דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה כו
בענין טומאת כהני' וזה תורף דבר השאלה פה ק"ק יאברוב יצ"ו יש מקום א' מוחזק מעולם בבית הקברות והיא באמצע שוק של בהמות מצד דרום עומד הבהכ"נ הגדולה ובינה ובין בה"ק הנ"ל מפסיק דרך הרבים ומצד מזרח מערב צפון ג"כ דרך הרבים ואחר מוקף בתים והנה כפי השמועה עד שנת תקמ"ח היה קוברין שמה המתים שמתו בע"ש ועיו"ט כאשר לא הספיק העת לילך לבה"ק הגדול ובשנת תקמ"ח בעוה"ר באה הפקודה מהמגיסטראט לשבר את כל מצבותיו ויפרצו את גדרו וגם על גביו חרשו חורשים שטו העם בני ישראל וילקטו עצמות חמרים חמרים ויקחו אותם ויקברו בבה"ק גדול. כ"ז באתנו בחטאינו הלא למשמע אזן דאבה נפשינו ובחמלת ה' אשר הטה לב השרים עלינו לטובה ונתנו שרי הקרייזאמט רשיון להטיב ולתקן הגדר אך בלי לקבור שמה עוד:
והנה בשנת הקצ"ד כאשר נפרץ גדר הקנים עשו אנשי עירנו מחיצה של שריגים שטריחייטין יהי כאשר חפרו בארץ חפירות להעמיד עמודי המחיצה במקום שעמדה המחיצה הראשונה ונמצא בכמה חפירות עצמות אדם עצמות יד ורגל והלחיים עם החניכים ומצד מזרח נמצא תוך החפירה היותר בולט חוצה כל עצמות המת לא נחסר ממנו דבר והן כאשר נכנסתי פ"ק לרעות עם ה' חבל נחלתו נאספו אלי בני אהרן הכהני' ויאמרו אלי לאמר אם בעונינו נתרחקו מהסתפח בנחלת ה' ולעבוד עבודתו בדביר מקדשו למה עוד נכשל באיסור טומאה והמכשלה הזאת תחת ידיך להורות לנו בדרך נלכה ואף כי לא נשאתני לבי להכניס עצמי בענין הלז לעומק המושג וקוצר המשיג כי העניני' האלה עמוקים ורחבים מני ים. אולם יען כי נתהווה פה בעירי ועיניהם תלויות בי לא יכולתי מלט ממשא דבר ה' זו הלכה ברורה ומד' אשאל עזר הורני ה' דרכך. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:
תשובה
ראשית נידון בזמנינו זה שכלנו טמאי מתים אי הכהנים מוזהרי' על לאו דלא יטמא שלא לטמא עוד במת כיון שמחוללים ועומדים הם. ובזה נחלקו אבות העולם הרמב"ם וראב"ד ז"ל כאשר יבואר לפנינו ברצות ה' ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה אם יש לטהר המקום בנ"ד וזה הדין אי הכהנים בזה"ז מוזהרים על הטומאה שרשו פתוח עלי ים התלמוד בנזיר ד' מ"ב ותשלחנה פארותיו בדברי הראשוני' ז"ל אשר העמיקו בה עיון בפירושיהם ולי הפעוט יש מקים עיון בדבריהם ע"כ מההכרח להאריך קצת ולבאר בזה מה שנתחדש לי מידי עברי לעיין בזה בכדי לירד לעומק הדין דאיתא בש"ס שם א"ר מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ור"י חולק עליו עיי"ש עד סוף הסוגיא דלא משכחת שחייב על שניהם אא"כ באו בב"א כגון שנכנס לאהל הגוסס ומת דטומאה וביאה בהדדי קאתיין אבל אם נטמא תחילה ואח"כ נכנס לאהל המת אינו חייב על הביאה שכבר מחולל ועומד ועל טומאה וטומאה דחייב שתי' כד"א במתני' א"ל אל תטמא כו' חייב על כל או"א היינו שלא בחבורן שכבר פירש מטומאה הראשונה אבל בטומאה בחיבורין א"ח אלא א' כדאיתא בבריתא הי' עומד בבה"ק והושיטו לו מת כנ"ל יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל יצא זה שמחולל ועומד ומוקמינן לה בחיבורין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מ"ה נזירות הט"ז נטמא למת פעמי' הרבה כו' ואם התרו בו על כל פעם כו' לוקה עכאו"א בד"א שנטמא ופירש וחזר ונגע כנ"ל אבל אם הי' נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת א' א"ח אלא א' כו' שהרי מחולל ועומד הוא והראב"ד שם השיגו דלרבה בכל טומאה וטומאה ואפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא א' הואיל וכבר טמא הוא וכיון דקיי"ל רבה ור"י הילכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור (ועיין כ"מ שם דמתרץ דכי אמרי' רבה ור"י הלכה כרבה ה"מ כי איפליגו אליבא דנפשייהו אבל היכא דאיפליגו במילתא דאחרינא לא והכא איפליגו במאי דא' ר"ה ולהכי פסקינן כר"י יעו"ש והאמת שכ"כ התוס' במנחות ד' ל"ב דבמילתא דקאמרו משמי' דאחרינא אפשר דהלכה כר"י לגבי רבה וכ"כ הר"י הביאו הרא"ש בפ"ב דשבת דל"א הלכה כרבה אלא היכא דנחלקו בסברא דנפשייהו משום דרבה עוקר הרים אבל במה שנחלקו מפי השמועה ששמעו מאחר אין הכרח שיהי' הלכה כרבה ואמנם לא כן דעת הרי"ף בס"פ ב"מ בההי' דאיפליגו בשיעור בה"ש דא' רבה אר"י א"ש ג' רביעי מיל ור' יוסף אר"י א"ש ב' תלתי מיל ודעת הרי"ף שם דאפ"ה הלכה כרבה ופלא על הכ"מ שלא הזכיר כלום מזה) ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' בפירוש הסוגיא הנ"ל שהרמב"ם מפרש כפי' התוס' והראב"ד כפי' רש"י כמבואר כ"ז באר היטב בלח"מ שם ומשנה למלך פ"ג מה' טומאת מת ה"ג יעו"ש:
ובישוב פסק רבינו ז"ל נלע"ד דא"ש אף לדעת רש"י והראב"ד ז"ל בפירוש הסוגיא דר"י הוא דמחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין אבל רבה סובר דאפילו פירש וחזר ונגע א"ח שתי' מ"מ א"ש מה דפוסק דלא כרבה והיא ע"פ מ"ש התו' בשבועות די"ז דה' נזיר וז"ל ונ' דההיא דנזיר דמפליג בין בחיבורין לשלא בחיבורין אתיא כמ"ד פ"ד דשמחות שאפילו באותו יום שנטמא אינו יכול לחזור ולטמא לפי שמוסיף טומאה בחיבורין כדפרישית אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו דלא חשיב תוס' כיון שאינו מוסיף ימי' לא אתי' עכ"ל וזהו מחלוקת ר"ט ור"ע שם הי' עומד וקובר מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב ולפ"ז י"ל דמחלוקת רבה ור"י תלי' בפלוגתת ר"ט ור"ע הנ"ל ורבה דאמר אפילו שלא בחיבורין אינו חייב על טומאה וטומאה ס"ל כר"ע דדוקא בתוס' ימים הוא דחייב ור"י ס"ל כר"ט דאם פירש ונטמא אפילו בו ביום חייב ונודע דאנן פסקינן בכ"מ הלכה כר"ט לגבי ר"ע דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו ור"ט רבו הני כמבואר בכתובות דפ"ד (עיי' ש"ך חו"מ סי' שס"ה סק"ב שהשיג מגמ' זו על הרמב"ן שכ' דהלכה כר"ע מחבירו נגד ר"ט) ולהכי פסק רבינו ז"ל גם בזה הלכה כר"י דס"ל כר"ט ויש לפסוק כותי' וכ"כ התוס' ב"מ ד"ט ד"ה הוי בטעם שיטת הפוסקים כר"י בשומר אבידה אף דרבה חולק עליו משום דבשבועות אחרי' דפליגי בפלוגתא דר"ע ור"א ור"י כר"ע והלכה כותי' דר"ע לגבי ר"א דשמותי הוא (ועיי' לח"מ פ"ט מה' ק"פ ה"ז ד"ה ואוכל כזית ובחידושי הגהות מהגאון מוהר"י ברלין זצ"ל הנספחי' בספרי רמב"ם ד' וויען וכפי הנראה לא זכר אז הגאון הנ"ל מדברי התוס' הללו) וגם סתם משנתינו דא"ל אל תטמא כו' חייב שתי' קאי כותי' דר"י וקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם:
ועפ"ז אני תמה על הראב"ד בסיף השגה הנ"ל דכ' וז"ל והכהנים בזה"ז טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראי' עכ"ל ותימה עליו מברייתא דמס' שמחות הנ"ל דאפילו ר"ע דפוטר היינו דוקא באותו יום אבל לאחר אותו יום כ"ע מודו שחייב וא"כ הכהנים בזה"ז נהי דטמאי מת הן וכי טמאי מת ביומן הם הא לאו בכל יום נוגעי' במת וכיון שהיום לא נגע במת אע"ג שטמא הוא ועוד טומאתו בו מ"מ בר חיוב מלקות הוא אם נוגע בטומאה ועוד אשתומם על הראב"ד ז"ל דהאיך יפרנס סוגיא דשבועות ד' י"ז דבעי שם ר"א נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או א"צ והקשו שם בתוס' האיך יתכן לומר שיהי' חייב על השהי' הלא מבואר בסוגין דהכא דדוקא שלא בחיבורי' דאיכא תוס' טומאה בשני' חייב על טומאה וטומאה ואמאי ילקה על השהי' כ"ז שלא פירש ומתוך קושי' זו נכנסו לחלק בין כשמתרין בו אל תגע בב' בעוד שהוא מחובר במת דאז אין מוסיף שוה טומאה אבל אם מתרין בו שיפרוש מראשון ואינו פורש בודאי לוקה דבזה שאינו פורש הוא מוסיף טומאה שאם הי' פורש אדם הנוגע בו לא יהא טמא אלא טומאת ערב ובעוד שהוא מחובר בעת אדם הנוגע בו טמא טומאת ז' ולהכי חייב על השהי' כמו אם פירש וחזר ונגע ועוד תירצו דמיירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום א' ע"י השהי' עייש"ה ולדעת הראב"ד דאפי' פירש וחזר ונגע א"ח שתי' ואפילו לאחר אותו יום אינו לוקה א"כ האיך מתוקם לדידי' בעי' זו דנזיר בקבר כלל והאיך משכחת ללקות על השהי' כיון דכבר מיטמא וקאי וצע"ג:
ועפ"י תי' התוס' הנ"ל בשם ר"ת דבעיין דנזיר בקבר מיירי בנטמא סמוך לחשיכה דאיכא תוס' יום ע"י השהי' אבל בלא"ה לא משכחת ללקות על השהי' דמחולל ועומד הוא עלה בידי לתרץ דברי רבינו ז"ל פ"ז מה' נזירות התמוהין מאד ונושאי כליו כלאו למצוא הפתח בהבנת דבריו דבה"ט שם כ' נכנס לשם בשידה תיבה ומגדול ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אעפ"י ששהה שם אינו לוקה כו' ודין זה היא איבעי' דר"א בשבועות הנ"ל וסלקא בתיקו ובנזיר די"ז איבעי' דרבא נזיר והוא בבה"ק מהו בעי שהי' למלקות או לא ומוקי לה כגון דנכנס בשידה תיבה ומגדול ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה כו' והשיג הראב"ד ז"ל מסוגיות הללו על דברי רבינו דכל אבעי' הי' אי בעי שהי' למלקות או לא אלמא היכא דשהה לית בי' ספיקא דחייב מלקות ומאין יצא לרבינו ז"ל דאעפ"י ששהה אינו לוקה והכ"מ נדחק שרבינו מפרש שהספק הוא דאפי' בשהי' אינו חייב ופוסק לקולא ובהלכה ח' שם כ' מי שנדר והוא בבה"ק נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהיתו שם ע"כ וזהו סותר ד"ע מ"ש בה"ט שאינו לוקה על השהי' ועיי' בלח"מ שם שהניחו בצ"ע ולהנ"ל ע"ש היטב דכבר הרגישו בתוס' דהאיך משכחת ללקות על השהי' דהא מחולל ועומד הוא ותי' ר"ת דמיירי בנטמא סמוך לחשיכה דאיכא תוס' ימים ע"י השהי' וזהו כונת רבינו בה"ט שפ' דאפילו בשהה אינו לוקה דבגונא דאיירי הוא בנטמא סתם ואפילו באמצע היום כבר מחולל ועומד הוא ואינו לוקה (אבל מכין אותו מ"מ אם שהה דנהי דאינו לוקה מחמת דלא קרינן בי' ולא יחלל דמחולל ועומד הוא אבל איסור דרבנן מיהת איכא כאשר יבואר להלן בס"ד ועיי' ש"ך יו"ד סי' שע"ג ס"ק י"ב ולא עדיף מכל העובר על טומאת דבריהם דמכין אותו מ"מ כמ"ש רבינו פ"ג מה' אבל הי"ג ואפילו באוכל שמנו של גיד שהי' ממנהג קדושים לוקה מכת מרדות כמ"ש רבינו פ"ח מהע"א ועיי' להרב פרמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל ח' שהאריך בזה) וא"ש. ומעתה למה שכ' בטעם רבינו דלהכי אינו לוקה אפילו בשהה שיעור שהי' משום דהוי מחולל ועומד א"כ אם שהה בבה"ק כמה ימים פשיטא דלוקה ודאי על שהיתו דהיכא דאיכא תוס' ימים לא מיקרי מחולל ועומד כע"ש התוס' בנטמא סמוך לחשיכה וזהו שדיקדק ופסק רבינו בה"ח דמי שנדר בבה"ק אפילו שהה שם כמה ימים אין עולי' לו ולוקה על שהיתו שם וכונתו דעל שהי' זו ששהה כמה ימים לוקה כיון דאיכא תוס' ימי' ע"י השהי' אבל אם שהה שיעור שהי' כדי השתחוי' בודאי אינו לוקה דמחולל ועומד הוא ופסקי רבינו ז"ל צדקו יחדיו ועולה יפה עם סוגיות הש"ס והיא כונה נכונה ובאותה בלשון הרבינו ודו"ק בזה:
והנה לשיטת הרבינו פ"ו מה' נזירות ה"ט הנ"ל דפסק בנכנס בשידה תיבה ומגדול כו' כשהתנו בו שיצא אעפ"י ששהה שם אינו לוקה מוכרחין אנו לפרש לאוקימתא דר"פ בשמעתא דנזיר דמ"ב דמוקי להך דטומאה וביאה דחייב שתי' בשבאו בב"א בנכנס בשידה תיבה ומגדול דמיירי כשהתנו בו שלא יטמא ושלא לפרוע המעזיבה ובכה"ג בודאי חייב על התראתו דזה הוי כמו התרו בו שלא ינזור דקא' הש"ס דבזה לא בעינן שהי' וכמבואר בתוס' שבועות די"ז שם וד"ה צריך וד"ה טימא ובכ"מ וז"ל פ"ו מה שם אבל אם לא התרו בו אלא לאחר שטימא שיצא משם בכה"ג אינו לוקה לשיטת רבינו אפי' אם שהה וכמו שביארנו בטעמו משום דהוי מחולל ועומד אמנם עדיין קשי' לי הא דמוקי ר"א שם להך דטומאה וביאה דחייב שתי' כגון דעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתי' אדיתיב דטומאה וביאה בהדדי קאתי' והרי בזה תיקשה דהאיך משכחת ללקות בכה"ג דממ"נ אימת התרו בו אם התרו בו שלא יכנס בעת שהוא גוסס הא אז הוי התראת ספק דשמא לא ימות ואם התרו בו לאחר דנפיק נשמתי' שיצא משם הא בכה"ג בודאי אינו לוקה על שהיתו שם דמחולל ועומד הוא ואמנם באמת לק"מ עפמ"ש התוס' בגיטין ד' ל"ג ד"ה ואפקעינהו שהקשו שם דהאיך משכחת הא דמחייבין לעולם מיתה א"א שזינתה והא הת"ש היא דשמא ישלח לה גט ויבטלנו ותי' דבכה"ג ל"ח הת"ס דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכ"כ התוס' בנדה דמ"ו בהאי דאם הקדיש מופלא הסמוך לאיש ואכלו אחרי' לוקה והקשו דהא הוי הת"ס דשמא לא יביא ב' שערות ותירצו דאזלינן בתר רובא דמביאין שערות בזמנן עיי"ש (ובמק"א דנתי בזה דהדבר תלוי בענין אי הא דאזלינן בכ"מ בתר רובא אם כודאי מחשבינן לי' או דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא רק דהתורת התירה ס' זה כנודע דברי הר"ש מפליזא בההי' דעשירי ודאי ולא עשירי ס' ואם אינו בגדר ודאי לא מהני הרוב להוציא עידי התנ"ס ואמנם לפ"ז תיקשה האיך משכחת רוצח שהרג את הנפש דקטלינן לי' ול"ח דילמא טרפה הרג וע"כ דהיא מטעם רוב כדאיתא בחולין פ"ק ואכתי הא הוי הת"ס ופלפלתי טובא בזה והבאתי מדברי א"ז המוהרש"א בחידושיו לקידושין ד"י בתוס' ד"ה וחייבין עלי' ואכ"מ) וה"ה הכא כיון דקיי"ל בגיטין ד' ק"ח דרוב גוססי' למיתה לא הוי הת"ס ושפיר מצי איירי שהתרו בו בעוד שהי' גוסס וא"ש:
וניחא לן בזה מה דהוי קשי' לי אהא דמוקי ר"א להך דטומאה וביאה דחייב שתי' בנכנס כשהוא גוסס והיינו ע"כ בנכנס באיסור דאפילו למ"ד דאינו מטמא עד שת"נ קא' הש"ס לענין טמוי עד דנפקא נפשי' לענין אתחולי הא אתחיל וכן פ' המחבר להדי' בש"ע סי' ש"ע דאסור ליכנס לבית שיש שם גוסס והא מצי לאשכוחי גונא שיבואו טומאה וביאה בב"א אפילו בנכנס בהיתר וכגון שנכנס לבית שהי' שם חולה ושהה עד שת"נ או שמת שם מת פתאום ובכעין זה הרגיש ג"כ המ"ל בפ"ו מה' נזירות שם ולהנ"ל א"ש בדיוק היטב דלהכי מוקי בגוסס היינו דאז התרו בי' ומשום דרוב גוססי' למיתה לא הוי הת"ס אבל כשהתרו בו כשהי' חולה או בשלא הי' גוסס כגון שמת פתאום לא משכחת גונא לוקה דאם התרו בו קודם שמת הוי הת"ס ולאחר שמת אינו לוקה על שהיתו וכנ"ל והבן בזה:
ועפ"י זה יתבאר היטב לשון הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות הי"ט שם נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת כו' ה"ז לוקה שתי' עיניך הרואות כי רבינו ז"ל נדי מלשון הגמרא דקא' כגון דעייל כשהוא גוסס והוא שינה והעתיק סתם דנכנס לבית ומת שם מת והיינו דאיהו לשיטתו אזיל דפוסק בפט"ז מה' סנהדרין כר"י דהת"ס שמי' התראה ולהכי לא איצטריך להביא הדין בגוסס דגם בלא הי' שם גוסס משכחת שפיר וכשהתרו בו בעוד שהוא חולה קודם שמת לוקה על התראה זו וא"ש ודוק היטב אחר העליתי דברי אלה עיינתי בדברי הרמב"ם פ"ג מה' אבל וראיתי בכ"מ שהרגיש שם בדקדוק דברי רבינו הנ"ל ונוטה בתירוצו שם למיעוטא מהדברי' שכ' אולם לא דבריו דברינו:
והרבה דברי' יש להרצות בסוגיין וגם יש להעיר בשמעתין במה דמחלק רבה בין טומאה וביאה דחייב שתי' כגון בנכנס לבית שיש שם מת דבאו שניהם בב"א אבל בשדה דבאו בזאח"ז א"ח על הטומאה השני' ואמאי לא נימא בזה כל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ורבה גופי' הוא דקא' הכי בקידושין ד"נ בההוא דמקדש אשה ובתה או אשה ואחותה דאין א' מהן צריכה גט משום דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו וכעין זה התעורר התוס' רי"ד בקידושין שם מההי' דאין איסור חע"א אם לא כשבאו בב"א ואמאי לא נימא כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו ולמה דמתרץ שם ניחא גם הכא וזה תורף תירוצו שם דהכלל כל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו לא שייך רק היכא דאיכא לומר שבטל הכל ולא יחול כלל כמו במקדש שתי אחיות שיש לבטל הקידושין הוי כלא קידש כלל אבל באיסור הבא מאיליו שא"א לדחותו מכל כל לשוי' היתר גמור כגון א"א ואשת אח דחייב שתי' דהי מיניהו מפקית וא"ת כל שאינו בזאח"ז כו' א"כ לא יחול א' מהן ויהי' פטור אלו הם דברי בדות ע"כ וכיוצא בזה מחלקי' התוס' בבכורות ד"ט יעוש"ה ולסברא זו גם בטומאה וטומאה ליתי' לכלל זה כמובן ועפ"ז יש לבנות הרבה בהך דטומאה וטומאה עיי' שו"ת שאגת ארי' סי' ע"ב אבל אין זה מדרכי לבנות דיני' והוראות על המצאות מחודשות כאלה שזה היא טוב לחדד התלמידים ולהורות למעט בחידושא עדיף:
ונחזור אל הראשונות לפלוגתת הרמב"ם וראב"ד בענין אם פירש וחזר ונגע דדברי רבינו שפסק דאם פירש וחזר ונגע חייב יש להם פנים בהלכה דר"ט סובר כן ויש לפסוק כותי' דר"ט ור"ע הלכה כר"ט:
ולא אכחד תחת לשוני אשר עם לבבי ליישב עפ"י פלוגתת ר"ט ור"ע הנ"ל תוספתא באהלות פט"ז והובא בתלמודן פ"ק דפסחים ד"ט דאיתא שם מעשה בשפחתו של מציק א' ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ כו' ובא מעשה לפני חכמי' וטיהרוהו שחולדה וברדלס מצוי' שם ופרש"י ולא נזכר אותו כהן על אזהרת לנפש לא יטמא ובתוס' שם כ' דכהן ע"ה הי' דלא הי' לו לטמאות למת הזה שאינו קרובו ואף אם נימא דהי' קרוב מ"מ אינו מטמא לנפל והדבר יפלא מאד לומר שטעה בענין איסור טומאת כהן למת אטו מקרא לא ידע ולא יתכן אלא בתינוק שנשבה לבין הנכרי' ולהנ"ל יתכן לתרץ דמיירי דאותו כהן כבר נטמא מקודם ובזה פליגי ר"ט ור"ע אם פירש וחזר ונגע אי מוזהר על הטומאה או לא והי' סבר אותו כהן דאם טמא מכבר אינו מוזהר עוד על הטומאה ובזה טעה דלאו כ"ע דינא גמירי (ובכמה דוכתי' מצינו דהיכא דאיכא פלוגתא די"ל דלאו כ"ע דינא גמירי וטעה באידך עיי' תוס' סנהדרין ד' כ"ג ע"א ד"ה הא וש"ך חו"מ סי' מ"ט סק"י וסי' שנ"ו סק"ז) ובאמת אם כבר פירש וחזר ונגע חייב על הטומאה השני' ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו אותו היינו דלא עבר אאיסור טומאה ממה שהאהיל כעת על הבור מפני שחולדה וברדלס מצוין שם וא"ש שוב ראיתי שכבר קדמני בזה שארי הגאון מלבוב ז"ל בספרו ישועות יעקב על ש"ע או"ח סי' א' וסי' שמ"ג וכ' להעמיס זה בכוונת רש"י שם דפי' דכהן מבני בית הי' דהיינו דק"ל איך טימא הכהן עצמו ואמנם כיון דמבני בית הי' כבר נטמא והי' בדעתו דליכא כאן איסור טומאה כלל:
ועפ"י הוצעת דברינו הנ"ל אמינא לתרץ בדרך זה מה שהקשו בתוס' פסחים שם אהא דקאמר תלמודא שם דהוי ס"ס וא"ת האי בור היכא קאי אי ברה"ר אפילו בס' א' טהור ואי ברה"י הא קיי"ל כל ס"ס שאתה יכול להרבות ברה"י טמא ולהנ"ל יש ליישב דהנה לכאורה יש להעיר בכל מקום דאנו דנין לענין אזהרת כהן אי מותר לכהן לבא שמה לא שייך לדון בי' ענין חילוק רשויות בין רה"י לרה"ר דאין זה נקרא ס' טומאה רק הוא ככל שאר ספיקות באיסורין דספק דאורייתא לחומרא ובס"ס אזלינן להקל וכעין סברא זו כ' התוס' בפ"ק דב"ק די"א ד"ה אין מקצת שלי' בלא ולד דהקשו במה דמשמע שם דאם הי' מקצת שלי' בלא ולד לא הי' חוששת ה"ד אי בר"ה אפילו בספק א' טהור ואי ברה"י אפי' ס"ס נמי טמא ותירצו וז"ל וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה עכ"ל וביאור דבריהם דלענין ס' כדה לטמא טהרות עשה הכתוב לענין טומאה כודאי דברה"י טמא ודאי וברה"ר טהור ודאי כמו בסוטה דכתי' בה והיא נטמאה וה"ל איסור טומאה ועשה הכתוב הס' כודאי וילפי' מינה לכל ס' טומאה דתלוי בחילוק רשויות אבל כל לגבי בעלה ה"ל כמו שאר איסורי תורה ואין בהם חילוק רשויות ובס' א' אסור ובס"ס מותר ועיי' בס' שב שמעתתא להרב קצוה"ח שמעתתא א' פי"ב שהאריך בדבריהם וה"ה הכא לענין אזהרת כהן ליכנס באהל שיש בו מת מהראוי שיהי' ככל ס' איסור דעלמא ואמנם להמתבונן בדבר הענין נכון דכיון דאם נכנס הכהן לבית אנו מטמאין אותו ברה"י אפי' בס"ס דלענין טומאה עשה הכתוב ס' רה"י כודאי וממילא דעובר על לאו דלא יטמא בכניסתו דהאיך אפשר לומר שיהי' טמא אעפ"כ לא עבר על לאו דלא יטמא דהא הם שני הפכים בנושא אחד ואין זה ענין כלל לדברי התוס' הנ"ל דבשלמא נדה לבעלה אינו משום טומאה כלל אלא מה שאסורה לבעלה הוא משום איסור נדה שבה ומש"ה כל לגבי בעלה ה"ל כמו שאר איסור תורה (ועיי' היטיב בש"ס דסוטה ר"פ כשם ברש"י ותוס' שם ד"ה שכן ובשב שמעתתא א' פי"ג לבך תשית לדבריו שם ותמצא סמוכין לדברינו) משא"כ הכא דאזהרת כהן תלוי בטומאה וטהרה ולענין טומאה אנו מחשבין אותו כטמא אפילו בס"ס וממילא דקאי באזהרה דלא יבא וא"ש וז"ב:
וכל זה ניחא כשאנו דנין עליו גם לענין טומאה אם נטמא ע"י ביאתו לאהל משא"כ תוספתא זו דמיירי בכהן טמא מכבר וכנ"ל ואין נפקותא כלל לענין טומאה וטהרה דבלא"ה אסור ליגע בטהרות וליכנס למקדש ואין אנו דנין רק לענין אזהרת כהן אי חייב מלקות על טומאה השני' במה שהאהיל על הבור או לא ולענין זה בודאי הוי ככל ס' איסור דעלמא דס' אחד לחומרא ובס"ס אזלינן להקל (ואין לגמגם דאעפ"י דטמא מכבר מ"מ אכתי איכא תוס' טומאה ע"י טומאה הב' דכשפירש הנוגע בו טמא טומאת ערב וכשהוא באהל המת כנוגע בו אז כנוגע במת עצמו ומה"ט ר"ט מחייב על הטומאה הב' משום דמוסיף טומאה בנגיעתו אבל הא בורכא דזהו שייך רק לענין שיהי' חייב הכהן מלקות משום דעבר על אזהרתו ולא מיקרי מחולל ועומד כיון דמשכחת גונא שיהא מוסיף חילול על חילולו בנגיעתו שנית כגון אם יגע בו אז אדם בשעה שהוא תופס במת אבל אם טמא מכבר וחזר ונכנס לאהל המת ובאמת לא נגע בו שום אדם שוב אין לנו נ"מ לענין טומאה וטהרה ואין לנו לדון רק אם עבר על אזהרתו או לא בודאי לא מיחשב רק כשאר איסור לאו דעלמא וז"פ) ומיושב קושי' התוס' ודוק היטב בזה.
והסכת ושמע אשר מצאתי עפ"י דברינו אלה ישוב נכון לקושי' התוס' במס' נדה דנ"ז דפריך הש"ס שם אמתני' דנאמני' כותי' לומר לא קברנו והא ל"ל לפ"ע כו' ומוקי בכהן עומד שם והדר פריך ודילמא כהן טמא הוא ותמהו בתוס' שם כמו שפירש אא"ז מוהרש"א ז"ל שם קושיתם דהא גם בטמא מכבר היכא דפירש מטומאה ראשונה מוזהר על הטומאה השני' כמבואר מסוגיין דנזיר וא"כ מאי פריך ודילמא כהן טמא הוא דהא נהי דכבר טמא הוא אם הוא הולך אח"כ לבה"ק חייב על טומאה זו ג"כ ומה שתירצו שם דכותי' ל"ל מנך מימרות הי' דחוק מאד ואדרבא מי שאינו מודה בזה לדרשות חז"ל ותופס דברי תורה כפשוטו ודאי דאין חילוק לדידי' בין כהן טמא לכהן טהור אלא ודאי דהכותי' מוחזקי' בזה כפי הדין וממילא דמוזהר ג"כ לטמאות שנית היכא דפירש מטומאה ראשונה וראיתי לחבל מהראשונים שהחזיקו מזה דעת הראב"ד דכהן שכבר טמא אינו מוזהר מה"ת לטמאות עוד ולמה שיבואר לפנינו ברצ"ה דגם הראב"ד אינו פוטר רק מחיוב מלקות אבל איסור דאוריתא איכא גם לדידי' א"כ אף לשיטתו מי ניחא ולדברינו הנ"ל יתיישב היטב דהנה הך דמבואר במתני' דבית הטמאות של כותי' מטמאין באהל מפני שהם קוברי' שם את הנפלי' ע"כ דלאו טומאה ודאי יחשב דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא דשמא אין שם נפלי' רק כיון דדרכן לקבור שם נפליהם יש לחוש שמא קברו שם וראי' ברורה לזה מדברי ר"י במתני' שם דקא' לא הי' קוברי' אלא משליכי' וחי' גררתו ואי נימא דהקבורה הוי ודאי האיך אתי ס' גררוהו ומוציא מידי ודאי כמו דפריך הש"ס בפסחי' ד"ט אהך דשפחתו של מציק ותי' הש"ס שם כיון דחולדה וברדלס מצוי' הוי ודאי וודאי לא ניחא הכא דהתיר ר"י אף במקום שאין ידוע שיש שם חיות והאיך אתי ס' ומוציא מידי ודאי ומוכח דגם ההשלכה לא נחשב לודאי והוי ס' וספק ואתי ס' גררוהו ומוציא מידי ספק השלכה והנה לפ"ז קשה לכאורה דהא מבואר במתני' דא"נ לא על הסככות ולא על הפרעות ולא על בה"פ והיינו משום דכל אלו אינן רק ספק טומאה וכותי לספיקא לא חייש וא"כ האיך נאמני' הכא לומר לא קברנו ומה בכך דכהן עומד שם דילמא הכהן אינו יודע בבירור אם לא קברו שם רק דכור מספיקא לא חייש ואנן יש לן לחוס מספיקא ומה מהני כהן עומד שם אמנם באמת הקושי' מעיקרא ליתי' דבאמת גם הכותי' מוחזק בזה כפי הדין וחיישו לס' טומאה ונאמני' בזה ולא קא' במתני' דאי רק בסככות ופרעות ובה"פ דכל אלו אינם ס' טומאה רק מדבריה דרבנן גזרו עליהו אבל מה"ת לא נחשב טומאה כלל משום דאיירי ברה"ר וס' טומאה בר"ה טהור רק דהכא גזור רבנן כמבואר בש"נ בכמה דוכתי' ושם בתוס' ד"ה אילן ובמס' ע"ק ד"ה ע"ב ד"ה מנפח ובכתובות ד' ק"ח ע"ב ובכמה מקומות אין מספר ולהכי לא סמכינן עלייהו בזה וזהו כונת רש"י ז"ל במתני' דאהך דא"נ לא על הסככות כו' פרש"י בגמרא מפרש להו וספק נינהו ומדרבנן וכותי' ל"ל ע"כ נשמר בזה דלא תיקשה הא גם בית הטמאות אינן רק ס' טומאה ואמאי נאמנים לומר לא קברנו ולזה קאמר דכותי' חשידו רק באלו משום דספיקות אלו אינן רק מדבריהם וא"ש:
והנה נודע שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' טומאת מת דהא דכל ספיקות באיסורי' סד"א לחומרא אינם רק מדרבנן דחכמים אמרו שיהי' סד"א לחומרא אבל התורה לא אסרה על הספק באיסורי' רק ס' טומאה ברה"י הוי מה"ת דומי' דסוטה ומעתה א"ש היטב הא דפריך ודילמא כהן טמא הוא דכבר כתבנו דהיכא דאין נפקותא לענין טומאה וטהרה כגון דכהן טמא מכבר ואין אנו דנין רק לענין אזהרת כהן ליכנס לאהל אין זה כקרא ס' טומאה אלא הי' ככל שאר ספקות באיסורי' וממילא דמה"ת לקולא רק דחכמי' החמירו כמו כל ס' איסור דאוריתא ולזה פריך הכא שפיר אהא דמשני בכהן עומד שם ודילמא כהן טמא הוא והיינו כקושיתינו הנ"ל דהאיך נאמני' בזה ע"ש מכל אלו דקחשיב במתני' דא"נ משום דכותי' חשידו עליהו ומאי מהני כהן עומד שם ואי דהנך הוי רק מדרבנן אבל הך ס' טומאה ברה"י הוי מדאוריתא ולזה פריך ודילמא כהן טמא הוא ונהי דהיכא דפירש מוזהר לטמא שנית מ"מ בכה"ג שפיר חשידו על הספק כיון דטמא מכבר א"כ מה דנכנס אח"כ הכהן לאהל ס' טומאה שוב לא מיחשב רק כשאר ס' איסור דאזהרת כהן לא מיחשב רק כשאר איסור לאו דעלמא וכנ"ל ומה"ת ספיקו מותר ואמאי נאמני' בזה ומה מהכי כהן עומד שם וא"ש קושי' התוס' הנ"ל ודוק היטב:
עוד יש מילין בפי בדברי הראב"ד פ"ה מה' נזירות הנ"ל שסיים והכהני' בזה"ז טמאי מת הן ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראי' ע"כ וכ"כ סמ"ק והגהות סמ"ק סי' מ"ח עיי"ש ואנכי אראה ולא אבין מאין נטמאו הכהני' בזה"ז בטומאת מת ומה לכהן בבה"ק אם לא שמת לו א' מז' מתי מצוה שמטמא להם וא' ממאה כהני' לא ימצא שנטמא באהל שהמת בו עמו בחדר א' ואיך החליטו שכהני זמנינו טמאי מת הן לפוטרם ממלקות כשמטמא למת אחר (ואע"ג דאנחנו עכשיו כלנו טמאי מת והכהני' נטמאו ע"י נגיעות אדם שנגע במת מ"מ בזה גם להראב"ד בודאי לוקה אם מטמא אח"כ למת עצמו דמוסיף טומאה על טומאתו ומטומאת מת עצמו שהכהן מוזהר עליו בודאי הם מובדלי' ומופרשי' ושומרי' א"ע מטומאת מת ואיך החליט שכלם טמאי מת הן לחשוב אותן מחולל ועומד שלא יהי' מוזהרי' עוד על הטומאה) ומצאתי להגאון בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ש"מ שעמד בזה וכתב דיתכן למה דקיי"ל ביו"ד סי' שע"א דטומאה הנמשכת ממקום למקום ע"י חור טפח הוי טומאה דמה לי אהל זה או אהל א' ובזה א' מאלף כהני' לא ימצא שיהי' טהור יעו"ש ומעתה יש לדון בזה טובא לפי מה דנסתפקתי בהא דקיי"ל בטומאה וטומאה דא"ח שתי' דילפינן מלא יחלל פרט לזה שמחולל ועומד מהו הדין בנטמא בטומאה דרבנן ואח"כ נגע בטומאה דאוריתא אי חייב מלקות על הטומאה השני' או לא אם נימא כיון דמדאוריתא טהור הוא לא הוי מחולל ועומד מה"ת שלא יחייב על טומאה השני' מדאוריתא או דילמא סוף סוף כיון דרבנן טמאוהו כבר מחולל ועומד הוא אף מה"ת כמו דמצינו בדוכתי' סגיאין דאיסור דרבנן מיקרי לא חזי מדאורייתא וכיו"ב חקר המשנה למלך בפ"ז מה' תרומות בענין האוכל תרומה בטומאת הגוף שהוא במיתה אבל בתרומה טמאה שאכלה בטומאת הגוף פטור ממיתה שנא' ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ונסתפק בטמא שאוכל תרומה שהיא טמאה מדרבנן אם נאמר דחייב כרת כיון דמה"ת טהורה היא או דילמא כיון דרבנן טמאוה מחוללת ועומדת היא אף מה"ת יעו"ש שהלכה זו רופפת בידו ואמנם ספיקא דידי ראיתי כי ממקומו הוא מוכרע מדברי התוס' בסוגיין דנזיר ד' מ"ב ד"ה צירוף גופו שהקשו אהא דפריך הש"ס דהאיך משכחת טומאה וביאה שיתחייב שני' משום דבאו בב"א הא כיון דאעיל ידי' איסתאיב כי עייל כולי' האי טמא הוא והקשו התוס' מההיא דפ' השוחט דקא' הושיט ידו לבית המנוגע ידיו טמאות מדרבנן יעו"ש ומה קושי' נהי דאינו טמא רק מדרבנן מ"מ כיון דרבנן טמאוהו מחולל ועומד הוא אף מה"ת אלא ודאי כיון דמדאורייתא טהור הוא לא הוי מחולל ועומד מה"ת שלא יתחייב על טומאה השני'
ועפ"ז נבא אל הענין דדברי הראב"ד הנ"ל נפל ברברבותא בענין מחלוקת הראשוני' אי הך דהמשכת טומאה ממקום למקום ע"י חור פותח טפח הוי דאוריתא או לא ולפי מה דפוסק הש"ך ביו"ד סי' שע"ב דאינו רק מדרבנן וש"ב הגאון בעפ"י ז"ל החזיק במעוזו שכן דעת רש"י בכמה דוכתי' יעוין בחידושיו לברכות די"ט וסוכה ד' י' וי"ח ור"פ הישן וא"כ ממילא דכהני' בזה"ז יש עליהן חיוב טומאה ואם נטמא בטומאה דאורייתא חייב מלקות אפי' לדעת הראב"ד שסובר דאפי' פירש וחזר ונגע אינו חייב מ"מ היינו דוקא בנטמא מקודם בטומאה דאורייתא אבל בהני זמנינו אין עליהם רק טומאה מדרבנן כנ"ל ולא מיקרו מחוללי' ועומדי' מה"ת ואם חזר ונטמא חייב על הטומאה הב' והדברים נכוני' למבין ודו"ק
הוצרכתי להאריך בכ"ז לפי מה שהבין הרב משנה למלך פ"ג מה' אבל בדעת הראב"ד דליכא איסור טומאה כלל בזה"ז דאין איסור כלל לכהן שכבר טמא לטמאות עצמו ואחריו נמשך שארי הגאון בדגול מרבבה סי' שע"ב בתחלת דבריו יעו"ש ובסיום דבריו שם נסתבך בכונת דברי הראב"ד אם אין איסור טומאה כלל לדעתו בכהנים בזה"ז או דפוטר רק מחיוב מלקות אבל איסורא איכא ועכ"פ איסור דרבנן מיהת איכא יעו"ש שלא העלה דבר בכור בזה וכאשר נתתי אל לבי לעיין בזה ראיתי כי מדברי התוס' בשבועות די"ז ד"ה נזיר בקבר במה שהביאו שם פלוגתת ר"ט ור"ע במס' שמחות פ"ד לענין אם פירש וחזר ונגע באותו יום דר"ט מחייב ור"ע פוטר משמע שם מדקדוק לשונם דר"ע דפוטר היינו דרשאי לטמא באותו יום עצמו וכן נראה מדברי התוס' בנזיר ד' מ"ג ד"ה מהכא משמע ומי יתן ואדע מאין יצא זאת לרבותינו בעלי התוס' ז"ל דלר"ע פטור ומותר דע"כ לא פליגי ר"ט ור"ע בזה רק לענין חיוב דר"ט מחייב ור"ע פוטר אבל דשרי לכתחילה ליכא למ"ד ובהדי' קתני התם ברישא הי' עומד וקובר כו' פירש ה"ז לא יטמא ולא פליג ר"ע וחפשתי ומצאתי להרמב"ן בס' תורת האדם ובהרא"ש ה' טומאה שכ' להדי' כן דאיסור מיהת איכא ואף ר"ע מודה דאסור ולא פליג ר"ע אלא בחיובא דפוטר בו ביום יעוש"ה ומדברי המחבר ביו"ד סי' שע"ג סעי"ז משמע יותר דאפי' בעודו מחובר למת איכא איסורא לטמאות עצמו כמו שדקדק הש"ך מדבריו יעו"ש ובכ"ז לא שלטה עין המשנה למלך ואחריו שאני הגאון בדג"מ הנ"ל מידי הי' עוסקים באותו ענין אתמהה:
ולפע"ד נראה בדעת הראב"ד דאפי' איסור דאורייתא איכא לכהן שכבר נטמא לטמא עצמו ולא קאמר רק דפטור מחיוב מלקות ואעשה לו עזר וסמך מדברי הירושלמי נזיר פ' כה"ג דקמבעי' שם מהו שיטמא כהן לנשיאות כפי' גבולה אחוה דר"ב בר כהן א' קומי דר"י מטמא כהן לנ"כ ומפרש שם דמ"ע דנ"כ דוחה ל"ת דולנפש לא יטמא ויש להקשות דממ"נ במה איירי אם לא הי' הכהן בבהכ"נ שהטומאה שם וקמבעי' לי' אם מותר ליכנס הרי בכה"ג לכ"ע אינו עובר בעשה כדאיתא בירושלמי ר"א בן פזי הוי קאי אחורי עמודא כד הוי תשיש ולא חזיק רישי' ר"א הוי נפיק לברא ואי מיירי שהוא בבהכ"נ שהטומאה שם הרי מחולל ועומד הוא ואינו מוזהר על הטומאה השני' ובשלמא לדעת הרמב"ם שסובר דאם פירש וחזר ונגע חייב שתי' י"ל דזה ששוהה שם ואינו פורש הוי כמו פירס וחזר ונגע כמ"ש התוס' בשבועות די"ז בפסקא דנזיר בקבר המובא לעיל אבל לדעת הראב"ד דאפילו אם פירש אינו מוזהר עוד על הטומאה קשה ומזה ראי' גדולה דאיסורא מיהת איכא ואפילו מדאוריתא מוזהר לטמאות עצמו אחר שפירש וזה ששוהה שם ואינו יוצא הוי כמו פירש וחזר ונגע וכנ"ל ולהכי קמבעי' לי' אם עשה דנ"כ דוחה ל"ת דטומאה וא"ש ונכון:
ובדרך זה אמרתי ליישב מה שהקשה עוד על הירושלמי הנ"ל הגאון בעל עצי ארזים סי' ג' ס"ק ב' למה דקיימא לן שאין הכהן עובר אלא אם כן קראוהו לעלות ובלא קראוהו אינו עובר כלל א"כ קשה דהא קיי"ל במקום שאפשר לקיי' שניהם אין עשה דוחה ל"ת וא"כ לא יקרא אותו הש"ץ ותו אין עליו חיוב עשה ודוחק לומר דמיירי בעבר וקראו וגם לפמ"ש התוס' בעירובין ד"ק דכל שהי' יכול לעשות בלא עקירת הלאו אין עשה דוחה ל"ת וה"ה נמי כל שהוא יכול לעשות שלא יחול עליו חיוב העשה דמ"ש יעו"ש שהכריח מכח קושי' זו דעת הר' מנוח הביאו הב"י או"ח סי' קך"ח דעל עשה דכה תברכו מ"ע עובר יעו"ש ולהנ"ל א"ש לפ"מ שהעליתי בחידושיי לגפ"ת וכעת מצאתי שקדמוני בזה המחברים דל"ת שאין בה מלקות עשה דחי לה ואע"ג דאפשר לקיים שניהם ואפילו ע"י פשיעה והיא עפמ"ש התוס' פסחי' דנ"ט דעשה החמור דוחה ל"ת הקל אע"ג דל"ה בעידנא יעו"ש והסברת הדברי' דהא דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ הוי בעידנא היא משום דדחיית עשה לל"ת לא אתי אלא מכלאי' בציצית אבל מסברא החיצונה היינו אומרים כיון דלאו חמור מעשה אינו נדחה מפני עשה ועש"ה בעינן דומיא דכלאי' בציצית אבל בקל נגד חמור ל"צ למילף מכלאי' בציצית דמסברא ידעינן דחמור דוחה הקל ואמרינן חטא כדי שתזכה עיי' מנחות דף מ"ח ולכך לא בעי בעידנא וכן מה דקיי"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת וכן מה שמחלקי' התוס' בבא ע"י פשיעה היא ג"כ משום דבעינן דומיא דכלאי' בציצית וכ"ז היא רק במקום שאינו חמור נגד קל אבל בחמור נגד קל דוחה אפילו באפשר לקיי' שניהם ואפילו ע"י פשיעה וז"ב והנה הא דל"ת חמור מעשה פרש"י ז"ל ביבמות ד"ז משום דלוקין עליו וא"כ בלאוין שאין לוקי' עליהם אין להם עדיפות מעשה ולא בעינן בי' דומי' דכלאי' בציצית ולכן בכל גונא דוחה לל"ת וכלל זה נקוט בידך ויהי' לך למאורות בכמה דוכתי' בש"ס ומעתה א"ש דברי הירושלמי במה דבעי אם נ"כ דוחה לל"ת דטומאה אע"ג דבא ע"י פשיעה מ"מ כיון דע"כ איירי שכבר הי' בבהכ"נ שהטומאה שם ואין עליו עוד חיוב מלקות על טומאה זו כיון שכבר מחולל ועומד הוא וכנ"ל נהי דאיסורא דאוריתא איכא ומוזהר לטמאות מ"מ כיון דאינו בחיוב מלקות שפיר דחי לה העשה בכל גונא וא"ש ודו"ק היטב:
נקטינן מכל הלין דאף בזמנינו שכלנו טמאי מת מ"מ הכהנים מוזהרים על לאו דלא יטמא שלא לטמא עוד במת ואפילו לדעת הראב"ד רק חיוב מלקות ליכא אבל איסורא מיהת איכא לכ"ע: