דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה כח
אשרהו שזכה לשתי שלחנות ולכתר שם טוב בכל המדינות כבוד שארי ופארי הגאון המובהק המפורסם בתפארת גדולתו על ישראל הדרתו בחוץ תרונה חכמתו רבים יאותו לאורו ועליו יציץ נזרו בישראל גדול שמו מו"ה יוסף שאול נאטין זאהן נ"י נשיא הלוים. האב"ד ור"מ ד"ק לבוב הבירה והגליל יצ"ו:
גלילת ידיו הטהורים ותשובתו הרמתה נידון השאלה לענין טומאת כהני' השגתי יום אתמול ובזו הרגע פניתי לשום עיני על אמרותיו אמרות טהורות כו':
מראשית כתב מר לדחות קושיתי על הראב"ד שסובר דהכהני' בזה"ז טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והקשיתי מההי' דמס' שמחות דבנטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב וגם האיך יפרנס הראב"ד אבעי' הגמ' בשבועות בנזיר בקבר אי בעי שהי' למלקות ולדעת הראב"ד דאפי' בנטמא לאחר אותו יום אינו לוקה האיך משכחת כלל ללקות על השהי' וע"ז כ' מעכ"ת להשיב דכל הטעם בנטמא ביום שלאחריו דלכ"ע חייב היא משום דנ"מ בתוספת טומאה שמתחילין ימי הטהרה ביום שלאחריו כמבואר בתוס' וראשוני' וזה דוקא בזמן שהי' שייך טהרה והוי אפר פרה אבל בזה"ז שאבדה הטהרה הרי היא כטומאה אריכתא ומה בצע כי נטמא עוד ויוסיפו הימים אחר שלא נטהר מטומאתו הראשונ' ורק בזמן שהיה נוהג טהרה היה ההוספת טומאה מעלה עכ"ד אומר אני גברא רבא א' מילתא כו' אבל אין להעמיס כן בכונת הראב"ד להמעיין בדבריו שם דא"כ למה הוצרך שם להוכיח דהלכתא כרבה והרי אפי' למ"ד דבפירש חייב שתי' משום דאיכא תוס' טומאה אף בו ביום לענין הנוגע בו שיהי' טמא טומאת ז' ימים כמ"ש התוס' בנזיר שם ובשבועות די"ז מ"מ ליכא לחייבו מה"ט בזה"ז דבלא"ה כלנו טמאי מת כיון דליכא טהרה ואין בידו לטהר בכלות ימי טומאה א"כ לדברי' אין כאן שום הוספת טומאה כלל ומה לי טומאת ערב או טומאת ז' ובזה"ז דאינו מונה ימי טומאה וטהרה כלל ובע"כ צ"ל דבכ"מ דאיכא ע"י הנגיעה השני' תוס' טומאה אף בזה"ז לית לן למחשבו לטומאה אריכתא ואית לי' פירכא. עוד מדברי הראשונים בכמה דוכתי' ואולם דברי מועטים כי כעת אינני עסוק באותו ענין וקשה עתיקא כו':
ומ"ש מעכת"ה והנשאה לדחות מ"ש להביא ראיה מדברי התוס' ד"ה צירוף דבנטמא מדרבנן לא חשיב מחולל ועומד והשיב מר דאין ראיה משם דממ"נ דאם נחשוב דטומאה דרבנן מיקרי טמא מה"ת היה דביאה במקצת אף דליש ביאה כל דרבנן גזר ידו אטו גופו שוב הוי כבא כלו א"כ הטומאה והביאה באי' כאחד וע"כ דלא אזלינן בזה בתר דרבנן ואנכי אתמה לנפש אדם גדול כמוהו מה ראה על ככה דהכי יעלה על הדעת לחשוב דע"י טומאה דרבנן מיקרי טמא מה"ת ז"א דודאי לא נוכל להכחיש דטומאה ד"ת חמירא מדרבנן ואנכי כתבתי רק כיון דסוף סוף טמא הוא יהי' מד"ת או מד"ס מ"מ כיון דכבר מחולל הוא ע"י טומאה דרבנן מקרי מחולל ועומד אף מה"ת כמו דמצינו בכמה דוכתי' דאיסור דרבנן מיקרי לא חזי מדאורייתא אבל מהיכי תיתי נימא כיון דרבנן גזרו על ידיו יחשב מחמת זה טומאה וביאה כאחד דרבנן ודאורייתא בודאי לא מיצטרפי:
ומידי עיוני כעת בזה עלה ברעיוני כי מדברי הראב"ד בעצמו שם יש להוכיח דבנטמא בטומאה דרבנן לא מיקרי מחולל ועומד מה"ת והוא ממה שהאריך שם בפ"ה מה' נזירות להוכיח דהילכתא כרבה לגבי ר"י וסיים וז"ל מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזה"ז טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה כו' ע"כ ואי נימא דגם בנטמא בטומאה דרבנן וחזר ונגע פטור א"כ הרי גזרו רבנן טומאה על כל ארץ העמים וכבר האריך בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' פ"ה וח"ב סי' צ"ח דאפילו בזה"ז שבטלה קדושת הארץ מ"מ גזרתם על ארץ העמים לא בטלה דטומאה שבה להיכן הלכה ודלא כדעת הט"ז וש"ך בסי' שס"ט שכ' אהא דמבואר בש"ע שם דכל ארץ העמים אסור לכהן ליטמא בהם וכ' דבזה"ז ליתי' להאי דינא והגאון הנ"ל השיג עליהם דמ"ש ונהי דכהני' שבגולה אנוסים המה בטומאה דרבנן דארץ העמי' מ"מ כהן הדר בא"י ויוצא לח"ל עובר איסור דרבנן יעוש"ה וא"כ הלא כל כהני ח"ל הם טמאי' בטומאה דדבריהם בחיבורין לגושה ואוירה שהיא טומאה חמורה ששורפין על גושה תרומה וקדשים כדאי' פ"ק דשבת וברמב"ם פ' י"א מ"ה טו"מ וכיון שכן אפילו לשיטת הרמב"ם דפוסק כר"י דאם פירש וחזר ונגע חייב מ"מ בעודו מחובר לטומאה וחזר ונגע במת א' בודאי דאינו מוזהר על טומאה וטומאה וכהנים שבח"ל תמיד בטומאתם עומדים בחיבורם לארץ העמים ושוב אינם מוזהרים על הטומאה וע"כ מוכח דע"י טומאה דרבנן לא מיקרי מחולל ועומד מה"ת שלא יתחייב על טומאה השני' וטומאת ארץ העמים היא רק גזרה מדבריהן ואסור לו להוסיף טומאה על טומאתו ולטמאות עצמו בטומאה דאוריתא והיא ראי' נכונה:
ואמנם בעיקר הס' אם ע"י טומאה דרבנן חשיב מחולל ועומד מה"ת וכן מה שנסתפק המש"ל באוכל בטומאת הגוף ת"ט מדרבנן אי נימא כיון דרבנן טמאוה מחוללת ועומדת היא אף מה"ת כבר הרחיבו האחרוני' לדבר בכיו"ב טובא והביאו מקומות הרבה אין ספורות למו שסותרים זא"ז וכאשר גם המש"ל בעצמו הרגיש שם והביא מכמה דוכתי' שנראה מהם דעפ"י דרבנן נעשה כדאוריתא ויש מקומות מורין היפך שדיני התורה לא נמשכו אחר תק"ח ובאמת פליגי בזה ר"מ ור"י בסוכה ד' ד"ג בעושה סוכתו ע"ג גמל דר"י פוסל דל"ה סוכה הראוי' לז' ור"מ מכשיר דהאי נמי מדאוריתא מיחזי חזי והסתכל בק"ן כי א"ז בשו"ת ח"צ סי' ק"ן נשאל דהאיך יחלקו ראב"י ור"פ בשבועות ד' ל"א בפי' שאינן ראוי' להעיד בשבועות העדות אם הוא דוקא בפסול מה"ת או אפילו משחק בקובי' כמי אע"ג דלא פסול אלא מדרבנן בפלוגתת ר"מ ור"י הנ"ל דר"מ אזיל בתר דאוריתא ור"י אזיל בתר דרבנן דאם אינו ראוי מצד גז"ח מיקרי לא חזי גם מדאוריתא וח"צ השיב דהם עני ני' חלוקים ובזה אפילו ר"מ מודה כיון דא' קרא לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל ועיי' ביומא ר"פ יוה"כ ובחי' רשב"א בשבועות שם ובשעה"מ פ"ח מה' לולב והבן ובמקום אחר הארכתי בעניני' הללו ואחד מהראיות שהבאתי שם לפשוט ספיקו של המשנה למלך הנ"ל מצאתי כעת כי קדמני בזה השעה"מ בפ"ו מה' ברכות ה"א היא מש"ס דזבחים ד' ק"ו דהקשו רבנן לריה"ג דס"ל טמא שאכל קודש טמא פטור אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו וקשה לדעת התוס' בשבת ד' צ"א ופסחי' ד' ל"ג דאין אוכל מקבל טומאה מדאוריתא פחות מכביצה א"כ מאי הקשו רבנן לריה"ג דהא משכחת לה בטמא שאכל קודש כזית דחייב כרת משום אכילה שהיא בכזית ואינו מקבל טומאה כיון שהיא פחות מכביצה וע"כ כיון שעכ"פ טמא מדרבנן דמדרבנן טמא בכ"ש כמבואר בתוס' שם ושוב הוי מחוללת ועומדת גם מדאוריתא ופטור ונפשוט ספיקו של המש"ל ודו"ק:
והנה אי נימא דכל כיו"ב בין לפטור או לחיוב עפ"י דרבנן נעשה כדאוריתא עלה בידי ליישב קושי' הרב משנה למלך שעמד על סתירות דברי רבינו הרמב"ם ז"ל דבפ"ה מה' נזירות ה' ט"ו פוסק נזיר שנטמא למת טומאת ז' בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כו' בין בטומאות שאינו מגלח עליהן ה"ז לוקה ובפ"ג מה' טו"מ ה"ג פסק שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אינה דין תורה והם דברים סותרים זה את זה שהרי הכא פ' דלוקה על טומאה שאינו מגלח משמע שהי' מה"ת והניח בצ"ע ולהנ"ל יתבאר היטב דברי רבינו והיא לפ"מ דמבואר בפ"ק דנדרים ד"ד דנזיר שמטמא עצמו לוקה משום בל יחל שמאחר קרבנו ותגלחתו וממילא אף בטומאה דרבנן עכ"פ כיון שטמא טומאת ז' ומאחר קרבנו ותגלחתו יהי' מדאוריתא או מדרבנן סוף סוף כיון שמדרבנן אינו ראוי להביא קרבנותיו הוי כאילו אינו ראוי מה"ת ושפיר לוקה וזה נכון:
ואשר השיב מעכת"ה על דברי החכם שהבאתי דאין לחוש למה שנתפזרו העצמות בעת החפירה ונעשה כל היקף בה"ק בה"פ וגם לשמא נגע המחרישה להלן מבה"ק והיא עפ"י מתני' דאהלות פי"ז החורש שאינו שלו וכן עכו"ם שחרש קבר בשדהו אין עושה אותה בה"פ והר"ש הביא מהתוספתא דאפילו שותף אינו עושה בה"פ ובה"ק דינו כמו שדה שותפות ובודאי דא"י לעשותה בה"פ ועכו"ם גם בשלו אינו עושה בה"פ וע"ז כתב מר לא ידעתי חכם מה הוא אומר דשם הטעם משום שאין אדם אוסר את שאינו שלו כמו שכ' רבינו פ"י מה' טו"מ הלכה ה' ומה ענינו לכאן דכאן המקום שייך לכל העיר ולא יכולתי לעמוד כלל על כונת דבריו בזה דהא אדרבא מטעם זה קאתינן דלא נעשה בה"פ כיון דמקום הבה"ק שייך לכל היהודים הדרי' בעיר הזאת והוי כשדה שותפות דאינו עושה בה"פ ומשום שאינו יכול לאסור את שא"ש:
ואשר פלפל הדר גאונו והקשה דברי רבינו אהדדי דהכא פ' דאפילו שותף אינו עושה בה"פ ובפ"ח מה' עכו"ם פ' דשותף יכול לאסר והביא בשם שו"ת רלב"ח שעמד בזה וכ' לחלק דשאני התם דא"א לחלוק לכ"א חלקו דבבהמה מיירי משא"כ כאן בשדה דיכול לחלק חלקו וכעין שא' בביצה ד' כ"א אפשר דמפלגי בלישה וא"כ בנ"ד הוי א"א לחלק דכל המקום משותף לכל בני עיר וה"ה שייך לשר העיר עכ"ד הנה שו"ת הרלב"ח אינו תח"י למען אותיותיו יחכמוני לעמוד על דבריו וכפי מה שהביאו כ"ת יפלא בעיני מאד מה ראה על ככה לדמות מה דנקיט רבינו הכא הטעם דא"א אוסר דבר שא"ש לההוא דא"א אוסר דשם בפ"ח מעכו"ם והם עניני' נפרדים ואין להם שום צד דמיון דההי' כללא דא"א אוסר שא"ש לית' רק במה דתלי בכונת האוסר אז אמרינן דאין כונת חבירו מועיל לאסור עליו ואין מחשבתו מועיל לאסור דשא"ש אבל בדבר התלוי במעשה ל"ש א"א אוסר דשא"ש כמ"ש התוס' ביבמות ד' פ"ג דבמה דתלוי בנ"ט ובמעשה ל"ש א"א אוסר שא"ש יעו"ש וגם בדברים התלוים בכונת האוסר מצנו כמה עניני' שיכול לאסור שא"ש עי' היטב בר"ש פ"ז מכלאים דמשנ' ה' ובר"ן נדרי' דל"ז מ"ש בההי' דכהנים שפגלו במקדש ורק דהתם איכא עוד טעמא דאמרי' לצעורי קמכוין אבל בשותף דלא שייך ה"ט דלצעורי בודאי יכול לאסור אבל הכא הכוונה דא"א אוסר דשא"ש היינו דבה"פ דרבנן ולא קנסו למהוי ארעא דחברי' בה"פ וכן עכו"ם בשלו ל"ש בי' קנס ולהכי אפילו בשותף בשלו קנסו ובשל חבירו לא קנסו כמ"ש הר"ש שם ובמחכת"ה קירב את המרוחקים בזרוע עוזו:
ואשר העמיק לפלפל בההי' דקבר שאבד כו' בפלוגתת רבי ורשב"ג מימיו חדים ומתוקים וקראתי עליו שפתי' ישק משיב דברים נכוחים ואמנם לדעתי אין הענין נוגע כלל לנ"ד דאיזו טומאה נתחזק במקום שחוץ לקברות רק במה שמצא איזו עצמות שם ובזה אין חזקה למקרה והוי רק ס"ט בר"ה כמו שביארתי בתשובתי שם בטעמים מספיקים להתיר לכהנים לילך שמה ואמנם חלילה לי להורות לבדי בענין חמור כזה צעיר אנכי לימים וזחלתי ואירא מחוות דעי ונהניתי בראותי כי גדול הדור כי"ב דעתו מוסכמת ג"כ להלכה לטהר המקום ומאתו יצאה הוראה זו להתיר ואחתום באהבה רבה ואומר שלום למר ולתורותו ולכל המסתופפי' בצל חכמתו תשגב שלותו כנפשו ונפש שארו האחוז בחבלי אהבתו מכבדו ומוקירו כערכו הרב:
משה תאומים