אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה ג

שאלה ב

בשו"ת ב"ח הישנות סי' קכ"ד העלה במי שאומר קודם פסח שמבטל כל חמץ שיתחמץ לו תוך הפסח ושיבא לרשותו דמהני הביטול דהשתא ואין לומר דהביטול שהיא מדין הפקר הוי כמתנ' כמ"ש בסוף פרק אין בין המודר אליבא דר"י הפקר הוי כמתנה וממילא דדינו כמתנה דל"מ בדשלבל"ע או בדבר שאינו ברשותו שלפי האמת לא קיי"ל כן דהפקר הי' כמתנה רק דלדידן עיקר ההפקר היא מדין נדר כמ"ש הרמב"ם פ"ב דנדרים וכמו דנדר חל בכל ענין אפי' בדשלבל"ע או אינו ברשותו אף ההפקר חל דדוקא מצד קנין להקנותו לרשות אחר אין קנין נתפס בדשלבל"ע או שאינו ברשותו אבל בהפקר ונדר שאינו בא אלא להוציאו מרשותו בלבד עפ"י דיבורו יהי' הזוכה מי שיהיה היא חל בכל ענין וממילא לענין ביטול חמץ שהי' מתורת הפקר חל הביטול גם על חמץ שא"ב או שלא בא לעולם והכל מדין נדר זהו תו"ד שם:

והנה עיקר הדין שהמציא דמהני הביטול דהשתא על אחר שיתחמץ באמת מוכרע כן מש"ס דפסחים ד"ז דמוקי שם לברייתא דנז' בי"ט שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו דמיירי ביש לו עיסה מגולגלת ומתירא שמא תחמיץ קדים ומבטל ליה מקמי דתחמיץ יעו"ש והרי כבר כ' הר"ן ריש פסחים בטעם דמהני ביטול בלב מדין הפקר הא הפקר בעינן בפה ובפני ג' וכתב הטעם דבאמת לכי מטי עידן איסורא אז אין החמץ ברשותו בלא"ה כדא' ר"א ב' דברים א"ב כו' אלא דעשאו הכתוב ברשותו לעבור עליו ומש"ה כשמגלה דעתו קודם זמן איסור דלא ניחא לי' במה שזכתה לו רחמנא החמץ בפסח סגי יעו"ש וא"כ הא דמוקי לברייתא דמבטלו בלבו מקמי דתחמיץ ע"כ אין לומר דמבטל ליה השתא בעודו עיסה דהא אז אכתי ברשותיה היא וממון דיליה היה ולא מהני הביטול בלב וע"כ הפי' דמבטל ליה השתא לבתר שיתחמץ ומוכח כדעת הב"ח דמהני הביטול למה שיתחמץ אעפ"י דהוי דבר שלבל"ע ועוד נ"ל להביא ראיה ממתני' דב"ק דצ"ו גזל חמץ ועה"פ אומר לו הש"ל ואי' בש"ס שם מאן תנא דאמרינ' באיסורי הנא' הש"ל הרי דהחמץ אסור בהנאה לאחר הפסח וקשה דהא חמץ שעה"פ אסור מטעם קנס משום דעבר בב"י ומאיזו צד אסרו בגזל חמץ דמצד דעבר הגזלן בב"י דחייב באחריותו ליכא למיסרי' לאחה"פ דכבר פסק הח"י בסי' ת"מ דבחמץ שאינו שלו רק שהוא באחריותו אינו אסור לאחה"פ בלא ביערו יעו"ש שהוציא כן מהירושלמי וע"כ דהקנס היה מצד הבעלי' דהנגזל עבר על ב"י מחמת דהחמץ היא שלו ואע"פ שאינו ברשותו כמו שיתבאר להלן אי"ה (עיי' רי"ט אלגאזי בבכורות פ"ה דל"ד ובשו"ת נו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' כ' שהאריכו בזה) והרי כבר העלו רוב הפוסקים דאם ביטל החמץ ונאנס ולא ביערו מותר לאחה"פ דל"ש קנס וכ"כ הח"י סי' תמ"ח ובספרו תורת השלמים סי' ו' וא"כ קשה דהא הכא הוי הנגזל אנוס על הביעור ועל הביטול דכמו שאינו יכול לבערו לפי שאינו תחת ידו כמו כן א"י לבטל דאין מועיל הביטול בדבר שאינו ברשותו ואמאי קנסוהו לאחה"פ וע"כ מוכח דביטול שהי' מדין הפקר מועיל גם לחמץ שא"ב ולהכי קנסוהו מפני שלא ביטלו ושני ראיות הללו יתנו עדיהן ויצדיקו דברי הב"ח ז"ל ועיי' בס' מקו"ח לא"ז הגאון ז"ל סי' תל"ד סק"ב ובס' פרמ"ג סי' תמ"א בא"א ס"ק ד' שהביאו ג"כ סמוכין לדברי הב"ח הנ"ל מדברי הפוסקים יעו"ש ודו"ק:

והן כאשר מששתי כלי האחרונים בזה מצאתי להרב קצוה"ח ז"ל בסי' רי"ד ס"ק ד' שהביא שם דעת הב"ח הנ"ל דהפקר חל גם על דבר שאינו ברשותו והשיב עליו מש"ס דמרובה ד' ס"ט צנועי' ור"ד א' ד"א כו' דתנן ר"ד או' כל שלקטו עניי' יהיה הפקר יעוש"ה ומדמשוי שם הגמ' הקדש והפקר אהדדי משמע דמאן דס"ל אין אדם מקדיש דבר שא"ב ה"ה דאינו יכול להפקיר יעו"ש שכ' כי הי' ראיה ברורה נגד דעת הב"ח ולפע"ד יש לחלק דבאמת שפתי הב"ח ברור מללו דנהי דאין קנין נתפס בדבר שא"ב מ"מ חל בזה ההפקר לענין שיצא מרשותו עפ"י דיבורו מדין נדר והא דאמרי' שם כי ליתי' ברשותי' לא מצי מפקיר ור"ד הוא דא' כצנועי' היינו משום דהתם מיירי לענין לקט של עניי' שיפטר ממעשר והפקר כזה בודאי אינו פוטר מהמעשר וכמ"ש התוס' שם ד"ה כל שלקטו לענין יאוש דלא מהני משום דבעינן שיהיה הפקר לכל כשמיטה והכא כיון שאינו ברשותו לא מצי למיעבד הכי דכיון דא"י להקדישו ולהקנותו לאחר נהי דיכול לסלק רשותו מן החפץ מתורת נדר כמו שאדם יכול לאסור ע"ע אבל אינו יכול ליתן עליו תורת הפקר שיהיה לכל רשות בה הגע עצמך מי שאסר נכסיו ע"ע בנדר דהוי כהפקר כמ"ש הרשב"א הביאו הר"ן נדרים דפ"ה יעו"ש הכי נימא דמי שיזכה בהם פטור ממעשר הא ודאי בורכא דנהי דפקע רשות הבעלים מהנכסים הללו ע"י הנדר כיון דאינו יכול למחות באחרים הבאי' ליטלו אבל מ"מ הוי ממון דידיה דהפקר כזה אינו עושה קנין למי שזוכה בו ועיי' קצוה"ח סי' ער"ה שכתב בההיא דפ"ק דשבת סתם גיגית אפקורי מפקיר ליה דמזה נראה דהפקר עושה קנין דאם אינו עושה קנין אלא משום נדר אסור לחזור בו א"כ אכתי שלו הי' ומצווה על שביתת כליו עיי"ש וא"כ נהי דבמה שהיה ברשותו הפקר עושה קנין אבל במה שאינו ברשותו ע"כ אינו רק מדין נדר כמ"ש הב"ח ולא מהני לפוטרו ממעשר למ"ד א"א מקדיש דבר שא"ב אבל מ"מ האי גברא סילק רשותו ממנו וזה ברור מאד בסברא:

שוב נזכרתי שגם ש"ב הגאון בעל פ"י ז"ל בחידושיו לפ' השולח ד' ל"ח הוציא כן מש"ס דמרובה הנ"ל דאין אדם יכול להפקיר דבר שא"ב והעלה זאת בטעם הענין דיאוש כדי לא קנה בגזלן מתורת הפקר משום דא"י להפקיר דבר שא"ב כמו דא"י להקדיש יעוש"ה דפח"ח ועפ"י הוצעה זו יש להמתיק ביאור דברי הש"ס במרובה ד' ס"ו דפריך שם לרבה דסובר יאוש כדי קנה מההיא דגזל חמץ ועבר עה"פ או' לו הש"ל והא כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש קונה אמאי או' לו הש"ל א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ע"כ ולכאור' דברי הגמרא הי' כתפל בלי מלח וגם הי' תמוה דהא נהי דאין הגזלן רוצה לקנות מ"מ הא של הנגזל ג"כ לא הוי כיון דכבר נתייאש מהחמץ וכל המחזיק בו זכה ואכתי היכא מצי או' הש"ל בתר דמייאש מארי' מיניה כיון דתו לאו דמארי' וכבר עמד בזה הקצוה"ח בסי' ת"ה ונסתייע מזה דביאו' לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ועיי' בנה"מ לאא"ז הגאון ז"ל סי' רס"א ולהנ"ל א"ש היטב והי' לפמ"ש הב"ש סי' כ"ח סעי' ה' דהא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש כו' היינו כ"א אינו יכול להקדישו אבל ברצון שניה' נעשה הקדש ועט' מ"ש ש"ב הגאון בס' המקנ' בקו"א שם ובס' אבני מילואי' שנסתייעו לדברי הב"ש מכמ' דוכתי דהאי דר"י הוא דוק' כשרוצ' להקנות לאחרי' אבל אם הנגזל מקנה אותו להגזלן גופיה פשיטא דקונה הגזלן והביאו ראיה מקידשה בגזל דידה יעו"ש וכ"כ בשו"ת ש"א סי' צ"ג בסופו ולפ"ז י"ל דזהו טעמא דמיד יאוש כדי קנה דהי' באמת מדין הפקר ואע"ג דאינו יכול להפקיר דבר שא"ב מ"מ ע"י ריצוי שניהם נעשה הפקר והכא גם הגזלן רוצה ביאוש דידיה ושפיר מהני ההפקר ומעתה נתבאר היטיב הא דמשני כי קאמינ' זה מתייאש וזה רוצה לקנות היינו כיון דגם הגזלן רוצ' ביאוש דידי' להכי מועיל הפקירו של הנגזל האי זה מייא' וזה א"ר לקנו' פי' כיון דלא ניחא לי' להגזלן לקנותו ממילא דלא מהני היאוש כלל דאין ההפקר חל לפי שאינו ברשותו כמ"ש הפ"י ודו"ק בזה ויש להאריך עפ"ז בענין הפקר בשטרות סי' ס"ו סעי' ט' ובמ"ש שם אא"ז הגאון בנה"מ ובענין יאוש בחוב המובא בסי' קס"ג סעי' ג' בהג"ה בשם מוהרי"ק ובמ"ש שם א"ז הח"ץ ז"ל בהג"ה הט"ז וגרעתי שיח בזה פן ימשכני הענין הרבה ואכ"מ:

ואמנם בעיקר מ"ש הפ"י דאין אדם יכול להפקיר דבר שא"ב לא ראה דברי הב"ח הנ"ל מה שהעלה בתשובה להלכה דגם על דבר שא"ב חל הפקירו מדין נדר:

אפס דמ"ש הב"ח דמטעם זה גם ביטול חמץ דהוא מתורת הפקר מועיל גם על דבר שלא בא לעולם ושא"ב לבבי לא כן ידמה דכיון דהפקר כזה אינו עושה קנין כנ"ל ומה דא"י לחזור מהפקירו הי' משום איסור בל יחל דרביע עלי' כמ"ש הרמב"ם פ"ב מנדרים בודאי אין תועלת בהפקר כזה שלא יהי' מחויב עוד להשביתו דהא עיקר מה דאינו עובר בב"י בחמץ של הפקר הי' משום דשלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרי' וכיון דההפקר בדבר שא"ב הי' רק מדין נדר א"כ אכתי שלו הי' ולא הוי של אחרים ואע"ג דעכ"פ נפקע רשות הבעלי' ממנו ע"י ההפקר כנ"ל הרי בלא"ה חמץ לאח"ז איסור אינו ברשותו דב' דברים א"ב של אדם כו' אלא דהכתו' עשאו כאילו ברשותו לעבור עליו וביטול שמועיל בחמץ צריך להיות רק בדבר שכבר בא לעולם ושהי' ברשותו שאז דין ההפקר בו כדין קנין גמור אבל אין זה בדבר שלב"ע ושא"ב שאין בו רק תורת נדר אבל לא מדין קנין כנ"ל וז"ב מאד:

אמנם אינני מחולק עמו רק בטעמו אבל בעיקר הדין מודינא להב"ח מטעם שיתבאר לפנינו אי"ה דודאי מועיל הביטול גם לחמץ שא"ב ותבט עיני בשורי לא' קדוש מדבר מרן זקיני ז"ל בס' נה"מ סי' רי"א שכ' וז"ל דבודאי מודה הב"ח דבזמן שהדבר הו' אינו ברשותו אין ההפקר חל דהא כ' זה לענין ביטול חמץ כשמבטלו לכשיתחמץ וכשהי' כבר חמץ ודאי דמודה הב"ח דאין הביטול מועיל דש"ס ערוכה בפסחים ד"ז דלבתר ז"א לאו ברשותי' קיימא ולא מצי לבטל והב"ח לא כתב כן רק לענין אי מבטל התבואה לכשיתחמץ שלא יעבור על ב"י דחמץ א"ב ורחמנא אוקמי ברשותי' וכיון דמהני הגילוי דעת קודם פסח לומר שאינו רוצה במה שזכתה לו התורה החמץ בפסח הכי נמי מהני כשאומר קודם שנתחמץ איני רוצה במה שזכני רחמנא בהחמץ כשיתחמץ להעמידו ברשותי דמה לי קודם פסח או קודם שיתחמץ יעוש"ה שהאריך בדפ"ת:

והנה גוף סברתו מתקבל מאד על הלב דביטול חמץ מועיל גם בדבר שלבל"ע ושא"ב מדין סילוק דיכול אדם לסלק עצמו ולומר א"א במה דאוקמי ברשותי כשיבא לעולם ואמנם מה שהעמיס זה בכונת הב"ח במח"כ הד"ג הי' זר להמעיין בדברי הב"ח שם דכ' בהדי' דיכול להפקיר אף מה שא"ב ושלא ב"ל מדין נדר וכמו דנדר מהני ה"נ מהני ההפקר ולדבריו דהי' מצד סילוק ממה שזכתה לו רחמנא הי' מועיל הגלוי דעת גם למ"ד הפקר כמתנה כמ"ש בעצמו שם וז"פ:

ומה שהביא ראיה דאין ההפקר חל בדבר שא"ב מהא דלבתר ז"א לא מצי לבטל ראי' זו איני מכיר דאטו חמץ בפסח שלו הי' אלא דאינו ברשותו מיקרי כיון דאסור לו לכל הנאותיו ואין בידו לשלוט עליו כרצונו ולהכ' אין בידו לבטלו לאח"ז איסורו דא"כ אמאי אר"א ב' דברים א"ב של אדם ועשאן הכתו' כאילו ברשותו דילמא מש"ה חייב בב"י ומצווה להשביתו כיון דממון דידי' הוא ושלו הוי ולהכי חיי' בב"י דעיקר הקפידא בחמץ משום דשלו הי' ומנין לו זאת לומר דעשאו הכתו' כאילו ברשותו וראיה לזה דחייב בב"י היכא דהחמץ שלו אע"ג דאינו ברשותו מש"ס דמרובה הבאתי לעיל דגזל חמץ ועה"פ או' לו הש"ל דאו' באיסורי הנאה הש"ל ומבואר דהחמץ אסור בהנאה לאחה"פ דקנסינן לי' להנגזל משום דעבר עלי' בב"י ולא משום קנס הגזלן כמו שביארנו לעיל ואמאי עבר הנגזל בב"י כלל דהא אינו ברשותו ולענין זה ל"ש לומר דעשאו הכתוב כאילו ברשותי' דזהו רק לענין מה שיצא מרשותו מחמת איסור חמץ מחמת דרחמנא אסרי' בהנאה והפקירא דמלכא הי' גזה"כ הי' שלא יצא מרשותו מחמת איסור חמץ לענין שיעבור עליו בב"י אבל מה שיצא מתחת ידו ואינו ברשותו ממש דהי' ביד הגזלן ל"ל לרחמנא לאוקמי ברשותי' וא"כ קשה דאמאי עבר הנגזל כלל וע"כ דעיקר חיובא בחמץ דכל היכא דאיתי' חמץ שלו ע"ע בב"י דשלך א"א רואה וכיון שהי' שלו אע"ג דאינו ברשותו עובר עליו ועיי' פסחי' ד"ד דבעי רנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד על המשכיר לבדוק דחמירא דידי' הי' או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותי' קאי יעו"ש ובתוס' ד"ה על המשכיר לבדוק והבן וכן יש להביא ראי' מש"ס דפסחי' ד' ל"א דפריך שם לרבא דסובר מכאן ולהבא הוא גובה ממתני' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה וא"א מכאן ולה"ג אמאי מותר בהנאה יעו"ש והרי גם לרבא אי אקדיש וזבין לוה אין הקדשו הקדש ואין מכירתו מכירה ופירש"י שם הטעם משום דממושכנין הם למלוה ואף על גב שהן שלו אינם ברשותו ואי נימא דעל חמץ שא"ב אינו עובר בב"י אף על גב שהי' שלו א"כ עה פריך לרבא אמאי מותר בהנאה אלא ודאי דבחמץ שהי' שלו וממון דידי' אע"ג דא"ב מ"מ עובר עליו וז"ב וא"כ אי נימא דחמץ בפסח הוי של הבעלים בודאי דע"ע אע"ג דמיקרי א"ב ואמאי הוצרך ר"א להא דעשאן הכתו' כאילו ברשותו רק דקושטא דמילתא דחמץ בפסח כיון שאסור בהנאה לאו ממון דידיה הי' כלל וחשבינן ליה כשל הפקר דזה שיש לו אינו שלו וכן מצינו בכמה דוכתיה דחשיב לאיסור הכאה כדבר שאינו שלו ומהם בב"ק ד' ע"א לענין טביחה ומכירה שור הנסקל א"ה לאו דמחרי' קטבח וכן פ' בש"ע או"ח סי' תרמ"ט ומקורו משו"ת הרשב"א דהמודר הנאה מלולב א"י בו בי"ט א' דל"ה שלכם ועיין תוס' מרובה ד' ס"ח ע"ב ד"ה הוא דא' כצנועין משמע מדבריה' שם ג"כ דאיסורי הנאה לא הוי של הבעלים כלל וכן פרש"י בפסחי' ד"ז שם ד"ה ולאו ברשותי' הי' אינו שלו וכן פי' בהא דקא' ב' דברים אינ' ברשותו אינ' שלו אלא של הפק' ולהכי נהי דעשאו הכי כאילו ברשות' לעבור עליו אבל לבטל אינו יכול כיון דאינו שלו [עיין תו' פסחי' ד"ד ד"ה המשכיר] ומה ביטול והפקר שייך במה שאינו שלו מאי מבטל ומה מפקיר ועיין שו"ת שאגת ארי' סי' ע"ז לענין חמץ שאינו שלו אלא שקיבל עליו אחריות דריבתה התורה לעבור עליו בב"י דהי' חמור מחמץ דידי' דאינו מועיל לזה ביטול כיון שגוף החמץ אינו שלו וכ"כ שם ליישב תהי' דכיצד מפרישין חלה בטומאה דקא' ר"א ל"ת לה שם עד שתאפה ואמאי והא אית לה תקנה לבטל או שיפקירנה ממש קודם שתאפה ולא יעבור בב"י ותירץ כיון דבאמת אינו שלו רק לענין ב"י עובר משום הואיל וא"ב מיתשל עלה אבל על מה יחול הביטול וההפקר כיון דאינו שלו יעו"ש ובאמת דיש להעמיס זה בכונת הירושלמי שם פ' א"ע ה"ג על משנה דכיצד מפרישי' חבריו בעי ישליכנו לאשפה [פי' שיפקירנה] ויקדשנה [פי' שיקרא לה שם] ומשני יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ויקדישנה וישליכנה לאשפה יש אדם מפקיר דבר שא"ש ע"כ הרי להדי' דכשם שא"י להקדיש דבר שא"ש כך אינו יכול להפקיר וחמץ בפסח דאסור בהנאה הוי אינו שלו כנ"ל אבל אם מבטלו קודם פסח לכשיבא לרשותו ודאי מהני הביטול והפקר גם על דבר שא"ב דעל מה שאינו ברשותו שפיר חל ההפקר כמ"ש הב"ח והדברים נכוני' מאד ודברי אא"ז הגאון אמתי זצ"ל שגבו ממני בזה:

איברא דאכתי איכא לעיוני בהא דפריך בפסחים שם ונבטלי בשית ומשני כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי לבטל דאע"ג כו' המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א"ח לקידושין ולפי מה שביארנו דלהכי אינו מועיל הביטול לאח"ז איסור משום דא"ה ל"ל בעלים ולא הוי שלו וזה שייך רק באיסור דאורייתא אבל היכא דליכא רק איסור דרבנן לא נפקע עי"ז שם הבעלים דכן מצינו שם להדי' בב"ק ד' ע"ב דקא' לימא קא' ר"י חשנ"ב לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמארי' קטבח וכתב בתוס' שם דאי הוי מדרבנן חשוב שפיר דמארי אלמא דאיסור דרבנן חשיב שלו וא"כ חמץ דרבנן ג"כ ברשות הבעלים קאיומה ראיה מייתי מדר"ג דהתם שפיר א"ח לקידושי' דבקידושי' בעינן שיתן לה ש"פ וכיון דרבנן אסרוה לא שוי' מידי ומה לי אם מדאורייתא מותר בהנאה מ"מ השתא דאסור מדרבנן אינו נותן לה כלום וליכא ש"פ לא מצד הנותן ולא מצד המקבל כמ"ש הפוסקי' עיי' שו"ת רדב"ז מובא במ"ל פ"ה מה' אישות ובב"ש סי' פ"ח ס"ק נ"ב יעו"ש אבל לא כן לענין ביטול דהטעם דלא מהני משום דלא הוי של הבעלים כנ"ל אבל איסורי דרבנן שפיר נחשב של הבעלים. ובשלמא אי נימא כדעת זקיני הגאון ז"ל דלהכי אינו מועיל הביטול לאח"ז איסור משום דא"ה הוי כאינו ברשותו ולפ"ז י"ל דגם א"ה דרבנן הוי אינו ברשותו כיון דאין לו רשות עליו מחמת איסור דרבנן דרביע עליו אבל למה שביארנו דבאמת למה שא"ב הוי מועיל הביטול רק דאיסורי הנאה אינו שלו מיקרי אבל איסור דרבנן שפיר הוי של הבעלים כנ"ל ואמאי לא יועיל הביטול אז:

והנראה בעיני דזהו באמת דעת רבני ווינעצי' המובא בס' שיורי כנה"ג או"ח סי' תל"א והביאם ג"כ הפר"ח בסי' תל"ד במי שביטל בשעה ו' ולא ביער החמץ שאינו עובר בב"י ומותר לאחה"פ כיון דביטל בזמן שמועיל מה"ת והכנה"ג השיב עליהם מסוגייא הנ"ל דמבואר כיון דאיסור דרבנן עליו כדאורייתא דמי ול"מ לבטל ומביא ראיה מקידושי אשה מו' שעות דאפילו בחיטי קורדנייתא א"ח לקידושי' דאתי א"ה חמץ דרבנן ומפקע לקידושי תורה יעו"ש והנה מ"ש ראי' מקידושי אשה כבר כתבתי די"ל התם לא מידי יהיב לה כיון דאסור מדרבנן אינו שוה כלום משא"כ לענין ביטול הוי ממון דילי' כנ"ל ועיי' פרמ"ג בפתיחה כוללת לה' פסח פ"ב בסופו. ומה שהקשה ממה דקא' הש"ס לענין ביטול כיון דאיסור דרבנן עליו כדאוריתא דמי נלפע"ד ג"כ ליישב דהש"ס לא בעי אלא לתירוצ' מאי דפריך ונבטלי' בשית ולזה קא' דא"א לתקן לכתחלה שיבטל בשש כיון דהם גזרו איסור הנאה מחשש איסור דאורייתא בכדי שלא יטעה בין שש לשבע הוצרכו לתקן בכל דבר שיהי' כדאורייתא שלא יבטל בשש לכתחלה וכעין שא' בתלמודא בכמה דוכתא דאי לא קיימא הא לא קיימא הא דאם יתקנו שיבטל לכתחילה בשש לא תקום עצתם בגזרתם שגזרו לאסור בהנאה בשש כי באיסור דאורייתא לא מהני ביטול אבל אם עבר וביטל בשש דליכא רק איסור דרבנן ומדאורייתא מותר בהנאה יש לומר שפיר דמהני הביטול אז דחז"ל לא גזרו רק איסור אבל לא דנימא דעי"ז נפקע שם בעליו מיני' ול"ה ממון דידי' לענין ביטול כמו בכל איסור דרבנן דניחשב של בעלי' ונכון וכנ"ל:

ועפ"י דברינו הנ"ל ניחא לן ש"ס דגיטין ד"ך דאיפסקא הילכתא בהא דשלחו מתם כ' לגט על איסור הנאה כשר דלא בעינן שיהי' ש"פ עי"יש וראיתי לגדולי האחרוני' שהתעוררו מהא דפסקינן בגיטין. שם ובפ' ג"פ ד' קס"ח דבעינן וכ' ונתן שיהי' הנתינה משל הבעל וכן בכל שטרי קנין בעינן ס' המקנה ושיהי' הנייר משל המקנה ועיי' ב"י אהע"ז סי' ק"כ מה שהשיג שם על דברי הקונדרס ודעתו דבעינן שיקנהו הסופר בפי' להבעל קלף של הגט וכל שלא הקנהו להדי' אפי' בדיעבד פסול דאעפ"י שאינו גזל מ"מ לא הוי שלו וא"כ קשה נהי דלא בעינן שיהי' הנייר ש"פ מ"מ והא נתינה משלו בעינן ואה"נ לא הוי של הבעלי' כנ"ל ולדרכינו ניחא לפ"מ שהביאו הח"מ והב"ש סי' ך"ה סעי' כ"ח דברי הירושלמי שמחלק לענין גט שכ' על אה"נ דכשר דהי' רק באה"נ דרבנן אבל לא באה"נ ד"ת יעו"ש וכבר כ' דאה"נ דרבנן שפיר חשוב שלו והוי של הבעלים ובאה"נ דאורייתא דל"ה שלו באמת הגט פסול וא"ש ודו"ק:

שוב האיר ה' עיני כאשר התבוננתי על מקומו וראיתי מקור הדברי' בירושלמי פ"ק דקידושי' וכפי מה שהעתיקו בשו"ת רשב"א סי' תר"ג וראיתי כי ככל החזיון שהעלינו עד כה יש להעמיס בכונת הירושלמי שם וז"ל תני ר"ח כו' אפי' כ' על החרס כו' ונתנו לה ה"ז מקודשת כ' על דבר שהי' אה"נ תני זוני' מעשה בא לפני רבי וא' מגורשת ר"א או' אינה מגורשת הוויין בה רבנן מ"ד מגורשת מקודשת מ"ד אינה מגורשת אינה מקודשת ופליגי רבנן כו' מ"ד מגורשת מקודשת אה"נ מדבריהם ומ"ד אינה מגורשת א"מ אה"נ ד"ת ומקשי באה"נ דבריהם מקודשת לית הדא פליגי אדרב דא' המקדש בחמץ מו' שעות כו' אפי' בחיטי קורדניתא לא עשה ולא כלום תמן בגופו קידש ברם הכא בהנאה שלו קידש מעתה ואפי' באה"נ ד"ת מקודשת מה בינו לשטר שאין בו ש"פ תמן אינו ראוי להשלים ברם הכא ראוי להשלים עליו ע"כ והנה כלם תפסו דהשקלא וטרי' של הירושלמי במקדש בשטר של אה"נ היינו משום דכת' ונתן בידה והכא לא יהיב לה מידי דאינו שוה כלום כמו דקא' הש"ס בגיטי' ד"ך לענין גט שכ' על אה"נ ובשטר קידושי' הי' דילפינן מגט משום דכת' ויצאה והיתה ומקשינן הוי' ליציאה כמ"ש בשו"ת רשב"א שם אולם לדרכינו יש לפרש השקל' וטרי' של הירושלמי הי' משום דבעינן ס' המקנה שיהי' הנייר משלו ואה"נ לא הוי של הבעלי' וע"כ מחלק שפיר דמ"ד מגורשת ומקודשת היינו באה"נ מדבריהם משום דאה"נ דרבנן שפיר חשוב סל הבעלי' כנ"ל ומ"ד א"מ היינו באה"נ ד"ת דלא הוי שלו וע"ז הקשה הירושלמי מהאי דמקדש בחמץ מו' שעות כו' דא"ח לקידושין אע"ג דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן וע"ז משני תמן בגופו קידש ברם הכא בהנאה שלו קידש פי' דבקידושי כסף כיון דבהנאת ש"פ קידש מה לי אם אסור מה"ת או מדרבנן אעפ"כ כיון דלא שוה כלום אינה מקודשת משא"כ הכא בגופו קידש פי' לא בהנאה אלא בשטר קידש ולא בעינן רק שיהי' שלו ואה"נ דרבנן הוי ממון דידי' ולהכי מקודשת ובירושלמי שלפנינו הג' תמן בגופו קידש וחמץ מו' שעות טב הוא כלום ברם הכא בתניים שבו קידש פי' בגוף השטר לא קידש רק במה שכתוב בו וע"כ אפי' באה"נ נמי מהני ואח"כ הקשה בירושלמי מעתה ואפי' באה"נ ד"ת מקודשת מה בינו לשטר שאין בו ש"פ פי' דבלית בי' ש"פ דאין בו דין ממון ג"כ מהראוי לומר דלא הוי דידי' ואפ"ה חשוב ס' המקנה ומשני תמן ראוי להשלים פי' דבפחות מש"פ ראוי להשלים לפרוטה משא"כ באה"נ דאינו ראוי להשלים עליו כמו דמחלק בש"ס דילן גיטין ד"ך לענין מה דבעינן שיתן לידה מידי עיי"ש וראיתי לשארי הגאון החסיד בס' המקנה בקו"א סי' ך"ח שגם הוא נוטה לזה דטעם הירושלמי דבאה"נ לא הוי הנתינה משלו ובעינן שיהי' משל הבעל עיי"ש אולם לא נחית לכל מה שביארנו ונתתי שמחה בלבי כי ככל דברינו האמורי' למעלה נתבאר מדברי הירושלמי הנ"ל אשר הי' בהעלם עין מכל האחרוני' המדברי' מענין זה אי אה"נ הוי של הבעלי' ודו"ק היטב בכ"ז

ומידי דברי בענין הלז דאה"נ אינם ברשותו ש"א ואינו שלו זכור אזכור מה שאמרתי לפלפל מענין לענין ובאותו ענין ליישב עפ"ז דברי רבינו הגדול הרמ"בם ז"ל התמוהי' מש"ס דפ' ג"ה נוהג בחולי' ובמוקדשי'ה ופריך מוקדשי' פשיטא משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני' וכ"ת יש בגידי' בנ"ט ואתי איסור מוקדשי' וחייל אאיסור גיד האי מוקדשי' נוהג בגיד מבעי' לי' אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשי' איסור גיד איכא איסור מוקדשי' ליכא ע"כ והרמ"בם פ"ה מהמ"א ה"ו פ' דהאוכל ג"ה של עולה ושל נבילה חייב שתי' וכ' הרש"בא ז"ל דטעמו בזה אע"ג דפוסק אין בגידי' בנ"ט אפ"ה חייב משום אכילת קדשים ומשום נבילה דכיון דאחשבי' רחמנא לאכילה לענין גיד ממילא חשוב אכילה גם לענין קדשים כנבילה אמנם הקשה עליו דהוא נגד דברי הגמ' דקא' בהדי' אי אין בגידי' בנ"ט איסור מוקדשי' ליכא ובחידושיו לגפ"ת כ' ליישבו בדרכים שוני' ואשר אנכי אחזה כעת בזה דהנה בפסחי' ד' ד"ב פריך לר"א דלא יאכל איסור הנאה משמע והרי ג"ה דכת' לא יאכל:

ומותר בהנאה ומשני כשהותרה נבילה הי' וחלבה וגידה הותרה ופריך הניחא למ"ד יש בגידי' בנ"ט אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי א"ל ומשני מאן תנא אין בגידי' בנ"ט ר"ש והוא ס"ל באמת דג"ה אסור בהנאה ע"כ והנה כבר הקדמנו דאה"נ אין לו בעלי' מקרי ולא חשיב שלו וכן מבואר בש"ס דב"ק דמ"ד גבי ש"ה משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופר"שי משום דלאו ברשותי' דמארי' קאי להקדישו עיי"ש ולפ"ז אמינא דד"ז אי איכא איסור מוקדשי' בגיד או לא תלי' ג"כ בזה דאי ג"ה מותר בהנאה שפיר חל ההקדש על איסור גיד אבל אי נימא דג"ה אסור בהנאה ממילא דלאו ברשותו הי' ולא חל עליו ההקדש מעיקרא [וכ"ש בזה לומר דפשטה קדושה בכולה כיון דאפי' אם הקדישה בפ"ע לא חל עליו הקדישו דדבר שאסור בהנאה אין לו בעלי' ועיי' קידושי' ד"ז בההי' דבהמה של ב' שותפי' הקדיש חצי' כו' והבן] אולם ד"ז אם ג"ה אסור בהנאה או לא תלי' באם יש בגידי' בנ"ט או לא דאי יש בגידי' בנ"ט הי' בכלל נבילה ומותר בהנאה ואי אין בגידי' בנ"ט אסור בהנאה אליבא דר"א דקיי"ל כותי' כמבואר בש"ס דפסחי' הנ"ל ומעתה יש לומר דהכי אזלא פי' סוגי' הש"ס אי קסבר י"ב בנ"ט ואתי איסור מוקדשי' וחייל אאיסור גיד היינו דאי יש בגידי' בנ"ט ומותר בהנאה שפיר חל ההקדש גם על איסור גיד ופריך האי מוקדשי' נוהג בגיד מיבעי' לי' אלא קסבר א"ב בנ"ט ובמוקדשי' איסור גיד איכא איסור מוקדשי' ליכא פי' דאי אין בגידין בנ"ט וממילא דאסור הגיד בהנאה וא"כ איסור מוקדשי' ליכא בו היינו דלא חל עליו ההקדש מעיקרא דאינו ברשותו להקדיש כנ"ל ודיוק:

וכל זה ניחא לשיטת הגמ' בפסחי' שם דאי אין בגידי' בנ"ט ג"ה אסור בהנאה ולכך קא' שפיר איסור מוקדשי' ליכא אבל הרמ"בם ז"ל דפוסק אין בגידין בנ"ט ואפ"ה פוסק דג"ה מותר בהנאה וכבר תמהו עליו חכמי לוניל בזה ורבי' תירצו דס"ל לרבינו כסתם מתני' דשולח אדם ירך לנכרי כו' דמוכח דג"ה מותר בהנאה ואף דקיי"ל אין בגידי' בנ"ט ע"כ דנקטינן כחד שינוי' בפסחי' ד' ד"ג אליבא דריה"ג דג"ה מותר בהנאה דיליף ק"ו מחלב דמותר בהנאה ועיי' בכו"פ סי' ס"ה ולהכי פסק דהאוכל ג"ה של עולה חייב שתיים וא"ש וזה דרך חדש ונפלא בישוב דברי רבינו ודוק היטב

ויש לפלפל בזה עפ"י ג' דעות המובא בהג"ה ח"א סי' ר"ג בענין אי מקנה לחבירו דבר המועיל בו קנין עם דבר שלא חל עליו הקנין ולדיעה זו דס"ל דכל הקנין קיים י"ל דגם הקדש דדמי לקנין חל על כלו ואמנם ראית בס' שע"המ פי"ב מה' נדרים ה"י שהכריע בראיות באם מקדיש שני דברי' כאחד שא' הרי אלו הקדש ועל מקצתו אין לו מקום לחול אמרי' על מה שיש לו מקום לחול חייל ועל אידך לא חל וה"ה הכא אע"ג דחל ההקדש על גוף הבהמה אינו חל על הגיד דא"ב להקדיש:

עוד רגע אדבר דבגוף הענין אם א"ה יש לו בעלי' או לא כמה דיות נשתפכו והדברי' עתיקי' [עיי' מ"ש בסי' ב' הקדום] והרש"בא בחי' סוכה כ' דאתרוג של ערלה חשיב לכם ומשום דאח"כ אע"ג דלאו ברשות' קאי אבל בעלי' מיהא אית להו ומעתה אי נימא דאה"נ יש להם בעלי' ואית לי' זכי' בגוי' אלא דארי' דרביע עלי' כיון דמעוכב להנות ולהשתמש בהם מחמת אה"נ דעלי' ה"ל דבר שא"ב ולפ"ז אמינא למה דאנהיר לן הרי"בש ז"ל בתשו' סי' שנ"ט בשם תוספ' הרא"ש דאע"ג דכל דבר שא"ב אע"ג שהי' שלו א"י להקדיש דילפינן מוכי יקדיש ביתו קודש מה ביתו ברשותו כו' מ"מ הי' רק בקדושת דמי' דוכי יקדיש ביתו קדושת דמי' היא אבל במקדיש קדושת הגוף למזבח אפי' בדבר שאינו ברשות חייל יעוש"ה ועיי' קצו"הח סי' קי"ז הביא שגם דעת רש"י כן ומעתה יש לומר דבאה"נ דא"ל בעלי' אלא דה"ל כדבר שא"ב אע"ג דאין הקדש חל עליו דלאו ברשות' דמארי' להקדישו מ"מ במקדיש הגוף דחל גם על דבר שא"ב גם באה"נ חל ההקדש וזה ברור:

וממילא דלית' לדברינו בהאי דאיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא דהא שם מיירי במקדיש לקדושת מזבח ושפיר חל ההקדש גם על הגיד אע"ג דאסור בהנאה:

וסמוכין לדברינו מצאתי מהירושלמי פ"ק דפסחי' ה"ד חמישית כר"י [פי' שעה ה' אליבא דר"י דמותר אז בהנאה] הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינו תרומה הקדישו מוקדש הקדש דעי' עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד ר"י א' הקדישו אינו מוקדש שאין פודי' את הקדשי' להאכילן לכלבים כו' ע"כ ואע"ג דפשט הירושלמי מיירי לענין אי יש דמי' לחמץ בשעה ה' לתפוס בו קדושה ולהכי קא' הקדישו הקדש דמי' דקדושת הגוף נחית עלי' אע"ג דלא שוי מידי ועיי' תוס' ישני' כריתות ד' י"ג במתני' דיש אוכל אכילה א' יעוש"ה מ"מ נראה דהירושלמי בא ג"כ לומר דבשעה ה' הוי הקדש כיון דמותר בהנאה אבל לאחר שעה ה' דאסור בהנאה לאו ברשותי' להקדיש ולהכי קא' הקדישו הקדש דמי' היינו כיון דמיירי בקדושת דמי' ולהכי אינו חל ההקדש באיסור הנאה אבל קדושת הגוף דחל גם על דבר שאינו ברשות' אף באיסור הנאה הוי הקדש וכנ"ל והבן:

וניחא לי ליישב בזה דברי תוס' התמוהי' מאד בחולי' ד' קמ"א שכ' שם צ"ע אם הקדיש בהמה של עיר הנדחת אי הקרבן כשר וכבר עמד ש"ב הגאון אב"ד דק"ק אה"ו ז"ל בשו"ת תפארת צבי דהי' נגד ש"ס דב"ק ד' מ"ד בשור הנסקל לאחר שנגמר דינ' הקדישו אינו מוקדש דכיון דאסור בהנאה א"ב להקדיש וא"כ למה יהי' קודש כלל אם הקדיש בהמת עה"כ ותוס' שם מיירי בהדי שהקדיש אחר שנאסרה משום עה"נ ותו אי הקדש מעיקרא קרינן בי' ולא שלל שמי' כמבואר כ"ז בס"פ חלק והיא קושי' אלימתא ולהנ"ל ניחא דבאמת התוס' דמיירו בהקדיש קדושת הגוף לקרבן בודאי חל ההקדש גם באה"נ כנ"ל דקדושת מזבח חל גם במה דאינו ברשותו רק דהתם בב"ק שפיר קא' הגמ' דאינו קדוש דלקרבן פשיטא דאינו ראוי אף קודם שנגמר דינו שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח כלל דהא נוגח פסול לקרבן ואין נ"מ רק לענין אי חלה עליו קדושת דמי' ומחויב לפדות וליתן דמיו לבדק הבית כמ"ש בש"מ שם וכפר"שי התם דנ"מ רק לענין מעילה ומש"ה לאחר שנגמר דינו אינו קדוש דקדושת דמי' לא חל באה"נ דאע"ג דהוי שלו אינו ברשותו כנ"ל וא"ש ודיוק בזה:

והנה משכא לי שמעתתא קצת ונחקורה ונשובה לדברינו דאם אה"נ הוי שלו אלא דא"ב מיקרי הדר תקשה קושי' א"ז הגאון בנה"מ הנ"ל על דברי הב"ח דקא' דביטול שהי' מדין הפקר חל גם על חמץ שאיני ברשותו עדיין מהא דקא' בפסחי' דילמא משכח לבתר ז"א ולא מצי מבטל דשני דברי' א"ב כו' הרי להדי' דאינו מועיל הביטול למה שא"ב דתרי חמץ לאחר ז"א ג"כ אית לי' בעלי' אלא דא"ב כנ"ל:

ואמנם מה ששיירתי דרך לעצמי הי' דהא דחמץ בפסח חשיב אינו ברשותו הי' לאו מכח אה"נ דבאמת אה"נ אית לי' בעלים רק דבחמץ מטעם אחר פקע שם בעלי' מיני' דכיון דמחויב להשביתו מהעולם ואסור להשהותו לא הוי שם בעלי' על החמץ והוי א"ב וראי' ברורה לזה מש"ס דב"ק ד' צ"ח גזל חמץ ובא א' ושורפו במועד פטור שהכל מצוי' עליו לבערו לאחר הפ' מחלוקת ר"ש ורבנן כו' ופרש"י במועד בזמן ביעורו בו' שעות והרי לר"ש מותר בהנאה גם לאחר שש כמבואר בפסחי' ד' ד"ח ע"ב ואעפ"כ לא הוי ממון דידי' וע"כ צ"ל כיון דהכל מצוי' עליו לבערו בלי שום שהי' בודאי לאו ממון הי' כלל ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצוי' לבערו ולהשביתו ואח"כ מצאתי לא"ז מאור הגולה ז"ל בס' מקו"ח סי' תל"א בדיני בדיקה וביטול שגם הוא נחית לסברא זו ויש להמתיק עוד הדברי' בתוס' ביאור עפמ"ש התוס' בסנהדרין ד' פ' לשיטת הר"ת דס"ל דשור הנסקל אינו נאסר מחיי' ואפ"ה אמרי' דלאחר ג"ד מכרו א"מ כו' דאף דהבעלי' רשאי' להנות ממנו מ"מ לאו בעלים מיקרו כיון דאסור להשהותו אצלו ולענות את דינו אף דרשאי לרכוב עליו עד בית הסקילה מ"מ הוא ואחר שוי' בזה לא הוי כבעלים לענין הנאה זו יעוש"ה וה"ה גבי חמץ בפסח בדבר שעובר בב"י דאסור להשהותו אצלו עד אחר הפסח והוא ואחר שוי' בזה לא הוי ברשות' כלל אף למ"ד דמותר להנות ממנו בשעת ביעורו אבל איסור הנאה לבד במקום שמותר להשהותו שפיר הוי שם בעלים עלי' וזהו ברירא דמילתא:

ובזה נסתלקו כמה קושי' מהאחרוני' מה שהתעוררו על דברי ר"א דאמר ב' דברי' אינן ברשותו כו' ובאמת נוכל למצוא מה גוונא דחמץ בפסחי בר דמי' הוא לשיטת הסוברי' דמה"ת מבטלין איסור לכתחילה [ויש אתי הרהורי דברי' בזה לפ"מ שהמציאו האחרוני' לחלק דהא דמה"ת מבטלי' איסור הי' רק באיסור אכילה דאינו אסור רק בטעימת טעמא דאיסור וכיון דמבטל לי' שוב אינו מרגיש הטעם משא"כ באיסור הנאה לכ"ע אסור לבטלו דבר תורה דאין לך הנאה גדולה מזה שמרבה ומשביח ההיתר ע"י כמות האיסור ועיי' מ"ש א"ז הגאון ז"ל בחו"ד סי' צ"ט ס"ק ח' ויבואר במק"א ברצ"ה] וכן הוי בר דמי' לענין שלא כד"א וכדומה ולדברינו ניחא דבאמת מצד אה"נ הוי נחשב שלו רק דחמץ בפסח להכי לא מיקרי ממון דידי' מטעם דאם בא א' ושורפו פטור דהכל מצוי' עליו לבערו ואסור להשהותו ולזה אין לו בעלים מיקרי כנ"ל והבן:

ועפ"ז תבין ותמצא דעת קדושים גדולי רבני ווינעצא שהבאתי לעיל באם ביטל בשש קודם ז' דמועיל הביטול אז שלא יעבור בב"י והכנה"ג תמה עליהם כיון דסוף סוף אסור בהנאה מדרבנן לא הוי ברשותו לבטל ולדברינו ניחא דבאמת באה"נ כיון דשלו מיקרי אע"ג דא"ב שפיר מצי לבטל כדעת הב"ח רק דחמץ בפסח כיון דמחויב להשביתו לא הוי של הבעלי' כנ"ל משא"כ בשש דאז עדיין אינם מצוי' לבערו שפיר מהני הביטול אע"ג דאסור בהנאה וא"ש ודיוק ומה שקשה עליהו מדברי הגמ' דמשני כיון דאיסור מדרבנן עלי' בשש לא הוי ברשותו כבר כתבתי לעיל ליישב:

ועפ"י הוצעת דברינו הנ"ל העליתי פרפרת נאה בישוב דברי רש"י ז"ל בב"ק ד' ך"ט ע"ב במה דקא' ר"א ב' דברי' א"ב של אדם ועשאן הכתו' כאילו ברשותו בור כו' וחמץ מו' שעות ולמעלה ופרש"י שם להתחייב עליהם בב"י וב"י והנה דעת רוב הפוסקי' שאינו עובר בב"י עד הלילה ולדבריהם צ"ל הא דא' ר"א עשאן הכתו' כאילו הם ברשותו היינו לעבור עליו בעשה דתשביתו דב"י בלא"ה אינו עובר משש כו' וא"כ קשה למה לא פרש"י כן דברשותו היינו לעבור בעשה דתשביתו ועיי' ח"י סי' תמ"ג בזה ולהנ"ל י"ל דהנה כבר כתבתי דאי לאו דיש חיוב בב"י אע"ג דאסור בהנאה הוי שפיר ממון דידי' וא"כ מה קא' ר"א דב' דברי' א"ב של אדם והיינו דמן הדין הי' שלא יעבור בב"י משום דאינו ברשותו ושלך א"א רואה אבל אתה רואה של הפקר ולדברינו הנ"ל מה חידוש הי' דעשאן הכתו' ברשותו הרי אם לא כתבה התורה איסור ב"י והי' מותר להשהותו א"כ ממילא דחשיב שלו וא"כ מהראוי שיעבור בב"י דהרי על חמץ שלו עובר ובאמת אחר שעובר בב"י ואינו רשאי להשהותו אינו חשוב של הבעלים כנ"ל אבל התורה דאסרה להשהות כדין אסרה ואמנם באמת הא בורכא דהרי כבר כ' התורה ביום הראשון תשביתו וא"כ אף אי ליכא ב"י אינו יכול להשהות החמץ משום מ"ע דתשביתו. וכיון דאינו יכול להשהות החמץ שוב אין החמץ שלו ואמאי חייב בב"י ושפיר קא' ר"א דא"ב כו' אלא דעשאן הכתו' ברשותו וא"ש:

ועפ"ז נראה ליישב מה שהתעורר הגאון בעל שאגת ארי' סי' ע"ז אהא דמוכח בש"ס בכמה דוכת' דחמץ של נכרי שהישראל קיבל עליו אחריות חמור מחמץ דידי' דלא מהני לזה ביטול והדבר צריך טעם והתבוננות דמהיכי תיתי נימא דמה שריבתה התורה לעבור עליו בב"י מצד גורם לממון יהי' חמור מממון דידי' ולדברינו י"ל לפמ"ש הר"ן ריש פ"ק דפסחי' בטעם דמהני הביטול אע"ג דאינו הפקר גמור דהי' משום דבלא"ה חמץ אינו ברשותו אלא דהכתו' עשאו ברשותו לעבור עליו בב"י ובגילוי דעת' דלא ניחא לי' במה דאוקמי רחמנא ברשות' סגי יעו"ש והנה הש"א בדיני חמץ העלה בחמץ שקיבל אחריות אע"ג דעובר עליו בב"י אינו בעשה דתשביתו ואם עשה תקנה כדי שלא יעבור בב"י דהיינו במוציאו מרשותו סגי בהכי יעו"ש ומעתה לדברינו דהא דחמץ א"ב אלא מצד דעשאו הכתו' כו' היינו כיון דא"י להשהות החמץ משום מ"ע דתשביתו אין החמץ שלו וא"כ בחמץ שקע"א דאינו מחויב בהשבתה מעילא דברשותו הוא גם לאח"ז איסור ולא מהני הביטול כלל כדי שלא יעבור בב"י כיון שאינו מחויב להשביתו ולבערו שפיר קאי ברשותו לענין לאו דב"י וב"י כנ"ל וא"ש ודוק היטב:

ומעתה א"ש היטב הא דפרש"י ועשאן הכתו' ברשותו לעבור בב"י דאין לומר לענין מ"ע דתשביתו דהרי אי לא הי' מ"ע דתשביתו הי' יכול להשהותו עד אחר הפסח א"כ מן הדין ברשותו קאי לענין ב"י ולענין תשביתו כיון דמצד אה"נ לבד הוי ממון דידי' כמ"ש לעיל וא"ש והדבר נחמד ונעים:

שוב הראוני לש"ב הגאון המנוח אב"דק לבוב ז"ל בחיבורו לש"ע או"ח שדרך בדרך זה במקצת ליישב דברי רש"י ואולם באופן אחר והמעיין יראה כי לא דבריו דברינו:

ומאחר שזכינו לכל זה עלה בידי ענין נאות ליישב שיטת הגאו' שהביא הכלבו וכן הי' דעת הרמב"ם ז"ל לפי הנוסחא ישינה שהבי' הכ"מ ע"ב מה' חמץ דהא דמהני ביטול הי' רק לחמץ שאינו ידוע אבל לחמץ ידוע לא סגי בביטול והקשו ע"ז האחרוני' מההי' דפסחי' ד' ו' הבודק צריך שיבטל כו' ופריך וכי משכחת לי' לבטלי' יעו"ש וא"כ מבואר דלחמץ ידוע נמי מהני הביטול דאל"כ לא פריך מידי דהא כי משכח לי' הוי ח"י ולא מהני הביטול וכבר נאמרו בזה דרכי' שוני' כ"א לפי דרכו ואף אני אענה חלקי דהנה נודע דברי אא"ז המוהרש"ל מה שהעלה בטעם הסוברי' דלא מהני ביטול לח"י היינו משום מ"ע דתשביתו דנהי דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי הי' רק שלא יעבור בב"י אבל אינו מקיים בזה מ"ע דתשביתו ולכך היכא שידוע לו החמץ צריך לבער לקיים מצות השבתה והבאי' אחריו השיגו עליו דכיון דמבטל קודם זמן איסורו א"כ בהגיע זמן איסור דהיינו בשעה שמחויב בעשה דתשביתו כבר הפקיר חמצו ואין לו חמץ וממילא אינו מחויב בעשה דתשביתו ועיי' מ"ש בזה א"ז במקו"ח בדיני בדיקה וביטול ולדברינו יש לתת טוב טעם לדבריו עפ"י דברי הר"ן הנ"ל דלהכי מהני הביטול בכ"מ דהי' משום דבלא"ה אינו ברשותו ולהכי נהי דלא מהני מצד ההפקר מ"מ סגי במה דמגל' דעתו דלא ניחא לי' במה דאוקמי ברשותו והנה כבר כתבתי דזהו חידושי' דחמץ דעשאו הכתו' ברשותו דמצד הדין לאו ברשותי' הוא כיון דמוזהר ועומד הוא להשביתו ולבערו אולם זהו רק לאחר שגילתה התורה עשה דתשביתו אולם אם לא הי' ציוי זה לבערו ממילא דהי' מותר להוציאו מרשותו ולהשהותו והוי שפיר ממון גמור אבל ל"ש לומר דעשאו הכתו' ברשותו לענין זה שיהי' מחויב להשביתו דהי' כמערכה על הדרוש דהרי רק מחמת זה שמחויב להשביתו הוי אינו ברשותו ואי לאו הכי הוי ברשותו דזה תלוי בזה כנ"ל ולפ"ז י"ל דלא מהני הביטול רק לענין לאו דב"י דלזה באמת א"ב רק דרחמנא אוקמי ברשות' ובגילוי דעתי' סגי כנ"ל אבל לא מהני הביטול לענין מ"ע דתשביתו ושיהי' מותר להשהותו דהרי הא דמחויב בעשה דתשביתו הי' משום דברשותי' קאי באמת וממילא דלא מהני לזה הביטול כיון שאינו הפקר גמור ולא מהני רק מכח גילוי דעת דלא ניחא לי' במה דאוקמי רחמנא ברשותו אבל לא מהני הג"ד למה שהי' ברשותו באמת ודו"ק היטב:

ומעתה כ"ז ניחא לפי המסקנא דמשני דאח"ז איסור לאו ברשותו הי' משא"כ בס"ד דלא אסיק אדעת' האי דא' ר"א ב' דברי' א"ב כו' כמ"ש הב"ח ז"ל בסי' תל"א דהא דלא פריך וכי משכח לי' לשורפה ופי' דהחשש הי' שמא ימצא גלוסקא יפה בי"ט ואז אינו יכול לשורפה ולכך לא פריך רק דכי משכח לי' לבטלי' ואף דלאח"ז איסור ג"כ לא מהני הביטול מ"מ המקשן דלא אסיק אדעתי' האי דר"א הי' סובר דאף לאח"ז איסור הוי ברשותו עכ"ד וכיון דס"ד דבאמת החמץ ברשותו הוא ואעפ"כ מועיל הביטול אעפ"י דלא הוי הפקר גמור משום דתשביתו היינו ביטול בלב [כדעת רש"י ז"ל בפסחי' ד"ד ע"ב ד"ה בביטול בעלמא סגי דכתי' תשביתו והשבתה דלב הי' השבתה ובתוס' שם השיגו ע"ז ותעלו דביטול הי' מתורת הפקר יעו"ש] ממילא דהי' מועיל הביטול גם לקיים מ"ע דתשביתו וממילא דאין חילוק בין ח"י לשאינו ידוע ולכך פריך דכי משכח לי' לבטלי' אבל לפי מה דמסיק בדר"א דב' דברי' א"ב ולאח"ז איסור באמת לא מהני הביטול שהי' מדין הפקר רק דקודם ז"א מהני הביטול מצד הגילוי דעת דלא ניחא לי' במה דאוקמי רחמנא ברשותי' החמץ בפסח כמ"ש הר"ן וממילא דיש ג"כ חילוק דלח"י לא מהני הביטול לענין עשה דהשבתה דלזה לא מהני הגילוי דעת כנ"ל ולכך פ' שפיר הכלבו ור"מ דלח"י לא מהני הביטול רק צריך להשביתו ולבערו כנ"ל ונתיישב כמין חומר ודו"ק היטב בכל זה:

ויש להמשיך עפ"ז פרפאות בכמה סוגיות הש"ס תן לחכם וגו' הדרן לקמייתא דחמץ בפסח לאו ממון דידי' הוא כלל מטעם דמחויב לבערו ולהשביתו ולהכי אינו מועיל הביטול לאח"ז איסור אבל למה שהי' שלו אלא שא"ב שפיר מועיל הביטול כמ"ש הב"ח ואע"פי שכתבתי לעיל לגמגם בטעמו שכ' דלהכי חל הביטול על דבר שא"ב משום דביטול הי' מתורת הפקר והפקר בנדר דחייל גם על דבר שא"ב ואני כתבתי דביטול כזה אינו מועיל בחמץ כיון דהפקר כזה אינו עושה קנין והא דא"י לחזור הי' רק משום איסור בל יחל דרביע עלי' ואכתי שלו הי' וגם נלפע"ד דאע"ג דהי' מתורת נדר מ"מ אין דינו כקונם וראי' מהא דמבואר בח"מ סי' ער"ה בהג"ה סעי' ך"ח והי' מדברי הה"מ פ"ח מה' זכי' בשם בעה"ע ורשב"א ז"ל גבי ישראל שיש לו חוב על הגר ומת הגר ובא א' והחזיק בנכסי' דאע"ג דהנכסי' הפקר מ"מ מחויב לשלם החוב יעו"ש שסיים דלא עדיף מהקדש דקיי"ל דמוסף עוד דינר ופודה את הנכסי' יעו"ש ועיי' ג"כ בסמ"ע ובט"ז סי' רמ"ה סעי' י' שכ' ג"כ דלוה שהפקיר נכסיו לא מהני ההפקר לאפקועי שעבודי' דמלוה ע"י ההפקר דלא עדיפא מאילו מכרה או נתנה שהב"ח גובה ממנה יעו"ש וא"נ דהפקר יש לו דין נדר לענין דחייל על דבר שא"ב א"כ הא קיי"ל בכתובות ד' צ"ט ונדרי' ד' פ"ו דקונם כקדושת הגוף דמי ומפקיע מידי שיעבוד ועיי' תוס' ישיני' בכתובות שם ובש"ע יו"ד סי' רך"א סעי' ז' ובש"ך שם ובח"מ סי' קי"ז וע"כ דהפקר דינו כהקדש וכמו דקדושת דמי' אינו מפקיע מידי שיעבוד ה"ה הפקר וה"ה לענין דבר שא"ב דלא חל ההפקר:

ואמנם באמת דינו של הב"ח נכון הי' ולא מטעמי' רק מטעם שהבאתי בשם א"ז הגאון בנה"מ סי' רי"א דמועיל הביטול מטעם ג"ד כיון דגלי דעתי' דלא ניחא לי' במה דאוקמי רחמנא ברשות ומטעם זה ג"כ מועיל הביטול בדבר שלבל"ע דהי' מדין סילוק כמ"ש בנה"מ שם וגם דענין דשלבל"ע בלא"ה ל"ש הכא כמ"ש בשו"ת ב"ח שם דכיון שבידו לעשות חמץ מוכל נכסיו ולהפקירם השתא נמי דמפקיר לי' לכשיתחמץ לאו דשבל"ע הי' דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כדאי' בכתובות ד' נ"ט דכל כה"ג לאו דשלבל"ע הי' ומה שהתעורר עליו הפרמ"ג במ"ז או"ח סי' תל"ו מש"ס דפסחי' ד' ז' יש מקום אתי ליישב באופן נאות ויבוא' אצלנו במק"א כי נלאתי כעת להאריך יותר בזה קם דינא ואיתברר דינא של הב"ח דאם אמ' קודם פסח שמבטל כל חמץ שיתחמץ לו תוך הפסח ושיבא לרשותו דמהני הביטול דהשתא וזהו מה שרצינו לבאר:

אחר אשר העליתי הדברי' הנ"ל על הגליון בעוד לעיוני משוטטי', בענין הלז לבקר הדברי' אם אין בהם נפתל ראיתי כו' מ"ש לעיל להביא ראי' דבחמץ שהוא שלו וא"ב מ"מ עובר עליו מש"ס דפסחי' דל"א דפריך שם לרבא דסוב' מכאן ולה"ג ממתניתין דנכרי שהלוה לישראל על חמצו כו' וא"א מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה לאחה"פ והרי לרבא מ"מ א"ב מיקרי דהרי אין הלוה יכול להקדיש ולמכור משום דמשועבדי' הם למלוה אלמא דבחמץ שהוא שלו עובר אע"ג דברשות המלוה קאי וכעת ראיתי כי שגגה יצאת מלפני דהרי רבא הוא דסובר בכ"מ הקדש חמץ כו' מפקיע מידי שיעבוד ולהכי פריך שפיר אא"ב למפה"ג אמטו להכי מותר בהנאה דכיון דסובר למפה"ג ל"ל הך דמפקיע מידי שיעבוד כמ"ש התוס' בגיטי' ד"מ ד"ה הקדש יעוש"ה אבל לרבא דסובר מולה"ג אמאי מותר בהנאה דהא כשהגיע הפסח אתי איסור חמץ ומפקיע מידי שיעבוד הנכרי והוי לי' חמצו של ישראל שעה"פ דאסור בהנאה ומדויק היטב לשון הש"ס אלא א"א מולה"ג כו' ברשות דישראל הוי קאי כלומר דמפקיע מידי שיעבוד הנכרי וקאי ברשות' דישראל. ועפ"ז יש מקום לתרץ מה שהתעורר ש"ב הגאון בעל פ"י בגיטין ד' מ' אהא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד דלמאי איצטריך דאפי' אי נימא דברשות הגוי קאי לענין שיעבוד אפ"ה אסור כיון דהי' בבית ישראל וחייב באחריות וכה"ג אפי' חמץ גמור של נכרי אסור אם הישראל חייב באחריות ולהנ"ל ניחא דלולי זאת דאיסור חמץ מפקיע מידי שיעבוד לא הי, עובר כיון דאינו ברשותו ולא גרע מה דחייב הישראל באחריות מאם הי' גוף החמץ דידי' דאינו עובר כיון דמשועבד הי' למלוה ואע"ג שהי' שלו אינו ברשותו ודו"ק:

ואמנם באמת גם עיקר הדבר אינו מחוור לדמות מה שאינו ברשותו מצד שיש למלוה שיעבוד עליו לחמץ שאינו בביתו וברשותו לענין שלא יעבור עליו בב"י דנהי דאינו ברשות הלוה מיקרי לענין דא"י להקדיש כיון דמשועבד הוא למלוה אבל לענין לעבור בב"י לא עדיף מאם יש לו חמץ של אחר בפקדון וקיבל עליו אחריות דחייב הנפקד בביעורו אע"ג דפקדון תמיד רשות המפקיד עליו דכל היכא דאית' ברשות' דמארי' הוא וע"כ כיון דמיקרי ממון דידי' מצד קבלת אחריות והי' בביתו ובגבולו ע"ע הנפקד ומכ"ש היכא דגוף החמץ שלו ועומד בביתו אע"ג דאינו ברשותו למכרו ולהקדישו מ"מ לענין ב"י עובר דלזה עשאו הכתו' ברשותו אבל היכא דאינו בביתו כלל י"ל דאינו עובר כדדרשינן במכילתא הובא בראש פ"ק דפסחי' בבתיכם למה נא' לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך כו' יצא חמצו של ישראל ברשות א' שהי' שלו וא"ב ע"כ ועיי' רמב"ן עה"ת פ' בא מ"ש שם ולכך הראי' שהבאתי מהך דפסחי' לית' כלל מטעמא דכתיבנא אמנם בגוף הדין דברי כראי מוצקים בודאי על חמץ שלו אע"ג שאינו ברשותו ובביתו כלל מ"מ ע"ע וכמו שהבאתי ראי' מההי' דגזל חמץ כו' דעיקר הנגזל אע"ג שהי' ברשות ובבית הגזלן וההי' דמכילתא כבר פי' הרא"ש שם בענין א' ועיין היטב בשו"ת שאגת ארי' סי' פ"ג מ"ש בזה והבן:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה