דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה כב תניין בענין הנ"ל
כבוד ידידי בחורי רצתה נפשי. הרב החריף ובקי בחדרי תורה קולע אל השערה חילי' לאורייתא ורב גוברא. כש"ת מוה' משלם וואגנר נ"י בהרב המאוה"ג הישיש אבד"ק שאטץ נ"י כבודו בקהל עדתי פ"ק האראדענקא יצ"ו:
זה כביר מסר לידי כ"ת אשר מצאה ידו לפלפל ולהשיב ע"ד תשובתי בענין מיצר שהחזיקו רבים ודין הניין לי כי המסייע אין בו ממש ואולם מני אז לא מצאתי זמן מוכשר לטייל עמו בהלכה זו ועתה באתי להשיבו כי העברתי עיני בין בתרי אמריו וכאשר באתי ללין בעמק ההלכה שנית ראיתי כי הנחני ה' בדרך אמת בעקבות רבותינו הראשוני' כי אז לא הי' לפני ס' שיטה מקובצת על מס' ב"ב וכעת זכיתי לאורו כי נדפס מחדש זה לא כביר אמרתי האח חמותי ראיתי אור כי זכיתי לכוין ברוב דברי' לדעת הראשוני' ברוך שבחר בהם ובמשנתם וערבים עלי דברי פ' חכם א' שאמר בדרך צחות לפרש מ"חז"ל יגעתי ומצאתי תאמין כי כבר אמרו אל בינתך אל תשען כי כל דרך איש ישר בעיניו ואולם אם האדם מוצא לפעמים דבריו מה שחידש בשכלו בדברי ראשוני' שקדמוהו וכי כיון שמועתו לדעתם הגדולה אז ישמח כי תורת אמת היתה בפיהו ויוכל להאמין בעצמו כי ישר שכלו להיות קולע אל השערה ולא יחטיא ולזה ארז"ל יגעתי ומצאתי. כלומר אם יגע לחדש דבר ומצא אח"כ אותן הדברים כתובים על ספר הישר מספרי' שקדמוהו אז תאמין כי לא לריק יגיעו ואינו נוטה מדרך האמת ח"ו ועיני ראו ושמחו כי ככל החזיון שהעליתי בתשובתי מצאתי כעת להר"י בן מיגאש ז"ל בשטמ"ק בסוגי' שם שהעלה והביא מעי' הר"ח ז"ל אהא דמוקי למתני' כר"י דא' משהב"ר אסור לקלקלו וז"ל ובמאי החזיקו בהילוך דתני' הלך בה לאורכה כו' אריב"ס מודו חכמים לר"א בשביל של כרמי' הואיל ואינו אלא להילוך נקנה בהילוך וכ' למדנו מדבריו דקיי"ל כר"א לענין חזקה בדרך השדות וכל מיצר שמחזיקים בו דהא קמייתי להא דר"א גבי הא דר"י דהילכתא היא דהא דנקיט ומודים חכמים בשביל של כרמים לרבותא נקיט שביל של כרמים דאע"ג דקניות הילוך היא עיקר קניות גוף השביל כי שביל של כרמי' לא הוי מקום זרע כו' אפ"ה הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך להיות גוף השביל של הלוקח וא"צ לומר שביל של שדות ואין הלוקח קונה בו אלא ההילוך והגוף של מוכר לזריעה וכי הא דתנן החיצון זורע את הדרך כו' דהא ודאי זכות ההילוך נקנה בהילוך מיהא שביל של שדות אם בא הלוקח לקנות גוף השביל אין הגוף נקנה בהילוך עד שיחזיק חזקה גמורה ע"י נעל גדר ופרץ ע"כ ואח"כ הביא דברי הרשב"א ז"ל אהא דפריך תלמודא ור"א רבי' במאי קנו לה מסתברא דלר"א דוקא קא פריך כו' ומשום דאותו דרך שביררו להם לא מדעת הבעלים ביררו אבל בדר"י ומתני' לא מיבעי' ליה דכיון שהבעלים מדעת עצמן נתנו להילוכן של רבים ה"ה כשביל של כרמי' דמודו ליה רבנן לר"א דנקנה בהילוך ומהדרינן דלר"א אפי' בכל קרקע מהני הילוך כו' עכ"ד והן הן הדברים שביארנו באריכות בתשובה שם להעמיס כן בדעת הרשב"א ז"ל בתשובה דבההיא דר"א רבי' שביררו דרך לעצמן כיון דמיירי בע"כ של בעל השדה ולהכי סברו חכמים דאין הילוך מועיל עד שיחזיק אבל בההיא דר"י מיצר שהוחזקו בו רבי' והבעלים ידעו ושתקו כיון דהקרקע של הבעלים ואין להרבו' קנין רק להילוך בלבד שפיר נקנה ע"י ההילוך כמו בשביל של כרמים ואתה תחזה כי כל הדברים נכללים בקיצור בדברי הרשב"א בחידושיו הנ"ל וכל האחרוני' המדברים מענין זה אימתי בעינן חזקה בגוף הקרקע ואימתי נקנה בתשמיש ההילוך לא שזפתן עינם דברי השיטה מקובצת בשם הראשוני' הנ"ל וטובה צפרנן של ראשונים:
ובזה ימצא כבודו תשובה על מה שרצה לסתור דברי בכונת הרשב"א בתשובה וכתב דנהי דהועלתי בתירוצי שלא יסתרו דברי הרשב"א לדברי הש"ס אבל עכ"פ סייעת' ליכא והרי הרשב"א העתיק דברי הש"ס להוציא מזה דינו דסגי בהילוך לבד ובאמת המסתכל דברי הרשב"א בחידושיו הנ"ל ובתשובה יראה כי יחדיו יהי' תואמים וכל חילו דהרשב"א ז"ל הי' מסוגיא זו מדפריך אדר"א דא' רבי' שביררו להם דרך כו' ורבי' במאי קנו ולא אדר"י דמיצר שהב"ר והוכיח מזה דבדינא דר"י גם לרבנן סגי בהילוך לבד ולהכי העתיק שם בתשובה שיטת הסוגיא עד סוף פירכת הש"ס ור"א במאי קנו לה בהילוכא כי מכח פירכא זו יליף דינו כמבואר בחידושיו:
ועתה כבא לעיקר השגתו מה שהפליא מאד עלי על מ"ס דדינא דר"א רבי' שביררו להם דרך כו' מיירי בע"כ של בעל השדה והוצאתי כן מלשון הרשב"ם שלא נטלו רשות מבעל שדה ותמה כ"ת דא"כ מאי האי דמתרץ הש"ס דקנו לי' בהילוכא וכי אפשר לקנותו בשום קני' שבעולם אם אין בעל השדה רוצה להקנות עכ"ד מהולל שם ה' כי גם בזה שמועתי מכונת לדעת הראשונים המובא שם בשטמ"ק יעו"ש בד"ה ור"א רבי' במאי קנו לי' שהקשה דהאיך מתורץ דקנו לי' בהילוכא והיכן מצינו קני' שלא מרצון בעל השדה ותי' דטעמא דר"א דקסבר רבי' שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו משום דסובר הפקר הרבי' הפקר בברירתו הדרך בשדה היחיד שהי תיקון לעיר ומה שבררו ביררו מצד תקנת חכמי' שנתנו להם כח להחזיק מדין הפקר ב"ד הפקר ולהכי פריך במאי קנו לה דכל היכא דאמרי' הפקר ב"ד הפקר בעל הנכסי' איבד זכותו ע"י הפקר ב"ד והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות ב"ד אבל אין זוכה בו בדיבור ב"ד עד שיחזיק והיינו דמשני דקנו לי' בהילוכא עכ"ד וכלם אהובים כלם ברורים:
והנה דברי השיטה מקובצת הנ"ל בשם עליות רבינו יונה ז"ל שחידש דהא דהפקר ב"ד הפקר היא רק להפקיע מרשות הבעלים דש כח ביד ב"ד להפקיר זה שיש לו כאינו שלו אבל אין כח ביד חכמים לעשות שאינו זוכה כזוכה ע"י הפקר ב"ד ואין האחרים זוכים עד שיעשו קנין המועיל כמחזיק בשל הפקר ראו דברים ישנים יוצאים מפי זקן חדש היא אצל האחרונים גדולי הספרדים כי עמדו על מדוכה זו המוהר"מ חביב ז"ל בס' ג"פ סי' ק"ך סק"ה והמחנה אפרים ה' קנין משיכה סי' ב' ולא העלו דבר ברור ואא"ז גאון יעקב ז"ל בספרו מקור חיים סי' תמ"ח המציא ג"כ סברא זו מדעתו ודייק כן מלשון הש"ס דקא' מנין להפקר ב"ד הפקר ולא אמרו קנין ב"ד קנין מוכח דרבנן אין להם כח רק להפקיר ממון מרשות בעלים ומ"מ צריך לעשות קנין כזוכה מההפקר והעמיק הרחיב בזה בפלפול נעים כדרכו הטוב ולא ידעו כי ככר גילה לנו רז זה ראשון לראשונים הרבינו יונה ז"ל:
ובאמת מצאתי בדברי תלמודו הרשב"א ז"ל מפורש יוצא להיפך שהפקר ב"ד הוי קנין מעלי' והי' בחידושיו למס' גיטין ד' ל"ו ע"ב וז"ל שסבד"ה רבא א' הפקר ב"ד ומינה שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכות לזה אפי' קודם שבא לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות מה אבות מנחילין ואומרי' שדה פלוני לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילים לכל מי שירצו ואומרי' ממון ראובן יהי' לשמעון וזכה בו מעתה שמעון עכ"ל ומבואר מדבריו דהפקר ב"ד הוי הקנאה גמורה ובאמת אא"ז במקו"ח שם הביא כן שצווחו עליו בבי מדרשא דהניחא להך לישנא דמפיק לי' מקרא דכל אשר לא יבא יוחרם כל רכושו אין ללמוד רק שיכולי' להפקיר אבל להך לישנא דמפיק לי' מהקישא מה אבות מנחילי' וירושה מאבות קנין היא יעו"ש שרצה להדמים שאגתם בקול דממה דקה לאשר רוה"ק של אדונינו רוח אפינו הרשב"א ז"ל הופיע בבית מדרשם והדברים עתיקים ולהלן יבואר עוד בזה בס"ד:
ובהיותי מעיין בזה עלה בידי עפ"י הוצעת הדברי' הנ"ל פרפרת א' בביאור דברי הר"ע מברטנורה בפי"ח דאהלו' מ"ד בההי' דשדה בוכים לא נטעת ולא נזרעת והביא דמשום יאוש בעלי' נגעו בה וכיון שהבעלי' מתיאשי' ה"ל כמיצר שהחזיקו רבים ואסור לקלקלו וכ' הרע"ב דהך דינא דר"י מיצר שה"ר כו' היא דוקא כשנתיאשו הבעלי' שהחזקו רבים כדין אבל לא נתיאשו דהשתא שלא כדין החזקו בו מותר לקלקלו יעו"ש ובתוי"ט ונתקשיתי טובא לדבריו דהא ר"י גופי' ס"ל בגיטין ד' כ"ה יאוש כדי קנה וא"כ מאי עדיפתא דרבי' ואמאי לא נימא לדידי' גם ביחיד הכי דכיון דנתייאשו הבעלי' קני ביאוש דיאוש כדי קנה ואשר אנכי אחזה בזה דהנה לכאורה הדבר תמוה דמה ענין יאוש למיצר שהחזיקו בו רבי' דהא קיי"ל דאין קרקע כקנה בשום יאוש ואין דין יאוש בקרקעות עיין רש"י ותוס' ר"פ לולב הגזול ובש"ע חו"מ סי' שע"א בזה ואמנם להדברי' הנ"ל מיושב הענין בטוב טעם והיא בשנקדים דברי הש"ס בגיטין ד' כ"ה גבי גנב והקדיש ושחט בחוץ חייב כרת ע"י דבריהן ואע"ג דיאוש לחודי' לא קנה מ"מ אוקמו' רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה ופרש"י דהפקר ב"ד הפקר מה"ת ונעשית שלו לגמרי וחייב כרת על הקדישו והתעוררו האחרוני' דהא אין כח ביד חכמי' רק להפקיר ממון אבל לא לעשות אינו זוכה כזוכה והאיך שייך דאוקמוה רבנן ברשותי' לחייב כרת על הקדישו אם שחט בחוץ דהא אינו שלו מה"ת ולעשות קנין אין בידם ומכח קושי' זו העליתי במק"א ומצאתי להמחברי' שקדמוני בזה דרק לעשות שני פעולות להפקיע מרשות בעלי' ולהכניס ג"כ לרשות זוכה לזה אין כח ביד ב"ד כמו בכל הקניני' דבעינן להוציא מרשות המזכה ולהכניס לרשות הזוכה דבסילוק רשות המוכר לבד אם לא עשה הזוכה קנין המועי' לא נעש' רק הפק' ועל אלו ב' הכוחו' לא נתנ' התור' רשות לב"ד (והיא שלא כדעת הרשב"א הנ"ל ויבואר אצלינו במק"א ברצ"ה) משא"כ בהך דגנב והקדיש כו' דכבר הי' יאוש ויאוש מטעם הפקר היא רק דיאוש לחודי' ל"ק משום דבאיסורא אתי לידי' והיינו עמ"ש התוס' בב"ק דס"ט דאף אי יאוש לא קני היינו לגזלן דבאיסורא אתי לידי' אבל כל המחזיק בה זכה דלכ"ע הוי הפקר מצד יאוש בעלים ועכ"פ הבעלי' נסתלקו יעו"ש ולהכי שפיר קא' תלמודא אוקמוה רבנן ברשותי' דלתחייב עלי' כרת דכיון דמה"ת כבר נסתלק רשות הבעלי' מצד היאוש ונהי דהגזלן לא קנה משום דבאיסורא אתי לידי' הרי לזה שוב מהני כח ב"ד לאוקמי ברשותי' ומה שעשו חז"ל להעמיד הדבר ברשותו מהני כמו של תורה כיון דכבר נסתלק רשות הבעלים וא"צ הב"ד לפעול רק פעולה אחת וזה יש בידם וז"נ וברור:
ומעתה א"ש דברי הרע"ב הנ"ל דהך דינא דמיצר שהב"ר מדין יאוש נגעו בה וכשנתייאשו הבעלים כדין החזיקו ואע"ג דאין קרקע נקנה ביאוש מ"מ הרי כבר העלו האחרוני' דאף דקרקע אינה נגזלת וממעטינן מקרא שלא יהי' קנוי' הקרקע לגזלן בשום יאוש מ"מ כבר נסתלק זכות וכח הבעלים מקרקע ע"י היאוש ורק מדין יאוש נתמעט קרקעות ואף אי יאוש כדי קנה במטלטלין אבל בקרקע אין דין יאוש (ועיי' מ"ש מרן זקיני בנה"מ סי' שס"ג וסי' שע"א בטעם הענין משום דאינו מועיל יאוש רק בדבר שיצא מרשותו אבל בדבר שהוא ברשותו לא מועיל יאוש יעו"ש דפח"ח) להיות קנוי' להגזלן אבל רשות הבעלי' נפקע דיאוש מטעם הפקר אתי והפקר ודאי מהני אף בקרקעות דהא עיקר הפקר ילפינן מקרא דונטשתם דכתי' גבי שמיטה והיינו בקרקעות רק שלא זכה בה הגזלן מתורת הפקר כיון שהחזיק בה קודם שנתייאשו הבעלים ובתורת גזילה אתי לידי' אבל פשיטא דהבעלים כבר סילקו כל כח וזכות מהקרקע ע"י היאוש דרוש מעל ספרי פוסקים ותמצא כן (ואף דהגאון בעפ"י ז"ל בחידושיו לפ' השולח כתב דלהכי ממעטינן קרקעות לענין יאוש ולא אמרי' דהוי הפקר דהיינו מה"ט גופי' כיון דקרקע בחזקת בעלי' וא"כ ע"כ כא נתייאש אלא מפני אלמותו של גזלן ולא אפקרי רק אדעתא דידי' אבל לא אפקרי לשאר אינשי וממילא שאין עליו דין הפקר כלל דקיי"ל אין הפקר עד שיפקיר לכ"א כשמיטה יעו"ש מ"מ זה לא שייך במיצר שהחזיקו בו רבים דכיון שנתייאשו הבעלים והפקיר הדרך לדריסת רגל הרבים ובודאי דהוי הפקר גמור ודו"ק) והנה כבר הקדמנו דברי השיטה מקובצת בשם עליות הר"י מ"ש בטעמא דר"א דסובר רבי' שביררו דרך לעצמם מה שביררו ביררו אפילו שלא מדעת בעל השדה דהי' מצד תק"ח והפקר ב"ד איבד בעל הנכסים את זכותו רק דמ"מ גם של הרבים לא הוי דאינו מועיל הפקר ב"ד לעשות שאינו זוכה כזוכה ולהכי מוקי לי' דקנו בהילוכא כנ"ל ולפ"ז לדידן דקיי"ל דהילוך אינו קונה ומצד הפקר ב"ד לחוד לא הוי של הרבי' ולזה קא' שפיר הרע"ב דהך דינא דמיצר שהב"ר היינו כשנתייאשו הבעלים ואף דאין קרקע נקנה ביאוש מ"ע כיון דע"י היאוש לחוד עכ"פ נפקע רשות הבעלים כנ"ל וממילא דהוי של הרבי' מצד הפקר ב"ד דלעשות פעולה א' להכניס לרשות הזוכה יש כח ביד הב"ד כנ"ל וכ"ז היא רק במיצר שהחזיקו רבים דהוי הפקר ב"ד ותק"ח בשביל הרבים אבל ביחיד דלא נתנו חכמי' כח והפקר בשביל היחיד ולא קאתינן רק מדין יאוש לחודי' ולהכי אינו מועיל דאין יאוש לקרקעות כנ"ל וא"ש כל הקשיות ודו"ק היטב בזה:
וממוצא דברינו אלה יתבאר היטב דיוק לשון הש"ס בהאי דמותיב אהא דמוקי מתני' דמה שנתן נתן כר"א דסובר רבי' שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו ופריך לר' אליעזר רבים גזלני' נינהו ואמאי דייק ומקשה לר"א ולא קמותיב סתם אגופא דדינא אטו רבי' גזלני' נינהו ולדברינו יש לומר דבאמת הוי מצי לתרץ אהא דפריך רבי' גזלני' נינהו דגם האי דרבי' שביררו דרך לעצמם מיירי דהבעלי' ידעו ונתייאשו ומדין יאוש בעלי' נגעו בה ואי דא"כ אמאי נקיט הדין ברבי' דהרי גם ביחיד אי נתייאשו הבעלי' קנה ביאוש ז"א דביחיד אינו מועיל יאוש בקרקע כנ"ל ואמנם לר"א לשיטתו א"א לומר כן דהרי ר"א שמעינן לי' דסובר קרקע נגזלת בפ' הגוזל בתרא ובסוכה ד' ל"א יעו"ש בתוס' ד"ה ואי קרקע נגזלת ולדידי' גם בקרקע מועיל יאוש וא"כ א"א לומר דמיירי כשנתייאשו הבעלי' דא"כ אמאי נקיט הדין דוקא ברבי' שביררו כנ"ל וע"כ דמיירי שביררו בע"כ שלא מדעת בעל השדה וא"כ אין כאן יאוש כלל ולהכי דייק ומותיב לר"א כלומר לר"א לשיטתו דקסבר קרקע נגזלת א"כ קשי' לדידי' רבי' גזלני' נינהו ודו"ק בזה:
ודעת לנבין נקל ליישב עפ"ז קושי' הרשב"א שהביא בש"מ הנ"ל אהא דפריך תלמודא ור"א רבי' במאי קנו לי' ואמאי לא מותיב הש"ס כן אדר"י דא' מיצר שהב"ר אסור לקלקלו רבי' במאי קנו לי' ולדידי' ליכא לתירוצא דקנו בהילוכא דלדידן אין הילוך קונה ולדברינו הנ"ל ניחא דאדר"י לא קשה כלל כיון דמיירי דידעו הבעלים ונתייאשו וא"כ קנו הרבים מדין יאוש והפקר ב"ד כאשר ביארנו לעיל אבל ר"א דמיירי ברבי' שביררו שלא מדעת בעל השדה ואין בו משום יאוש כנ"ל ורק מכח הפקר ב"ד יצא מרשות הבעלים ואיבד בעל הנכסי' את זכותו ולהכי פריך אדר"א רבים במאי קנו לי' דנהי דע"י הפקר ב"ד יצא מרשות הבעלים אבל אין כח בידם לעשות שאינו זוכה כזוכה כנ"ל ונתיישב כל הסוגיא כמין חומר בס"ד:
והן ראיתי לכ"ת שפלפל קצת בטעמא דהך דינא דמיצר שהחזיקו בו רבים שכ' הרשב"ם דהיא כיון דהבעלים ידעו ושתקו ודאי מחיל והקשה דהא במתני' דידן דמה שנתן נתן מוקמינן כר"י ואי נימא דמשום מחילה הוא הרי הוי מחילה בטעות וכבר הרגיש בזה הבעה"מ וכבודו שקיל וטרי עפ"י דעת הג"א בב"מ דמחילה בטעות הוי יאוש והפקר וכתב דלדידי' חזי לי' מנעימות לשון הרמב"ן בחידושיו ובמלחמותיו דלא נחית כלל לדעת הרשב"ם אלא מתורת יורד ברשות אתי עלה עכ"ד היטיב לראות בזה ויש לפלפל בזה הרבה בשמעתין ואולם קשה עתיקא כו' אפס דבעיקר דברי הרשב"ם שכ' כיון דשתקו מחלו ומדין מחילה היא יש להעיר בזה מהא דמבואר בש"ע חו"מ סי' ע"ג סעי' י"ט דלא שייך לשון מחילה כל שהיא בעין וגם היא ברשותו של חבירו ועיי' ט"ז שם שרצה לחדש דבפקדון כל שהנפקד יכול להשתמש בהן מועיל לשון מחילה וזקיני הגאון ח"צ זצ"ל בהגהותיו תמה עליו דבפקדון אע"ג דמותר להשתמש בו ע"מ כיון דכל היכא דאיתי' ברשות דמארי' אית' אינו ניקנה במחילה יעו"ש וא"כ בקרקע דהארץ לעולם עומדת ותמיד ברשות הבעלים קיימא האיך שייך בי' מחילה ובעינן בי' מתנה בפירוש ועלה בדעתי לתרץ עפ"י מה שהעלה הנ"י ומובא בש"מ כנ"ל דרבים שביררו הוי תק"ח והפקר ב"ד לרבים רק דאין כח ביד חכמי' רק להפקיר ולא לעשות קנין ולזה י"ל כיון דעכ"פ יצא מרשות הבעלים ע"י ההפקר ב"ד שפיר מועיל המחילה ועפ"ז ניחא מה שמקשים על טעם זה דמחילה כיון דשתיק אחולי אחול להו ומדוע לא נימא ג"כ גבי יחיד הכי (והרשב"ם ז"ל תיקן זה וכתב דודאי לרבים מחל) ולדברינו ניחא דבאמת ביחיד דלא נתנו חכמי' כח והפקר בשביל היחיד וברשות הבעלים קיימא וממילא דאינו מועיל מחילה בקרקע כלל וא"ש ודו"ק:
ואמנם לפמ"ש הרמב"ן טעמא דר"י לאו משום מחילה היא כלל אלא מתורת יורד ברשות וכ"כ התוס' בפ"ק דב"ב דהיינו כשהחזיקו ברשות וראיתי לש"ב. הגאון בעלי' מג"ש ז"ל בשו"ת פני יהושע חלק חו"מ סי' ד' שפי' כוונתם שהחזיקו הרבים ברשות כעין ההי' דמתני' דמה שנתן נתן אע"ג שנתן להם הדרך בטעות שהי' סובר שיוחזר לו הדרך הראשון דאם כוונת התוס' ברשות ממש שלא בטעות מאי אירי' רבים אפי יחיד נמי וחדאי נפשאי דעפ"ז נתיישב היטב דברי אא"ז המהרש"א ז"ל בשמעתין שהקשה מ"ט לא פריך הש"ס למאי דאמרי' אין הלכה כר"א וכי רבים גזלני' נינהו ותי' דלמאי דמסיק דעיצר שהב"ר אסור לקלקלו משום שתיקה כהודאה א"כ י"ל דגם טעמא דר"א משום שתיקה כהודאה אף שביררו מעצמן שלא ברשות מ"מ מדשתיק אח"כ מחיל וכל העובר ישתומם על דבריו דא"כ ע"ט דרבה בר"ה דא' אין הלכה כר"א הרי הא דמיצר שהב"ר הלכה רווחת היא וטעמא דמתני' כותי' מתוקמא והמעיין בגמ' יראה שדבריו תמוהין מאד ולהנ"ל י"ל דבאמת כל היכא דלא ירדו הרבים ברשות לא מהני מדין מחילה דטעמא דמחילה לא שייך בקרקע כיון דהיא ברשות הבעלי' קיימא כנ"ל ואמנם ר"א לשיטתו דסובר קרקע נגזלת והיינו ע"כ שיוצאת מרשות הנגזל וממילא דמהני מחילה לדיד' גם בקרקע ולהכי קאמר דמה שביררו ביררו ומדין מחילה היא אבל לדידן דקיי"ל קרקע אינה נגזלת ולא שייך מחילה כלל בקרקע ולהכי אין הלכה כר"א רק מיצר שהחזיקו בו רבים ברשות אז אסור לקלקלו ולאו מטעם מחילה רק עדין יורד ברשות כנ"ל ודו"ק היטב:
ובאמת דלפי מה שהעליתי ממילא דמיושב ג"כ קושי' אא"ז המוהר"שא הנ"ל אהא דפריך תלמודא ור"א רבי' במאי קנו והקשה דלמאי דלא מוקי להא דר"א כשאבדה א"כ אמאי לא הדר לאקשוי לר"א רב' גזלני' נינהו ואמנם לפ"מ שביארנו דבין אי נימא דטעמא דר"י דמיצר שהחזיקו בו רבי' אסור לקלקלו מדין יאוש בעלים נגעו בה או מטעם מדשתק מחיל ומתורת מחילה היא בע"כ צ"ל ג"כ דהוי הפקר ב"ד ותחז"ל דהפקר הרבים הפקר דאי לא"ה לא מהני מחילה ויאוש בקרקע כנ"ל וממילא דלמה דמסיק דטעמא דמתני' כר"י לא קשה כלל גם לר"א רבי' גזלני נינהו דנהי דביררו בע"כ של הבעלי' מ"מ הרי בעל המיצר כבר איבד זכותו מהקרקע והרי הי' כדבר שאינו שלו ודאי הרבי' לאו גזלני' נינהו אלא דקשי' לי' לר"א במאי קנו לי' דנהי דיצא מרשות הבעלים ע"י הפקר ב"ד אבל אין כח בידם לעשות קנין עד שיחזיקו הרבי' כדין כנ"ל וא"ש ודו"ק:
ואשר פקפק מע"כ במ"ש דהך דינא דמיצר שהחב"ר אי בעינן שיעשו הרבים איזו תיקון הוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא ודנתי מי הנקרא מוחזק לומר קים לי (ובאמת נראה דהבעלי' נקראי' מוחזקי' לפ"מ שביארתי בתשובתי וכונתי בזה לדעת הראשוני' המובא בשיטה מקובצת דמשהב"ר גוף הקרקע לבעלי' רק השימוש להילוך קנו הרבי' א"כ היכא דמספקא לן אי קנו הרבי' ההילוך אין ס' מוציא מידי ודאי) והבאתי מדברי השבו"י דלהכי אמרי' קי"ל בממונא אע"ג דהוי ס' אסור גזל משום דבממון לא עבדינן האיסור גזל רק בשוא"ת דהיכא דקיימא זוזי תיקום מס' אבל בס' איסור אין לומר קי"ל לאכול ולעשות איסור בידים וכתבתי דלפ"ז בנ"ד דבא לעשות בידים לקלקל הדרך של הרבים שוב הוי ס' איסור גזל הרבי' ולא יוכל למיטען קי"ל וכבודו גמגם בדברי השבו"י ודברי דהכי בכל העניני' כן אם מחולקי' באיזו חפץ וטוען המוחזק קי"ל ומחזיקי' החפץ בידו ודאי דיכול למישתי בי' שכרא בידים וס' בכור נאכל במומו לבעלים עכ"ד אינני רואה בזה שום דחי' דכי"ב ימצא בדוכתי' סגיאין דזה מקרי שוא"ת כיון דעל מה שאנו דנין עתה לא יעבור לעשות מעשה איסור בידי' ואנקוט בידי חדא מההי' דתנן בבכורות ד' ק"ח קפץ א' מהמבוי' לתוכן כלן פטורי' והקשו בתוס' ב"מ ד"ו אמאי פטורי' ליבטל ברובא וראיתי בשיטה מקובצת שם שהביא וז"ל תירצו בתוס' דהא קיי"ל בע"ח לא בטלו ואע"ג דמה"ת מיבטל בטילו יש כח ביד חכמי' לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. ע"כ הרי אע"ג דעה שמתירין שיאכל אח"כ הוי קום ועשה ע"מ כיון דעל מה שאנו דנין השתא אי חי"ב במעשר אינו אלא מבטל מצות מעשר ואינו עושה מעשה בידים זה מיקרי שוא"ת ומצאתי להגאון הספרדי מוהרי"ט אלגזי ז"ל בספרו על ה' חלה להרמב"ן שגם הוא עמד על חקירה כזו לענין מה דמצינו בכמה דוכתי דהעמידו חכמי' דבריהם שלא לחייב חלה משום דיש כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ופקפק ג"כ נהי דביטול מצות חלה היא בשוא"ת מ"מ מה שיאכל אח"כ טבל הוי קו"ע והביא שיטות חלוקות בזה ולא ראה דברי המקובץ שהבאתי דזה הוי שוא"ת וכעין סברת השבות יעקב מצאתי ג"כ לש"ב הגאון בעפ"י ז"ל שילהי' פ"ק דברכות לענין ס' ברכות להקל שהעלה דאף א"נ שכל ברכות הנהנין הן דאו' אפ"ה לא שייך לומר ס' ברכות להחמיר דנהי דקיי"ל סד"א לחומרא היינו כדי שלא יפגע בס' איסור דאוריתא בקום ועשה משא"כ לענין ברכה לא שייך לומר כן שהרי אף אם לא יברך הוי כשוא"ת ומספיקא יותר יש לומר דשוא"ת עדיף יעו"ש ויש להאריך בכלל זה בדוכתי טובא לענין אם יש חלוק בס' דאוריתא בין ספק ל"ת ובין ס' מ"ע אי חייב לעשותו מספק ויבואר אצלינו במקום אחר אי"ה:
ועפ"י סברת השבו"י ופ"י הנ"ל העליתי זה כביר בחידושי לשמעתת' דתקפו כהן ליישב קושית הש"ך ז"ל בספרו ת"כ אהא דקא' שם הש"ס תני' דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי ס"ד ח"כ אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן והקשה הש"ך ז"ל דהא אף אי נימא דת"כ מוציאין מידו ג"כ לא ניחא דהא אף דמוציאין היא משום דמעמידי' הדבר מס' בחזקת ישראל הממע"ה אבל בגיזה ועבודה אסור משום דהוי ספיקא דאיסורא ולחומרא וא"כ ה"נ אמאי פטורי' האחרי' ממעשר עי"ז דהא הוי ס' דאיסורא ולסברת השבו"י ופ"י הנ"ל א"ש היטב דהרי הא דאסור בגיזה ועבודה מס' היינו משום ספיקא דאסירא לחומרא דהא אי ניזול לקולא יעבור על הדבר בקום ועשה שיגזוז ויעבוד אבל לענין לחייב האחרי' במעשר מספק אף אם ניזול לקולא לא יעבור רק בשוא"ת שלא לעשר האחרי' דזה מוקי שוא"ת כנ"ל ובכה"ג אזלינן להקל מספק כנ"ל וא"ש ונכון:
הדרן לנ"ד אע"ג דהוי ס' דפלוגתא במיצר שהחזיקו בו רבים אי קנו בהילוכא לבד מ"מ לא יוכל היחיד לטעון קי"ל נגד הרבים משום דהוי ס' איסור גזל מטעמים שביארנו ואמינא עוד טעם אחר והי' לפי מה שתי' הכנה"ג בעצמו קושי' מוהרי"ב דלהכי יוכל המוחזק לומר קי"ל בס' ממון אע"ג דהוי ס' איסור גזל ותי' בממון א"א לצאת מידי ס' איסור שאם הדין כדברי האומר להחזיק הוי גזל ביד המוציא וא"כ אי נוציא מזה מספק להשני והי' השני בס' איסור גזל ולכן היכי דקיימא ממונא תיקום והנה כבר הבאתי בשם הראשוני' דאע"ג דאין הלכה כר"א במה דסובר רבי' שביררו דרך לעצמם מה שביררו ביררו אפי' בע"כ של בעל השדה משום דר"א סובר דקנו בהילוכא ולדידן אין ההילוך קונה עד שיחזיק אבל מ"מ בעל הקרקע כבר איבד זכותו ורבים לאו גזלני' נינהו דהוי כדבר שא"ש ומכח הפקר הרבי' הפקר רק דלא קנו הרבי' מההפקר עד שיחזקו כדין כנ"ל ומעתה לא יכולי' הבעלי' למיטען קי"ל נגד הרבי' דהדר תיקשה דהוי ס' איסור גזל ואין לומר דגם א"נ להחזיק ביד הרבי' הוי אצלם ס' גזל ז"א דאף אם הדין כדברי האומר דלא קנו הרבי' מ"מ לא הוי גזל בידם דכבר יצא מרשות הבעלי' ע"י הפקר הרבים אפי' בלא שום קנין ורבי' לאו גזלני' נינהו והבן בזה:
ואמנם על עיקר תי' הכנה"ג הנ"ל השיבו עליו האחרוני' (עיי' מזה לעיל סי' ט') וגם לפע"ד קשה מהא דמצינו בכמה דוכתי' לענין הרחקת נזיקין דסלקא בתיקו אי חייב להרחיק נזק ומסקינן לקולא ככל תיקו דממונא לקולא ואנקוט בידי חדא ההי' דפ' לא יחפור בההי' דבעי ר"ה בדר"י בר מבוי אבר מבואה אחרינא אי מצי מעכב עליו לירד לאומנתו וסלקא בתיקו ופסקינן הילכך לא מצי מעכב וכ' שם הנימוק"י כיון דסלקא בתיקו ולא איפשטא נקטינן מיני' קולא לנתבע יעו"ש והני הכא הדק"ל דהוי ס' איסור ולחומרא ול"ש לומר דא"נ דהדין עם הבא למחות יהי' חבירו בס' איסור גזל דזה ל"ש רק כשבא להוציא ממון מחבירו משא"כ בזה שבא למחות בחבירו שלא לירד לאומנתו לפסוק חיותי' חובה עליו לאסור על חבירו מספק שלא ירד לאומנות חבירו ולא יהיה על השני ס' איסור במה שחבירו לא ירד לאומנתו וישאר בשלו וצ"ע:
ועוד דברים בגו עיי' מזה בש"ך יו"ד סי' ד' סק"ה ובנקוה"כ שם ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רמ"א האריך בזה יעו"ש דפח"ח ואכ"מ לקבל ארוך וגם טרדותי לא יתנוני להתמהמה ובזה תמו דברי הנאמן באהבתו דורש שלומו וטובתו כ"ה משה תאומים: