אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה יט

שאלה יח

כבוד אחי הרב הנ"ל:

ואשר דרשתני לבאר לך דברי המרדכי ר"פ לולב הגזול דאנהיר לן בטעמא דאם עבר ומיעטן ביו"ט כשר ולא חשבינן לי' למה"ב כיון דהעבירה כבר נעשית ובעת עשיית המצוה אין כאן סרך עבירה לא אמרי' מה"ב יעו"ש והביאו ג"כ השעה"מ פ"ח מה' לולב וכתבת דהוא נגד תלמוד ערוך בברכות ד' מ"ז גבי ר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה דפריך שם והיכי עביד הכי והא אר"י כו' המשחרר עבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני והדר פריך והא מה"ב היא והרי התם מעשה עבירת השחרור נעשית קודם המצוה ואפ"ה הוי מה"ב אף שלא בא המצוה והעבירה ביחד עכ"ד ואנכי אינני רואה משם שום סתירה לדברי המרדכי דהנה בכל מקום דמצינו כי מצוה ועבירה יחדיו נפגשו כמו כלאי' בציצית ולצאת יד"ח מצוה באכילת איסור וכדומה ענין של מצוה שיש בעשייתן עבירה קיי"ל באמת דעשה דוחה לל"ת ואולם הטילו תנאי בדבר דזהו רק היכא דבעידנא דקמעקר ללאו מקיי' לעשה אז אין חלות לל"ת במקום עשה אבל היכא דעקירת הלאו היה מקודם המצוה קיי"ל דאין ל"ת נידחית מפני העשה שאח"כ אעפ"י שע"י הל"ת מתקיימת העשה אין זה מועיל אולם זהו רק אי אנו דנין לענין לכתחילה אם לעשות המצוה במקום שיש ל"ת בעשייתה משא"כ במקום דאין הל"ת נידחית מפני קיום העשת כגון דאיכא לאו ועשה או במקום שאפשר לקיים שניהם וכי"ב דאינו דוחה לל"ת ואז גילתה התורה דאפי' בדיעבד לא יצא יד"ח אם נעשית המצוה בעבירה וכמו לולב הגזול דא"י בו אפי' בדיעבד מטעם דהוי מה"ב ודרשו רז"ל בירושלמי אלה המצות אם עשייתן כמצותן ה"ה מצות ואם לאו אינן מצות ובזה כייל לן המרדכי להיפך דדוקא היכא דבשעת עשיית המצוה נעשית העבירה הוי מה"ב ואפי' בדיעבד לא יצא אבל היכא דבשעת עשיית המצוה א"כ שום עבירה אז שפיר יצא בדיעבד ולא חשיב מה"ב לפסול המצוה ומעתה אין שום סתירה מדברי הגמ' הנ"ל לדברי המרדכי דשם פריך אר"א דעשה מעשה לכתחילה לעבור על עשה דלעולם ב"ת ולשחרר העבד לדבר מצוה ולזה פריך והיכי עביד הכי והא עה"ב היה כ"ל דאין לעשות המצוה ע"י סיועת עבירה דאין עשה דוחה לל"ת היכא דלא הוי בעידנא ומתרץ מצוה דרבי' שאני היינו דבזה לא בעינן בעידנא כמ"ש התוס' פסחי' דנ"ט דעשה דחמור ומצוה דרבי' דוחה לעשה דשיחרור אע"ג דל"ה בעידנא ועיי' במג"א סי' תמ"ו וזהו רק אם אנו דנין לענין לכתחילה אי רשאי לעשות המצוה באופן שיש בקיומה עבירה אבל היכא שכבר נעשית המצוה בעבירה ואנו דנין לענין דיעבד אי יצא יד"ח או דהוי מה"ב ואפי' בדיעבד ל"י בזה שפיר קא' המרדכי דהיכא דהמצוה נעשית אחר העבירה ל"ש ענין מה"ב וענין מה"ב הנא' בכ"מ אין ענין כלל להאי דשיחרר עבדו וז"פ מאד אפס יען כי ראיתיך שהיית מסתבך בזה לכן הרחבתי הדיבור מעט להעמידך על האמת ועיין בשו"ת יד אלי' סי' ז' שפלפל בחכמה בסוגי' הנ"ל וגם אתי יש בזה דברים נחמדים ולא עט האסיף פה:

ואמינא לטייל מעט מה שנ"ל ליישב עפ"י הוצעה הנ"ל קושי' התוס' בסוכה ר"פ לולב הגזול אהא דאין יוצא ידי מצה טבל ודריש לי' מקרא ת"ל משום מה"ב דקאכיל איסורא ונפיק ידי מצה יעו"ש והנלפע"ד בזה דהנה כבר התעורר בשו"ת שאגת ארי' סי' צ"ו דלכאורה אין התחלה כלל לקושי' התוס' הנ"ל דאי לאו קרא ה"א דאתי עשה דמצה ודחי לל"ת דטבל והרי אין כאן משום מה"ב בלא אדרבא אפי' מצוה יש כאן כיון דעשה דמצה דוחה את הלאו דטבל קמ"ל קרא דא"י בו ולכאורה עלה בדעתי דל"ש בזה עשה דוחה ל"ת מטעם דל"ה בעידנא דמיעקר ללאו מקיי' לעשה דמיד שאכל חצי שיעור עבר על איסור טבל דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת וידי מצוה לא נפיק עד שיאכל כזית מצה וא"כ ל"ה בעידנא ואמנם הא בורכא לפי המתבאר בר"פ יוה"כ דטעמא דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי לכזית והכא ל"ש הך טעמא דחזי לאצטרופי כיון שאם יצטרף עד שיהיה שיעור שלם שוב יוצא ידי מצה ויהי' הל"ת נידחית ואין כאן איסור ח"ש והבן:

ואמנם נראה דקושי' התוס' אזלא שפיר למאי דפריך הש"ס שם אהא דיליף בברייתא דא"י בטבל מקרא דל"ת חמץ יצא זה שאין איסורו אלא משום ב"ת טבל ופריך ואיסורא דחמץ להיכא אזלא ומשני ר"ש הוא דא' אין איסור חע"א יעוש"ה והנה ר"ש הוא דסובר בכמה דוכתי כ"ש למכות ולדידי' הוי אכילה בכ"ש ולוקי' עליו אבל ידי חובת המצוה גם לדידי' לא נפיק עד שיאכל שיעור בכזית כמ"ש הפוסקים וממילא דל"ש לומר דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת כיון דלדידי' ל"ה בעידנא דעל לאו דטבל קעבר מיד באכילת כ"ש וידי מצה לא נפיק עד שיאכל כזית וא"ש:

ואמנם כ"ז ניחא רק כשאנו דנין לענין לכתחילה אם ראוי לצאת מצות מצה בטבל מטעם דאתי עשה ודחי לל"ת וזה ליכא למימר מטעם דל"ה בעידנא כנ"ל אבל היכא שעבר ואכל כזית מצה ואנו דנין לענין דיעבד אי יצא יד"ח בו או לא בודאי דלא שייך בזה לומר דל"י משום דהוי מה"ב דהרי ממ"נ בעת שיצא ידי מצוה כשאכל כזית הרי אז ליכא איסור דטבל דעשה דמצה דוחה לל"ת מה תאמר דהרי קודם דנפיק ידי מצוה עבר על איסור טבל באכילת כ"ש א"כ שוב ליכא למימר דהוי מה"ב דכיון דהעבירה כבר נעשית ובשעת עשיית המצוה ליכא עבירה ל"ש לומר דהוי מה"ב כסברת המרדכי הנ"ל ולזה בעינן קרא לרבוי דאיי"ח בטבל דאי לאו קרא ל"ש בזה ענין מה"ב כלל ומיושב היטב קושי' התוס' ודו"ק בזה:

וניחא לן בזה דברי הרמב"ם פ"ו מה' חמץ שפסק דא"י במצה של טבל ותמה עליו הלח"מ דהא מוקי בפסחי' לברייתא כר"ש דס"ל אאחע"א מש"ה א"י בטבל הואיל וליתי' לדידי' בב"ת חמץ והרי רבינו פוסק כרבנן יעו"ש ולהנ"ל ניחא דבאמת גם בלאו קרא אינו יוצא דהוי מה"ב רק כיון דהעבירה היא קודם המצוה ובשעת שיוצא ידי מצוה ליכא עבירה דעשה דוחה ל"ת ל"ש מה"ב כו' והנה התוס' בקידושין ד' ל"ז ד"ה דאקריב עומר והדר אכלו הביאו קושי' הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לל"ת דחדש ומתרץ גזירה כזית ראשון אטו כזית שני יעו"ש הרי דל"ש בזה כלל ענין עשה דוחה ל"ת דגזר' כזית ראשון כו' רק דהכא דבעי למילף מקרא דא"י בטבל ובזה ל"ש לומר גזרה דמ"מ מד"ת ה"א דיוצא בו משא"כ רבינו ז"ל שפיר נקיט הדין להלכה דא"י בטבל אע"ג דס"ל אחע"א ואית בי' משום ב"ת חמץ מ"מ לא יצא מטעם דהוי מה"ב דגם בשעה דנפיק ידי מצה לא דחי לל"ת דטבל דגזרה כזית א' אטו כזית ב' וכיון דאסור לאכול כזית מצה של טבל גם בעבר ואכל לא נפיק מטעם מה"ב כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב:

ויש להרחיב הדיבור עפ"ז לענין טבל טבול מדרבנן דגם בזה א"י יד"ח כמבואר בש"ס דפסחי' שם אי שייך בזה טעם דמה"ב והיא לפ"מ דמבואר בירושלמי דשבת פ' האורג דהוציא מצה מרה"י לרה"ר ואכל יצא יד"ח והקשה מה בין זה למצה גזולה ותי' תמן גופא עבירה ברם הכא הוא דקעבר ע"כ (ועיי' ר"ע מברטנורה ר"פ יציאות השבת שתי' כו' פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני כו' וכ' הרע"ב דלהכי נקיט תנא דמתני' בלשון עני ועשיר דאגב אורחי' קמ"ל דמה"ב אסורה וחייבין עלי' ועיי' תוי"ט שם ופלא שלא הבי' מדברי הירושלמי דקא' בהוציא מצה מרה"י לרה"ר דל"ה מה"ב משום דאין גופא עבירה) מבואר מדבריו דהיכא שאין העבירה על החפץ ליכא למיפסלי' למצוה ואף שהוא עשה איסור ל"ל בה לענין מה"ב כיון שאין האיסור בגופי' של דבר ורגיל אנכי להסביר עפ"ז טעם הענין מה דקיי"ל דנדרי' חלין ע"ד מצוה ואין שבועה חל עד"מ ובנשבע לבטל מצות סוכה או מצה אינו חל ולכאורה הדבר צריך התבוננות דנהי דהוא מוזהר לקיי' את המצוה מ"מ מאי אולמא דהאי עשה מעשה דכל היוצא מפיו יעשה וכמו דנדר חל לבטל את המצוה ה"ה בשבועה מהראוי שיהיה חל לבטל את המצוה בשוא"ת אולם להנ"ל הענין מוטעם עפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דנדרי' דלכך נדר חל ע"ד מצוה משום דהוי מה"ב והוי כמו מצה של טבל וכי"ב דאינו יוצא בה יעו"ש ולהכי גבי שבועה דאין החפץ נאסר רק דהוא אסר נפשי' מן חפצא וכיון דהדבר גופא לאו עבירה היא ל"ש בי' מה"ב וא"ש:

והנה נודע פלוגתת הראשוני' לענין כל מאכלות אסורות אי מיקרי איסור חפצא או איסור גברא וכבר מלתי אמורה במק"א והכרעתי לצדק דיש חילוק בזה לענין איסור תורה או דרבנן דבאיסור תורה בודאי רביע איסורא אחפצא ודבר הנאסר גופי' תועבה מיקרי וכל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל אבל מה שאיסורי מדבריהם אין כח חכמי' יפה לאסור דבר המותר עה"ת רק שכחם לגזור על האדם ואנחנו מצווים מלא תסור על כל אשר יגידו לך וגו' ואפילו יגזרו על המותר אסור לנו לעבור דבר מכל אשר תיקנו הם וזה רק דבר המוטל על האדם לשמוע לדברי חכמי' אבל אין שום איסור נתפס על הדבר בעצמו ותו דהחפץ גופי' התירא היא וכל מ"א מד"ס מיקרי איסור גברא והראיתי לדעת כי הדבר מוכרע מש"ס דשבועות ד"ך לענין דבעינן התפסה בדבר הנדור ולא בדבר האסור ומוכח שם שמתפיס באיסור תורה אינו נדר ובאיסור דרבנן הוי נדר דלאו דבר האסור חשיב לי' יעוש"ה ובס' זוהר הרקיע הקשה מזה על שיטת רבינו בס' המצות שסובר כי העובר על מצות דרבנן עובר בלאו דל"ת וא"כ מ"ש איסור תורה או דרבנן כיון דכל מילי דרבנן המה בלאו יעו"ש ובס' אבני מילואי' ח"ב בשו"ת שבסוף הס' סי' י"ד אולם היא הדבר אשר דברנו דכל האיסורי' מד"ס נהי דהעובר על דבריהם הוא בלאו דל"ת מ"מ הוי רק איסור גברא אבל על החפץ אינו נתפס שום איסור ולהכי המתפיס באיסור דרבנן הוי התפסה דל"ה דבר האסור רק כדבר הנדור דהי' איסור גברא אבל המתפיס באיסור תורה הוי מתפיס בדבר האסור דכל איסורי' דאוריתא הוי איסור חפצא וז"ב ועל כיו"ב העירני זה כביר דודינו הוא חותנך הרב הגאון החריף כ"י לענין טבילת כלים ביו"ט דכלי שנטמא בטומאה דאוריתא הוי הטבילה תיקון בגוף הכלי אבל כלי שנטמא מדרבנן אין הטבילה תיקון לכלי רק להאדם שרשאי להשתמש בו ופלפל בזה טובא ומעתה המורם מדברינו דלהירושלמי הנ"ל דהיכא דאין העבירה בגוף הדבר לא שייך מה"ב ממילא דיש חילוק לענין מה"ב בין עבירה דאורייתא לדרבנן דבאיסור דאורייתא שפיר חשוב מה"ב כיון דהדבר גופי' עבירה משא"כ באיסור דרבנן דהוא רק איסור גברא י"ל דל"ש ענין מה"ב כאשר באמת כן הי' הרבה שיטות מהקדמוני' דבעבירה דרבנן לית בי' משום מה"ב ודו"ק כי עפ"ז יש מקום לבנות ולסתור הרבה בעניני' אלו תן לחכם וגו' ז

עוד מילין בפי בדברי המרדכי שהבאתי לעיל שכ' דל"ש מהב"ע רק היכא דבשעת עשיית המצוה נעשית העבירה כמו בגזל נהי דהלאו כבר עבר מ"מ מחויב לקיים והשיב את הגזילה וכל עוד שאינו מחזירו לבעליו עבירה היא בידו וגם בעת שנוטלו למצוה היא בעבירה ולהכי הוי מה"ב משא"כ היכא דהעבירה כבר נעשית קודם המצוה לא שייך מה"ב וכנ"ל ונלפע"ד ליישב עפ"ז קושי' התוס' בחולין ד' קמ"א בהא דקא' הש"ס שם תשלח מ"מ ואפי' לדבר מצוה ופריך טעמא דכ' רחמנא תשלח הא לא"ה ה"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והשני ל"ל דעבר ושקלי' לאם דלאו עברי' כו' וכתבו התוס' דמכאן קשה לפי' ריב"א בפ' א"ע דא' אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי ד"צ והקשה והא יו"ט עשה ול"ת היא ותי' דנהי דלא דחי מיהא אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום העשה אבל הלאו כמאן דליתי' דעשה דחי לי' והכא משמע דכל זמן דלא עבר ושקלי' איכא לאו ועשה יעו"ש ולהנ"ל מיושב היטב דהנה כבר התעורר ש"ב הגאון בשו"ת נו"ב על שיטת הריב"א הנ"ל דהאיך יכולה העשה לדחות הל"ת במקום שיש עשה ול"ת כנגד' דהא ה"ל מהב"ע כיון שנשא עכ"פ עשה כנגד בשלמ' בכל עשה דוחה ל"ת לא קשה כיון דהלאו נדחה א"כ א"כ עבירה כלל אבל הכא דנשאר העשה עכ"פ א"כ ה"ל מהב"ע אמנם באמת לדברי המרדכי הנ"ל לק"מ ושפיר קאמר הריב"א דלא ילקה על לאו דחרישה ביו"ט אי יזדמן לי' ד"צ לכסות אחר החרישה דכיון דעל לאו דחרישה כבר עבר ובשעת מצות כיסוי אין כאן שום עבירה דחרישה לא שייך מה"ב וכנ"ל אבל התם בהאי דשלוח הקן שפיר קאמר הש"ס דכל זמן דלא עבר ושקלי' איכא עשה ול"ת דהתם בשעת עשיית המצוה קעבר עבירה דבכל עת בעמוד ושלח קאי והוי מה"ב דומי' דגזל וממילא דאינו דוחה גם ללאו ואיכא עשה ול"ת וא"ש ודו"ק בזה:

ובדרך זה יתבאר כמין חומר סוגיות הש"ס בפסחי' שם בהא דפריך ראויות לכתשן ומשני וכתישה ביו"ט מי שרי והקשה ריב"א הא ודאי כמו דחרישה שרי מטעם הואיל ה"נ כתישה שרי ביו"ט ובס' אהעו"ז תי' שם עפ"ד הריב"א הנ"ל דזה דקא' וא"א הואיל אחרישה לא לחייב כו' היינו כיון דהלאו נידחה עכ"פ מפני העשה ממילא דאינו לוקה על החרישה ולהכי קא' וכתישה ביו"ט מי שרי ר"ל דכיון דעדיין מחוסר כתישה ואף אי יתרמי לי' ד"צ מ"מ אסור לכתחילה לכתוש דנהי דהלאו נידחה מפני העשה דכיסוי ע"מ העשה דיו"ט עדיין נשארה וממילא דבחנם עבר אלאו דחרישה דכיון דא"א לו לכסות עתה מפני איסור כתישה ממילא דחייב על החרישה דל"ש הואיל עכ"ד ותפסו עליו האחרוני' דא"כ מאי פריך ראוי' לכתשן כלאחר יד הא כתישה כלאחר יד ג"כ מדרבנן מיהת אסור ואין אנו מניחין אותו לכתוש אפי' כלאחר יד דגם שבות דיו"ט דרבנן אינה נדחית מפני עשה כמו לאו ועשה דאורייתא וכמבואר בר"ה ד' ל"ב בההי' דשופר של ר"ה אין מעבירי' עליו התחום ועיי' בר"ן שם ובמג"א סי' תמ"ו בזה אלא ודאי כיון דאי עבר וכתיש אינו לוקה אינו חייב על החרישה כיון דיכול לכתוש באישור ולא ילקה א"כ מ"ש כתישה דאורייתא או דרבנן ולהנ"ל א"ש היטב פי' הגמ' דכבר הקשו האחרוני' מהא דביצה ד"ח דאין עשה דכיסוי דוחה ללאו דיו"ט רק היכא דבהדי דקכתיש מכסה ואי לא"ה אינו דוחה דל"ה בעידנא וא"כ קשה אמאי אינו עובר הכא על החרישה דהא בשעת חרישה לא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה וכבר ענו בזה דברים רבים דלאו דחרישה שפיר נדחית מפני עשה דכיסוי אע"ג דל"ה בעידנא דרוש מעל ספריהם וגם אתנו דברים בזה במק"א ומעתה משני שפיר וכתישה ביו"ט מי שרי היינו כיון דלאו דכתישה ביו"ט אינו נדחה רק היכא דבהדי דקכתיש מכסה ובשעת קיום המצוה נעשית העבירה וממילא דהוי הכיסוי מה"ב וגם לל"ת לא דחי וחייב מלקות וכנ"ל ולזה פריך והא ראוי' לכתשן כלאחר יד דשבות בעלמא היא וכיו דמדאוריתא שרי פקע לי' מלקות וגם דבאיסור דרבנן ל"ש מה"ב כנודע שיטת הפוסקי' וממילא דשפיר שייך הואיל וא"ש ודו"ק היטב:

ועפ"י הוצעה זו שהעליתי בשיטת הריב"א דסובר דבכל מקום דאי עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ אם עבר וקיים המצוה אינו לוקה והעליתי דהיא רק היכא דהעבירה נעשית קודם המצוה אבל היכא דבשעת עשיית המצוה איכא עבירה הוי מה"ב ואינו דוחה אפי' לל"ת ואם עבר שפיר לוקה בזה תמצא דרך סלולה להסיר רוב קושיות אשר שתו האחרוני' ע"ד הריב"א ומהם בהא דפ' הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' נדרים ה"ו שכתב אם נדר ע"ד מצוה כגון בנדר שלא יאכל מצה בלילי פסח או שאסר ישיבת סוכה עליו וכל כי"ב הרי אלו אסורי' עליו ואם אכל או ישב לוקה והשעה"מ הקשה שם לדעת הריב"א הנ"ל אמאי ילקה דהא כבר הקשה הרשב"א והרא"ה אהא דנדרים חלי' ע"ד מצוה ואמאי לא יבא העשה וידחה לל"ת דנדר וכתבו דבנדרים יש ג"כ עשה דוכל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה וא"כ למה פסק הרמב"ם דלוקה אם עבר ודחי דהא אם כבר עבר אינו לוקה כיון דהל"ת נדחה עכ"פ כשיטת הריב"א הנ"ל ולהנ"ל א"ש דשם דבשעת קיום המצוה איכא עבירה הוי מה"ב וגם לל"ת אינו דוחה ושפיר לוקה וא"ש ודו"ק:

ומידי דברי בדברי השעה"מ הנ"ל זכור אזכור מה שראיתי בדברי שם שכ' דקושי' הרשב"א והרא"ה שהקשו דניתי עשה דמצוה וידחה לל"ת דנדר וכ' השעה"מ דקושיתם לא קאי רק על קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אבל בהא דנקיט רבינו באומר קונם אכילת מצה עלי בלילי פסח לק"מ דעשה דמצה ידחה לל"ת דנדר לפמ"ש הירושלמי מובא בתוס' קידושין ד' ל"ז דעשה דמצה אינו דוחה לל"ת דחדש משום גזרה כזית ראשון אטו כזית שני וה"ה דאינו דוחה לל"ת דנדר מה"ט יעו"שה והנה יש להעיר על דבריו דהא קיי"ל דאף דשבועה אינו חל ע"ד מצוה מ"מ בנשבע לעבור ע"ד מצוה בכולל שפיר חל וא"כ ממ"נ במאי מיירי הר"מ אי מיירי באומר סתם קונם מצה עלי בלילי פסח הלא בכה"ג אפי' בנשבע שלא יאכל מצה גם השבועה חלה ע"ד מצוה בכולל דכיון דאין מצוה אלא בכזית ראשון נימא מיגו דחל על כזית שני חל נמי בכולל על כזית ראשון ואפי' שבועה חל בכה"ג וע"כ צ"ל דמיירי באסר עליו רק כזית ראשון דמצוה ושוב ליכא כולל ואינו חל רק בקונם ולפ"ז הדק"ל דניתי עשה ונידחי לל"ת דנדר ואין לתרץ בזה דלהכי לא דחי דגזרה כזית ראשון אטו כזית שני דהא בכזית שני דליכא מצוה גם איסור דנדר לית בי' דהא לא אסר עליו רק כזית דמצוה והיא הערה מושכלת וכמדומה לי כי זה זמן כביר אשר שמעתי כעין זה מקשים עשמי' דידיד ה' וידידי ומחותני הגאון החסיד המנוח מוהר"ש הלוי אבד"ק קאמינקא לזכר עולם יהיה צדיק:

ואמנם באמת נראה דבזה ל"ש כולל שהרי א"א לו לאכול יותר מכזית עד שיאכל כזית ועל כזית אינו חל דהוי נשבע לבטל את המצוה וא"כ אין כאן דברים המותרי' כלל והיינו הא דעיסה בפ' שבועות שתי' בתרא עיי"ש בנשבע על ט' ואח"כ על עשר דלא חייל ועיי' בתוס' שם ד"ה שבועה שהעלו דכל שלא אמר אלו אין כאן דברי' המותרי' כלל דכל ככר בכלל ט' היא וכן פסקי' בטוש"ע יו"ד סי' רל"ט סעי' ב' ועיי' בש"ך שם מ"ש בשם הפרישה כ"ש הכא שלא אכל עדיין כלום והוא מצווה על כל כזית לאוכלו ואין כאן דברי' המותרי' וז"ב ושוב מצאתי לשארי הגאון בקו"א לס' כתובה סי' קי"ח שגם הוא העלה דלא שייך כולל מחמת דחל על יותר מכזית אלא שהוא נטה לסברא אחרת ומה שכתבנו היא קושטא דמילתא:

ומרוב טרדותי כעת בעניני' הנחוצי' למעשה אשים קנצי למלין ועוד חזון למועד ואתה אחי חביבי חזק ואמץ לשקוד על דלתי התורה דדי' ירווך וד' יאיר עיניך במאור תורתו ואחריתך ישגא מאד אחיך אוהבך מקרב ולב עמוק משה תאומים:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה