אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

שאלה ב

שאלה א

כבוד הרב החריף המופלג בתורה ויראת ה' טהורה כש"ת מו"ה יחזקאל טאהליר נ"י אב"ד ומ"ץ ד"ק סנאטין יצ"ו:

יקר מכתבו קבלתי אתמול ונפשו בשאלתו נידון א' שמכר חמצו קודם פסח כדתה"ק והקנה להנכרי החדר שהחמץ עומד בתוכו בשכירות כנהוג להשכיר המקום גם כ' בהשטר מכירה שמוכר לו כל כלי' החמוצים העומדים שם אך ששכח למכור חבית ווישניק הנעשה מיי"ש חמץ עם וויינשיל שהיה ג"כ עומד שם באותו החדר השכורה להערל ואותו החבית לא הקנה להנכרי ובתוך ימי הפסח נזכר ובא אחר הפסח לשאול לפני כ"ת אי הוי חמץ שעה"פ או לא ורומע"ל מסתפק ושואל בזה"ל יוריני אדוני נ"י אם יש להתיר מטעם חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אם חצר המושכר קונה לשוכר עכ"ד ואנכי אשמע ולא אבין דעתו דמה ענין קנין חצר לכאן הכי נימא אם ראובן הניח מטלטליו בתוך חצירו של שמעון זכי' חצירו לשמעון המטלטלים והלא בעינן דעת מקנה בכל דבר הנקנה ומה מועיל כל הקנינים להוציא מרשות הבעלים שלא מדעתם ומה דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו הי' רק אם מונח בתוכו מציאה או דבר של הפקר שאין לו בעלי' אז זכי' לי' חצירו שלא מדעת הקונה אבל האיך שייך קנין ומכירה בלא דעת מקנה ותיתי לי דלא מזגינא רישא כו' עד דמהפיכנ' בזכותי' כי כונתו עפ"מ דמצינו בכמה דוכתי' דאיסורי הנאה ל"ה של הבעלים כלל עיי' ב"ק דע"א לענין טו"מ שור הנסקל א"ה לאו דמארי' קטבח וכ"כ בשו"ת רשב"א והובא דעתו בש"ע או"ח סימן תרמ"ט דהמוד"ה מלולב א"י בו בי"ט א' דלא הוי שלכם וכ"כ הר"ן בנדרי' דפ"ה שהאוסר נכסיו ע"ע בהנאה יכולים אחרים ליטלן בע"כ לפי שמשעה שאסר ע"ע הפקיר' וכל שזכה בו א' קנה כזוכה מההפקר יעו"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון דמטי עידן איסורא ע"פ אחר חצות שנאסר בהנאה נעשה החמץ הפקר וכיון שהקנה להנכרי החדר שוב ה"ל חצירו של נכרי וקונה לו את החמץ מתורת הפקר:

איברא דבגוף הענין אם א"ה הוי של הבעלים או לא רבתה המבוכה וכבר עמדו בזה גדולי' המחברים המח"א בה' זכי' והפקר סי' ד' ואחריו א"ז הגאון ז"ל בנה"מ סי' ער"ה והפרמ"ג או"ח סי' תרמ"ט הביא דהרשב"א סותר ד"ע בחידושיו ממ"ש בתשובה דבתשו' כתב דהמוד"ה מלולב א"י בו בי"ט א' דל"ה שלכם ובחי' למס' סוכה כ' דאתרוג של ערלה חשיב לכם אלא שאין בו ד"מ דמחמת א"ה דרביע עלי' ה"ל דבר שאינו ברשותו אבל בעלי' מיהא א"ל יעו"ש וכבר הרחיבו הדיבור מזה בענין אם יש זכי' בא"ה עיי' קצוה"ח סימן ת"ה ועדיין השאירו אחריהם עוללות ואנכי הכינותי בזה קונטרס מיוחד ובאתי במשפט על כל נעלם בעניני' אלו ואולם היטב אשר דיבר בזה א"ז גאון יעקב זצ"ל בספרו מקו"ח בדיני בדיק' וביטול והעלה דאע"ג דנימא דא"ה א"ל בעלי' אבל חמץ לאח"ז איסור בודאי לאו ממון דידיה הי' וחשבינן ליה כשל הפק' וראי' מההי' דב' דברי' אינן ברשותו של אדם ועשאו הכתוב ברשותו לעבור בב"י בפסחי' ד"ו ופרש"י שם לאו ברשותי' אינם שלו והי' לאו מכח דאסר בהנא' רק מטעם א' פקע שם בעלי' מיני' דכיון דמחויב להשביתו מהעולם ל"ה שם בעלי' על החמץ דכיון דמצוה עליו לבערו מהעולם בודאי לאו ממון היא כלל דאין לך דבר המופקר גדול מזה ואנכי הסברתי הדבר בטעמו דבאמת כל דבר שיש לו מציאות היתר שיפקע איסורו לכם קרינן בי' ביד הבעלים וכל א"ה יכולי' להפקיע האיסור ע"י ביטול להסוברים דמה"ת מבטלי' איסור לכתחלה וכיון שיש ביד הבעלים להפקיע האיסור ע"י ביטול בתערובות לא פקע שם בעלי' מיני' וזהו שייך רק באיסורי' שלא א' תורה בהן מצות ביעור אבל בחמץ בפסח וכדומה שא' תורה שמחוייב לבערן בודאי אין לבטלן בתערובות כיון שמפקיע בזה מצות התורה להשביתו ולבערו מהעולם ולזה בודאי עיקרי חמץ בפסח אינו של הבעלים כלל והארכתי בזה במק"א ואכ"מ:

אפס גרגיר אחד הואיל וחדית הי' לי אכתוב מה שהעליתי ליישב עפ"ז ש"ס דשבת ד' כ"ה בשמעתתא דא"מ ש"ש בי"ט דפריך שם בי"ט הי' דאסור הא בחול שפיר דמי לאתהנוי מיני' מ"ט א"כ כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת וא' תורה בשעת ביעורה תהני ממנה כו' דאר"נ א' קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומו' הכתוב מדבר תרומה טהורה וטמאה וא"ר לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך יעוש"ה וכבר כ' שם הרשב"א בחידושיו אהא דא"ר כשם שמצוה לשרוף כו' דמילתא יתירתא הי' כיון דסוף סוף בהאי טעמא לחוד לא סגי אם לא מהא דמסיק בשעת ביעורי' תהנה דא' תורה לך שלך תהא ומוכח דת"ט מותרת בהנאה וא"כ בהאי טעמא לחוד סגי אפי' בלא טעמא דמצוה לשרוף ועיי' בספ"י שם ולהנ"ל יתבאר דברי הש"ס כמין חומר דהנה כבר הבאתי מדברי הרשב"א בחי' סוכה דאתרוג של ערלה חשוב לכם אע"ג דאסור בהנאה והיינו דא"ה אע"ג דחשיב דבר שא"ב אבל בעלי' מיהא א"ל כנ"ל וא"כ קשה דהאיך מוכיח הש"ס מהאי דכ' רחמנא לך דמותר בהנאה דילמא באמת אסור לכל הנאות ואעפ"כ חשיב לך כמו א"ה דחשיב לכם לענין אתרוג כנ"ל ואמנם אי נימא דתרומה טמאה מחויב לשרפו ולבערו מהעולם אזי דמי לחמץ לאחז"א דודאי אין לו בעלי' מיקרי כנ"ל ולזה הקדי' הש"ס להאי דכשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת ולא נחית לפרש בזה טעמא דמתני' דא"מ ש"ש בי"ט רק בכדי לחזק ראייתו שמבי' שריותא דהיתר הנאה בתרומה טמאה מהא דא' קרא לך ובאמת מתיבת לך לא שמעינן היתר הנאה דגם איה מיקרי לכם כנ"ל ולזה הקדים לומר כשם שמצוה לשרוף כו' דדמי' לקודש שמחויב לבערו מהעולם ובכה"ג דמחויב לבערו בודאי לא חשוב של הבעלי' כמו חמץ ולמה כ' רחמנא לך אלא ודאי שמותר להנות בשעת ביעורי' וא"ר לך שלך תהא כו' ומש"ה הוצרך רב לאתוי ה"ט דכשם שמצוה לשרוף דאל"ה לא הוי מצי למילף מדכתי' לך שמותר להנות בשעת ביעורו כנ"ל וא"ש היטב:

ועפ"ז יתבאר המשך דברי הש"ס שם ואבע"א מדר"א אר"י ולא בערתי עמנו בטמא ממנו א"א מבעיר כו' דלפי דברינו הנ"ל צ"ל דשריפת תרומה טמאה דאורייתא כפי' א' בתוס' ד"ה כך אתה מצווה דאלו מדרבנן לא מצינן למידק דשלך תהא להסיקה תחת תבשילך ולזה מייתי הש"ס ואבע"א מדר"א ממנו א"א מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של ת"ט דמשם מוכח גם אי שריפת ת"ט אינו אלא מדרבנן וא"ש ודו"ק היטב:

הנה העליתי פלפלת כ"ש והדרן למילתא קמייתא דחמץ לאח"ז איסורו הוי הפקר וא"כ י"ל בנ"ד אע"ג דלא מכר לנכרי החמץ מ"מ כיון שהקנה הסדר לנכרי שוב ה"ל חצירו של הנכרי ומכי מטי עידן איסורא קני' מחצר לנכרי מדין חצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו ואע"ג שכ' הפוסקי' לפקפק בענין קנין חצר בנכרי כיון דקנין חצר הי' עדין שליחות ואין שליחות לנכרי ובמקום אחר העליתי דאפי' היכא דחצר משום ידו איתרבאי כגון בעומד בצד חצירו מ"מ לא מועיל בעכו"ם כיון דידו ממש אינו קונה לו למ"ד משיכה בנכרי א"ק וכיון דאפי' יד אין לנכרי פשיטא דלא עדיפא חצירו מידו ואמנם זהו שייך רק במו"מ משא"כ במציאה והפקר דאפי' ישראל אינו קונה דבר מציאה והפקר ע"י חצירו מתורת שליחות דהא מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אפי' עשאו שליח רק מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובחצר ל"ש זה רק מדין יד קונה כמ"ש הר"ן וש"מ ב"מ בסוגיא דראה אותן רצי' וכבר כתבו התוס' בע"ז דע"א ד"ה פרדשני דאפילו למ"ד משיכה בנכרי אינו קונה ה"מ במו"מ דאיכא כספא אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודו דקונה במשיכה יעו"ש וא"כ מה לי נכרי מה לי ישראל הא במציאה והפקר תרווייהו לא מצי למיעבד שליח ויד אית להו ודו"ק:

ואמנם בנ"ד כיון שלא מכר להנכרי החדר שהחמץ עומד בתוכו רק השכיר לו בשכירות כמבואר בהשאלה וא"כ אף אי נימא כשיטת הפוסקים דחצר המושכר קונה לשוכר הרי כבר העלה א"ז מאור הגולה זצ"ל בספרו נה"מ ריש סי' ר' דאע"ג דחצר המושכר קונה לשוכר אבל מציאה שנכנס להחצר בלא דעת השוכר אע"ג דקיי"ל חצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו אבל בחצר המושכר בעינן מדעת השוכר יעו"ש טעמו כי טוב הוא ולפ"ז לא קני' החצר השכורה לנכרי את החמץ שבתוכו שלא מדעתו:

איברא דעדיין יש לדון בזה כיון שמכר להנכרי כל כלים החמוצי' העומדים שם וכיון דנכרי קנה הכלי שבתוכו החמץ שוב הרי כליו של אדם קונות לו וגם בנכרי כליו קונין כמפורש להדי' בש"ס דע"ז דע"א דפריך שם ותיקני לי' כליו לנכרי וגם דבר של הפקר כלי ש"א קונות לו כמבואר בש"ס דגיטי' דס"א במצודות חיות ועופות ודגי' כשיש להם תוך קנו לו כליו וכן היא בש"ע ח"מ סי' ש"ע בהג"ה ואפי' שלא מדעת קונה לו הכלי דהי' מתורת חצר כמבואר בפ"ק דמציעא ד"ט דכליו ש"א מדין חצר הי':

ואמנם כד דייקינן אשכחן דהא לית' דא"כ צא ופרנס הא דפסקינן להלכה דישראל שהפקיד חמצו אצל גוי ע"ע בב"י כדפ' הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' חמץ והר"י הביאו הרא"ש פ"ק דפסחים וכן נפסק הדין בש"ע או"ח סי' ת"מ ואמאי לא נימא ג"כ דהרי תיכף כי מטי עידן איסורא ע"פ אחר שש כשנאסר החמץ בהנאה נעשה הפקר ולמה לא יקנ' ליה רשותו דכיון שהחמץ מונח בבית עכו"ם זוכה החצר לנכרי שלא מדעתו מההפקר כנ"ל ועיי' ט"ז ח"מ רסי' קע"ט ובקצוה"ח שם סק"א והבן:

ובחפשי באמתחת האחרונים מצאתי למרן זקיני קדוש יעקב זצ"ל בס' מקו"ח סי' ת"מ שהעמיס זה באמת בדעת הגאונים המובא ברא"ש פ"ק דפסחים הסוברים דישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי א"ע בב"י וכ' דטעמם משום דכיון דהחמץ בבית הנכרי זוכה בו הנכרי לאח"ז איסור מן ההפקר והביא סמוכין לדבריו עש"ס דב"ק דס"ו דמותיב שם אברייתא דגזל חמץ ועה"פ א"ל הש"ל והא כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש ואס"ד יאוש קנה אמאי א"ל הש"ל ומשני ה"מ זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות דאיסורא לא ניחא לי' דלקני יעו"ש ותי' הש"ס ל"ש בנכרי דמהיכא תיתי לא ירצה הנכרי לקנותו וזוכה החצר לנכרי שלא מדעתו עכ"ד דפח"ח ואמנם זהו רק לפלפולא אבל לענין דינא הרי העלה א"ז הגאון ז"ל בעצמו בכה"מ סי' ר"א ס"ק ט"ו דהא דחצרו ש"א קונה לו שלא מדעתו הי' מטעם דלא גרע משליחות וזכין לאדם שלא מדעתו ולהכי בנכרים ל"ש קנין חצר רק מדעתו דהי' מתורת יד משא"כ שלא מדעתו דהי' מדין שליחות ואין שליחות לנכרי יעוש"ה וא"כ ל"ד בנ"ד לומר דחמץ הוי של הנכרי ע"י המקום או ע"י כליו מדין חצר דלנכרי אינו קונה החצר שלא מדעתו.

שוב הגיע לידי שו"ת נו"ב מהדו"ת וראיתי כי פלפל בכיו"ב בחאו"ח סי' ס"ג במי ששכח למכור חמצו ולא נזכר עד לאח"ז איסורו ומכרו אז והעלה דהוי הפקר לאחז"א וזכה בו מדין הפקר דכיון שחל הקנין עכ"פ על המקום שהחמץ מונח שם וכיון שקנה הנכרי המקום הרי הוא מונח בחצרו וזוכה לו חצרו (ומה שפלפל שם עדין חצרו ומתנתו באי' כא' זהו ל"ש לנ"ד דהרי הכא מכר לו החדר מקודם לפני ז"א ולכי מטי עידן איסורא כשנעשה הפקר זוכה בחמץ ע"י החצר או כליו הקנוי לו מקודם) ולא עבר הישראל בב"י יעו"ש ואמנם הוא מיירי באופן הנ"ל שרוצה הנכרי לזכות בהחמץ ולהכי י"ל דקונה ע"י החצר עדין יד כשעומד בצידו כמו שביאר שם באריכות אבל בעובדא דידן דבעינן לומר שיקנה לו שלא מדעתו דהי' רק מדין שליחות כנ"ל וזהו ל"ש בעכו"ם דאין שליחות לנכרי ואולם ראיתי בשו"ת תפארת צבי להגאון המנוח מהר"ץ זצ"ל אבד"ק המבורג שנשאל בא' שהניח יי"ש בבית חברו ולא מכרו רק שמ"מ הי' היי"ש מונח בחדר שנמכר להנכרי ובעל היי"ש אומר שביטל בע"פ כדינו ופלפל שם דיש מקום להתיר אחר שביטל החמץ ונהי דמדרבנן צריך ביעור מ"מ כיון שהפקיר והיה מונח בחדר שנמכר לעכו"ם אזי החצר קונה לו שלא מדעתו והוי חמצו של עכו"ם יעו"ש שכתב עוד טעמי' אחרים ומה שנלע"ד כתבתי כי מצד הקנין לדעתי לא הוי חמצו של נכרי מטעמי' שביארנו ולא נכחד ממני מה שיש לצדד בדבר להתירא דיי"ש אינו רק זיעא בעלמא ול"ה רק חמץ דרבנן ויש מקום להתיר ע"י שיערבו ברוב יי"ש אחר כאשר כבר פלפלו בכי"ב בשו"ת האחרונים החפץ ימלא ידיו מהם ימצא אוסרי' ומתירי' כפי רצונו וכל מקום שבעלי תשובה עומדים הלא פתוח לפניו שערי תשובה לש"ב הגאון מוהרא"ז מרגליות ז"ל יבא שעריו וימצא הכל מבואר ואנכי אין רצוני לתקוע עצמי להלכה בד"ז עד אשר יציע הדבר לפני עוד א' מגדולי המורים אולי כחו יפה לדון בכחא דהתירא והיה בזה שלום מאת ידידו דוש"ת משה תאומים:

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה