב"א בתשובה סי' תרפ"ט ביאר הדברים וז"ל ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחוי' או הותרה אצל חולה דאם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שנח אסרה תוכה מלאכת שבת אצל חולה כו' וכדרך שאמרו בטומאה למ"ד טומאה הותרה בציבור שאם נטמא הכוס אפילו יש שם כוס אחר ניתנין לטהור אפילו מהכוס שנטמא אבל למ"ד דחוי' היא מאכילין לו הנבילה ואין אנו עוברין לשחוט לו שבמקום שיש לו בשר לאכול לא לעבור ונדחה את השבת עכ"ד ונראה בהבנתו דאע"ג דהיכא דאיכא היתר לענינו בודאי אין מאכילין אותו איסור דינו דומה להא דטומאה הותנה בציבור דאע"ג דאפשר בטהורין עבדינן בטמאי' דהתם כך גזרה התורה דאין דין טומאה בציבור כלל אבל כאן הרי מה שהתירה התורה לחולה היא רק מפני פיקוח נפש דחי בהם ולא שימות בהם וכיון שיש לו היתר להשיב נפשו א"כ אין כאן פ"נ והוי כבריא ואולם כ"ז שייך היכא דיש כאן היתר להאכילו אבל היכא דאין היתר להאכילו רק שיש לפנינו נבילה להאכילו דהיא איסור קל א"כ בעת שאתה דן אם מותר להאכילו נבילה ע"כ צריך אתה לומר שאם לא נאכילנו הוא מסוכן למות וכיון דיש סכנה להחולה שוב הותרה שבת אצל פקוח נפש כמו דאם יש סכנה להחולה אין עושין דבר ע"י עכו"ם וזה ברור בכונת הרשב"א ז"ל:

ולפ"ז נראה דגם בכל איסורין שהותרו לחולה מחי בהם דאין דבר שעומד בפני פ"נ אי נימא דכל איסורין הוי הותרה אצל פ"נ ולא דחוי' ממילא דלא שייך בי' דמאכילין אותו הקל תחילה דכיון שאנחנו צריכין לבא לידי זה שאיסורין ניתרו לחולה תו אין חילוק בין קל לחמור כנ"ל ואף שיש איסורי' קלים רשאי ליתן לו החמורים דאיסורין הותרו לחולה ולא דחוי' (ובאמת דרשב"א ז"ל לא קאמר רק דשבת הותרה אצל פ"נ ולא שאר איסורין ולהלן יתבאר טעמו ונימוקו אבל בדעת הרי"ף יש לומר דאינו מחלק בין שבת לשאר איסורין דממ"נ אי הותרה שבת אצל חולה מחי בהם ה"ה כל איסורין הותרו) ומעתה הרי"ף לשיטתו אזיל שהשמיט ג"כ לאבעי' דרבא במנחות פ' ר"י בחולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש ב' בב' עוקצים וב' בעוקץ אחד הי מיני' מייתינן וכ' הפוסקים דלהכי לא העתיק הרי"ף לאבעי' זו בהלכותיו משום דאבעי' דרבא אזלא למ"ד שבת דחוי' אצל פ"נ ולהכי כל דאפשר למעוטי בשיעורא עבדינן כמ"ש הר"ן פ"ב דביצה ד' י"ז יעו"ש אבל הרי"ף ז"ל פוסק כמ"ד הותרה והוי כמו או"נ דיו"ט דמותר גם לרבוי בשיעורא כמו דקיי"ל ממלאה אשה קדירה בשר כנ"ל יעו"ש ומעתה י"ל דגם ברייתא זו דמאכילין הקל הקל אתי' כמ"ד דחוי' ע"כ מאכילין אותו הקל וצריכים לחקור מה הקל אבל הרי"ף דפוסק הותרה שבת אצל פ"נ וה"ה כל האיסורין וממילא דמותר להאכילו גם החמור וכנ"ל ולזה השמיט לגמרי לדינא דמאכילין אותו הקל וא"ש ודו"ק:

והנה בגוף הדבר אי דחוי' שבת אצל פ"נ או הותרה כתב הכ"מ פ"ב מה' שבת וכ"כ בב"י סי' שכ"ח דד"ז תלוי אי טומאה דחוי' בציבור או הותרה וכי היכי דאיפלגי בטומאה ה"נ פליגי בשבת לגבי חולה אי דחוי' או הותרה וקיי"ל כמ"ד דחוי' עיי"ש ואנכי כשתוממתי על המראה דהוא נגד סוגיא מפורשת ביומא שילהי פרק טרף בקלפי בהא דא' ר"ה תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה ואר"ח אינו דוחה את הטומאה אבל דוחה את השבת וא' לי' אביי מ"ש שבת דכתיב במועדו אפילו בשבת טומאה נמי במועדו ואפילו בטומאה ומשני ליה שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחוי' בציבור תחילתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי יעו"ש הרי דגבי קרבן תמיד חלוקין הן שבא וטומא' דשבת הותר' וטומא' דחוי' ובפ' יו"כ יליף ר"ע דפ"נ דוחה שבת מקרבן תמיד דפ"נ דוחה עבודה ועבודה דו"ש ק"ו לפ"נ שבת אם כן פ"כ בוודאי הותרה בשבת כמו קרבן תמיד אף על גב דלענין טומאה דחוי' וזה כביר נתקשיתי בזה וכעת מצאתי בא' מספרי האחרונים שקדמני בזה והניח בצ"ע:

אולם כאשר התבוננתי בזה ראיתי דברי מרן הב"י נכונים מאד ואין מסוגיא זו שום סתירה לדבריו והיא כאשר נשים לב בדברי הגמרא דהא תרווייהו ילפינן ממועדו דדרשינן במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה ואם כן מנין דשבת הותרה וטומאה דחוי' והנראה לי בזה על פי מה דנודע מה דאסברו לן הרמב"ן והרשב"א ז"ל בההיא דבעי הש"ס בברכות דף ך' למילף דכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה מדכתיב לאחותו שאם הי' כה"ג ונזיר ועושה פסח מטמא למ"מ ודחי שוא"ת שאני ופירש רש"י אף דטומאת כהן גופיה הותרה למ"מ דקום ועשה היא מ"מ ליכא למילף מיניה דלא נאמרה לאו דטומאה במ"מ ותמהו בתוס' דאם כן בכל עשה שדוחה ללא תעשה נימא דהותרה משום דלא נאמר הלאו במקום עשה וביארו הרמב"ן בספר תורת האדם שער ענין הכהנים והרשב"א בחידושיו החילוק שבין היתר לדחוי' והיא דבכל עקום דהלאו והמצוה הם בענין אחד לא בענינים נפרדים כמו במ"מ שא"א שתתקיים ענין טומאה למת מצוה בלא עקירת הלאו דמה שמטמא היא המצוה והיא עצמה עבירה דטומאת כהן ואין קבורת ע"מ בלא טומאה וכשאנן אמרינן דרשאי לטמא למת מצוה ליתיה ללאו כלל ואמרינן דהיא הותרה אבל במקום דאף אם הלאו נדחה אינו נדחה לגמרי דאפשר להמצוה בלא עקירת הלאו והלאו היא ענין בפני עצמו פעם נדחה ופעם עומד במקומו כמו ענין עשיית הפסח שהיא מצוה באפיה נפשיה אך מי שהוא טמא א"א לו לעשות הפסח ביום ההוא אם כן אף שמותר לטמא למת מצוה אפילו היכא דידחה עשיית הפסח על ידי זה אינו רק דחוי' ולא הותרה ע"כ אי איתרמי לא העשה ועשה דוחה אותה כמו כלאים בציצית אינו אלא בתורת דחוי' ולא בתורת היתר זהו המתבאר מדבריהם. וכלל זה נקוט בידך ויהיה לך למאורות בכמה מקומות בתלמוד דהיכא דמצותו בכך ועיקר המצוה נאמרה במקום הלא תעשה זה הוי הותרה והיכא דהלא תעשה פגע בהעשה על ידי מקרה והזדמן אף על גב דעשה דוחה לל"ת הוי רק דחוי' ולא הותרה הלא תעשה כיון שיש לה עדיין מקום לחול ועיי' תוס' יבמות דף ג' ע"ב ד"ה עשה ודף ה' ע"ב ד"ה כולהו משעטנז ועיי' בשו"ת שאגת אריה ה' ציצית סי' ך"ט בענין כלאים בבגדי כהונה והבן:

ועפ"ז יתבאר לן הא דאמרינן פ"ג דזבחים דף ל"ב אמר עולא טמא שהכניס ידו לפנים לוקה דביאה במקצת שמי' ביאה איתבי' ר"ה מצורע שחל שמיני שלו להיות בעה"פ וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס זה יכנס מוטב יבא עשה כו' וא"א ביאה במקצת שמיה ביאה היכי מעייל ידיו לבהונות א"ל שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ומוכיח התם ר"י דרובן טמאי' ונעשו זבים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבת ופריך דאכתי לא דמי דמצורע היתרא הי' הואיל ואישתרי אישתרי טומא' דחוי' להא אידחאי להא לא אידחאי ע"כ ויש להבין דאמאי הוי הא דמצורע התירא והא דטומאה דחוי' ולהנ"ל ניחא דמצורע כיון שא"א שתתקיים המצוה אלא בעקירת הלאו ע"כ מקרי התירא אבל הא דטומאת מת שאפשר לק"פ שיקרב בטהרה רק אם אירע בטומאה אמרינן דדוחה את הטומאה וע"כ היא רק בתורת דחוי' ולזה אמרי' גם כן כאן דשבת הותרה וטומאה דחוי' משום דבשבת צותה התורה להקריב וזמנו דוקא בשבת ואם עבר זמנו בטל קרבנו א"כ בודאי הוי הותרה דהרי המצוה כך היא להקריב בשבת דכל מצוה שא"א שתתקיים בלא עקירת הלאו זהו הוי בתורת היתר וכנ"ל וכמו דאמרינן בפ"ק דמנחות דף ה' שבת תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה ודחי התם דמה לשבת שמצותו בכך ופרש"י שא"א להקריב תמידין ומוספין אלא בו ביום אבל ענין הטומאה בציבור דאין החיוב לעשות בטומאה רק דאי אירע מקרה שהכהנים נטמאו יכולים לעשות קרבן ציבור בטומאה וא"כ הוי רק בדרך דחוי' ולא הותרה וכנ"ל ולפ"ז גם לעשות מלאכה לחולה בשבת היא דומה ממש לטומאה בציבור דגם הכא אין המצוה לחלל שבת רק אי חזינן שלחולה הזה נצטרך לחלל שבת עבורו דחינן עבורו ללאו דשבת והוי דבר המקרה והזדמן ולא חשיב היתר ואינו רק דחוי' ולזה שפיר כתב הכ"מ דאי נימא דטומאה חשיב דחוי' בציבור מה"ט גם שבת דחוי' אצל חולה ואם טומאה חשיב הותרה בציבור א"כ גם שבת הותרה בחולה וא"ש דברי הכסף משנה והדברים מזוקקים שבעתים ודו"ק:

ובגוף הענין דשוחטין לחולה בשבת אף על גב שיש נבילה להאכילו דהיא קל מאיסור שבת. הנה הרא"ש בשמעתין דאחזו בולמוס הביא בשם הרמ"ה שהשיב בתשובה ע"ז והביא דמיון מאוכל נפש ביו"ט דהותרה אף על גב דמלאכת יו"ט הוי בל"ת ועשה ומאכל נבילה אינו אלא לאו אלא כיון דהתורה התירה או"נ ביו"ט הוי כל או"נ ביו"ט כמו בחול והכא נמי כיון שהתירה התורה פ"נ הוי כל מלאכ' שעושה בשבת בשביל חולה שיב"ס כאלו עשאה בחול אבל הנבילה המאכל עצמו אסור וארי' רביע עלה עכ"ד:

והנה דבריו צריכים ביאור והתבוננות במה שמחלק דשבת הותרה אצל פ"נ ושאר מאכלות אסורות המה רק דחוים דמ"ש הא תרוייהו מחד קרא נפקא דחי בהם ולא שימות בהם ואם שאר מאכלות אסורות המה רק דחוים כמו דקיי"ל דמאכילין הקל הקל כמו כן בשבת היא רק דחויה ומה זו ראיה מאו"נ ביו"ט המלאכה דבי"ט רק התורה התירה בשביל או"נ אבל לא התירה מאכלות אסורות אבל כאן שבת וכל האיסורין הותרו לצורך פ"נ ומה נשתנה שבת מנבילה או שכלן הותרו או שכלן דחוי' וראיתי להאחרונים שהבינו הטעם דדחוי' כל התורה נפקא מחי בהם ואינו אלא דחוי' ובשבת יליף לה מדכתיב אך את שבתותי תשמורו דאמרה תורה לעשות את השבת חלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה וזה מורה דלא ניתנה שבת ובמקום פ"נ והוי היתר גמור. ודבריהם צ"ע מש"ס דיומא ד' פ"ה דמשמע משם דעיקר הלימוד היא מחי בהם וע"ש תוס' ד"ה ולפקח משמע מדבריהם דדוקא מחי בהם יליף זה אבל מושמרו לא הוי ידעינן זה והדין נותן דהרי האי תינוק מושלך בעיר שרוב עכו"ם וכשיגדל יאכל נבילות ויחלל שבת דהרי דינו כגוי והאיך נחלל עליו שבת מקרא דושמרו שישמור שבתות הרבה הרי זה לא ישמור שבתות הרבה וע"כ מחי בהם ילפינן:

ומה שנלפע"ד בהסברת חילוקו של הרמ"ה בין שבת דהותרה אצל פ"נ לשאר איסורין דהמה דחוים והיא דבשלמא שבת חשיב הותרה דהרי אין האיסור חל על הדבר רק האדם הוא שמצווה שלא לעשות מלאכה ביום השבת ולכך בחולה שיש בו סכנה כיון שמצוה לעשות מלאכה להחיות א"ע ממילא אין כאן שום איסור דהרי אדרבה הוא מותר ומצוה והוי כחול לגבי מלאכה זו משא"כ בכל איסורין דרביע איסורא אחפצא ונהי דחולה זה רשאי לאכול הדבר ההיא להחיות את נפשו מ"מ רק האדם הוא שמצווה ע"ז אבל הנבילה עצמה נשארה באיסורה לכל אדם וכיון שהדבר באיסורו נהי שהאדם שיש בו סכנה הותר לו לאכול באיסורו מ"מ לא הוי רק דיחוי בעלמא כיון שהאיסור עומד במקומו וזה מדויק מאד להמעיין בלשון הרמ"ה שכ' שמותר לשחוט עבורו בשבת משנאכילהו נבילה דנבילה המאכל עצמו אסור וארי' רביע עלה אבל שבת כיון שהתירה התורה בשביל פ"נ הוי כל מלאכה לדידיה כאילו עשאה בחול וז"ב ויש להאריך עפ"ז בדברי התוס' מנחות ד' ט"ו ד"ה ור"י סבר שמחלקים לענין טומאה הותרה בציבור בין טומאת גברא לטומאת בשר יעו"ש ויתבאר אצלינו במק"א אי"ה:

ועפ"ז נפתח לנו שערי בינה בדברי הר"ן פ' יוה"כ בההי' דשוחטין לחולה בשבת שכ' הוא דלהכי אין מאכילין אותו נבילה ז"ל משום דאין איסור נבילה קיל משבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת בסקילה איכא חומר אחרינא בנבילה לפי שהאוכל עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרינן לגבי נזיר שהי' שותה יין א"ל אל תשתה כו' והוא שותה חייב על כל או"א אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה כו' דמעשה שבת מותרין דקיי"ל היא קודש ואין מעשיה קודש ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מקרי איסור קל לגבי שבת אע"ג דהיא בסקילה עכ"ד וכל העובר ישתומם דדבריו סותרים זא"ז שבתחילה משמע מדבריו דחומר כזית וכזית הוי דוקא מכח מלקות כמו שהביא ראי' מהך דא"ל אל תשתה דחייב עכאו"א משמע דוקא ממה דלוקה על כל זית הוי חמור והאיך סיים אח"כ דמעשה שבת מותרין משמע הא אם הי' אסור הוי שבת חמור והרי אף אם הי' אסור מעשה שבת עכ"פ מלקות ליכא ביה ואכתי מקרי נבילה חמור משום דלוקה על כל זית משא"כ בשבת לא שייך לומר דעובר על כל זית כיון דלית בי' חיוב מלקות והיא תמי' גדולם על הר"ן ואולם להנ"ל דבריו מיוסדים על אדני פז והיא בשנקדים מ"ש המחברים בהבנ' דברי הר"ן ותיתי לי שקיימתי לדבריהם מסברא דנפשאי דלכאור' דבריו צריכין תבלין במה שכ' שנבילה חמור שעובר על כל זית דבשלמא בחומר שבגוף האיסור שפיר אמרינן דמאכילין אותו הקל אף שבאמת התורה התירה שיאכל מאכל איסור לפיקוח נפש מ"מ כמו שלא הותר האיסור במקום שיש היתר להאכילו כיון שאין צורך להחולה במאכל איסור ה"נ מאכילין אותו הקל דכיון שיש איסור קל אין בזה צורך החולה שיאכל דבר חמור משא"כ כאן בנבילה הרי אכילת הזית השני מוכרח לו כמו הראשון ומה בין ראשון לשני ומה שייך לומר שפייב על כל זית ואמנם כונת הר"ן היא על דרך זה דבאמת גם הוא סובר כשיטת הרמ"ה דהותרה שבת אצל פ"נ ושאר מאכלות אסורות המה רק דחוים אמנם באמת אין טעם זה נכון למה דשוחטין לחולה בשבת דכיון דנבילה היא איסור קל נגד איסור שבת הרי רק הותרה שבת אצל פקוח נפש אמרו ולא נגד איסור אחר ופקוח נפש אין כאן דהרי יש נבילה לפנינו דהיא קל וע"כ כ' הר"ן הטעם דנבילה חשוב ג"כ חמור מצד דעובר על כל זית היכא שיש איסור באכילתן מה אמרת דכאן אין חשש עבירה על כל זית כיון שצריך לאכול להצלת נפשו אם אתה בא מכח פ"כ הרי אין כאן איסור שבת כלל דהותרה שבת אצל פ"נ ודברי הרמ"ה והר"ן יחדיו יהי' מותאמים וז"ב והבן:

ומעתה מבוארין היטב דברי הר"ן במה שסיים דמעשה שבת מותרין והיא לפמ"ש לעיל בטעם הענין דשבת הותרה במקום פ"נ ושאר מאכלות אסורות דחוים משום דבשבת אין על המלאכה גופי' שם איסור רק אגברא ולהכי בחולה הוי הותרה משא"כ בנבילה על המאכל גופי' רביע איסורא כנ"ל ואולם החילוק זה לא יתכן רק למה דסבירא לן דמעשה שבת מותרין משום דהיא קודש ואין מעשיה קודש כדקיי"ל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול באומצא אבל למ"ד דמעשה שבת אסור דכל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל א"כ פשיטא דגם שחיטה בשבת דמי' לנבילה דאינו רק דחוי' דלדידי' בשניהם רביע איסורא על המאכל עצמו ולזה א' הר"ן דקיי"ל היא קודש ואין מעשי' קודש ואין איסור במעשה שבת רק בשעת השחיטה ולהכי שוחטין לחולה ואין מאכילין אותו נבילה דעובר על כל זית כנ"ל וא"ש דברי הר"ן ודו"ק היטב בזה:

ושש אנכי על אמרותי אלה כי בזה ארווח לן ליישב מה שעמדו על שאילת הראשונים הנ"ל אי שוחטין לחולה אם יש נבילה והרמ"ה הכריע דשוחטין משום דשבת הותרה במקום פ"נ ולא שאר איסורין והלא נמצא תלמוד ערוך פלוגתא בין תנאים בדין כי"ב בשמעתין דאחזו בולמוס דתני' מי שנשכו נחש כו' גוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו וא"צ לעשר דמוטב שיאכל טבל ולא יפרוש תרומה ומעשר בשבת דברי רבי ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר הכי לדעת רבי מוטב שיאכל דבר איסור משחילל שבת וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו (ועל טעם הר"ן לא קשה דאיהו לא קא' רק דנבילה חמור משום דלוקה על כל זית וזה לא שייך הכא במעשר ירק דהיא טבל מדרבנן) ובשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ח עמד בזה ולא מצא מענה:

ואולם לדברינו יתבאר דהנה כבר מילתי אמורה במק"א בענין פלוגתת הראשונים אי כל מאכלות אסורות מקרי איסור חפצא או איסור גברא והכרעתי לצדק דיש חילוק בזה לענין איסור תורה או דרבנן דבאיסור תורה בודאי רביע איסורא אחפצא ודבר הנאסר גופי' תועבה עיקרי וכל שתיעבתי לך ה"ה בב"ת אבל מה שאסרו מדבריהם אין כח חכמים יפה לאסור דבר המותר מה"ת רק שכחם לגזור על האדם ואנחנו מצוום מלא תסור מכל אשר יגידו לך וגו' ואפילו יגזרו על דבר המותר אסור לנו לעבור דבר מכל אשר תיקנו הם וזהו רק דבר המוטל על האדם לשמוע לדברי חכמים אבל אין שום איסור נתפס על הדבר בעצמותו דהחפץ גופי' התירא היא וכל מאכלות האסורות מד"ס מקרי איסורי גברא וחזקתי הדבר בראיות (עיין מזה לעיל סי' י"ט) ומעתה לפמ"ש לעיל דכל איסורין דחוין לגבי פ"נ משום דרביע איסורא אחפצא משא"כ שבת הוי איסור גברא ולפ"ז נראה דכל מאכלות האסורין מדרבנן דאינם רק איסור גברא כנ"ל פשיטא דדמי' לשבת וסותרו במקום פ"נ ומעתה אין סתירה לדברי הרמ"ה והרא"ש מברייתא דגוזזין לו את הכרישין דהיא מעשר ירק שאינו אלא טבל מדרבנן ולהכי סובר רבי דא"צ לעשר דגם טבל דרבנן ניתר להחולה לגמרי כמו הפרשה בשבת אבל איסור נבילה היא רק דחוי' ולהכי פסק דמוטב לשחוט בשבת מלהאכילו נבילה וא"ש ודו"ק היטב:

ועפ"י החזיון הזה דעת קדושים תמצא להבין דברי ההגמ"יי בשם הראב"י הביאו הב"י סי' שכ"ח באם צריכין לחמם לחולה יין בשבת ופ' שלא יחמם ישראל רק ע"י נכרי ואע"פ שיתנסך היין מוטב שיתנסך משיחלל ישראל שבת והקשה עליו הב"י מהא דשוחטין לחולה בשבת ולא נאכילהו בשר נחירה ע"י עכו"ם ולהנ"ל י"ל דגם הראב"י אזיל בשיטת הרמ"ה דלהכי מוטב לשחוט דשבת הותרה ונבילה דחוי' ולפ"ז בסתם יינם שאין איסורו אלא מדבריהם דגם איסור זה הותר לחולה שיב"ס כנ"ל ממילא דמוטב שיתנסך היין משיחללו אחרים שבת עבור החולה וא"ש פסק הראבי"ה והיא נכון וים אתי הרבה הרהורי דברים במג"א סי' שך"ח שם סק"ט שהמציא מדברי הרא"ש ביומא בהאי דשוחטין לחולה בשבת דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותו והיא היפך ממה שהעליתי וגם במ"ש שם על טעם הר"ן דנבילה עובר על כל זית דה"ה פחות מזית. נמי איכא איסור דאוריתא אעפ"י שאין בו מלקות והוי הרבה לאוין ולבבי לא בן ידמה בכוונת הר"ן כמ"ש לעיל וגם אנכי בורח מהאריכות:

ובדרך זה יתבאר כמין חומר המשך לשון סוגית הש"ס ביומא דפליגי ב"ת ורבנן אי טבל חמור או תרומה חמורא וקא"ר היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמפרישין ונותנין לו חולין ואפילו בשבת ופריך ארבה פשיטא טלטול מדרבנן היא ומוקי בעשא"נ דרבנן והדר מסיים מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה ודקדקו המפורשים מה שייכות זה לכאן דהא כבר א' דפליגי בזה והרי השתא מיירי בדאפשר בחולין ולמה נקיט הכא שנית במאי פליגו ולדברינו נראה בהקדים מה דנתקשיתי בפלוגתיהו אי מאכילין אותו טבל ותרומ' והיא לפי מה שביארתי דברי הירוש' הביאו הר"ש במס' חלה פ"א משנה ט' אהא דאיתא במתני' שם החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורי' לזרים וקא' הירושלמי מתני' מסייע לר"י ואסורי' לזרים פתר לה פחות מכשיעור ע"כ וכ' בשיטה מקובצת לב"מ ד' נ"ג ע"א ד"ה ואסורי' לזרים ותימה מה חידוש בא להשמיענו כאן מ"ש מכל איסורי' שבתוכה דח"ש אסור מה"ת לר"י כדאית לי' ולר"ל כדא"ל וי"ל דאיצטריך משום דמרבינן ח"ש מכל חלב וסד"א דומי' דחלב דאיסורו שוה בכל ולר"ל נמי סד"א הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמ"ל הך מתני' דאין חילוק ע"כ והרחבתי הביאור שכונתו משום דענין ח"ש לא שייך רק בדבר דהאיסור הוא משום דהמאכל עצמו אסור כמו חלב ולהכי נהי דאין אכילה פחות מכזית היא רק לענין מלקות אבל איסורא הוי גם בח"ש כיון דעכ"פ מיהת איסורא קאכיל מה לי כולו או מקצתו משא"כ היכא דליכא רק איסור גברא אבל על המאכל גופי' לא רביע איסורא אזי כיון דהאדם אינו מוזהר רק על אכילה בכזית כל כמה דלא קאכיל כשיעור שהזהירה עליו התורה לא קעביד איסורא כלל וכעין זה כ' המוהרטוב"ח ז"ל בס' תו' יו"כ ר"פ יו"כ אסור באכילה ומוקי לה בגמ' לא נצרכה אלא לח"ש והקש' מ"ש דהשמיענו התנא דין דח"ש ביו"כ טפי משאר איסורין ותי' דסד"א דבשלמא בשאר איסורי' כגון חלב דהאיסור היא דהמאכל עצמו אסור לפיכך גם בח"ש אסור מה"ת אבל ביו"כ דהמאכל מותר והאיסור הוא אגברא דחייב לענות נפשו א"כ ה"א דבח"ש ליכא איסור מה"ת יעו"ש והארכתי בזה לענין מלאכת שבת אם שייך בי' ח"ש אסור מה"ת ואכ"מ ומעתה אמינא דזהו סברת השיטה מקובצת דתרומה שאין איסורו שוה בכל ה"א דליכא בי' דין ח"ש כיון דשרי לכהנים והיינו דתרומה כיון דשרי לכהנים לא שייך לומר דדבר גופי' הוי איסור ומה דאסור לזרים פשיטא דזה מיקרי רק איסור גברא דזר מוזהר שלא לאכול תרומה ובכה"ג ה"א דלית בי' איסור ח"ש כנ"ל וז"ב:

והנה לפי הנחה זו קשי' בשמעתין את"ק דסובר מאכילין אותו טבל שהיא קל מתרומה והא תרומה הוי איסור גברא והותרה לגבי פ"ב כמו שבת כנ"ל משא"כ טבל הוי רק דחוי' ומהראוי להאכילו תרומה ולא טבל כמו ששוחטין לחולה אע"ג דיש נבילה הקל מאיסור שבת ואמנם לפי מה דמסיק דאיירי בעשא"נ דרבנן ממילא דגם אכילת טבל היא רק איסור גברא כנ"ל ולזה מסיק הש"ס לבתר דמוקי להא דרבה דמיירי באפשר בחולין בעשא"נ דרבנן מסיים להא דמ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה וכוונת הש"ס ליישב קושיתינו הנ"ל ולז"א הבמ"ע בעשא"נ דרבנן היינו דע"כ מיירי הברייתא בטבל דרבנן ולהכי מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה דאי מיירי בטבל דאוריתא קשי' דמה פליגו כלל דהא בודאי מוטב להאכילו תרומה מלהאכילו טבל דהיא מאכל איסור וע"כ דמיירי בטבל דרבנן וכנ"ל וא"ש סוגיות הש"ס ודו"ק היטב בכ"ז כי היא כפתור ופרח:

ודעת לנבון נקל ליישב בזה מתני' בפ"ה דמעשר ומובא בש"ס דקידושין ד' כ"ו מעשה בר"ג וזקנים שהי' באי' בספינה אר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון לר"י כו' ופרש"י ששכח לתרום והי' ירא פן יאכלו בב' טבלים והקשו שם בתוס' דמה הי' מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו הכל אף המעשר עצמו יעו"ש ופירש שארי הגאון בעפ"י שם בכוונת קושיתם דהא הכא ס"ל לת"ק טבל ותרומה מאכילין אותו טבל דתרומה חמורה והכי קיי"ל וא"כ יש חששא טפי שיאכלו איסור תרומה והיא חמור מטבל ולהנ"ל א"ש היטב דשם דמיירי מטבל דאוריתא בודאי טבל חמור כמ"ש הרא"ש בשמעתין (לבד טעם הרמ"ה דשבת הותרה לגבי פ"נ) דהיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל ושחיטה בשבת המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור וארי' רביע עלה וה"ה הכא בתרומה היא רק איסור גברא דזר מוזהר באכילת תרומה משא"כ טבל דאוריתא המאכל גופי' אסור וארי' רביע עלה וא"ש קושי' התוס' ודו"ק:

והנה בביאור לשון התלמודא מה דלבתר דמוקי להא דרבה בעשא"נ דרבנן מסיים מ"ס טבל חמור כו' וכבר הבאתי כי עמדו המפורשים ע"ז דמה בעי הש"ס בזה כאן דהא כבר א' דפליגו בזה והשתא קיימינן בדאפשר בחולין ובחידושי לגפ"ת כתבתי ליישב זה באנפין שונים ובדרך הפשוט כראה עפ"י מה שהקשה הרב פר"ד דרך החיים ד' י"ט אהא דפליגו בלא אפשר בחולין דהיינו שאין די בחולין הנותרי' לאחר הפרשה אם מאכילין אותו טבל או תרומה ואמאי לא יפרישו חטה א' דמה"ת אין שיעור לתרומה ואף אם יש להחולה צורך גם באותו חיטה מ"מ אין בו כ"א ח"ש והרוחנו דינצל מאיסור לאו עכ"פ יעו"ש ונראה דזהו כוונת הש"ס כאן ליישב זה וקא' הבמ"ע בעשא"נ דרבנן והוכחה לזה דהא מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה ואי ס"ד דמיירי בטבל דאוריתא קשי' דמה פליגו כלל כפריש חטה א' וינצל עכ"פ מאיסור לאו אבל אי נימא דמיירי בעשא"ב דרבנן א"ש פלוגתתן דמאיסור דרבנן לא נפיק עכ"פ דאותה חיטה אסור לו וגם דמדרבנן בעי שיעור לתרומה וא"ש:

ויתיישב בזה היטב לשון הרמב"ם ז"ל פי"ד מהמ"א שכ' טבל ותרומה אם א"א לתקן את הטבל מאכילין אותו טבל ודקדק בפר"ד שם מה דשינה מלשון הש"ס דאיתא היכא דאי אפשר בחולין והיינו שאינו די להחולה בחולין כפרש"י אבל מלשון שכ' אם א"א לתקן הטבל משמע שאין כאן בקי היודע להפריש או שאין הבעלים כאן ולהנ"ל א"ש דרבינו ז"ל דמיירי בטבל דאוריתא להכי היכא דאפשר להפריש אף דא"א להחולה בחולין הנותרים מ"מ הדק"ל דנפריש חטה עכ"פ כנ"ל ולזה העתיק רק באם א"א לתקן כלל את הטבל אז מאכילין אותו טבל וא"ש ונכון:

אפס דבעיקר קושי' הפר"ד הנ"ל אני תמה ולא ראה דברי הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם שער הסכנה דלאחר שהביא שם הדין בחולה שמאכילין אותו דברי' האיסורי' נותנין לו פחות פחות מכשיעור כדי להקל עליו מאיסר כרת ומלקות כתב ואם תשאל למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא אפ"ה כיון דבשיעורא חמור זה מזה לענין עונשין אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה כו' יעו"ש וא"כ אין מקום כלל לקושי' הפר"ד דגם אם מאכילין אותו טבל נותנין לו פחות פחות מכשיעור ואין נ"מ כלל במה שנפריש חיטה א' דעכ"פ יעשה איסור באכילת החיטה ובין כך או כך לא יאכל שיעור שלם בב"א ולכך בא"א בחולין פליגי שפיר אם מאכילין אותו טבל או תרומה:

ובישוב לשון רבינו ז"ל נראה עפ"מ שהקשה בפר"ד שם לשיטת הר"ן דסובר דשוחטין לחולה בשבת דהיא בסקילה אע"ג דאיכא נבילה הקל ואסבר טעמא משום דבשחיטה אינו עושה איסור רק בפ"א משא"כ באיסורי מאכלות חייב על כל זית שאוכל והקשה עליו מהא דשמעתין טבל ותרומה מאכילין אותו טבל דתרומה חמירא דל"ל היתר לאיסורו והרי כשנפריש אין כאן איסור רק אכילת התרומה והחולין היתר הי' וכשאוכל טבל כל אכילתו היא איסור ועובר בכל זית וזית וראיתי לנכד דו"ז הגאון בס' כסא דהרסנא סי' ל"ט שכ' ליישב לפי מה דמוקי הש"ס דמיירי בשבת א"כ נהי דיש לטבל חומר דעובר בכל זית מ"מ כשנפריש ונאכילו תרומה נעשה עוד איסור בהפרשה ואין חומר הכמות מועיל שנעבור עוד על שבות דשבת יעו"ש וכן עלה במחשבה לפני ומעתה רבינו ז"ל דמיירי בחול כמ"ש המג"א סי' תרי"ח להכי כ' רק באם א"א לתקן הטבל אז מאכילין אותו טבל דאם אפשר לתקן בודאי מפרישין ואין מאכילין אותו טבל כקושי' הפר"ד הנ"ל וא"ש:

וניחא לן ליישב בזה גם קושי' התוס' בקידושין הנ"ל בההיא דעישור שאני עתיד למוד כו' והקשו בתוס' שם דמה הועיל בתיקונו דהרי הכא ס"ל לת"ק טבל ותרומה מאכילין אותו טבל דתרומה חמורה וא"כ גרע דיש חששא טפי שמא יאכלו הכל אף המעשר עצמו והוא חמור מטבל ולהנ"ל א"ש היטב דרק הכא לענין להפריש בשבת ולהאכילו תרומה מיקרי תרומה חמורה דנעבור ג"כ על שבות דהפרשה משא"כ התם שפיר הועיל בתיקונו כדי שלא יאכלו טבל ויעברו על כל זית וזית וא"ש ונכון הוא מאד:

והועיל דקאימנא בשמעתתא זו דאחזו בולמוס אמינא מילתא ליישב קושי' אא"ז המוהרש"א ז"ל שם בהא דקא' הש"ס אהא דרבה דא' באפשר בחולין לכ"ע מתקנינן לי' ואפי' בשבת לימא תנאי הי' דתני' מי שנשכו נחש כו' וגוזזין לו את הכרישין כו' והקשה דהיכי דייק מהכא דפליגי בדרבה דילמא היכא דאפשר בחולין כ"ע מודו דמפרישין ואפילו בשבת רק דפליגו בדלא אפשר ובפלוגתא דהני תנאי אי טבל חמור או תרומה חמורה ואשר אנכי אחזה בזה דהנה יש להתבונן בהא דקא' רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגו דמתקנינן ואפילו בשבת דא"כ עה פליגו כלל בדלא אפשר בחולין אם מאכילין אותו טבל או תרומה והא איתא בתקנתא להנצל מאיסור טבל ותרומה והיינו שיפקיר הטבל והפקר פטור ממעשר כמו שפ' הרמב"ם פ"ב מה' תרומות ואי דמדרבנן אסור להפקיר בשבת עיין פר"ח או"ח סי' תמ"ד סקז"ב מ"מ מוטב להפקיר ואפילו בשבת כדי שלא יאכל טבל כמו דמפרישין בשבת היכא דאפשר בחולין גרידא וראיתי שכבר התעורר בזה קצת הרב בעל שער המלך פ"ח מה' לולב ה"ד ונסתייע מכח זה שיטת ה"ר מנוח שהביא שם הא דהפקר פטור ממעשר ה"מ קודם שבא לידי חיוב במעשר אבל לאחר שנתחייב במעשר תו לא פקע ע"י הפקר וא"כ י"ל דהכא מיירי בטבל שכבר טבול מאתמול דלזה לא מהני הפקר לפוטרו ממעשר יעוש"ה ומעתה מוכיח הש"ס שפיר מפלוגתא דרבי וראב"ש דפליגו בדרבה דהרי בהך ברייתא מיירי בכרישין שנגזזו היום מהמחובר כדקתני וגוזזי' לו את הכרישין ומאכילין אותו ואי נימא דבאפשר בחולין כ"ע מודו דמפרישין בשבת ולא יאכל טבל א"כ גם בדלא אפשר בחולין איתא הכא בתקנתא להנצל מאיסור טבל דכיון דגוזזין הכרישין היום יוכל להפקירן שלא יתחייבו כלל במעשר ומה פליגו כאן אם מאכילין אותו טבל או תרומה וע"כ דפליגו בדאפשר בחולין ומטעם איסור הפרשה בשבת קאתינן עלה ומיושב קושי' מוהרש"א ודו"ק בזה:

והנה בגוף הסוגיא דאחזו בולמוס ובביאור דעת רבינו הרמב"ם ז"ל בספרו יד החזקה יש אתי פלפולים רבים ועמוקים ואולם אין רצוני כעת לפלפל טובא בסוגי' זו לפי שכבר דשו בה רבים וכאשר למדתי סוגי' זו בעיון עם חברים מקשיבים שויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן והכינותי בזה קונטרס מיוחד ת"ל וכעת לא ארבה במלין פן יקוץ המעיין באריכות הדברים זולתי ראי' א' אנקוט בידי מה שנ"ל כעת להביא ראי' משיטה זו לדעת ש"ב הגאון בשו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' מ"ה שחידש לדעת הסוברין דמה"ת מבטלין איסור לכתחילה והעלה דזהו דוקא דומי' דזרוע בשילה דהזרוע בעצמה לא נתבטל רק הטעם היוצא ממנה אבל לבטל יבש ביבש והוא בעין ובאיסורו עומד שאם יבא אלי' ויאמר שזהו האיסור הי' נשאר באיסורו לא התירה התורה לבטלו והאיך אפשר שדבר שאפילו אחר ביטולו אם יוכר יהי' אסור והאיך יבטלו לכתחילה הרי עתה הוא מכירו א"ד ז"ל ומשמעתין ראי' נכונה לדבריו דכבר העיר המשנה למלך ז"ל בס' פר"ד אהא דפליגו ת"ק ורבנן אי מאכילין אותו טבל או תרומה והא איכא תקנתא שינצל מאיסור טבל ותרומה והיינו שיפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין ומה"ת חד בתרי בטל ואע"ג דאין מבטלין אסור לכתחילה מ"מ מוטב שנעבור על איסור זה דאין מבטלין כו' ממה שיעבור החולה על איסור טבל או תרומה שהיא במיתה ותי' כיון דאין בביטול זה צורך פ"נ דמאי איכפת לי' להחולה אם אנו מבטלין האיסור או לא ולהכי מיטב שיעבור החולה על איסור חמור כיון שהי' צורך החולה ממה שנעבור אנחנו על איסור קל שאין בו צורך אכיל' לחול' עכ"ד **(הג"ה ועפ"י דבריו העליתי ג"כ לתרץ קושי' אא"ז מוהרש"א הנ"ל הא דלא מוקי הברייתא דמי שנשכו נחש כו' בלא אפשר בחולין ובפלוגתא דב"ת ורבנן ולהוצעה זו יש ליישב דהנה לפי דבכי הפכ"ד הנ"ל עדיין תקשה לפי מה דמסיק הש"ס הבמ"ע בע"ש א"נ דרבנן מ"ס טבל חמור כו' וכיון דמיירי בטבל דרבנן א"כ קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל פט"ו מהמ"א ה' כ"ה שפוסק דאיסור דדבריהם כגון בשר עוף בחלב שנתערב מותר להוסיף עליו ולבטלו ועיי' שו"ת פני יהושע חאו"ח סי' י"ג כ' דלדעתו אפילו לעכב לכתחילה איסור דרבנן ברוב היתר ג"כ שרי וכן מביא הפר"ח יו"ד סי' צ"ט בשם הרשב"א בתוה"א וא"כ הדק"ל דנפריש התרומה ונערבו עם החולין ואין בזה שום איסור דתרומה דרבנן אפילו לכתחילה מותר לערבו שוב הוגד לי כי עמד בזה בא' מספרי האחרוני' רק דבאמת לק"מ לפי מה שהביא שם הכ"מ בשם הגהמ"ר דדייק במה דנקיט רבינו בשר עוף בחלב להורות דדוקא איסור בזה שאין לו שרש כלל מה"ת מותר לבטל לכתחילה וא"כ הכא במשא"נ דיש לו, עיקר מה"ת ואיכא למיגזר בי' אטו עציץ נקוב דאוריתא בכה"ג באמת אין מבטלין לכתחילה וא"ש ומעתה א"א לאוקמי הך ברייתא דכרישין בלא אפשר כחולין ובפלוגתא אם טבל חמור או תרומה משום דמעשר ירק כהך דכרישין דכל עקרו מדרבנן ולית בי' שום סרך דאוריתא זה דמי' לבשר עוף בחלב דמבטלין לכתחילה והדרא הכא קושי' לדוכת' לערב אותה בתוך החולין ולבטלה אלא ודאי דאיירי אפשר בחולין ומטעם איסור הפרשה בשבת קאתינן עלה ומיושב קושי' מוהרש"א ודו"ק:

ע"כ ההג"ה)** והנה בקונטרסי לסוגיא הבאתי דברי הקצוה"ח בס' אבני מילואים בשו"ת שבסוף הס' שכתב דתירוצו אינו מעלה ארוכה רק לשיטת הסוברין דא"מ איסור לכתחילה הוא מה"ת להכי אע"ג דאין מצילין להחול' בזה מאיסור חמור שהוא במיתה מ"מ כיון דשניהם דאוריתא א"א לאדם חטא באיסור קל כדי שיזכה חבירך באיסור חמור אבל לדעת הסוברין דמה"ת מבטלין איסור לכתחילה בודאי מוטב שנעבור אנחנו על איסור דרבנן דאין מבטלין כדי שלא יעשה החול' איסור תורה דבכה"ג אמרי' חטא כדי שיזכ' חבירך יעוש"ה ואולם לדעת הנו"ב הנ"ל ניחא דבתערובת יבש ביבש והיא בעין לכ"ע אין מבטלין מה"ת וממילא דאין אנו רשאין לעבור אאיסור תורה כדי שיזכה החולה באיסור חמור ומכאן סייעתא לדעת הגאון ז"ל ויש אתי לעשות סמוכין לדבריו מדוכתי' סגיאי' בש"ס ואכ"מ:

והנה ראיתי בפר"ד שם דמותיב תיובתא לנפשי' אסברתו הנ"ל דאיסור שאין בו צורך פ"נ אין אנו רשאין לעבור בשביל החולה ואפילו איסור דרבנן כמו הך דא"מ כנ"ל והקשה שם מהא דקא"ר היכא דאפשר בחולין לכ"ע מתקנינן ומוספינן לי' ופריך פשיטא ומשני ל"צ אלא בשבת והדר פריך בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן היא ולהנ"ל קשה דמה פשיטות היא זו נהי דהפרשת תרומה בשבת אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון שאין בו צורך אכילה לחולה לא ניתן איסור זה לדחות דומי' דאיסור דאין מבטלין וראיתי לגדול בדורו בספרו על ש"ע או"ח שהעלה לתרץ זה וחידש פי' אחר בסוגיא והיא דבאמת לשון הש"ס דמתקנינן ומוספינך לא משמע דהאחרים נותני' לו לאכול וא"כ קשה הא יש כאן איסור טלטול מוקצה שנותני' לו לאכול דבר המוקצה אבל אם מתקן הטבל ע"י הפרשה דהיינו שאומר שהתרומה במקום פ' ואח"כ מפריש התרומה מן החולין אין כאן איסור טלטול ובע"כ צ"ל הא דלא חשיב איסור טלטול הנעשה אי ספינן לי' טבל ע"כ משום דשבת הותרה במקום פ"נ ולא שייך לומר דעבדו איסור במה שמטלטלין דבר המוקצה בשביל חולה דאין זה איסור כלל וזהו באמת דעת המקשה בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן היא דהיינו דמדרבנן בלא"ה איכא איסור טלטול שנעשה ע"י אחרים וכיון דנחלקו אי תרומה חמורה או טבל חמור ולא חשיב איסור טלטול הנעשה אי ספינן לי' טבל ע"כ משום דשבת הותרה בשביל החולה ולא נחשב זה לאיסור כלל וא"כ כ"ש באפשר בחולין דמפרישין בשבת ולא שייך לומר דלא יעברו אחרים על איסור קל דאין כאן איסור כלל ולזה משני הבמ"ע בעשא"נ דרבנן היינו דטבל דרבנן י"ל דמותר בטלטול עפ"י מה דנודע שיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים וא"כ לא חשיב מוקצה מחמת דחזי לתת לקטן ולהכי מוקי בעשא"נ דאינו רק טבל דרבנן ומותר להאכיל לקטן בידים וע"כ ליכא איסור מוקצה זהו תוכן דבריו והאריך למעניתו עוד בהעתקת הענין יעוש"ה והנה גם אנכי דרכתי בישוב הסוגיא בסגנון זה ואולם אתי הי' ושלחתי' מכמה טעמים אבע"א גמרא ואבע"א סברא ובמחכת"ה נעלמה ממנו לשעתו הלכה מפורשת ותלמוד ערוך בר"פ מפנין תרומה טהורה כו' אבל לא את הטבל ופריך הש"ס שם פשיטא ומשני ל"צ בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעשא"נ וע' בתוס' שם הרי להדי' דטבל מדרבנן שזרעו בעשא"נ אסור בטלטול ומ"ש דטבל דרבנן חזי לספות לקטן גם ז"א דהא טבל אסור בהנאה של כלוי ואף לבהמתו אסור להאכיל כרשיני תרומה וכ"ש דאסור להאכיל לקטן ואין זה דומה כלל לשאר איסור דרבנן דמותר להאכיל לקטן דהכא אסור משום שהגדול נהנה בהנאה של כלוי ע"י אכילת הקטן וזה ברור וגם מה שהעמיס בכוונת המקשה דכמו דלא חיישינן לטלטול מוקצה במה שמאכילין להחולה טבל משום דשבת הותרה לחולה ולא הוי שום איסור כמו כן פשיטא דמותר להפריש בשבת גם בזה שגה דהא רק אצל פ"נ הותרה שבת וא"כ בשלמא אכילת טבל היא צורך החולה ושפיר הותרה לצורך החולה גם איסור טלטול אבל מה שאנו מפרישין בשבת ז"א צורך החולה כלל דמה איכפת לי' אם יאכל טבל או חולין מתוקנים והאיך נעבור אנחנו על שבות דהפרשה בשבת להציל החולה מאיסור טבל והגאון ז"ל הנ"ל אגב חורפ"י לא דק בזה כלל:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה