אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה טז

שאלה טו

וראיתי ונתון אל לבי לעיין בדין חסרה המרה דאם טועמי' טעם מר קיי"ל דכשרה כמבואר בש"ע יו"ד סי' מ"ב סעיף ג' מהו הדין אם לסמוך על נשים באומרים שטועמים טעם מר בכבד.

תשובה הנה כבר ראיתי למי שמביא בשם שו"ת חינוך ב"י ושו"ת זכרון יוסף שכתבו דאין לסמוך אטעימת נשים דדוקא בדרבנן נאמנות כמו שאמרו המנוה רבנן בדרבנן והנה השו"ת ההם אינם נמצאים תח"י לעמוד על דעתם מה ראו על ככה ואם לדין יש תשובה דהלא הדין מפורש יוצא בהג"ה ש"ע יו"ד סי' קכ"ז ומקורו מדברי הר"ן פ' האומר וריש חולין דאשה נאמנת אפילו באיסור דאורייתא לומר תקנתיו ועיין ש"ך שם שכ' הטעם משום דבידה לתקנה דאל"כ לא עדיפא מע"א דאינו נאמן הואיל ואיתחזק איסורא וזהו שייך רק היכא דנאמנותה היא לאפוקי מחזקה בזה בעינן שיהי' בידה אבל להעיד אם היה כאן איסור כלל לא גרעה מאיש דע"א נאמן להתיר ספק איסור וכ"כ בשטמ"ק פ' המדיר ד' ע"ב בההיא דמשמשתו נדה כו' דפריך שם אי דלא ידע נסמוך עלה וז"ל יש מדקדקים שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה אלא בנידותה בלבד דכתיב וספרה לה כו' והיינו דאמרינן פ"ק דפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים כו' דהמנוה רבנן בדרבנן הא אילו הוי דאורייתא לא מהימנו ואין פירוש זה נכון שכל מקום שהאמינה התורה ע"א באיסורין האשה כאיש וכ"ש בעניני בית המוטלי' עלי' ומעשים בכל יום שסומכין עלי' בניקור הבשר ומליחתו ומצה בפסח וכי"ב הרבה וההיא דפסחים כבר אמרו בירושלמי מתוך שהן עצלניות בודקת כ"ש כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות בחורי' וסדקין כו' וגבי נדה כתיב קרא להדי' וממנו אנו למדין לכל היאסורי' עכ"ד ומכ"ש לענין טעימת הערה דכבר כ' הש"ך דאע"ג דקיי"ל בכמה דוכתי' דאסור לטעום מאכל לידע אם יש בו דבר אסור אבל הכא קים לן דמלתא דלא שכיח היא שתהי' המרה נטולה לגמרי והרגילות הוא שנבלע במקומה וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה וא"כ בודאי דנשי' נאמנות דרובא מסייע להו ואפשר דלהכי לא רצו לסמוך בעלי תשובה הנ"ל על טעימת נשים מכח האי דינא דמבואר בהג"ה סי' קכ"ז שם דהא דאשה נאמנת דוקא בודאי איסור כגון ניקור בשר וכדומה אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים או איסור שיש בו צדדים להקל אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל ע"כ:

ובתשובה כתבתי ליישב בזה דעת הלכות א"י שהביאו התוס' ריש חולין שפסק דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות והקשו עליו מההיא דכל הפסולין ששחטו וקא' הש"ס שם ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשרה כו' ומשני דה"ה אפילו לכתחילה אלא משום דבעי למיתני טמא במוקדשין דלכתחילה לא תני נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דתני להו ברישא יעוש"ה שהיא קושי' עצומה ואמינא ליישב עפ"י הנ"ל דאשה נאמנת באיסורין כאיש זולת בדבר שצריך טרח' או בספק שמא אין כאן איסור או איסור שיש בו צדדים להקל בזה אין אשה נאמנת דדעתה קלה והנה הדבר ברור דהעמד סכין היא דומה לברירת דגים הנ"ל לפמ"ש הנ"י והביא הש"ך בסי' י"ח וז"ל והרבה צריך ישוב הדעת וי"ש לבדיקת הסכין הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיי' ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת המישוש כפי כונת הלב עכ"ד וא"כ בודאי אין לסמוך בנאמנות כזה על אשה דשמא אחר כמה בדיקות עדיין יש חשש ס' פגימה ועל חשש ספק אין להם נאמנות כנ"ל וגם בדיקת סכין היא דבר שצריך טרח' כמבואר בריש חולין לענין שחיטת מומר דבעינן בודק סכין ונותן לו דמיטרח לא טרח ולזה שפיר קאמר ה' א"י דנשים לא ישחטו משום דדעתן קלות היינו לענין בדיקת סכין יש לחוש אפשר שימצא פגום שצריך השחזה והיא טרחא יתירה ויש לחוש מפני שדעתן קלות שלא יתקנו היטב לכך אסרו ועיי' מ"ש הרב פרי מגדים יו"ד במ"ז ס"ק א' וכל זה ניחא לענין שחיטת חולין משא"כ בשחיטת קדשים שלקחו הסכיני' מבית החליפות והי' מוכנים בלי שום פגם כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה"ן כלי המקדש הט"ו והיא מהתוספתא דאסור להשחיז סכין במקדש ואם מצא בו שום פגם הי' גונזין כי אין עניות במקום עשירות יעו"ש ולא שייך לאסור מטעם דאין נאמנים על הבדיקה וחשש פגימה וממילא דמותר לנשים לשחוט אפי' לכתחלה בקדשים ומיושב היטב קושי' התוס' ודו"ק בזה:

והנה אי נימא דבספק שמא אין כאן איסור אין אשה נאמנת לפ"ז י"ל לכאורה דבספק אם יש טעם מר ג"כ אין לסמוך אנשים דבס' שמא אין כאן איסור אין נאמנות לאשה דדעתה קלה להקל ואמנם להמעיין בדבר היטב גם הא בורכא דהרי מצינו כמה טעמים דנשים נאמנות גם היכא דאיכא ספיקות שיוכלו לזלזל בהם דהרי פסק הרמב"ם בפ"ב מה' אישות כשבודקין את הבת בודקין עפ"י נשים אפילו אשה א' בודקת והיינו אפי' לקולא ועיין ב"ש אה"ע סי' קנ"ה ס"ק כ"ג וגם שם ספיקות רבות יש בשערות כמבואר שם

והר"ן בחידושיו לנדה ע' בא סי' הרגיש בזה וכ' בשם הרמב"ן דלאו עדות היא אלא גילוי מילתא בעלמא כד"א פ' החולץ גבי יבם והילכתא אפי' עפ"י אשה כתבינן וביאר הרי"ף שם משום דמילתא בעלמא מגלי לן ועדיפא הכא דמילתא קמן לגלוי' ועיי' בס' שלום ירושלי' על הירושלמי שילהי מס' שבת שהעיר בענין מה שסומכין על נאמנות המילדות בענין תינוק הנולד בשבת בין השמשות ואין חוששי' לנאמנות הנשים אולי מקילין מספק יעו"ש שפלפל קצת בזה ומעתה הכא לענין טעימת נשים בודאי סומכין על **(הג"ה ואין לומר דהתם הטעם משום דא"א הבדיקה באופן אחר וא"א להתברר הענין עפ"י עדים כשרים זולת עפ"י נשים דא"כ האיך ילפינן דע"א נאמן באיסורין מהא דכתבה התורה וספרה לה לעצמה עיין תוס' ריש פ' הא"ר דהכי גם שם א"א לדעת ימי ספירתה ופסיקת נדתה רק על פי' ומפיה אנו חיין והאיך למדין משם למקום אחר ע"כ הג"ה:)** נאמנותם מטעם הנ"ל דאין זה עדות אלא גלוי מלתא בעלמא ועיי' ט"ז יו"ד ריש סי' צ"ח שכתב ג"כ הטעם דלהכי מועיל אפי' באיסורי' דאורייתא אם טועם עכו"ם ואומר במסיח לפ"ת שאין בו טעם ובקפילא אפי' אינו מסלפ"ת משום דלא מרע חזקתי' ובמידי דבעי עדות ודאי לא מהני זה אלא דבאיסורין לא צריך רק הוכחא ובש"ך שם כתב הטעם משום דאיכא למיקם עלה דמלתא להטעימו לקפילא ולהכי סמכינן אטעימת עכו"ם שפיר ולטעם זה בודאי סומכין אטעימת נשים ג"כ דלא גרעו מעכו"ם דנאמן דאין בזה משום עדות ולזאת אם כי מהראוי שלא לסמוך לכתחלה אנשים שדעתן קלה כיון שאפשר למיקם עלה דמלתא ע"י ישראל כשר ואמנם אה כבר הורה גבר להתיר ע"י טעימת נשים שטעמו טעם מר בכבד אין מזחיחין אותו:

הארכתי בזה לפי שעובדא כזו ממש בא לידינו כי נשאל ממני על תרנגולת שחסרה המרה וצויתי לקרוע הכבד ולצלותה אולי ימצא אז טעם מר וכשרה וחזרו והגידו לי כי נמצא טעם מר בכבד והוריתי דכשרה ולאחר כמה ימים שכבר נעשה מעשה ונאכל הבשר אגלגל מילתא ונתוודע הדבר שהטעימה הי' ע"י נשים כי בעלת התנגולת הרגישה בעצמה טעם מר ולא רצתה לעמוד ע"ע ולסמוך עלי' לבד ונתנה ג"כ לנשים אחרות לטעמה וכלם אמרו שמרגישים טעם מר ואנכי לא שמתי אל לבי לדרוש ולחקור אופן הטעימה ע"י מי היה ובהגיע הדבר אל מורה אחד הי' חוכך בזה כאלו ח"ו אירע תקלה על ידי והפריז על המדה לחוש על הכלים תערובות כלים כי הלך אחר הקיצורים שראה קוצר ומביא בשם שו"ת חינוך ב"י ושו"ת זכרון יוסף שאין סומכין על טעימת נשים ולדעתי יותר יש לסמוך באיסורין על טעימת נשים מלסמוך על הקיצורים המעתיקים ומעידים על מה שראו ואין אנו יודעים טעמם אם הוא טעם לשבח או מצאו טעם מר:

בפרטות בנידון דידן שגם בעלת התרנגולת בעצמה טעמה ועלי' בודאי יש לסמוך דאדם נאמן על שלו אפי' היכא דאתחזק איסורא כמבואר בהג"ה יו"ד סי' קכ"ז ובש"ך שם ס"ק ט' דגם אשה נאמנת אפי' באיסור תורה ואתחזיק איסורא היכא שהיא שלה ובדבר שהיא שלו מועיל נאמנות הבעלים אפי' נגד אחרים כנראה מתוך דברי הט"ז בסי' קכ"ז סק"ו יעו"ש וכן ביאר הרמב"ן ז"ל בחידושיו לריש נדה וגיטין דא"א למילף נאמנות ע"א באסורין מדכתבה התורה בנדה וספרה לה דשאני נדה דמתוך שהיא נאמנת לגבי עצמה נאמנת לגבי בעלה ג"כ אבל לשאר עדות ליכא למילף יעו"ש ועכ"פ מבואר דבדבר שהיא נוגע לה ואם עדותה מועיל לגבי עצמה סגי לגבי אחריני ג"כ:

ועפ"ז נלפע"ד ליישב דברי הכלבו הביאו הב"י יו"ד סי' א' וז"ל כתב הכלבו הר"י כ' שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטין לאחרים ונדחק הב"י בפירושו דשוחטי' לעצמן הכונה לבדם בלא אחרי' עוע"ג דאי לא"ה מה חילוק יש בין שוחט לעצמו או שוחט לאחרים והפרישה נדחק דלעצמן לא חשידי ולאחרי' חשידי אלפני עור גו' יעו"ש ולהנ"ל דבריו מבוארין היטיב דהיכא שהדבר נוגע לעצמן שפיר יש נאמנות לאשה בדבר שהיא קעבדה אסורא ולהכי שפיר מחלק הכלבו דנשי' שוחטת לעצמן ולא לאחרים דלעצמן בודאי נאמנים על השחיטה וכיון שהיא שוחטות לעצמה ואוכלת אף אחרים יכולים לאכול משחיטתה וא"ש וזה ברור:

ולכן אף לדברי החינוך ב"י ושו"ת זכרון יוסף הנ"ל שמביא המקצר הנ"ל בשמם שפוסקי' דאין סומכין אטעימת נשים אבל בשלהם בודאי נשים נאמנות ושוב הראוני בס' יד אפרים על ש"ע יו"ד שיצא לאור זה לא כביר משארי הגאון מוהרא"ז מרגליות ז"ל שמביא להיפך בשם שו"ת זכרון יוסף שכ' דנשים נאמנות על טעימת המרה ודלא כשו"ת חב"י יעו"ש שמביא כן בשם הרבה גדולים והביא בשם המח"ב שכ' דאף שבני ביתו ראו כשלא נמצאת המרה והלכו להם והאשה העוסקת אמרה שטעמה טעם מר בכבד יש להאמינה ושמחתי ע"ז כמוצא שלל רב כי הוראה היצאה ממני היא כדעת כל אלו הגדולים ודי במה שביארנו שאם מועיל טעימת עכו"ם באיסורין מצד הדין כמו שפסק המחבר ביו"ד סו' צ"ח מכ"ש נשים ובפרט בחסרון המרה דהוי ספק שמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשירה כמו שמתירין קצת פוסקים בנאבדה הכבד מטעם זה דהוי ס"ס וכ"ז ברור והלואי שיהי' כל שמעתין ברורין כדבר הזה:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה