דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
שאלה ט
ע"ד האנשים אשר למשפטינו עמדו היום בנידון שאחד קנה מקום בהכ"נ ולאחר הקנין באו שני אנשים שכניו שיש להם מקום בשותפות בצד המקום שקנה והמה עומדים כנגדו ורוצים לסלק את הלוקח מכח דין מצרנות ויתר דברי תעצומות שביניהם וטענותיהם אשר העריכו זה מול זה יבואר לפנינו אי"ה ויצא הפס"ד מאתי ובד"א שהלוקח יעמוד במקחו ואין כשות לבעלי המצר לסלקו ויען כי שמעתי מאחורי הפרגוד כי קצת אנשים מבעלי תורה תמהו על הפס"ד ומצאו מקום להרהר אחרי ולזאת אמרתי לבא במגילת ספר כתוב כתב יושר דברי אמת וקיימתי בנפשאי מאמר חכמינו ז"ל סו"ט כיסוי הדם מאי דכתי' האומנם אלם צדק תדברון וגו' מה אומנתו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל משנים תשפטו ב"א ע"כ וכל העובר ישתומם הלא גדר האנושי והבדלי העצמי הי' הדיבור וזה מותר האדם מן הבהמה ומה ראו רבותינו ז"ל לומר כי אומנתו של אדם לעשות עצמו כאלם וביותר יפלא מ"ש יכול אף לד"ת והאיך ס"ד לשום יד לפה לד"ת אשר חיים הם למוצאיהם ודרשו רז"ל למוציאיהם בפה גם צריך ביאור הא דקאמר יכול יגיס דעתו דאין זה מקושר נין האמור למעלה ומהיכי תיתי שיגיס דעתו לד"ת הרי כבר אמרו אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך גם מה דסיים ת"ל משרי' תשפטו ב"א אינו מובן דאף המתגאה יכול לשפוט משרים לבני אדם ואמרתי בדרך צחות בהבנת דברי חכמים וחידותם עפ"מ דנפסק הדין בש"ע חו"מ סי' י"ד שאם רואה הדיין שהבע"ד חושדו שנוטה שנוטה הדין לצד שכנגדו צריך להודיעו מאיזו טעם דנו וכ"ש אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ומבואר שם בהג"ה ומקורו מדברי הרמב"ם דב"ד הגדול שדנו א"צ לכתוב לו דלא חיישינן בהו לטעות ומבואר שם בהג"ה סעי' י"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מיקרי ב"ד הגדול יעו"ש ואמנם נראה בעיני שיש הבדל בין דין לדין דיש דינים בין אדם לחבירו שצריך הדיין לדון ולהורות עפ"י חק ומשפטי התורה ואין הענין תלוי בדעת הדיין והכרעתו כלל ואולם יש עוד חלקי המשפטים אשר הם בנוים על צד ועשית הישר והטוב כמו דיני מצרנות שהי' תקנת חכמי' דכתיב בתורה ועשית הישר והטוב ולמדו חז"ל מזה דין מצרנות שמחויבי' בני אדם לעשות זה עם זה לפנים משורת הדין ובזה יש כמה וכמה פרטי דינים בש"ע התלוים לפי ראות עיני הב"ד כמו דמצינו בה' מצרנות בכמה דוכתי' שסיים המחבר והכל לפי ראות עיני הדיין ובזה יש רשות לב"ד לחתוך הדין עפ"י דעת תורה ודעת נוטה והנה אם פסקו הב"ד דין כזה והדיין רואה שהבע"ד חושדו שנוטה הדין לצד שכנגדו נלפע"ד דאפי' בב"ד החשוב צריך לכתוב לו הפס"ד והטענות לפני ב"ד אחר ולהודיעו מאיזו טעם דנו דנהי דבב"ד הגדול ליכא למיחש לטעותא מ"מ עדיין יש מקום לבע"ד לחושדו אולי הדבר תלוי לפי ראות עיני הדיין ודן עפ"י דעת נוטה ודעתו נוטה לצד שכנגדו. וזהו הנרצה בכונת מאמרם ז"ל מה אומנתו של אדם כו' ודבריהם נמשכין למ"ש שם מקודם אין העולם מתקיים אלא במי שבולם א"ע בשעת מריבה כו' ולזה דרשו מה דכתיב האומנם אלם גו' דפסוק זה מיירי מדוד שדיבר על אבנר שהי' מחזיק במחלוקת שעליו מאת שאול ודרשו הפסוק מה אומנתו ש"א כו' לעשות עצמו כאלם היינו אם רוא' שבני אדם מריבים זה עם זה מהראוי לעשות כאלם ולבלום פיו מבלי להכניס עצמו במחלוקת שביניהם יכול אף לד"ת ר"ל אם יבואו שני צדדים המחולקים לפניך לד"ת שתדון בדברים שביניהם עפ"י ד"ת יכול שגם בזה יסלק א"ע מהם ת"ל צדק תדברון כי בזה מחויב היודע דת ודין לחוות דעתו ולדין דין אמת לאמתו יכול יגיס דעתו ר"ל אם יראה שהבע"ד חושדו שנוטה הדין לשכנגדו ואומר לו כתבו לי מאיזו טעם דנתוני לא ירצה להודיעו הטעם ולכתוב לב"ד אחר מחמת שיגיס דעתו כי בב"ד חשוב כמוהו ליכא חשש טעות ולזה ת"ל משרים תשפטו ב"א היינו כי יש חלקי המשפטי' הבנוי' על צד ועשית הישר והטוב וכמה פרטי דיני' בזה תלוי' לפי ראות עיני הדיין ובדין כזה כשרואה שבע"ד חושדו שנוטה הדין לצד שכנגדו בוודאי מחויב הדיין להודיעו מאיזו טעם דנו ולכתוב לו בכדי לאפוקי נפשי' מחשדא ואינו רשאי להגיס דעתו ואפילו אם יהי' כחו יפה כב"ד הגדול כנ"ל ודברי רז"ל נדרשים כמין חומר ובזה תמכתי יתידותי ומצאתי א"ע כמחויב בדבר לפרש טעמי ונימוקי ולהוציא כאור נוגה משפטי למען דעת כי ת"ל יפה דנתי יפה זכיתי ויפה חייבתי:
תשובה
גלוי וידוע לכל יודעי דת ודין מה דנחלקו קמאי אי יש דין מצרנות בבתים ודעת ר"ת וסייעתו דלא תיקנו דין מצרנות רק בשדות דאפשר לו ללוקח לקנות במקום אחר ולהכי מחויב לעשות הישר והטוב להניח השדה ביד בן המצר והוא קודם לקנותו משא"כ בבתים דאינם מצוים לקנות בכל פעם לית בהו משום דינא דב"מ ולהכי לא אידכר תלמודא בשום דוכתי' דינא דב"מ בבתי' רק בשדות ואולם הרשב"א ז"ל בתשובה השיב עליהם וכתב שמעשים בכל יום דדנין דיני מצרנות בבתים כבשדות ואמנם לענין מקומות בבהכ"נ הסכימו הרבה מהראשוני' ומכללם הראב"ד ז"ל שאין לדון בהם דין מצרנו' וטעמייהו דבשלמא בשדות או בתים איכא למימר בעשיר דצריך הוה לשני בתים לשים בהם סחורתו לפי רוב המו"מ אבל בבה"כ די לו לאדם במקום אחד שישב עליו ומה לו לקנות במקום אחר והובא דעותיהם בטור וב"י סי' קע"ה באריכות יעוש"ה והנה המחבר בסעי' נ"ג סתם הדין דבכל הקרקעות שבעולם שייך דין מצרנות וה"ה במקומות בהכ"נ והסמ"ע שם הביא דעת ר"ת והראב"ד וכ' שאם עין הדיין רואה שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ"ל ולפסוק שהדין עם הלוקח:
ומעתה נחזי אנן הנה היכא דאיכא ספק אי זוכה המצרן לסלק את הלוקח הביא הטור בסי' קע"ה פלוגתת הרמב"ם והרמ"ה ודעת הרמב"ם שהלוקח מיקרי מוחזק ואינו מסתלק אלא בראי' ברורה והרמ"ה סובר שעל הלוקח להביא ראי' דארעא בחזקת מצרן קיימא איברא שדעת הרמ"ה לכאורה תמוה שהרי הלוקח קדום והמצרן בא להוציא מידו והאיך יקרא מוחזק ועוד הלוקח זוכה מדין תורה ומצרן מתקנת חכמי' ופשיטא דיד בעל התקנה על התחתונה וכ"כ בשו"ת הרא"ש כלל ס' לענין מה דתיקנו כשאין לאשה זרע של קיימא תחזור ליורשי' וכ' הרא"ש דכל ספק שיש בדבר יד התקנה על התחתונה וזוכה היורש מן הדין וה"נ יד מצרן דאתי מכח תקנתא על התחתונה וביאור דבריו נראה דכיון דעשו ללוקח כשליח דמצרן ומהאי שעתא של שיעבודי' למפרע ועדי' גופי' כתבו לי' שטרא אחרינא משם המוכר אע"פ שאין נמלכין בו לזכות בשם המצרן הלכך כל קרקע שנמכר במצר שלו לא הוחזק ביד הלוקח עד שיתברר שנסתלק המצרן שבקניתו זאת נעשה כשלוחו של מצרן וידו של מצרן עדיפא מידו זהו נראה בביאור דעת הרמ"ה ואמנם אמינא דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא והספק הוא אם יש לו דין מצרן בזה אף הרמ"ה מודה דהלוקח מיקרי מוחזק דדוקא כנדון דמיירי הרמ"ה שבא הלוקח לבטל כח המצרן מפני שטוען מפני המס וכי"ב מכרה ולהכי אף שהמצרן טוען שמא והלוקח ברי על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת מצרן קיימת ולא יכול להפקיע כח המצרן בלא ראיה דכיון שהמצרן הוא ודאי והוא בא לבטל זכותו מצד אחר משא"כ היכא דהמצרן הוא בספק כמו באיכא ספק דפלוגתא אי יש לו דין מצרן או לא בכה"ג גם הרמ"ה מודה דאין מוציאין מיד הלוקח דהוי וודאי ומצרן בא בטענת ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ועיי' ש"ך ס"ק מ"ב ודו"ק:
ואמנם עוד נלפע"ד דאפי' אי נימא דגם בספק אי יש לו דין מצרן סובר הרמ"ה שהמצרן מיקרי מוחזק מ"מ בנ"ד דהוי ס"ס ס' שמא הילכתא כר"ת דאין דין מצרנות בבתים מפני שאינם מצוים לקנות בכל מקום ואפילו אי לא ס"ל כותיה בבתים שמא הילכתא כותייהו דהפוסקים דאין דין מצרנות במקומות בהכ"נ מפני שדי לאדם במקום אחד בבהכ"נ וכיון דתרי ספיקי מסייעים להלוקח הרי נודע דעת גדולי הספרדים בתשובותיהם ומכללם המוהר"י בן לב דבס"ס אף בממון מוציאין מיד המוחזק וכותייהו פוסק ג"כ הבית שמואל בסי' נ"ג ס"ק י"ג לענין ס"ס דפלוגת' דרבוותא דמוציאי' מיד המוחזק (ועיי' בספר תורת השלמים בדיני ספקות המחודשים סק"ו ובספר ש"ש שמעתתא א' פכ"ג ושמעתא ד' פ' ט"ז שהביאו בזה דעת קצת מהפוסקים דאפילו באיסור לא עבדינן ס"ס מספק פלוגתא דכל ס' דדינא הוי לי' כמו חד ספק והוי כמו משם א' ואמנם במק"א הארכת בזה והבאתי מדברי גדול האחרונים הכנה"ג דכללא כייל דכל ס' דפלוגתא עדיף מס' דגוף המעשה) ברם אמינא דאפילו לפ"מ שפסק הש"ך ז"ל בחו"מ סי' צ"א ס"ק ל"ג והאריך בזה בספרו ת"כ סי' ק"ך דאפי' בס"ס אין מוציאין מהמוחזק (בתומים בקיצור ת"כ הבי' בשם שו"ת שב יעקב שדעתו ג"כ דאין להוציא ממון בס"ס וכתב כמדומה לי שלא דיבר הש"ך מזה בכל חו"מ ובתומ"י תמה עליו האיך לא ראה ולא ידע מדברי הש"ך בחיבורו ת"כ ואישתמיט מתרווייהו דברי הש"ך בח"מ סי' צ"א) מ"מ נראה דזהו רק בספיקות דמציאות הענין אבל בס' התלוי בפלוגתא בודאי היכא דתרי ספקות מסייעין להתובע מוציאין ג"כ ממון בס"ס כזו דכל טעמייהו דהסוברין דאין מוציאים ממון בס"ס היא משום דס"ס מטעם רוב דספק אחד משוי פלגא ופלגא והשני גורם שיהי' רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב והנה כ"ז שייך בס' במעשה אבל לא בס' דפלוגתא והיא דכבר התעוררו בתוס' ריש סנהדרין ור"פ המניח אהא דשני' אומרי' זכאי וא' אומר חייב זכאי וכן להיפך ומייתי ליה בק"ו מד"נ דהי' הולכים בסנהדרין אחר הרוב ואמאי הא אין הולכין בממון אחר הרוב ותירצו בהמניח שם ד"ה קמ"ל דהתם בדיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו כו' ורבים נבוכו בכונת דבריהם שם ועיי' בכללים שבסוף ס' גט פשוט להמוהרמב"ח ז"ל מ"ש שם ואמנם בתומי' בקת"כ סי' כ"ג כ' בביאור דבריהם דבשלמא בספק הנופל בגופא דעובדא גם המיעוט אמת ואיתרמי בשום פעם עכ"פ משא"כ כשמחולקים בדין יותר מסתבר דהמיעוט טועים והדין עם הרבים והמיעוט כמאן דליתיה ומטעם זה הכה בתומים שם על קדקוד התופסים בדגל קים לי דלעולם מצי המוחזק לומר קי"ל אפי' כמיעוט הפוסקים נגד הרוב משום דא"ה במאה"ר והוא ז"ל כתב דבפלוגתא דרבוותא הולכין גם בממון אחר הרוב דבזה המיעוט כמאן דליתיה יעו"ש דע"ח וממילא מטעם זה מועיל ג"כ ס"ס בפלוגתא דרבוותא דס"ס מדין רוב הוא וזה ברור
ועוד נלפע"ד לפי מה שלמדתי מתורת הרמ"ה ז"ל כלל מחודש וכמדומה לי שהביא באס"ז לב"ב ריש פ' השותפין ואינו כעת תח"י בהא דקי"ל שם לענין שותפין שרוצים לעשות מחיצה בחצר דבונים הכל כמנהג המדינה וכ' הרמ"ה דהולכין בזה כמנהג בתר רובא דאתרא ואע"ג דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וכתב דכי אמרין דבממון לא אזלינן בתר רובא ה"מ לשעבר דאיכא למימר האי גברא ממיעוטא הוא אבל לעתיד כה"ג דבעינן למיזל בתר מנהגא הולכין אחר מנהג דהרוב דאילו מנהגא דמיעוטא לאו כלום הוא למיזל בתרי' יעש"ה והיא מרגליות טובה ממקום קדוש יהלך ולדבריו ניחא היטב ליישב קושי' התו' הנ"ל שהקשו האיך הי' הולכין אחר הרוב בסנהדרין גבי ד"מ הא אין הולכין במאה"ר ולהנ"ל א"ש דשאני סנהדרין דאין הספק לשעבר על הבע"ד אם האי גברא מהמיעוט או מהרוב רק דהספק הוא בקביעת פסק ההלכה האיך לקבוע הלכה פשיטא דהוי כמו קביעת מנהג דהולכין אחר הרוב ודו"ק בזה. והנה מכל זה נלמוד דאף דאין מוציאין ממון בס"ס היא רק בספק דאיתרמי בגוף המעשה משום דאין הולכים במא"ה אבל בס"ס דפלוגתא פשיטא דמוציאין בס"ס כמו דהולכין בזה אחר הרוב דס"ס מדין רוב הוא:
ועוד נלפע"ד דהרי טעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב היא משום דאיכא חזקת ממון נגד הרוב ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רובא כמ"ש התוס' ר"פ המניח וזה לא שייך בפלוגתא דרבוותא דכבר נודע מ"ש הפוסקים דענין חזקה לא שייך רק בס' דמציאות אבל בספק דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין (עיי' פר"ח יו"ד סי' ק"י דיני ס"ס ובמ"ל פ"ב מה' טו"צ ה"א ובכנה"ג יו"ד סי' י"ח בהגהות הטור יעו"ש) וממילא דבספק האיך הדין נוטה אזלינן בתר דעת הרוב אפילו בממון וה"ה בס"ס דפלוגתא דתרווייהו חד דינא אית להו וז"ב ונכון:
ורגיל אני ליישב בדרך זה קושי' התומי' בקיצור ת"כ ע"ד הכה"ג בכללי קי"ל שהקשה בשם מוהר"י באסין ז"ל אהא דקיי"ל בס' ממון יכול המוחזק לומר קי"ל ולא באיסור והא גזל נמי איסור הוא ות' בממון א"א לצאת מידי איסור שאם הדין כדברי האומר להחזיק הוי גזל ביד המוציא ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום יעו"ש והקשה בתומי' דלפי"ז אמאי קי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף והא בזה הדק"ל דהרי להטוען שמא איכא ספק איסור גזל ולשכנגדו ליכא ספק איסור דהא טוען ברי ואמינא לתרץ קושיא זו עפ"י מה דבלא"ה יש להבין למה הקשה הכנה"ג רק על ספיקא דדינא דהאיך מצי לטעון קים לי הרי יכולין להקשות כן גם על ספק דמציאות שמלוה ולוה טוענין שמא דקיי"ל בסי' ע"ה דפטור לשלם אפילו לצאת יד"ש נימא דהב"ד יכפוהו לאפרושי מס' איסור דגזל ואמנם באמת הדבר נכון דהרי כבר תמה הרב קצוה"ח בקונטרס הספיקות על קושי' הכנה"ג דמעיקרא ליתא משום דבספק איסור נמי אזלינן בתר חזקה וה"נ איכא חזקה להיתרא והי' חזקת ממון או חזקת מ"ק ואולם לדעתי שפיר הקשה הכנה"ג עפ"י הנ"ל דבס' דדינא לא שייך למיזל בתר חזקה ומעתה קושי' חדא מתורץ בחברתה דלכן לא הקשה על ספק דמציאות כיון דאיכא ח"מ מהני גם בס' איסור אבל בפלוגתא דרבוותא דל"ש למיזל בתר חזקה ולהכי מקשי האיך מצי למיטען קים לי והא הוי ספק איסור גזל ומתרץ דגם להמוציא הוי ס' איסור גזל כנ"ל וממילא אזדא קושי' התומים על תי' הכנה"ג מהאי דברי ושמא כנ"ל דשם בלא"ה לק"מ קושי' הכנה"ג כיון דיש להלוה ח"מ הוי כמו בספק איסור דאזלינן בתר חזק' דבס' דמעשה שפיר אזלינן בתר חזקה וא"ש ובזה סרה ג"כ קושיא הקצוה"ח שם שהקשה על תי' הכנה"ג הנ"ל דמה יענה בהא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' רובא מסייע להמוציא אפ"ה לא מפקינן מיד המוחזק והא בזה קשה כקושיא הכנה"ג דאמאי לא מפקינן מהמוחזק לאפרושי לי' מאיסור גזל וביד המוציא לא יהיה איסור כיון דרובא מסייע לי' ורוב מהני באיסור ולהנ"ל ניחא היטב דבאמת אין על המוחזק ס' איסור גזל כיון דאית לי' ח"מ וגם באיסורי' היכא דאיכא חזקה נגד הרוב קיי"ל דסמכינן מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא וקושי' הכנה"ג היא רק ספק דפלוגתא ובזה לא שייך חזקה כנ"ל ודו"ק היטב בזה
הנה טיילתי קצת מענין לענין ובאותו ענין בפלפלת כ"ש והדרן למילתא קמייתא דאפי' להסוברין דאין מוציאין בס"ס מיד המוחזק אבל בס"ס דפלוגתא מוציאין מיד המוחזק כמו דהולכין בזה אחר הרוב בממון וכנ"ל וראיתי בתומים בקיצור ת"כ שם שהעלה להיפוך דאפי' להסוברי' דמהני ס"ס להוציא אבל בס"ס דפלוגתת הפוסקים בודאי אין להוציא וכ' שהוא יתד שלא תמוט והמורה נגד זה מעוות הדין ופלא בעיני כי לא ראה דברי הב"ש בסי' נ"ב ס"ק י"ג וסי' ע"ז ס"ק י"ז שכתב להדי' להלכה דאפי' בס"ס דפלוגתא דרבוותא מוציאין מיד המוחזק וכבר ביארנו בסברות נכונות דס"ס דפלוגתא עדיף לענין זה ובטחתי שדברי אלה יש להם פנים בהלכה בעז"ה:
ומעתה בנידון זה שאנו דנין דאיכא ס"ס דפלוגתא דרבוותא לאלומי כח הלוקח ולגרוע כח המצרן בודאי דגם לשיטת הרמ"ה דסובר דבכל ספק המצרן הוו מוחזק אבל הכא דתרי ספיקי מסייעין להלוקח פשיטא דמוציאין מחזקת המצרן ועוד יש לחזק דברינו בזה עפ"מ שהעלה בשו"ת מוהרי"ט סי' ל"ט ח"א ובחלק חו"מ סי' קך"ד דהא דאין הולכין במאה"ר היא רק במקום דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מ"ק אבל היכא דליכא להמוחזק חזקת מ"ק אף שאין להוציא ממון מרשות אדם מספק דקיי"ל הממע"ה אבל לענין זה שפיר מועיל הרוב והארכתי בדבריו במק"א וכעת אני בורח מהאריכות:
ואמנם אחד מהיושבים אתי על מדין הראני מדברי הב"ח בסי' קע"ה שכתב על דברי הראב"ד המובא בטור שכ' דאין מתקבל על הדעת לדין במקומות בהכ"נ דין דב"מ מפני שדי לאדם במקום א' וסיים אבל זה אנו רואים שאם הי' האיצטבא דחוקה שרבים יושבי' ואחד מבני האיצטבא רוצה למכור מקומו שצריך למוכרו לבני האיצטבא וכ' הב"ח דה"ה ביחיד שיושב במקום דחוק יש לדון בו דינא דב"מ יעו"ש ולפ"ז בנ"ד שבאים בעלי המיצר לסלק את הלוקח מטעם שיש לשניהם מקום בשותפות וצר להם ישיבת המקום ומחמת כי מקומם דחוק רצונם לקנות המקום הלז ג"כ ובכה"ג ליתי' לטעם הראב"ד דדי לאדם במקום אחד ואין כאן רק ספק א' דילמא הילכתא כר"ת דאין דין מצרנות רק בשדות מפני שמצוים ללוקח לקנות במקום אחר אבל בדבר שאינו מצוי כמו בתי' ומקומות בהכ"נ ליתי' לדינא דב"מ ובזה שוב נפלנו ברברבותא בפלוגתת הרמב"ם והרמ"ה הנ"ל מי מיקרי מוחזק בספק ואמנם באמת לדינא אין לנו אלא הלכה פסוקה בטוש"ע סעי' מ"ה וקיי"ל כהרמב"ם ורא"ש דבכל מקום דאיכא ס' אי זוכה המצרן וכן במקום שהפוסקים חולקין אין מוציאי' מיד הלוקח הואיל ומוחזק וגם קנינו קנין מה"ת יעו"ש וא"כ גם בנ"ד דאיכא ספק דפלוגתא אי יש לו דין מצרן ממילא דמוקמינן מס' בחזקת הלוקח:
הנה כ"ז כתבתי דרך מו"מ של הלכה אבל לא מלאני לבי להיות הוגה דעות בדין לעשות ס' פלוגתא דרבוותא עפ"י שיטת ר"ת וסייעתו כיון שהמחבר והרמ"א סתמו הדין בש"ע דיש דין מצרנות בבתי' וה"ה במקומות בהכ"נ וכיון שהשמיטו דעת החולקי' ושמו זכרונם אחר הדלת כבר קיימו וקיבלו חכמי הדורות לשמור ולעשות ככל משפטיו וחוקותיו האמורים במטבע הקצר ש"ע והגהת רמ"א ומי יבא אחר הכרעתם ואם כי כתב הסמ"ע שהדבר תלוי בטוב עין הדיין ואם הוא רואה שיש צד ישר והטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברת הר"ת והראב"ד ולפסוק שדין עם הלוקח מ"מ הרי הש"ך שם השיג עליו מדברי התה"ד שכ' להדיא דאין לצרף דעת ר"ת לס' דפלוגתא
ואמנם כאשר מששתי כלי האחרונים בזה פשפשתי ומצאתי לאחד גדול מדבר בשו"ת יד אלי' סי' ע"ב שבא לפניו נידון כזה והכריע בידו החזקה לפסוק דהדין עם חלוקת ואין ביד בן המיצר לסלקו וכ' שם דאישתמיט להש"ך מ"ש בשו"ת מוהר"י לבית לוי שדחה דבר התה"ד הנ"ל והעלה שם שאף שאנן לא נהגינן כדעת ר"ת לגבי בתי' משום דבתי' מצוים ושכיחי לקנות אבל במקומות בהכ"נ כ"ע מודי' דאינו מצוי מיקרי ומכ"ש אי ידעינן דאינו מצוי לקנות להלוקח במקום אחר בודאי דלית בהו דינא דב"מ [והיטב לראות א' מהדייני' הנ"ל כי אגב שיטפי' רהיט לי' שם להביא בשם הב"ח דבר זר שלא עלה על דעת הב"ח וכונתו והבעל יד אלי' במחכ"ת לא עיין היטב בדברי הב"ח כאשר יראה שם המעיין בעליל] ונהי דלכתחילה המצרן קודם לקנות אבל עכ"פ אין להוציא מיד הלוקח בס' פלוגתא דרבוותא כזו יעו"ש ומאן חכמים למיעבד כהאי שמעתתא אי לא הרב הנ"ל דרב גוברי' וכן מצאתי בס' עטרת צבי על חו"מ סי' קע"ה שכ' דיש לסמוך בזה אסמ"ע כיון שתוס' והרא"ש כתבו על דעת ר"ת שנכון היא אלא שלא נהגו כך ועכ"פ להוציא מיד הלוקח אוקמי אדינא וידוע כי המחבר הנ"ל הי' רב מובהק ובקי בדינים וכל בתי דינין שבישראל נאותין לאורו ומורין הלכת' כותי' בדיני ובפרט בקהילותינו יצ"ו אינו מצוי לקנות בבהכ"נ שום מקום כי היא בהכ"נ ישינה משני' קדמוניות ערך מאתי' שנה ומני אז נתרבו תושבי הקהילה נצרם ה' וצר להם המקום ומחמת זה מעלין המקומות בדמי' הרבה ולהלוקח אין שום מקום בבה"כ ואין זה הישר והטוב לגרש את הלוקח מהסתפח בנחלת בהכ"נ למען יעמדו בעל המיצר יותר בהרחבה וזה דומה למ"ש הרמ"א בסעי' מ"ט ומקורו מדברי התוס' פ"ק דב"ב אם הלוקח לית לי' ארעא כו' והמצרן א"צ לה רק להרוחה לית ביה משום דדב"מ יעו"ש ובסמ"ע ס"ק פ"ט ועיי' בשו"ת גאוני בתראי סי' נ"ז שפ' כן לענין מקום בבהכ"נ אם יש דוחק למצוא מקום בבהכ"נ והמצרן רוצה לקנות רק משום הרוחה ועוסק דלית בי' משום דדב"מ יעו"ש וכבר כתב הב"י בההי' דארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף וכ' הב"י דכיון דלוקח קנינו מה"ת ואין דין בן המיצר אלא תקנת חכמים משום ישר וטוב ובטענה כל דהו' מדחינן לי' יעו"ש שוב הגיע לידי במקרה דרך שאלה ס' שו"ת רשמי שאלה ומחברו הי' אחד ומיוחד מחכמי ק"ק ליסא וכמה פעמים הי' לו מו"מ של הלכה לפני אא"ז גאון יעקב אבד"ק ליסא זצ"ל והי' משתבח בגוי' דגברא רבא הוא והעברתי עיני שם בס' הנ"ל סי' נ"ה דאיקלע לקמי' עובדא כזו שא' קנה בבהכ"נ וזולת המקום הזה לא הי' ללוקח שום מקום בבהכ"נ זו ואפשר שלא יוכל הלוקח למצוא לקנות מקום אחר בבהכ"נ הלז שיהי' במדרגת המעלה כמו המקום שקנה ונשאל אם שייך בזה טענות מצרנות והשיב בארוכה ומביא דברי הרמ"א וסמ"ע הנ"ל בסעיף מ"ט והעל' לפסק הלכה דהלוקח זכה במקחו ואין בו דין מצרנות כלל כיון שאין להלוקח שום מקום אחר בבהכ"נ זו והמצרן יש לו עוד מקום אין בו משום ישר וטוב לסלק את הלוקח וכ' שכל דברי הרמ"א וסמ"ע הנ"ל לא מיירו אלא בבית ומכ"ש במקומות בהב"נ יש לצרף כמי דעת הראב"ד שפסק דאין דדב"מ במקומות בהכ"נ כלל כמ"ש הסמ"ע שיש לצרף דעת ר"ת וראב"ד לטעמים אחרים ואף שהש"ך חולק עליו היינו דוקא לענין לצרף דעת ר"ת שדעתו דאין דין מצרנות בבתים ובזה חולק הש"ך דהוא בטל נגד כל רבוותא דלא נהגו כותי' אבל לצרף דעת הראב"ד פשיטא דבזה לא פליג הש"ך על הסמ"ע יעוש"ה:
ואמנם בכ"ז לא תמכתי יתדותי על כל הנ"ל לסלק בעלי המיצר אפס נתברר לב"ד מתוך טענות הבע"ד טעמי' אחרים כראי מוצק לאבד זכותם של בעלי המיצר לאשר הלוקח טוען כי המוכר אמר לו בעת הקנין שהי' נמלך מקודם בבן המיצר ולא רצה לקנות וגם אחר המכירה תיכף כאשר סיפר הלוקח לאחד מבעלי המיצר כי קנה המקום שמצד המיצר שלו אמר לו בעל המיצר כי הוא לא הי' חפץ לקנותו בדמי' הללו ורק א"חכ צווח המצרן כי הוא רוצה לקנותו וכאשר שלחנו אחר המוכר ושאלנו לו אם הלך לבן המצר מתחלה למכור לו אחר שהוא קודם לקנותו והשיב בפני הב"ד כי היה מתחלה אצל בן המיצר ודרש ממנו המצרן להמתין ימים אחדים עד אשר יתיישב בדבר כי קניות המקום היה אצל בן המיצר אין ולאו ורפי' בידי' והוא היה דחוק למעות לפרנסתו והיה נחוץ לו למכור מיד מחמת כי נזדמן לו אז לעשות בהמעות איזו מו"מ ואם היה ממתין עד אשר יתיישב המצרן היה מתיירא שמא יקדמנו אחר ולא ימצא אח"כ לקנותו והמצרן הכחישו ואומר כי הגיד בפי' להמוכר כי רצונו לקנות המקום ואם הי' מגלה לו אז המוכר סיבת דוחקו להמעות הי' גומר הקנין תיכף עמו ורק שקר הוא טוען לבטל זכותו:
והנה דין זה לא צריך רבה לא דינא ולא דיינא דבאחד מאופנים הללו כגון שמוכר למזונות ולפרנסה או לקנות בדמים הללו חפץ אחר פשיטא דלא שייך בהו דינא דב"מ כמבואר בגמ' ופוסקים הטעם שכל אלו טרודי' הם למכור ומשום צורך גדול מוכרים וא"ת יש בהם דדב"מ לא ימצא לוקח כי למה יטרח הלוקח בכדי ואח"כ יבא זה ויסלק אותו ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה כמבואר בלשון הרמב"ם ס"ש פי"ב ולא עדיף מאומר המצרן אטרח ואביא מעות דלא נטרינן לי' ואיבד זכותו ופשיטא דהמוכר נאמן בזה נגד המצרן כמבואר בחו"מ סי' רכ"ב דנאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ואם אין המקח יוצא מתח"י הרי הוא ע"א בלבד ודינו בעדות זה כדין כל אדם שאינו נוגע בעדותו יעו"ש וכבר ראיתי לש"ב הרב בעהמ"ח ס' שער המשפט ח"ב סי' קע"ה שהקשה אהא דמבואר בסעי"ט שם דאם קנאה במאתי' ואינו שוה אלא מנה צריך המצרן ליתן לו מאתים ואם טען המצרן שעשו קנוני' ביניהם נשבע הלוקח כו' והקשה דמלשון הט"ו שעשו קנוני' ביניהם משמע שהמוכר אומר ג"כ שקנאה במאתי' וקשה לפ"מ שכ' בהג"ה רמ"א סי' פ"ז סעי' ו' דאף בנשבע ונוטל מהני עד המסייע לפטור משבועה וא"כ למה לא יחשב המוכר להלוקח כע"א המסייע לפוטרו משבועה ואהבת האמת דוחקתו מחמת קושיא זו לומר דהכא מיירי שהמוכר הוא פסול לעדות או קרוב אבל אם הוא כשר לעדות באמת נוטל הלוקח מאתי' בלא שבועה יעו"ש וא"כ גם בנ"ד נאמן המוכר לבטל זכותו של בן המיצר מטעם הנ"ל:
הן כל אלה ראתה עיני ומכל הלין טעמא פסקנו הלכה למעשה דהדין עם הלוקח ואין לבני המיצר לסלקו וה' ינחני בדרך אמת וחתמתי שמי על דבר אמת משה תאומים: