דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה יח
הנני נוטה כנהר שלים לכבוד אחי רצוי לבבי הרב הגדול החריף לקחו כמטר יערוף יפה נוף נטע שעשועים פרי קודש הילולים כ"ש מוה' יצחק תאומים נ"י ח"ד הרב הגאון האבד"ק ביטשאטש יצ"ו יהי כבוד ה' עליו חופף כל הימים:
יקר מכתבך עם פרי תנובת חידושך לנכון הגיע עדי ונתתי שמחה בלבי בהקשיבי משלו' תורתך כה תחזקנה ידיך ותעשינה תושי' והנני להשיבך על קושיתך:
תשובה פתח דברך יעיר ע"ד הגמ' בסוכה ד' ל"ג בשמעתתא דהדס שענביו מרובי' מעליו ואין ממעטין ביו"ט משום ראב"ש אמרו ממעטין ופריך הא קמתקן מנא ביו"ט ומוקי כשלקטן לאכילה וראב"ש סבר כאביהו דדשא"מ מותר ופריך והא מודה ר"ש בפ"ר כו' ופרש"י בשליקטן לאכיל' שלקטן לענבי' הללו מן ההדס ע"מ לאוכלן ואינו מתכוין להכשירו ע"כ וכתב דרש"י ז"ל נשמר בזה דלא תימא בליקטן לענבי' ולאוכלן מיד דא"כ אף במתכוין למלאכה ממש קיי"ל דכל מלאכת יו"ט הותר לצורך אוכל נפש אבל הכא מיירי שאינו אוכל ענבי' הללו רק בשעת לקיטתו מתכוין לאוכלן אבל באמת אינו אוכל הענבים רק שעיקר כוונתו בשביל האכילה ואין מתכוין להכשיר ולזה פריך והא הוי פ"ר והעירות דהיא גופי' קשי' דאמאי לא מוקי בכה"ג שליקטן לאכילה ואכלן מיד וא"כ אף אם עשה עי"ז מלאכת תיקון מכא מה בכך הלא לצורך או"נ היה ושרי ול"צ לדחוקי כדמוקי בא"ל, הושענא אחריתא עכ"ד אה' אחי אינני רואה בזה שום קושי' דלא מצי לאוקמי בשליקטן לאוכלן מיד דא"כ גם רבנן דראב"ש הוו מודו דשרי ואמאי קא' דאין ממעטי' וע"כ דהך פלוגתא דרבנן וראב"ש אי דשא"מ מותר:
וראב"ש הוא דקאי בשיט' אבוהו דדשא"מ מותר ות"ק אוסר באינו מתכוין אבל באוכלן בשעת לקיטה דבזה אף אם מכוין למלאכה ג"כ מותר דהוי או"נ בודאי גם הת"ק מודה דשרי וז"פ:
ובחידושי לסוגי' זו עמדתי ג"כ על פרש"י אהא דמשני הבמ"ע דא"ל הושענ' אחרית' ופרש"י ולא צריך להאי הלכך אין כאן תיקון כלי דלא צריך לי' לאכשורי והקשיתי ג"כ לפירו' דא"כ מ"ט דרבנן דבריית' דס"ל אין ממעטי' היינו ע"כ אף בא"ל הושענא אחריתא דהא בזה הם מסולקי' עם ראב"ש משום דסברו דשא"מ אסור ולפרש"י קשה דהא אף דדשא"מ אסור מה איכפת לן בזה כיון דאין כאן תיקון כלי כלל עוד הרגישו רבותינו בעלי' תוס' לפירושו (שבת ד' ק"ז וביומא ד' ל"א) דהא פשטות הסוגי' מורה דאף למאי דמוקי בא"ל הושענא אחריתא מ"מ לא הדר ממאי דאמרי' מקודם דטעמא דראב"ש דסובר דשא"מ מותר ולפרש"י דבא"ל הושענא אחריתא אין כאן תיקון כלי כלל קשה דאף אי ס"ל כר"י דדשא"מ אסור כאן יש להתיר משום דאינו מתקן כלל ובאמת רבי' מהקדמוני' מיאנו בפרש"י דמה בכך דא"ל הושענא אחריתא מ"מ בהאי הושענא הוא מתקן מנא ומתוך זה הביאו מכאן סייעתא לפי' הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר:
ואשר אנכי אחזה בביאור דברי הגמ' והוא אחר שנתבונן בדברי רש"י ז"ל בעמוד הקודם ד"ה עבר וליקטן שכ' וז"ל וא"מ י"ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו ע"כ ויש להתבונן דהא כיון דמלקט לענבי ההדס ועי"ז הוא מכשירו למצוה א"כ הוי מתקן גמור מפסול לכשר ואסור מדאורייתא כדין כל מתקן כמבואר ברמב"ם פכ"ג מה' שבת דחייב משום מכה בפטיש ומה לי תיקון כלי או תיקון מצוה ובאמת ראיתי להמוהר"מ בן חביב ז"ל בס' כפ"ת אשר דרכו בכל הסוגי' דהך מתקן דהכא הוי תולדה דמכה בפטיש יעו"ש שהאריך בזה ולא הזכיר דברי רש"י הנ"ל במקומו שכ' בהדי' דהיא רק משום שבות ולזאת נלפע"ד ברור דרש"י ז"ל כתב זאת לפי המסקנא דהכא דראב"ש דסובר ממעטי' איירי בא"ל הושענא אחריתא וא"כ בודאי הא דתנן אין ממעטי' איירי אף בא"ל הושענא אחריתא וא"כ קשה אמאי דהא לא הוי מתקן כלל ולזה פי' דאפ"ה אסור משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו וזה י"ל באמת בטעמא דת"ק דברייתא דקא' דאין ממעטי' ואפי' בא"ל הושענא אחריתא דהיא ג"כ משום שבות מפני הרואי' דדומה למתקן כלי אע"ג דבאמת לא חשיב לדידי' שום תיקון מדאורייתא וז"ב והנה נודע דעת התה"ד מובא ברמ"א או"ח סי' רנ"ג דבאיסור דרבנן כגון אמירה לנכרי דהי' רק משום שבות לא שייך בי' פ"ר יעוש"ה ומעתה שפיר אזלא סוגיית הש"ס דפריך והא מתקן מנא ומשני בשליקטן לאכילה והדר פריך דהוי פ"ר ומוקי דהבמ"ע דא"ל הושענא אחריתא ולא מיחשב מתקן רק משום שבות דדומה למתקן מנא ובאיסור שהיה רק משום שבות לא שייך בי' פ"ר וזהו רק אי נימא דדשא"מ מותר רק דהוי פ"ר ולכן בא"ל הושענא א' שרי כנ"ל ולכן קא' ראב"ש שפיר דממעטי' משום דקאי בשיטת אבוהו דדשא"מ מותר משא"כ רבנן דברייתא דסברו דשא"מ אסור גם בא"ל הושענא אחריתא אסור משום שבות עכ"פ והכל ניחא בס"ד ודו"ק כי נכון היא:
והן אחי מחמדי כתבת להעמיס דבריך בכונת דברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' לולב שהעתיק הדין בשליקטן א' א' לאכילה כשר ותמהו עליו מה שהשמיט אקימתת הש"ס בא"ל הושענא אחריתא ואי לא"ה הוי פ"ר ועוד דלשונו משונה מלשון הש"ס במ"ש שליקטן א' אחד וכתבת דלהכי דייק רבינו ז"ל ונקט שליקטן א' א' לאכילה ור"ל דאכיל הפרי מיד בשעת לקיטתו וזה מותר לגמרי בי"ט דהוי או"נ עכ"ד ואם כי דבר חכמה אמרת אבל אין שמועתך מכוונת דמלבד דק' לומר דרבינו מיירי באופן אחר דקא' הש"ס ונקיט דין שלא הובא בתלמודא כלל עוד א"א להעמיס כן בכוונתו דהרי רבינו סתם דינו בהך בבא וכ' עבר וליקטן או שליקטן לאכילה ה"ז כשר ולא מחלק כלל בין הושחר מעיו"ט דהוי דיחוי מעיקרא או הושחר בי"ט דהוי נראה ונדחה כמ"ש נושאי כליו ועיי' ט"ז סי' תרמ"ו בזה והרי קיי"ל הדס של מצוה וכן אתרוג איתקצאי למצותו כל שבעה ואפי' לאחר שנפסל אסור להנות ממנו כיון דבה"ש כשר היה וכיון דאיתקצאי בה"ש איתקצאי לכולי יומא וא"כ בהושחר ביו"ט ובה"ש היה חזי למצוה אסור ללקט ענבים שלו לאכילה מיד דהרי איתקצאי למצותו בה"ש ואסורי' באכילה וליתא לדבריך:
ואמנם דלית לי חספא ואשכחנא מרגניתא תותי' דבזה מתבארין לי היטב דברי התוס' בסוגי' שם דדייק הש"ס מהא דאין ממעטי' בי"ט הא עבר וליקטן מאי כשר דאשחור אימת אלימא דאשחור מאתמול דיחוי מעיקרא היא כו' אלא לאו דאשחור בי"ט כו' ש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה ומשני דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דל"ה דיחוי תפשוט מיני' אבל נראה ונדחה כו' לא תפשוט וכתבו בתוס' דאבעי' דר"י נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה בי"ט לא תיפשוט והאי דדיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי דשאני התם דבידו ללקט אבל לענין נראה ונדחה לא חשבינן זה לבידו אע"ג דבידו ללקטן ואין פירוש לדבריהם דהיא כהלכתא בלא טעמא ומאן פלג להו דלענין דיחוי מעיקרא הוי בידו אע"ג דאסור למעט בי"ט ולענין נראה ונדחה לא חשבינן זה לבידו למעט ועיי' בר"ן שם שנדחק מאד בהסברת דבריהם ולהנ"ל א"ש היטב דהנה באמת כבר כ' הב"י דכיון דבא"ל הושענא א' שרי למעט חשיב שפיר בידו לתקן דהואיל ואם יזדמן לו הושענא יכול למעטו חשוב שפיר בידו גמור אף לענין נראה ונדחה ואמנם הט"ז בסי' תרמ"ו השיב עליו דהא אף בא"ל הושענא א' בעינן שילקטן לאכילה היינו שלא יהיה כונתו להכשירו וא"כ האיך שייך לומר דל"ה דיחוי משום דבידו לתקן דכיון שאתה אומר שיוכל לתקן נמצא שימעט בשביל התיקון וזה אסור ביו"ט עייש"ה ואמנם לדבריך שפיר י"ל נהי דאין ממעטי' ביו"ט מ"מ חשיב שפיר בידו ללקט הענבי' מההדס ולאוכלן מיד ואז אף במכוון לתיקון מנא ג"כ שרי כנ"ל ואמנם זהו רק בהושחרו מעיו"ט ולא אתקצאי למצוה כלל ומותר ללקטן ולאוכלן וממילא דלא הוי דיחוי משום דבידו ללקטן בהיתר דלאוכלן אבל באשחור ביו"ט ובה"ש היה ראוי למצוה וממילא דאסור להנות מהם אפי' לאחר שנפסלו וכיון שכן אין בידו ללקטן ולאוכלן רק דיוכל למעט באיסור וזה לא חשוב בידו גלל כן שפיר כתבו התוס' דלפ"מ דמסיק הש"ס דאיירי בדיחוי מעיקרא חשיב בידו לתקן אבל לענין נראה ונדחה דהיינו בהושחרו ביו"ט לא חשיב בידו וכנ"ל ודברי התוס' נכוני' ודוק היטב:
ובעיקר ישוב דברי רבינו מה דשינה לשון הגמ' והשמיט אקומתת הש"ס בא"ל סושענא אחריתא תהלה לאל כי בחידושי לסוגי' כתבתי ליישבו בדרכי' שונים הלא המה בכתובי' עמדי ואין דרכי להעתיק דברי' שכבר נשנו אצלי כי קשה עתיקא כו':
ואשר העירות ע"ד הרשב"א מובא במג"א סי' תרנ"ה דערבה שנתלשה ביו"ט אסור לטלטלה לצאת בה אך אם נתלשה ביו"ט א' מותרת בשני יעו"ש ולשונך מעורבב וכפי הנראה תו"ד קושיתך ממ"ש התוס' סוכה ד' ל"ג דאבעי' דר"י נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אי יש דיחוי אצל מצות לא איפשטא וסלקא בתיקו וא"כ ק' כיון שא"י לצאת ביו"ט א' מחמת איסור טלטול ואפי' בדיעבד א"י בה דהוי מה"ב וא"כ ה"ל נדחה מעיקרא ולמה יוצא בה יד"ח בי"ט ב' הא ה"ל דיחוי מעיקרא דהוי דיחוי והנחת בצ"ע והנה קושי' זו בפשיטות נדחה כי לא נראה מעיקרא חדא אין לפרוך מדברי תוס' אדברי רשב"א דאטו גברא אגברא קרמית דבאמת כל הקדמוני' נדד משיטת התוס' ואדרבא הם סוברי' דאפי' בנראה ונדחה ל"ש דיחוי ומכ"ש בדיחוי מעיקרא דפוסקי' כר"פ דא' שם ז"א אין דיחוי אצל מצות אפי' לקולא ועיי' ט"ז סי' תרמ"ו ועוד דענין דיחוי אפי' בקרבנות ל"ש אלא היכא דמחוסר מעשה בגופו אבל במחוסר זמן לא חשיב דיחוי כע"ש בתוס' יומא ד' ס"ד ובכמה דוכתי' ומכ"ש לענין דיחוי אצל מצות בודאי ל"ש רק במחוסר מעשה כגון בענביו מרובי' מעליו ומיעטן או בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה אבל אין לאסור בב מה שנתלשה בראשון מטעם דיחוי וז"פ ובעיקר דברי רשב"א יש להעיר עליו מדוכתי' סגיאין ועיי' שו"ת בשמי' רא"ש המיוחסת להרא"ש סי' צ"ב ובהגהות כ"ד שם שהאריך בזה: