אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה לא

שאלה ל

ע"ד איש שמצא ערות דבר באשתו וזה דבר הגב"ע מהרב המאוה"ג החסיד המפורסם מוה' מרדכי נ"י אב"ד ד"ק האלשיץ ובד"צ דשם:

במותב תלתא כחדא הוינא אנחנו ב"ד הח"מ פ"ק האלשיץ יצ"ו ואתא לקדמנא ה"ה פב"פ הכהן וסיפר לפנינו הענין מאשתו פב"פ והציע דבריו לפנינו איך שאשתו היא זונה ומופקרת כי ילדה תוך ששה חדשים אחר הנשואין ומזה נתוודע לו בבירור שהיתה הרה לזנונים קודם הנשואין וגם ראה בעצמו איך שזינתה אחר הנשואין עם איש א' ובבואם לפנינו ב"ד הח"מ וחקרנו ושאלנו אותה והודית שאמת הדבר שזינתה אחר הנשואין אך שאמרה שהי' באונס ורוצית לעשות תשובה וביקשה מהב"ד למצוא לה היתר לישב עם בעלה וגם בא לפנינו איש כשר והעיד שראה אותה קודם החתונה שלה יושבת במטה ושני ערלים בע"מ יושבים אצלה בשני צדדי המטה ואמר שראה כמה עניני פריצות ושחוק שעשתה עם הערלים כו' כל הגב"ע הנ"ל נעשה בפנינו הח"מ ולהיות לראי' ביד פב"פ כהן באנו עה"ח יום א' פ' וישב תרי"ב לפ"ק האלשיץ יצ"ו הק' מרדכי בר"י אבד"ק הנ"ל:

כאו' לאו'

כבוד ידיד ה' וידיד לבי יתנשא כארי וכלביא הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם אמיץ כח ורב אונים בפלפול וסברא ותיק וחסיד כש"ת מו"ה ארי' ליביש נ"י האבד"ק נעמרוב יצ"ו:

היום אשלמה נדרי אשר הבטחתיו לשים עין ע"ד השאלה מק"ק האלשיץ באחד שרוצה לגרש אשתו כי מצא בה ערות דבר וכאשר תחזינה עינינו תוכן המעשה בהגב"ע מהרב ובד"צ דשם והנה האשה אינה רוצית לקבל ממנו ג"פ בשום אופן ורוצית לעגנו וע"כ רוצה הבעל להסתיר ממנה הענין ולגרשה ע"י שליח להולכה והשליח יעשה איזו ערמה ותחבולה לזרוק לה גט בע"כ שלא מדעתה ומחמת כי אין כותבין גיטין בעיר הנ"ל לזה נסע הבעל למח"ק לסדר הגט בקהילתו אפס מעכת"ה לבו נוקפו לעשות מעשה כי הדבר נוגע לתקנת וחרגמ"ה ודרש ממני דעתי דעת תורה ודעת נוטה אם אסורה עליו מן הדין ולמקום שאסורה עליו לא החרים ר"ג הנה כבר גליתי דעתי בקצרה להלכה בשבוע העברה ע"י הציר ששלח לכאן והסכמתי לדינא כי יוכל לגרש הרשעה הזאת בע"כ כי אם ידור אתה תשב תחתיו באיסור כל ימי' ושלו' שלו' לריחוק ולא לקרב אפס יען כי הי' אז הזמן בהול כי הייתי טרוד למאד וגם השליח ירט הדרך לנגדו לכן לא פניתי אז לעיין בדברי הש"ס ופוסקים מה שיש לדון בדבריהם ואבא היום אל העיון וזה החלי בעזר צורי וקוני:

תשובה

ראשית נידון מצד אמירת הבעל שאומר שראה שזינתה אשתו אי נאסרה עליו בהגדתו והנה מדינא דתלמודן בודאי דאסור לו לבא עלי' וחייב להוציאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פך"ד מה"א וכן פסקינן בטוש"ע אהע"ז סי' קט"ו ואולם בזה"ז דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ ויש לחוש שמא ענ"ב בדידי' כמו באשה האומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת מה"ט מצינו בפוסקים דעות חלוקות בזה והביאם א"ז הרב בהג"ה אהע"ז סי' קע"ח סעי' ט' לענין אם הבעל אומר שמאמין לדברי אשתו או לע"א יעוש"ה ועלינו לתור ולחפש במקור מוצא הדין ולערות עד היסוד בו ואח"כ יתברר ויתלבן הדין לפסק הלכה בעז"ה תמן תנינין בשילהי נדרים בראשונה הי' אומרים ג' נשים יוצאות מבעליהן האשה שאמרה טא"ל נאמנת כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיני' בא' ומקלקלת על בעלה האומרת טא"ל תביא ראי' לדברי' והקשה הר"ן שם כיון דמדינא האומרת טא"ל מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהי' ענ"ב האיך התירוה כיון דשוי' אחד"א וכי איסור שבה להיכן הלך ותי' דאע"ג דמדינא אסורה שרו רבנן ומבטלין מילתא דאוריתא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי' היתה ואחרים תירצו דמדינא אף למ"ר לא היתה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דכסיפא לה מילתא המנוה למ"ר, דאי לאו דקושטא קאמרה ל"ה מזלזלה נפשה ומכי חזו רבנן דא"ל ענ"ב אוקמוה אדינא ע"כ והנה לתי' ראשון בודאי בהוא אומר שראה שזינתה לא שייך לומר דמחמת תקנות ר"ג פקעו הקידושין למפרע דכבר כ' המוהרי"ק שורש פ"ח בפסק ר"מ קאפסלי דאין כח בתקנת ר"ג להפקיע קידושין וכן החליט בשו"ת מוהר"א מזרחי סי' י"ד אך לתי' הב' דמצד שורת הדין אפילו למ"ר א"נ כיון דמשועבדת לי' רק דחז"ל לאו להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי מזלזלא נפשה ומכי חזו רבנן דענ"ב אוקמוה אדינא וכונתו נראה כיון דמשעבדא לי' אינה נאמנת אפילו לגבי דידה לשוי' נפשה חד"א דהא דנאמן אדם לגבי נפשי' היא מטעם הודאת בע"ד וכבר אמרו בקידושין ד' ס"ה ע"ב דה"ט דבקידושין לא אמרינ' הודאת בע"ד כק' עדי' דמי משום דמחייב לאחריני יעו"ש ולהכי באשה שאמרה טא"ל אי נימא שתהי' נאמנת משום הודאת בע"ד בע"כ תחייב לאחריני שתפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ע"כ לא אמרי' בזה שאחד"א ולפ"ז י"ל שפיר דאחר חר"ג דאינו יכול לגרש בע"כ וכיון דאיכא צד חיוב לדידה שוב לא מהימן לשאחד"א כיון דמחייב לאחרינא ואדרבא אפילו למשנה ראשונה דהיא היתה נאמנת היינו משום דמזלזלא נפשה מסתמא אומרת אמת כמ"ש הר"ן משא"כ לגבי בעל דלא שייך טעמא דזלזול י"ל דאף לדינא דמ"ר אינו נאמן לאחר חדר"ג:

ואמנם לאחר העיון אמינא דיש לחלק הרבה בין אמירת האשה לאמירת הבעל שראה שזינתה והיא בשנעמוד מקודם על ביאור דברי הר"א ז"ל שהביאו בתוס' נדרים שם וז"ל התוס' א"ת טא"ל אמאי לא מהימנא הא שויתה אנפשה חד"א כדאמרינן פ' האומר היא אומרת קדשתני כו' היא אסורה בקרוביו ותי' הר"א דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדברי' אינה אסורה בו וקשה דאמרי' ביבמות דף פ"ד כל היכא דאיהו מוזהר היא מוזהרת כו' ע"כ והנלפע"ד בישוב דברי הר"א דלא ליסתרו מסוגיא מפורשת והיא דכבר הבאתי מה שתי' הר"ן על קושי' זו דכיון דמדינא היא נאמנת למ"ר לשוי' חד"א איסור שבה להיכן הלך ותי' דמעיקר הדין לא היתה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה דהיא משועבדת לו וביארנו כונתו דכיון דמחייבת לאחרינא באמירתה אינה נאמנת לשאחד"א בהודאתה ואמנם עדיין יש להתבונן לדעת כמה מחכמי הספרדים הביאם השעה"מ פ"ט מה' אישות דהך מילתא דשאחד"א היא לאו מטעם הודאת בע"ד ומדין נאמנות דבאמת גם לגבי דידי' לא מהימן רק דמדין נדרי אסור נגעו בה וכמי שאסר אותו חפץ ע"ע דמי יעו"ש ועיין בשו"ת מוהר"י באסון סוס"י פ' שהוליד מזה גבי חרש שרימז שאשתו זינתה דלהאי טעמא לא שייך ביה שאחד"א יעו"ש וא"כ קשה אמאי אינה נאמנת לומר טא"ל נהי דמשועבדת לגבי בעל ואגודה גבי' ואינה נאמנת לגבי דידיה מ"מ שפיר יכולה לאסור ע"ע וגם גבי קונם קיי"ל כן דבאומרת הנאת תשמישי עליך אינו חל דמשועבדת לי' אבל באומרת הנאת תשמישך עלי שפיר חל דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו עיי' יו"ד סי' רל"ד רל"ה ולכן נ"ל דהר"א סמך סברתו ותירוצו על דברי ר"ן ז"ל וזהו דקשי' לי' דאמאי לא מצית לשוי' אנפשא חד"א דנהי דאינה יכולה לאסור עצמה עליו מ"מ לגבי דידה שוי' אנפשה חד"א כנ"ל וע"ז עולה תירוצו יפה דהרי עיקר הטעם אע"ג דמשועבדת לגבי בעל אפ"ה יכולה לאסור ע"ע מטעם נדר היא משום דהוי כאמרה הנאת תשמישך עלי ופירושו דאינה אוסרת הנאת תשמישה על הבעל שאינה יכולה לאוסרו כיון דמשועבדת לי' אך דאוסרת א"ע בהנאת תשמישו עלי' וזה אינו בכלל איסור זה שאמרה שנטמאת דמעולם לא משכחת איסור זונה שתהא אסורה לינשא לכהן אם לא דיש איסור עליו דכל היכא דאיהו מוזהר היא מוזהרת וכיון דעליו א"א לתפוס איסור זה מחמת שהיא משועבדת לי' וממילא דליכא עלי' איסור זונה כל היכא דאיהו לא מוזהר וא"ש דברי הר"א ועולים לאחדים עם דברי הר"ן כי דברי שניהם צריכים אהדדי והם דברים אחדים עשוים באמת וישר:

ועתה פקח עיניך וראה מה נעמו בזה דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שגם הוא הקשה כקושי' התוס' והעתיק תי' הר"א וז"ל דזונה אינה מוזהרת לכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר היא מוזהרת כדאיתא ביבמות ד' פ"ד ע"כ וכל העובר ישתומם על דברי הרשב"א דהביא נורא לקיני' והכניס תוך דברי הר"א סוגיא דיבמות הסותרת לדבריו ולדברינו הנ"ל דבריו מבוארין היטב אף דודאי גם היא מוזהרת כל היכא דאיהו מוזהר מ"ע הואיל ולדידי' שרי' דלא מצית לאסור עצמה על הבעל לא שייך לאסור ע"ע ולשויא אנפשה חד"א דכל היכא שאיהו אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת וא"ש ומדיוק היטב ודו"ק בזה:

ואחר שביארנו כ"ז מעילא דבבעל שאומר שראה שזינתה אשתו אפילו לאחר חדר"ג נהי דעפ"י תקנת ר"ג גם הוא משועבד לה ואינו נאמן להפקיע עצמו משיעבודה מ"מ לענין לאסור ע"ע הוי כאומר הנאת תשמישך עלי דיכול לאסור אשתו עליו ולשוי' אנפשי' חד"א וכנ"ל:

ואמנם נראה דזהו רק באומר שראה בעצמו שזינתה אשתו אבל במאמין לדברי אשתו או לע"א שראה שזינתה אשתו בכה"ג בודאי דלא שייך לומר דשאחד"א דבכל הנך דאמרי' דשאחד"א היא רק היכא שבא לאסור עליו עפ"י ידיעתו וראיתו אבל כשהוא בא לאסור ע"ע דבר שאינו ידוע לו כי אם עפ"י אחרים אעפ"י שמאמין להם בכה"ג לא אמרינן דשוי' אחד"א כמ"ש הב"י אהע"ז סוס"י א"ז ועיי' שעה"מ פ"ט מה' אישות שהאריך בזה ולהכי אחר חדר"ג דאינו יכול לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד [ועובדא דהאי סמי' דפ' האומר דקא"ל שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה כבר פירשו הרי"ף ורא"ש דלאו מדינא קאמר אלא לצי"ש] ועפ"ז עמדתי על ביאור אא"ז הרב בהג"ה אהע"ז סי' קע"ח סעי"ט שהביא חילוקי דעות בזה"ז שיש חדר"ג לגרש בע"כ אי נאמן לומר שמאמין לדברי אשתו או לע"א ולא הביא הדין לענין אם אומר שראה בעצמו שזינתה אשתו ולדברינו ניחא דבכה"ג שהדבר ידוע לו בעצמו בודאי דאף לאחר חר"ג יכול לאסור אשתו עליו דהוי כאומר הנאת תשמישך עלי דחל הנדר אף שמשועבד לה וכנ"ל וא"ש וז"ב כשמש שוב מצאתי לא"ז הרמ"א ז"ל בתשובותיו סי' י"ב שכתב שם בהדי' לחלק דבראה שזינתה גרע טפי משום דלב יודע מכת נפשו וכ"כ אא"ז רש"ל בתשובותיו סי' ל"ג יעו"ש בשו"ת מוהר"י הלוי אחיו ורבו של הט"ז סי' ל"ט וסי' מ"א השיג עליהם והעלה להיפך וכבר ביררנו הדברי' לאשורן ת"ל:

ומצאתי סעד לזה דאפילו היכא דאינו יכול לגרשה שלא מדעתה מ"מ נאמן לאוסרה עליו מש"ס דכתובות ד"ט האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופרש"י משום דמצי נשאחד"א ופריך מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך כו' הוא אסור בקרובותי' ומשני מ"ד הכא מיקם הוא דלא קי"ל ופרש"י מתוך שפנוי הי' אינו בקי בפ"פ יעו"ש וכיון דאיירי הסוגי' בפנוי וזו אשתו הראשונה הא קיי"ל דאסור לגרש אשתו הראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר ועיי' אהע"ז סי' קי"ט בנושאי כלי הש"ע דאיכא איסורא לגרש בע"כ וכפינן לי' שלא לגרשה שלא מדעתה אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ קשיא אמאי נאמן לומר פ"פ מצאתי לשאחד"א ולהפקיע עצמו משיעבודה כיון דאינו רשאי לגרשה בע"כ. והיא הערה גדולה ואין לחלק דהתם הרי לדברי הבעל שע"פ מצא א"כ מעולם לא התחיל השיעבוד כלל ז"א דהתם ג"כ הא עכ"פ נשתעבד משעת הקידושין וכבר האריך בזה בשו"ת מוהרי"ט ח"א סי' צ"ב דגם בארוסה הוי אגידה בי' ולא מצי שוי' חד"א עיי"ש וע"כ דמכאן ראי' ברורה דאפילו היכא דאסור לגרש בע"כ מ"מ יכול לאוסרה עליו דהיכא שבא לאסור אשתו עליו הו' לי' כאומר הנאת תשמישך עלי במהני ומש"ה הוא דמהימן ומצי לשוי' אחד"א וכנ"ל ודו"ק:

ועפ"י דברינו נשכיל ליישב דברי הרי"ף ז"ל שם שכתב דהיינו טעמא דאין מתירין משום ספק לאו תחתיו וספק מ"ע דמ"ע פתחה סתום ותמהו עליו דהא בש"ס שם מייתי ראיה ודנאמן לאוסרה ממתני' דבתולה נישאת ליום ד' שאם היה לו טענות בתולי' משכים לב"ד מאי לאו דקטען טענת פ"פ ומשני לא דקטען טענות דמים ולדברי הרי"ף תקשה דהא בטענת דמים שפיר איכא ס"ס דמ"ע יעו"ש ולדברינו יש ליישב והיא בשנקדי' עה שהקשה בשיט' מקובצת שם אהא דפריך הש"ס והא ס"ס היא הא כל ס' טומאה מסוטה גמרינן ובטומאה קיי"ל כל ספק וס"ס שאתה יכול להרבות ברה"י טמא וא"כ ה"נ אף דיש ס"ס מ"מ תהי' אסור' ובתירוצו שם יש להקשות הרבה ומבואר אצלינו במק"א ואמנם למה שכתבנו אין כאן קושי' דאין הענין דומה כלל לאיסור סוטה דהא מה דמצי לאוסרה עליו בטענת פ"פ לאו מתורת נאמנות והודעת בע"ד הוא דבאמת גם לגבי דידי' לא מהימן לשוי' כזונה וסוטה וגם לא מצי לאסור עצמו עליה להפקיע שיעבודה מעליו ולא רביע עליה שום איסור זונה כלל רק דע"ע יכול לאסור כדין האומר הנאת תשמישך עלי ומדין נדר קאתינן עלה וכמי שאסר ע"ע דבר המותר דמי וכנ"ל וא"כ כיון דיש כאן ס"ס דמהני בבל איסורין שוב שפיר לא אסר ע"ע כלל וענין סוטה לא שייך בזה כלל לומר דלא מהני בי' ס"ס כמו בס"ס ברה"י דהרי אשה זו לא נאסרה בו כלל כיון דמשועבד לה ולא רביע עליה שום איסור זונה רק דהוא אומר פ"פ מצאתי ומצי לאוסרה ע"ע מדין נדר ולשוי' אנפשי' חד"א אבל פשיטא דלא הוי רק כשאר איסורין וא"כ כשיש כאן ס"ס אף הבעל מותר בה דלא אסר אותה עליו כלל משום דבשאר איסורין מהני ס"ס וא"ש קושי' הש"מ והבן:

ומעתה ניחא גם דברי הרי"ף הנ"ל ממה דמוקי למתניתין דבתולה נישאת כו' דאיירי בטענת דמים וקשי' דהא הוי ס"ס דמ"ע ולדברינו א"ש דבאמת גם ס"ס ל"מ דכל ס"ס ברה"י טמא רק כיון דאינה אסורה עליו רק מדין שאחד"א וכמי שאוסר עליו דבר בנדר שפיר מהני ס"ס כנ"ל וזהו שייך בטוען פ"פ מצאתי דאינו נאמן רק מטעם שאד"א אבל לפי מה דמסיק לא דקטען טענת דמים דהיא טענה ברורה דהרי אנן עדים בדבר מדאין סדינו מלוכלך בדם ומהימן אפילו בלא טעם שאחד"א וממילא דלא מהני ס"ס כלל בקושי' הש"מ הנ"ל ודו"ק היטב בזה:

וממוצא הדברים הנ"ל נוכל למצוא ג"כ ע"ד הפלפול ישוב לקושית מר זקיני הגאון האמתי ז"ל בספרו בית יעקב על מס' כתובות שהקשה בשמעתתא דפ"פ על הרמב"ם ז"ל שפסק פ"ג מה' נערה בתולה במש"ר וגירשה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ותמה עליו דהא מוש"ר היינו שאומר לא מצאתי לבתך בתולים וקיי"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עציו ומוקי לה בא"כ וא"כ אמאי פסק דלוקה כיון דמחויב לגרשה משום דשוי' אחד"ע ואפי' עדים מכחישים לא מהני להתירה והכי בדין אנו כופין אותו לגרשה יעו"ש דפח"ח ולהנ"ל א"ש דכבר כתבתי דהא דנאמן לשוי' אחד"א היא משום דלאוסרה עליו הוי כקונם הנאת תשמישך עלי דחל הנדר אף דמשועבד לה וכנ"ל והנה בש"ס דמכות ד' ט"ז פריך למ"ד ביטלו ולא ביטלו גבי אונס איך משכחת לה ומוקי כגון שהדירה עד"ר ופרש"י שמצא בה עון שאסורה לו והדירה עד"ר והיינו דאי כשלא מצא לה עון לא חל הנדר באונס כיון דלא מצי לגרשה ובתוס' מיאנו בפירושו דהא שפיר חל הנדר כגון דאמר קונם תשמישך עלי וראיתי לרבים מתרצים דבאונס לא חל הקונם להפקיע המצוה המוטלת עליו ואע"ג דנדרים חלין על דבר מצוה היינו לבטל מעשה אבל על מצות ל"ת כגון נבילה אינו חל בין בביטולו בין בקיומו כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' רט"ו סעי' ה' וא"כ לא חל הנדר לעבור על לאו דולא יוכל לשלחה כו' דכיון דאינו מחזירם ממילא דהוא בלאו דולא יוכל לשלחה ולכן מוכרח רש"י לפרש שמצא עון וכן פסק להדי' בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ס"ח דבאונס כיון דמחויב לכנסה ואינו יכול להוציאה אינו חל הנדר אפילו באומר הנאת תשמישך עלי יעו"ש כי דבריו מעורבבים קצת ועיי' בשיטה מקובצת ר"פ המדיר מה שהביא שם בשם גאון בזה"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשועבד לה אין הנדר חל עליו וכ"ש מי שנדר בדבר מצוה שנתחייב בה כו' ועמד על דבריו אא"ז הגאון בספרו בית יעקב בהו"ת לר"פ המדיר והרחיב בביאורו יעו"ש דפח"ח ועיי' בב"י יו"ד סי' רך"ח מה שהביא שם בשם שו"ת הר"ן ובתשובת מוהראנ"ח ח"ב סי' ס' ויש אתי אריכות דברים בזה ואכ"מ ומעתה שפיר פסק רבינו ז"ל במוציא ש"ר ועבר וגירשה דאם כהן הוא לוקה דהא הטעם דנאמן לאוסרה היא משום דשוי' אנפשי' חד"א היא מדין נדר והוי כקונם הנאת תשמישך עלי כנ"ל וזה לא יתכן במוציא ש"ר דאף אם הדירה אינו חל הנדר לבטל הלאו דולא יוכל לשלחה כנ"ל וכיון דאינו מחויב לגרשה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאם עבר וגירשה לוקה ודו"ק היטב:

נחזור לעניננו דבאומר שראה שזינתה אשתו נאמן לשוי' אנפשי' חד"א אפילו לאחר חדר"ג ומלבד כ"ז לא ננעלו שערי החילוקים בין נאמנות האשה לנאמנות הבעל דבשלמא באומרת טא"ל נשתעבדה ע"ז משום דכל זמן שלא ידע הבעל שנטמאה אף אם יהי' הדבר אמת מ"מ התורה התירה לו שהתורה לא אסרה על הבעל היכא שאינו יודע אלא בקינוי וסתירה אבל באיש הא אי אמת הדבר שזינתה לא תיקן רגמ"ה וכל השיעבוד אינו אלא עפ"י תקנת ר"ג והאיך יהיה משועבד באיסורא וכעין זה תמה אא"ז רש"ל בתשובה וביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח עייש"ה ועוד יש לחלק עפ"י מ"ש הרשב"א פ"ז דגיטין בסוגיא דנתינה בע"כ הא דבגט נתינה בע"כ שמי' נתינה שאין בעלה קנוי לה אלא שיש לה שיעבוד על בעלה בעוד שהיא תחתיו מש"ה יכול לגרשה דהוי כפריעת בע"ח אבל בהיפך באומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז דהיה רצונה ע"י נתינה בע"כ להפקיע עצמה ממה שהיא קנוי' לו וקנינו היא מש"ה לא הוי נתינה עייש"ה והנה אפילו לאחר חדר"ג דאסור לגרשה בע"כ מ"מ אי עבר וגירשה בע"כ ודאי דמוגרשת כמו דפסקינן בש"ע אהע"ז סי' קי"ט ועיי' בס' בית מאיר בשו"ת שבסוף הס' שהאריך בד"ז ולא אמרינן דמכח התקנה הוא ג"כ קנין שלה ואינו יכול להפקיע קנינה ע"י נתינה בע"כ וע"כ דמ"מ לא נעשה הוא קנין שלה אלא דיש עליו איסור חרם שלא לגרש בע"כ וא"כ אין אנו יכולין ללמוד ולדמות דין האומר שאשתו זינתה לאומרת טא"ל לגבי שחד"א בתר חדר"ג די"ל דוקא אצלה שקנוי' לבעלה אינה נאמנת להפקיע עצמה ממנו שהיא קנוי' לו משא"כ הבעל דאינו קנוי לה י"ל דאמרינן גבי' שחד"א ומהימן לסלק השיעבוד מעליו והיא סברא ישרה:

ועוד אמינא דבר חדש דבנ"ד ודאי נאמן במאמרו שראה שזינתה והיא למה שהכריעו האחרונים וגם אנכי כבר מילתי אמורה בזה בתשובה אחת דאנוסה לכהן דאסורה עליו משום זונה לא מיחשב דבר שבערוה וע"א נאמן בה לפוסלה לכהונה והוציאו זה מדברי הרמב"ם ז"ל פט"ז מה' סנהדרין שפסק בא ע"א וא' זונה היא אשה זו כו' אם בא עלי' כהן אח"כ לוקה מפני שהאיסור הוחזק בע"א והאיך נתחזק והא אין דשב"ע פחות משני' וע"כ דאיסור זונה לא מיקרי דשב"ע ועיין בזה בס' ש"ש שמעתתא ו' פט"ו יעו"ש והנה לפ"ז יש להתבונן במתני' דלמשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טא"ל וכ' הר"ן הטעם דשורת הדין גם למ"ר לא היתה נאמנת כיון דמשועבדת לי' רק דחז"ל ראו להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי מזלזלא נפשה ומכי חזו רבנן דענ"ב אוקמוה אדינא יעו"ש ואמנם דבריו לא יתכנו רק באשת ישראל שזינתה ברצון דאסורה לו משום סוטה ואינה נאסרה לבעלה רק עפ"י שני' דאין דשב"ע פחות מב' רק דמדין שחד"א נאסרה ולהכי היכא דמשועבדת לו לא מצית לשו י' חד"א ולהפקיע עצמה מבעלה וכמו שביארנו לעיל אבל במקום דהתורה האמינה אותה כגון בא"כ ובאונס דבאיסור זונה גם ע"א נאמן וכל מקום שהאמינה התורה ע"א באיסורין האשה כאיש עיי' בש"מ למס' כתובות ד' ע"ב ובש"ע יו"ד סי' קך"ז ובש"ע או"ח סי' תל"ז בזה וא"כ לא שייך טעמא דמשעבד, לי' כלל ולפ"ז קשה למה דמוקי בנדרים שם למתני' דטא"ל בא"כ ובאונס דיש לה כתובה יעו"ש וכיון דמדאורייתא נאמנת בזה להפקיע עצמה מבעלה בטענה זו הדק"ל דהאיך יכלו משום חשש דענ"ב לגרע נאמנות דידה דהוי מדינא ומכח קושי' זו נראה להכריח שיטת הרבה מהראשונים שהביא בש"מ כתובות שם שאין האשה נאמנת כלל באיסורי של תורה אלא על איסור נדה בלבד דכתי' וספרה לה יעו"ש ולהכי גם לענין זונה לכהן נהי דלא הוי רק איסור בלבד מ"מ אין להאמין לאשה רק מטעם שחד"א והיכא דמשעבדא לי' לא מצית לשוי' חד"א וא"ש ויצא לנו מזה דבכהן שראה שזינתה אשתו באונס אפילו לאחר חדר"ג מ"מ נאמן דנהי דלא שייך לומר דשוי' חד"א מ"מ נאמן בזה מתורת עדות כדין ע"א נאמן באיסורין ודו"ק:

ומעתה בנ"ד באיש פלוני וכהן הוא שראה בעצמו שזינתה אשתו והיא אומרת שנאנסה ונאסרה לו משום זונה (ובאמת לא ביאר היטב בהגב"ע האיך הי' באונס ולמה שפסק הרמב"ם כל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה ועיי' טור אהע"ז סי' קע"ז ואמנם מדברי הרמב"ן בפירושו על התורה פ' תצא בפ' נערה המאורשה בפסוק אשר לא צעקה נראה מדבריו שם דאפילו בעיר ולא צעקה משכחת דאנוסה נחשבת יעוש"ה ודכירנא כי ראיתי בשו"ת נו"ב מהדו"ת חאע"ז שמביא דעת הרמב"ן ופוסק כן להלכה וכמדומה לי כי היא בסי' ד"א וכעת אין ספרו תח"י לעיין בו) בודאי דמהימן ואסורה עליו מדינא לדעת כל הפוסקים ומצאתי לאחד גדול מדבר שארי הגאון בנו"ב חאו"ח סי' ל"ה שנו"נ טובא בדין מי שיודע בא"א שזינתה תחת בעלה אי מחויב להודיע להבעל להפרישו מאיסור ופלפל שם אי שייך בזה ענין גדול כבוד הבריות ולא זכר כלל מדיעות אלו אם יכול להאמין להעד בזה"ז דאיכא חדר"ג ולדעת השוברין דכופין אותו לדור עמה אין תועלת בהודעתו כלל. ונראה דמיפשט פשיטא לי' להגאון ז"ל דנאמן לאסור על עצמו ובאמת כשנבא למנין רבו האוסרים על המתירין בזה ומכ"ש באומר שראה בעצמו שזינתה אשתו לא ראיתי לשום ראשון ואחרון שיתיר בזה כ"א הר"ש במרדכי פ' האומר ומחלוקותו בצדו ובשו"ת רשב"א הביאו הב"י סוס"י קט"ו כתב דאפילו באומר שראה באשתו רק דברים שמראין שזינתה דכל כה"ג לא תיקן רגמ"ה וגם במידות חסידות לא תיקן ר"ג יעוש"ה וא"כ בנ"ד דהבעל עומד וצווח שראה בעצמו שזינתה ונאסרה עליו בודאי דמדינא החיוב לגרשה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

ועתה נבא לידון מצד הודאת האשה מלבד אמירת הבעל שהרי האשה עצמה אמרה אמת הדבר אך שהיה באונס והיא לא ידעה שמחמת שבעלה כהן אסורה לו אפי' באונס והנה בתשובתי ע"י הציר תמכתי יתידותי על פסקי המוהרי"א בסי' רך"ב והובא בהגהות רמ"א סי' קט"ו סעי' ו' דהא דאין אשה נאמנת לומר טא"ל לאסור עצמה לבעלה דשמא ענ"ב היא רק היכא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגל"ד נאמנ' ואין לך רגלים לדבר טובא יותר מנ"ד שהאש' היא מופקרת לזנות כיון שילד' תוך ו' חדשים אחר הנשואין ומזה נודע בבירור שהי' הרה לזנונים וגם הועד עלי' בפני ב"ד שראו בה כמה עניני פריצות ולכן יש לאסרה מצד אמירתה לבד אף בלתי הגדת הבעל (ולא נכחד ממני דיש לחלק דבעינן רגל"ד על אותו זמן שהודית דוקא אבל אם ראו בה דברים מכוערים בפעם אחרת לא מיקרי רגל"ד אבל משמעות לשון הש"ע מורה דאף אם הרגל"ד אינו על הזנות דהשתא מ"מ כיון דראו בה דברים מכוערים באיזו זמן שיהיה כבר אבדה חזקת כשרותה ולא אמרינן ענ"ב רק תולין הקלקלה במקולקל וכן מבואר בפוסקים) והנה המוהרי"א הוציא דינו מדברי התוס' דפ' אעפ"י דס"ג ע"ב ד"ה אבל שכ"שם דהנהו עובדי דמייתי הש"ס שילהי נדרים לא מיירי באומרת טמאה אני לך דאי באומרת טא"ל אין להתירה מטעם דארכוסי הוי מורכס כיון דשויתי' נפשה חד"א ואמאי לא קשי' להו כן אמתני' בהא דאמרינן דלמשנה אחרונה הביא ראי' לדברי' הא שחד"א וע"כ דבהנהו עובדי דהוי רגל"ד קשי' להו דלהמנוה וכן מוכרח מתוס' יבמות ד' ך"ד דאלולי טעמא דמירכס הוי אסורה דלא שייך ענ"ב משום רגל"ד יעוש"ה וראיתי לש"ב הגאון בשו"ת נו"ב חאע"ז סי' ע' השיג עליו ופירש דברי התוס' לאו משום רגל"ד אך משום דשאחד"א מהימנא הא דלא הקשו כן על מתני' דנדרים משום דס"ל כתי' הר"א בנדרים שם דזונה אינה מוזהרת לכהן ולכן לא הקשו רק על הנהו עובדי דמיירי ברצון ובאשת ישראל דגם היא מוזהרת משום דהוי לאו השוה בכל ולזה שפיר ק"ל דהא שחד"א והאריך בזה דאין ראי' כלל דמהימנא ברגל"ד יעו"ש והנה בראשית ההשקפה קיימתי לדבריו מסברא דנפשאי וישבתי עפ"ז דברי הרא"ש פ"ב דיבמות שם שכ' בהך עובדי דשילהי נדרים דע"כ מיירי באומרת טא"ל ואל תתמה האיך מתירין אותה לבעלה הא שאחד"א כו' וי"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות ועכ"ב כו' וכה"ג אמרינן התם באומרת טא"ל אר"ש אוכלת בתרומה נכו' והדברים תמוהים דע"כ מדלא קשי' לי' להרא"ש על מתני' דטא"ל ומא דשחד"א היינו משום דבמתני' ליכא רגל"ד וא"כ מאי מייתי ראי' מהא דר"ש דקאי אמתני' וכבר עמדו עליו בזה ולהנ"ל ניחא דבמתני' לא קשי' לי' כלל דלשוי' חד"א משום דזונה אינה מוזהרת לינשא לכהן דהיא אינה מוזהרת עליו אבל מדר"ש דקאמר אוכלת בתרומה שפיר קשה לי' דהא לגבי תרועה שוי' נפשה חד"א וכמו שהקשו שם בתוס' נדרים באמת על הי' הר"א מדברי ר"ש וא"ש ומכוונין היטב דברי הרא"ש ודו"ק:

ובאמת יש לחלק עוד באופני' שונים בין א"כ לאשת ישראל לענין הנאמנות בטא"ל אולם כ"ז איננו שוה לי לחלק ולומר דדברי הר"א אינם אמורים כי אם בא"כ אבל בא"י תהי' נאמנת להפקיע עצמה מבעלה באומרת טא"ל שהרי הסוגיא במקומה סותרות ד"ז דפריך שם אמתני' דאומרת טא"ל יוצאת ונוטלת כתובה במאי עסקינן אילימא בא"י אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' והשתא אמאי לא פריך אי ברצון אמאי חזרו לומר אינה נאמנת דאכתי אמאי לא תהי' נאמנת לשחד"א בזנות דרצון דהרי בזה גם היא מוזהרת ואולם לפע"ד כראה כונה אחרת בדברי הר"א ז"ל ומצאת שכבר קדמני בזה הגאון מוהר"י ז"ל בס' בני אהובה והיא דבלא"ה יש להתבונן בדברי הר"א דהרי אף בא"כ לא תי' כלום דהא אמרינן ביבמות ד' נ"ו ע"ב דא"כ שנאנסה היא בכלל איסור לא יוכל לקחתה אחר אשר הוטמאה וא"כ יש בה לאו דטומאה ובזו ודאי דגם היא מוזהרת כשאר לאוין הנאמרים בתורה ור"א לא אמרה אלא באיסור זונה אבל לא באיסור טומאה וא"כ לדברי, נאסרת בו ושחד"א משום טומאה והיא הרגש עצום ועיי' בשו"ת א"ז ס"צ ז"ל סי' ק"ן מ"ש בזה ולכן נראה דדברי הר"א סובבים הולכין על תי' הר"ן ז"ל שתי' לקושיא זו דאיסור שבה להיכן הלך וז"ל ולדידי לא קשה לי דכי היכא דאמרינן בכמה דוכתי' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיני' ה"נ כל שא' לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקידושין מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי' היתה כו' אלא שלפ"ז יצטרך לומר דכי אמרי' הכי דוקא באומרת טא"ל שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באו' טא"ל שנאנסתי מנתין ומממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע ע"כ ולפ"ז י"ל דגם הר"א ס"ל תי' זה רק דעיקר מה דקשי' לי' תיא דבאומרת נבעלתי ביאה הפוסלת לכהונה אף בנבעלה כשהיא פנוי' מאי איכא למימר ומה מהני בזה ביטול הקידושין וכקושי' הר"ן וע"ז עולה תי' הר"א שפיר דזונה אינה מוזהרת לכהן דאיסור טומאה ליכא משום דהפקיעו לקידושין מיני' ולא נשאר שום איסור שתהי' נאסרת אלא מצד דאפילו פנוי' אם נבעלה לפסול לה פסולה לכהונה ואיסור זה אינה אסורה בו ולא שייך לומר דשאחד"א ומעתה תי' הר"א והר"ן יחדיו יתלכדו דבאשת ישראל אם אמרה שזינתה ברצון וכס"ד דהש"ס בלא"ה מותרת משום דכל המקדש כו' ואז הוי כמו פנוי', ובא"כ שאומרת שנבעלה לפסול לה דאכתי יש איסור זונה אפ"ה ליכא איסור דשחד"א וא"ש דברי הר"א בצירוף תי' הר"ן ומה שחסר זה גילה זה:

ועפ"ז אמרתי ליישב מילתא דקשאי בה זה כמה שנים על דברי הנ"א מגמרא ערוכה ביבמות ד' פ"ח דפריך שם בהא דתני' בברייתא עניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אלימי' דלא ניסת לא' מעידי' ולא קאמרה ברי לי צריך לומר דדפנו אלא לאו דניסת לא' מעידי' וקאמרה ברי לי וקתני דפנו והרי התם ע"כ מיירי באופן דלישראל ליכא איסור א"א וכדפי' רש"י שם כגון דבאו עדי' אח"כ שהי' חי באותו שעה ועכשיו מת וליכא רק משום איסור זונה לכהן יעו"ש ולפ"ז קשה על דברי הר"א הנ"ל אמאי איצטריך תלמודא לומר דמיירי באומרת ברי לי דאי לא"ה היא גופא בא"ת קיימא ולשיטת הר"א כיון דניסת לא"מ והבא עלי' איננו בא"ת ל"ל שתאמר היא ברי לי דהא אנוסה לכהן אינה מוזהרת עליו כלל והרבה יגעתי מאז ליישב קושי' זו וזה לא כביר הודיעני אחי האברך החריף מו"ה יעקב ש"ן (שהוא כעת הרב הגדול אבד"ק ווילקאטש) שמצא קושי' זו בשו"ת נו"ב מהדו"ת ואין החלק ההוא ת"י לעיין בו אמנם להנ"ל א"ש היטב ולק"מ דבאמת אנוסה לכהן דהוא באיסור טומאה בודאי דגם היא מוזהרת והר"א לא אמרה רק באומרת טא"ל שנאנסתי מנתין או ממזר דהפקיעו רבנן לקידושין ולא נשאר שום איסור אלא מצד דאפילו פנוי' אם נבעלה לפסול אסורה לכהן ובאיסור זה אינה מוזהרת עליו וא"ש ודו"ק היטב בכ"ז:

העולה מדברינו הנ"ל דאפילו לתי' הר"א מ"מ מודה דהאי דינא דמשנה אחרונה דהאומרת טא"ל אינה נאמנת היינו אפילו בא"י וכמו שביארנו לעיל ומעתה א"א להעמיס בכונת התוס' דכתובות במה שכ' דבאו' טא"ל ל"מ מירכס דהיא משום דשחד"א כמו שעלה בדעת הנו"ב ז"ל וכן ראיתי לא"ז בחידושי מוהרש"א שם שעמד ג"כ על מה דלא הקשו ממתני' דנדרים וכ' דאין סברא לחלק בין כהן לישראל וע"כ כפי' המוהרי"א דהיא משום דהוי רגל"ד והיכא דאיכא רגלי' לדבר מהימנא לומר טא"ל ודין זה ברור ומוכרח.

ואמנם מה שאני מסתפק אי שייך דין זה גם בא"כ שאומרת נאנסה ויש רגל"ד אי אסורה לבעלה או לא ומה שהביאני לידי ספק זה היא משום דד"ז דטא"ל שאינה נאמנת הביאו המחבר בשני מקומות הא' בסי' ו' סעי"ב באשת כהן שא' נאנסה אינה נאמנת דשמא ענ"ב והשני בסי' קט"ו באומרת שזינתה ברצון ושם הגיה א"ז הרמ"א ד"ז דברגל"ד נאמנת ומדלא כתבו בס' ו' נראה דעתו דבא"כ לא שייך ד"ז וטעמא דמילתא אפשר לומר דהא נהי דבאיכא רגל"ד ל"ח שמא ענ"ב מ"מ הרי כבר כ' הר"ן דאפילו למשנה ראשונה דל"ח שמא ענ"ב מ"מ לא היתה נאמנת מדינא להפקיע עצמה מבעלה אלא משום דהא מילתא דטא"ל כסיפא לה תיקנו במ"ר להמנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי מזלזלא נפשה למימר סכי יעו"ש וזה הטעם לא שייך בא"כ שאומרת נאנסה דאין לה זלזול בזה כיון שנאנסה וקרקע עולם היא וע"כ צ"ל דבעיקר התקנה לא פלוג חז"ל בתקנתן וכיון שראו חז"ל למ"ר להאמינה באומרת טא"ל ממילא אפילו במקום דלא שייך הטעם לא גרעו המנותה ולהכי אע"ג דמיירי מתני' בא"כ ובאונס מ"מ היא אסורה למ"ר אבל משנה אחרונה שראו חז"ל דמשקרת מחמת שענ"ב ועקרו הנאמנות דידה ואוקמוה אדינא ממילא דאפילו באיכא רגל"ד אף דבזה ליכא למיחש לשמא ענ"ב וחזר הדין כמשנה ראשונה להאמינה מ"מ בא"כ שאומרת נאנסה דליכא להחזיקה דקושטא קאמרה כיון דלא שייך טעמא דזלזול אפשר דאינה נאמנת וכאשר פשפשתי בזה מצאתי בס' עצי ארזים סי' ו' שגם הוא מסופק בד"ז והכריע שם מסברא אחרת דד"ז דרגל"ד לא שייך בא"כ שנאנסה המעיין ידרשנו משם:

ואחר הוצעה זו אמינא ליישב היטב דברי הרי"ף ז"ל בשמעתתא דפ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו וכ' עלה הרי"ף ז"ל וה"מ בא"כ פי' דליכא אלא חד ספיקא ס' תחתיו כו' ולא מצית לומר את"ל תחתיו ס' מ"ע כו' דמ"ע פתחה סתום א"נ בא"י וכגון דקיבל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג"ש כו' ויל"ד טובא בדברי הרי"ף ז"ל דהפסיק בין הפרקים וכ' הך קושיא ופירוקא אחר אקומתא דמוקי לה בא"כ ובתר הכי הביא לאידך אקומתא דאי נמי בא"י ואמאי לא קמותיב הך קושי' דהו' ס"ס דמ"ע לשני התירוצי' ולהנ"ל יתבאר היטב דהנה בתוס' תירצו דס' מ"ע לא הוי ס' כלל דאם איתא דמוכ"ע הי' היתה טוענת ומדלא טענה אין להסתפק בכך וראיתי לשארי הגאון בס' הפלאה זיל שהקשה ע"ז דהאיך נאסור אותה מחמת דלא טענה דשמא היא רוצית לאסור עצמה על בעלה וקיי"ל דהאומרת טא"ל אינה נאמנת שמא ענ"ב ותי' דביש רגלים לדבר נאמנת והכא כיון דמצא פ"פ מיקרי רגל"ד יעו"ש ואמנם זה לא יתכן רק באשת ישראל דאסורה היכא דאיכא רגל"ד משא"כ בא"כ דאפילו באיכא רגל"ד אינה נאמנת משום דאין לה זלזול במה דנאסרה לבעלה כהן וכנ"ל ממילא דאין לאסור אותה מחמת זה דלא טוענת דמוכ"ע היא וכנ"ל ולפ"ז י"ל דבאמת גם הרי"ף ס"ל להאי תירוצא דכל מוכ"ע לא חשיב ספק כלל מדלא טענה ולכן לא הקשה כלל להך אקומתא דמוקי בא"י אבל בא"כ שפיר מותיב דהוי ס"ס דמוכ"ע דבזה אין לאוסרה מדלא טענה דשמא ענ"ב ואע"ג דהוי רגל"ד מ"מ לא נאסרה בא"כ וכנ"ל ולזה הוכרח לתרץ דמוכ"ע פתחה סתום וא"ש ומדוקדק היטב:

ובזה אזדא ג"כ קושית הר"ן על תי' הרי"ף עמה דמוקי למתני' דבתולה נשאת כו' דמיירי בטענת דמים וקשה דהא בטענת דמים שפיר הוי ס"ס דמוכ"ע וכבר כתבתי לעיל ליישב דברי הרי"ף ולהנ"ל ג"כ ניחא די"ל דעיקר תקנתא דמתני' בתולה נישאת ליום ד' מצי לאוקמי בא"י פחותה מבת ג"ש דבזה בלא"ה אין להתירה מחמת ס"ס דמוכ"ע מדלא טוענת כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב:

העולה מדברינו לעובדא דידן אעפ"י שאומרת בעצמה שזינתה רק שאמרה שהי' באונס והבעל הוא כהן מ"מ לא נאסרה עליו בזה אע"ג דבנ"ד הוי רגל"ד טובא מ"מ כבר ביארנו דבא"כ לא מהני רגל"ד:

והן ראיתי במכתב קודש ששלח כת"ר אלי מהרב הגדול בתורה ובחסידות מוהר"מ נ"י האבד"ק האלשיץ שצידד בנ"ד להאמינה מצד הודאתה דלא שייך לומר ענ"ב כיון דהיא מתנצלת בפני הב"ד שהי' באונס שסוברת דבטענת אונס תציל עצמה למצוא היתר לדור עם בעלה הרי לעיני הב"ד שאין רצונה להתגרש מבעלה ולא שייך לומר דענ"ב ושוב הביא בשם ש"ב הגאון בשו"ת נו"ב סי' ע' דאפילו במקום דלא שייך הטעם דענ"ב מ"מ תק"ס היא ולא פלוג דהא מדינא גם למשנה ראשונה לא היתה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה רק שחשו במ"ר דמ"מ שמא קושטא קאמרה וע"כ לפי משנה אחרונה דהעמידו דבריהם על ד"ת ובטלו התקנה ממילא דאפי' היכא דלא שייך הטעם דענ"ב ע"מ לא מהימנא יעו"ש ולפעד"נ להביא ראי' לזה מש"ס דקידושין ד' י"ב ההוא גברא דקידש באבני כוחלא וקא' ר"ח אי לית בי' ש"פ ל"ה קידושין א"ל אימי' והא האי יומא דקידשה הוי בי' ש"פ א' לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא לאו היינו דיהודית דביתהו דר"ח כו' א"ל אמרה לי אם קיבל בך אביך קידושין כי זוטרית א"ל לאו כל כמינך דאימך דאסרת לך עלואי יעו"ש והקשה בתוס' כי"ד דאמאי לא מהימנא לשוי' חד"א ותי' כיון דאגידא בי' ומשעבדא לא מהימנא עיי"ש והרי בהך דיהודית ליכא למיחש לשמא ענ"ב שהרי אומרת כי קיבל בה אביה קידושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא"כ לפי דבריה הרי היא אסורה לכל אדם ומאי שמא ענ"ב איכא למיחש גם בההוא דקידש באבני כוחלא ודאי דלא שייך טעמא דענ"ב כיון שאמו אמרה כן לא שייך לומר דאמו ענ"ב דאין אדם חוטא ולא לו אלא ודאי מוכח דבכל מקום אינה נאמנת להפקיע עצמה משיעבודו אפילו היכא דלא שייך טעמא דענ"ב כמ"ש בשו"ת נו"ב הנ"ל:

ועפ"ז ניחא הא דמייתי ר"ח מההי' דיהודית ואמאי לא מייתי ממתני' מפורשת דשילהי נדרים דאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה לפי מ"א והוא הרגש עצום ולהנ"ל ניחא דממתני' דנדרים לא מצי להוכיח די"ל דדוקא היכא דאיכא למיחש שמא ענ"ב היא דאינה נאמנת להכי מייתי מהא דיהודית דמשם מוכח דאפילו היכא דליכא למיחש לשמא ענ"ב נעקרה התקנה הראשונה לגמרי ואוקמוה אד"ת כנ"ל וא"ש ודו"ק שוב מצאתי להרב שעה"מ פ"ט מה' אישות שדרך ג"כ בד"ז וראיתי בשו"ת ב"ח הישינות שכתב דלא שייך לומר ענ"ב בהודית בפני ב"ד ובדרך תשובה וגם בעובדא דידן הי' כן אמנם באמת אין להעמיד יסוד ע"ז שאין לו מקור בש"ס ופוסקים ראשונים ובאמת י"ל דכל אלה עשתה בעבור הרעימה וכן ראיתי לש"ב הגאון בשו"ת נו"ב סי' ע"א שכ' בפשיטות דגם בתודית בחליה דרך וידוי י"ל דמערמה לומר דרך וידוי ובלא"ה כבר ביארנו דאפילו היכא דליכא למיחש דענ"ב ג"כ לא מהימנא להפקיע עצמה משיעבוד בעלה דבכ"מ אוקמוה אדינא ולכן מצד הודאתה לבד אין מקום לאוסרה מצד הדין:

ואמנם בנ"ד שהאשה אומרת שאמת הדבר שנאנסה וגם הוא אומר שראה המעשה בזה היטב אשר דיבר ידידנו הרב מהאלשיץ נ"י דבכה"ג לכל הדיעות אסורה עליו דכיון שעפ"י דיבור שלה כבר נפטר הוא משיעבודה וא"כ ממילא דהבעל נאמן לאסור אותה עליו אפילו לאחר חדר"ג או כיון שעפ"י הבעל נפטרת היא ממילא דהאשה נאמנת לאסור עצמה לפי שיטת הר"ן ומה שהביא הרמ"א בסי' קע"ח דעות מזה אי נאמן הבעל לומר שמאמין לדברי' אחר חר"ג היא רק כשהאשה חוזרת מדבריה ואומרת ששקר דיברה כמ"ש בעצמו שם דאי לא"ה א"כ גם היא רוצית שתתגרש וכיון ששניהם רוצים בגירושין מאי חרגמ"ה איכא הכא וכ"כ להדי' בהגמ"ר פ' האומר סי' תקמ"ז ואא"ז היש"ש פ"ב דיבמות סי' ח"י דהיכא דהאשה אומרת טמאה אני ועומדת בדיבורה והוא מאמין לה ומאמת דבריה לית דין צריך בשש דאסורה אף בזה"ז דמשנה אחרונה נתקנה לטובת הבעל וחר"ג לטובת האשה וכיון ששניהם מעידין ומאמתין הדבר פשיטא דלא גרע מאומר הבעל א"א בתק"ח דשומעין לו עיי"ש ולא אכחד תחת לשוני מה שראיתי בדרך העברה ע"ד הרה"ג אבד"ק האלשיץ נ"י שגיאה בדבריו שכתב דלטעם הא' שב' הר"ן דלהכי אינה נאמנת לומר טא"ל משום דאפקעינהו לקידושין מיני' א"כ אם הבעל מאמין לדברי' מכ"ש באומר שראה בעצמו המעשה ודאי דנאמן אפילו לאחר חדר"ג דכיון דקידושין אין כאן שוב לא שייך החדר"ג ובמח"כ לא עמד על כונת הר"ן בזה דאטו התי' דאפקעינהו רבנן לקידושין היינו דאפקעינהו לקידושין מעיקרא ולא הוי א"א מעולם דא"כ גם מהיום והלאה ליכא קידושין וא"כ לא הוי אלא פלגשו והאיך רשאי לדור עמה כיון דליכא קידושין לשיטת הרמב"ם פילגש אסור מה"ת רק דבאמת ז"א עולה על הדעת כלל רק דהפירוש דאפקעינהו לקידושין היינו כיון דראו חז"ל דענ"ב ומשקרת לזו עשו תחבולה כדי שלא תהי' באיסור סוטה והפקיעו הקידושין ונמצא דבשעה שנאנסה פנוי' היתה כמו שדקדק הר"ן שם וכיון דתו ליכא איסור ממיל' דלא מהימנת לומר שזינת' ולומר שאינו בעלה וצריכה לדור עמו מחמת דאמרינן ענ"ב ותו ליכא הפקעת קידושין וז"ב ופשוט:

ואמנם לטעם השני שכ' הר"ן דלהכי אינה נאמנת משום דמשועבדת לו בודאי דאם גם הוא מאמין לדבריה אסורה עליו דכיון, דבעצמה רצונה להתגרש ומוחלת על שיעבודו שוב הבעל נאמן לאסורה עליו וגם כיון דהוא מוחל על שיעבודה שוב האשה בעצמה נאמנת וכנ"ל ועפ"ז ניחא לן דברי התוס' בשמעתתא דהאו' פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומוקי לה בא"כ או בא"י פחותה מבת ג' והקשו שם בתוס' דאכתי הוי ס"ס ס' מוכ"ע כו' ותי' דאין זה ס' מדלא טוענת וכבר הבאתי מה שהקשה בס' הפלאה דהאיך לאסור אותה מדלא טענה דשמא היא רוצית בכך שתאסור עצמה לבעלה וקיי"ל למשנה אחרונה דהאומרת טא"ל אינה נאמנת ולדברינו ניחא דכיון דהוא בעצמו בא בטענת פ"פ מצאתי בכדי לאוסרה עליו ובעצמו מוחל על שיעבודה שוב האשה נאמנת כנ"ל וא"ש ודו"ק:

ועוד נלפע"ד להביא ראי' דהיכא דאומרת טא"ל ובעל מאמין לדבריה דנאמנת לאסור עצמה דאי לא תימא הכי א"כ האיך נאמנת כשאומרת שראתה ג"פ דם אחר תשמיש דקיי"ל דאסור' לבעלה והאיך נאמנת כיון שמושעבדת לו דהא דאשה נאמנת לומר טמאה נדה אני לאו מוספרה לה יליף דוספרה לה בז' נקיים כתיב ובטהרתה אבל תחלת נדתה היא מטעם שוי' אחד"א כמו שהאריך בזה הרב קצוה"ח ז"ל בספרו ש"ש שמעתתא ו' פי"ט יעו"ש ואנכי הארכתי בזה הרבה בתשובה וא"כ בשלמא כשאומרת טמאה נדה אני אפשר לומר דדוקא לאפקועי עצמה מבעלה היא דאינה נאמנת אבל לומר שראתה נדה אינה מפקעת עצמה מבעלה כיון שאחרי טהרתה עוד תשוב לבעלה כמו שחילקו הפוסקים אבל כשאומרת שראת' ג"פ מחמת תשמיש דמפקעת עצמ' משיעבוד' לגמרי לאסור עליו עולמות האיך נאמנת וכבר ראיתי להאחרונים שעמדו בכעין זה וע"כ דהיכא דהבעל מאמין לדבריה ומוחל לשיעבודה אז האשה נאמנת כנ"ל ודו"ק:

ומעתה קם דינא ואיתברר דינא דבנ"ד האשה זו אסורה לבעלה הן מצד הגדת הבעל ומכ"ש בצירוף הודאת האשה להגדת הבעל בודאי דאסורה עליו בלי שום גמגום ועוד יש לצרף לנ"ד כיון שנתברר דזינתה קודם הנשואין וסתם מזנות בנדתן הן ולענין איסור כדה אין חילוק בין פנוי' לנשואה עיי' כו"פ סי' קפ"ז וכיון דעיקר נאמנת באיסורין מנדה ילפינן דכתיב וספרה לה באיסורין קיי"ל דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכבר העיר מזה אא"ז הגאון האמתי זצ"ל בחוו"ד סי' קפ"ה דכל פנויה שזינתה תהי' אסורה להנשא ומחלק בין תאבון דאיש אחר לתאבון דבעל יעו"ש ובקו"א לס' הפלאה סי' קט"ו ועכ"פ יש לצרף טעם זה לנ"ד לאסור אותה לבעלה ובודאי דמן הדין חייב לגרשה ואם אינה רוצית לקבל ממנו ג"פ יוכל לגרשה בע"כ דהא גם בעוברת על דת שאינו רק מצוה שיגרשנה לא גזר רגמ"ה כדאיתא ברמ"א סי' קט"ו וסי' קי"ט ומכ"ש היכא דאסורה עליו מן הדין בודאי דלא עבוד תקנתא לפריצות:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה