אור ברסלב

דבר משה חלק א· רבי משה תאומים

סימן עח

שאלה עז

להרב הנ"ל

ואשר דרש כ"ת ממני להשביע בצחצחות נפשו ולהעתיק לו אשר העליתי במצודתי לחדש בשמעתתא דרפרם דעו"ה לשבת כו' ויען כי חזינא לדעתו דלחדודי קא בעי ולזאת לעשות רצונו חפצתי והנני שולח לו העתק מאשר נאמר ונישנית אצלי מכבר בלמדי מס' יומא ואישתקד למדנו שנית שיטה זו והעליתי מחדש ציצים ופרחים בס"ד וז"ל בחידושי למס' יומא ד' ס"ו ע"ב תתי ואפי' בשבת כו' א"ר שדא עו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"כ. עמדו בתוס' על שינוי הסוגיות דבכריתות ד' י"ד מייתי ג"כ הש"ס ברייתא הנ"ל ומימרא דרפרם ודחי לי' שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביו"כ בכך ומסיק אלא דרפרם בדותא היא ואמאי לא דתי הכא דהיא עיקר מקומו דרפרם דשאני שעיר המשתלח דביוה"כ מכשירו בכך ולא העלו בתוס' שום תי' לזה וראיתי בתוס' ישינים שתי' דכאן דפריך הש"ס עתי בשבת למאי הילכתא דקסבר תחומין דרבנן וא' ר"ש שאם הי' תולה מרכיבו כל כתפיו לע"ז ליכא למידחי שאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך דאטו חובה הים בשעיר שיחלה להצריכו להרכיבו ולכן דייק שעיר מדר"ש דאין עו"ה ליו"כ אבל בכריתות דלא מייתי שם רק גוף הברייתא ולא מייתי למימרא דר"ש מידי ואפשר דאתי' כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא ואליבי' ליכא למידק הא דרפרם דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך זהו תו"ד ואנכי נשתוממתי כשעה חדא ע"ד התו' דבכתובות ד"ז הוכיחו שם התוס' דהך דאין עו"ה ליו"כ ע"כ בע"ח מיירי ולא בעירובי תחומין דעל פ"ח גזרו רבנן משום הוצאה אבל ע"ת אין ענינה להוצאה ועוד דבבריתות שם ע"כ איירי לענין משא והוצאה מדמייתי שם להא דרפרם גם על המתני' אם היה שבת והוציאו בפיו חייב וע"ש בתוס' בכתובות וגם האיך שייך לומר דאין עו"ה ליו"כ מיירי בע"ת דבשלמא הוצאה הוי מלאכה גרועה ואפילו בשבת בעי קרא בפ"ע ולא נתערב הוצאה בשאר מלאכות ולהכי י"ל דליתי' ביו"כ כמו שפי' בתו"י אבל ע"ת דשייך אפילו ביו"ט עיי' תוס' חגיגה די"ז ד"ה ופנית א"כ האיך סלקא אדעתי' לומר דביו"כ ליתי' בע"ת וצ"ל בכונת התוס' כיון דאיסור תחומין והוצאה מחד קרא נפקא למ"ד דהי' מה"ת כדאיתא בפ"ק דעירובין תני ר"ח לוקין על ע"ת מה"ת וע"ש בתוס' דמחד קרא נפקא איסור תחומין ואיסור הוצאה ולהכי הא בהא תלי' ואי אין איסור משא והוצאה ביו"כ גם ע"ת לא נהיג בי' ועיי' היטב בשו"ת שאגת ארי' דיני יו"כ סי' ע' שהאריך בזה:

ואשר אנכי אחזה בישוב שינוי הסוגיות ג"כ בסגנון שכ' התו"י ובאופן נאות והיא בשום לב להתבונן בהוכחת רפרם ז"א עו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"כ ופירש"י דאי יו"כ כשבת להוצאה ל"ל קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקא"ר ישלחנו ויל"ד דילמא באמת יש איסור הוצאה ביו"כ ואפ"ה איצטריך שריותא לאשמועינן גבי שבת דחמירא דזדונו בידי אדם כדתנן בפ"ק דמגילה אין בין שבת ליו"כ כו' והוי אמינא דלא ילפינן שבת מיו"כ. ועוד קשי' לי דהא ודאי דשלום השעיר אינו מעכב הכפרה דאי מעכב ודאי דא"צ למילף מעתי כמו דא"צ ללמוד מיתת השעיר ושחיטת הקרבנות ביוה"כ מקרא דלא גרע מכל ק"צ שזמנן קבוע שדוחי' שבת רק דשלוח השעיר אינו מעכב כמבואר ביומא ד' ס"ה דאפי' מת השעיר אחר מתן דם חבירו א"צ להביא אחר ע"ש ומצות השילוח ודאי דאינו רק עשה בעלמא ועיי' בסוגין מ"ש בזה אא"ז הגאון בספרו נחלת יעקב ולהכי ילפינן מעתי דעשה דשלוח דוחה ללאו דהוצאה והנה קיי"ל בחולין ד' ק"א שבת ויוה"כ ועשה מלאכה חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע ומעתה קשה למאי דקיי"ל הלכה כר"ע דסובר בנזיר ד' מ"ח דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי (עי' בזה בס' שושנת העמקים כלל ב' באריכות) האיך הוכיח רפרם דאין עו"ה ליוה"כ מדאיצטריך קרא למישרי בשבת הרי י"ל דלהכי איצטריך קרא לרבות דאפילו בשבת דאיכא תרי חיובים משום איסור הוצאה דיו"כ ושבת ואפ"ה אתי עשה דשלוח ועקר לתרי לאוי והוא הערה עצומה. ובישוב זה נראה דמנה קיי"ל פ"ק דיבמות ד' ה' דאין עשה דוחה לל"ת שיש בה כרת ופריך שם הש"ס מהא דתמידין דוחי' שבת אף על פי דשבת במיתה וכרת ומשני שאני תמידין שאם תדיר וכתב התוספות שם דאפילו עומר ושתי הלחם מיקרי תדיר כיון דהוי בכל שנה ושנה וע"ש וא"כ אי נימא דבחל יו"כ בשבת לא הי' משלחין השעיר א"כ לא מיקרי תדיר ושוב אינו דוחה ליו"כ משום דהוי ל"ת שבכרת ומדדחי שילוח השעיר ליו"כ ע"כ דבשבת ג"כ הי' משלחין ואמאי איצטריך בשבת קרא דעתי ולהכי דייק רפרם שפיר מבריתא רעתי דאין עו"ה ליו"כ ולפיכך בעינן קרא לרביי דגם בשבת ישלחנו וא"ש ודו"ק:

ולפי דברינו יתבאר כמין חומר תי' הש"ס בכריתות דדחי להא דרפרם מעאי דילמא שאני שעיר המשתלח דהכשרו ביו"כ בכך ולכאורה דברי הגמרא צריך ביאור ולמה לא יוכשר גם בשבת כיון דצריך להוליכו חוץ לתחום ואיכא איסור תחומין גם בלא שבת מה לי איסור יו"כ מה לי איסור שבת ולהנ"ל א"ש דהנה בתוס' יבמות ד"ג הקשו שם דאמאי לא ילפינן דגם ל"ת שיש בה כרת נדחה מפני עשה מעשה דיבום דדחי ל"ת דכרת דאשת אח ותי' ר"י דמאשת אח ליכא למילף בעלמא דלידחי לל"ת שיש בה כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך וא"א בענין א' לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום אבל מכלאים בציצית שפיר ילפינן בעלמא דאי לא מקיימא מצות תכלת בפשתי' מקיימא בצמר ואפ"ה דחי עיי"ש ד"ה ל"ת שיש בה כרת (וכן כ' המפורשים לתרץ דברי הש"ס ביבמות שם וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עלית י"ג בריתות כו' מתמיד מה לתמיד שכן תדיר כו' ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור והקשו דאמאי לא יליף ממוספי שבת חדא דתמיד תדיר טפי ממוספים ועוד דלא מצי פריך שכן ישנם לפני הדיבור ותירצו דמוספי שבת שאני שהכשר מצותן בכך דא"א למצוא מוספין שתתקיי' בלי עקירת לאו דשבת שהי' במיתה וכרת וע"כ לא יליף מיני' משא"כ בתמיד דמתקיים גם בחול ואעפ"י שבשבת אינו מתקיים בלא עקירת הלאו מ"מ כיון שישנם גם בחול א"כ הא דתמיד דוחה שבת הוי בדרך דחו אבל מוספי שבת דמי' ליבום כיון דעצמות המצוה אינו מתקיי' בלא דחיות הלאו א"כ כל עיקר המצות היא בעיקר הלאו ולהכי דמי ליבום דהוי מצותו בכך ולזה שפיר דוחה גם לל"ת דכרת דרוש מעל ספרי אחרוני' ותמצא כן ובמק"א הארכתי להשוות הסתירות שנראה לזה מכמה דוכתי עיי' יומא דמ"ו ומנחות ד' מ' וחולין ד"א ואכ"מ) ולזה שפיר דחי התם שאני יות"ה דהכשירו בכך משום דא"א למצוה שתתקיים בלא עקידת הלאו כיון שהנוק הי' חוץ לתחום עי' תוי"ט פ"ו דיומא דארץ גזירה משמע חוץ לתחום וכה"ג דוחה גם לל"ת שבכרת וכמו מצות יבום ומוספי שבת דדוחין ללאו שבכרת משום דמצותן בכך וא"ש וכל זה ניחא בכריתות שם אבל ביומא הביא הש"ס הא דאר"ש למאי הילכתא פרש"י אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו ומשני שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו דבזה לא שייך לומר דהכשר מצותו בכך דה"מ אם לא סגי בלא"ה אמרינן דהכשירו בכך אבל אם הי' חולה שמרכיבו על כתפו לא הוי הכשר מצותו בכך דזה ענין מקרה הוא שאירע שחלה והמקרה לא יתמיד ואטו א"א רק באופן זה רק התורה אמרה שאם אירע שחלה דוחה וגם ביו"כ לא הוי הכשר מצותו בכך וכמ"ש התוס' בפ"ק דיבמות ד"ג דהא דיליף ממצורע דאתי עשה ודחי לל"ת משום דמקיים גלוח בשעת ההיתר א"נ בנמרטו פאת ראשו וע"כ הוי בדרך דיחוי וה"נ הוי בדרך דיחוי דאירע מקרה דחלה לא שייך לומר דהכשר מצותו בכך ולזה דייק רפרם שפיר דאין עו"ה ליו"כ דאי הוי עו"ה ליו"כ לא הוי איצטריך היתר לשבת דמדדחי ליו"כ דהיא בכרת ע"כ דגם בשבת הוי שליח השעיר וכנ"ל וא"ש שינוי הסוגיות ומיושב קושי' התוס' ודו"ק היטב:

אחרי מופלג כאשר העליתי הדברי' הנ"ל נתישבתי בדעתי אף כי דברינו בפי' הסוגי' עולה יפה מ"מ מ"ש ליישב שינוי הסוגיות בסגנון דהתם בכריתות קאי אלאו דתחומין כנ"ל הא בורכא דרק לאו דהוצאה מיחשב לאו שיש בו כרת אבל לאו דתחומין איכא למ"ד סופ"ק דעירובין דאפילו מלקות אין בו אבל פשיטא דליכא כרת ומיתה בתחומין ושוב ליכא לפרש לתוכחת רפרם בכריתות שם דאין עו"ה ליו"כ דאל"ה ע"כ הי' משלחין השעיר בשבת דאל"כ לא הוי תדיר ואינו דוחה ליו"כ דהיא בכרת וכנ"ל ז"א דהרי בלאו דתחומין ליכא כרת כלל ושגגה יצאה מלפני בזה ואמנם מ"מ יש ליישב בסגנון זה שינוי הסוגיות ובדרך קצרה והיא דהכא ביומא דקאי אדר"ש דקא' עתי אתי לרבות אם הי' חולה מרכיבו על כתיפו ומזה הוכיח רפרם שפיר דאין עו"ה ליוה"כ דאי ס"ד דיש עו"ה גם ליו"כ א"כ ע"כ דדחי שבת דאי לא"ה גם ליו"כ לא דמי' דהיא ל"ת שיש בה כרת להוציא ד"א ברה"ר כדאיתא פ"ק דיבמות ד' ה' וליכא לשנויי שאני יוה"כ דהכשירו בכך דהרי מדדחי ליו"כ דהיא בכרת ע"כ דגם בשבת הוי שלוח השעיר דאי לא"ה לא הוי תדיר וכנ"ל וכל זה ניחא הכא דמיירי לענין הוצאה דהיא בכרת אבל התם בכריתות דלא מייתי כלל לדר"ש ומיירי בלאו דתחומין דלית בי' כרת ואפשר דדוחה לי"כ אע"ג דאי חל יו"כ בשבת לא הי' משלחין השעיר והוכחת רפרם הי' רק דאי נימא דעו"ה ליו"כ מה לי לאו דיו"כ או דשבת ולזה שפיר דחי שאני יוה"כ דהכשירו בכך ומיושב קושי' התוס' ודו"ק כי קצרתי:

הדברים הנ"ל העליתי זה כביר ואישתקד כאשר למדתי סוגיא זו העליתי פלפולים שונים בזה בדרכים אחרים וז"ל בחידושי אהא דרפרם ז"א עו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"כ קשה לי לשיטת רש"י ביצה ד' כ"ז גבי חלה שנטמאת דאף לתתם לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערי' קדשים טמאים ביו"ט מהעולם ואפילו ע"י אכילת בהמה דרחמנא אחשבי' להבערתן דכתי' באש ישרף הילכך מלאכה הי' דכיון דזהו מצות ביעורו רחמנא אחשבי' למלאכה יעוש"ה והנה לענין הוצאת שבת קיי"ל דאינו חייב רק כשהוציא כדרך המוציאין משא על כתפיהן הא כל שלא הוציא כדרך המוציאין פטור דלא מיחשב הוצאה וא"כ קשה האיך דייק מהכא דעו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"כ דילמא להכי צריך קרא לרבוי להתיר משאו בשבת דביו"כ יכול הוא להוציאו שלא כדרך הוצאתו ולא הוי מלאכה שלא כדרך הוצאתו רק עכשיו שצותה תורה להוציאו רחמנא אחשבי' למלאכה להאי הוצאה שהרי א' תורה ושלח ביד איש עתי וכיון דזה נחשב שילוח לגבי יו"כ נחשב מלאכה אף לגבי שבת ולכך איצטריך קרא להתיר משאו בשבת אפילו שלא כדרך המוציאין ובשלמא ביו"כ לא איצטריך קרא להתירו דלא נימא דהוי מלאכה מכח דמקיים בזה מצוה ז"א דהיא כמערכה על הדרום ולא צריך קרא להיתרא דהרי אי נימא דאסור להוציאו ונדחה ע"י שלוחו שוב לא נחשב מלאכה ולא שייך לומר דרחמנא אחשבי' לכך יכול הוא להוציאו שלא כדרך הוצאתו אבל בשבת ה"א דאסור כיון דכבר הוי החיוב כן ביו"כ לנשאו ולהוציאו וכיון דמצותו בכך רחמנא אחשבי' להוצאה והוי ג"כ הוצאה לענין שבת והוי אף שלא כדרך הוצאתו מלאכה וה"א דאסור לכך ילפינן מעתי דלא ידחה והיא הערה נאותה לכאורה והראוני שקדמני חכם א' בהערה זו בחיבורו ולכאורה רציתי לומר דזה תלוי בפלוגתא המבואר לקמן בד' ס"ז ע"ב באימתי מטמא המשלח בגדים דר"י ס"ל דשלוח הוי משיצא חוץ לחומת ירושלים ור"ש ס"ל דחיתו לצוק זהו שלוחו ומעתה אי נימא דשלוחו הוי גוף ההוצאה מה שמוציאו חוץ לעיר י"ל דרחמנא אחשבי' לההוצאה למלאכה אבל למאן דס"ל דחיפתו וזריקתו זהו שילוחו ולא מה שמוציאו לחוץ ממילא דההוצאה לא נחשב כלל למצוה ואמנם הרי פריך הכא עתי ואפילו בשבת למאי הילכתא ולא קאמר דאתי איסור שבת הנעשה בשעת שלוח השעיר דכיון דדחיפתו מהצוק זהו שלוחו הרי יש בו משום לאו דנטילת נשמה דלא הי' מגיע למחצית מהר עד שנעשה אברים וע"ה דר"ש רצה לאוקמי הברייתא אליבא דרבנן דקיי"ל כותיי' דהוצאתו לחוץ זהו שלוחו וכ"כ בשו"ת ש"א ה' יו"כ סי' ע' וגם הך ברייתא בתו"כ הי' וסתם ספרי מני ר' יהודה כדאי' ביומא ד' מ"א והרי ר"י סובר דשלוח הוי משיצא חוץ לירושלי' וא"כ קשה דילמא להכי איצטריך קרא למישרי מילה בשבת דא"א לישאנו שלא כדרך הוצאה מחמת דרחמנא אחשבי' למלאכה כנ"ל:

ואשר אנכי אחזה בזה נקדים ליישב מקודם קושי' הגאון שאגת ארי' לשיטת הרי"ף דס"ל תחומין י"ב מילין הוי מה"ת א"כ מאי פריך עתי בשבת למאי הילכתא ופרש"י אי משום תחומין דרבנן בעלמא היא ועדיין קשי' דילמא אתי קרא לרבוי שאם אין צוק גזור בתוך י"ב מילין משלחו אפילו חוץ לתחום דיב"מ דהי' דאורייתא ולפע"ד נראה לתרץ עפ"מ שכ' ההגמ"ר פ"ק דקידושין ורמז לדבריו המג"א בה' שבת סי' ש"ה דבתחומין ליכא איסור שביתת בהמתו דלמען ינוח שורך לא קאי אלא על דברים שיש שם מלאכה עליהם אבל תחומין אפילו למ"ד דאוריתא אינו בכלל שם מלאכה דאי הוי מלאכה הי' מנוי במספר מלאכות והי' עליו חיוב כרת וסקילה כמו בשאר מלאכות אלא ודאי שאינו בכלל שם מלאכה זהו חו"ד. ולפ"ז נראה דאפילו למ"ד תחומין דאוריתא מ"מ ליכא בי' עשה דשבתון דכיון דלא אתי אלא מקרא דאל יצא איש וגו' ולא משום לתא דמלאכה אין עלי' רק אזהרת הל"ת דאל יצא ולא עשה דתשבות וז"ב ולזה פריך שפיר עתי אפי' בשבת למאי הילכתא דאין לומר דאתי להתיר איסור תחומין דהרי כלל גדול אצלינו דעשה דוחה ל"ס ושעיר המשתלח דכפרת כל ישראל תלוי בו בודאי לא גרע מכל עשה דדחי לל"ת ולמאי איצטריך לזה קרא לרבוי דעתי אפילו בשבת דפשיטא דדחי לאיסור תחומין ואי דשבת הוי עשה ול"ת ז"א דבתחומין ליכא עשה דשבתון ולזה מוקי הש"ס בהוצאה דוקא דהיא בכרת כשאר אבות מלאכות וישנו בעשה ג"כ ולא אתי עשה ודחי לל"ת ועשה דשבת ולזה צריך קרא מיוחד דדחי שבת ומיושב קושי' תש"א נכון מאוד.

ומעתה ניחא ליישב בזה ג"כ קושיתנו הנ"ל והיא לפ"מ שהעליתי במק"א וכבר קדמוני המחברים בסברא זו דהיכא דאינו מלאכה מצד עצמה רק משום דרחמנא אחשבי' לפי שמקיים בה מצותה נחשב למלאכה מ"מ אף דהיא בכלל ל"ת כל מלאכה דמה שהוא בכלל מלאכה חל עלי' לאו דכל מלאכה לא תעשו אבל דנימא דאין הגוף שובת בעשותו מלאכה כזו א"א לנו לומר דכיון שבעצמותה אין עלי' שם מלאכה רק מצד המצוה דרחמנא אחשב' לית בי' עשה דשביתה דהרי גופו שובת באמת דרוש מעל ספרי אחרוני' ותמצא כן ולזה דייק שפיר רפרם דעו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"כ דליכא למימר דלהכי צריך קרא להתיר משאו בשבת דביו"כ אפשר לישאנו שלא על כתיפיו כדרך המוציאין אבל בשבת אחשבי' רחמנא למלאכה דלזה לא צריך קרא לרבוי דפשיטא דדחי ללאו זה עצות שעיר המשתלח כיון דלא שייך בזה עשה דתשבות בודאי לא גרע מהא דקיי"ל בכ"מ דעשה דוחה ל"ת וא"ש ודו"ק:

ובדרך זה יומתק היטב מה דהמתין רפרם לומר דינו עד אחר דפריך עתי ואפי' בשבת מאי הילכתא וקא' ר"ש שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו ודייק רפרם למילתי' דעו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"כ ואמאי לא דייק דינו מגוף הברייתא דעתי אפי' בשבת ולהנ"ל ניחא דאגוף הברייתא באמת ה"מ לשנויי דבשבת צריך קרא משום דאחשבי' למלאכה אבל ביו"כ דלא שייך אחשבי' כנ"ל לא צריך קרא לרבוי דאפשר להוציאו שלא כדרך המוציאין ולזה נטר אחר מה דפריך עתי בשבת למאי הילכתא והוכרח ר"ש לאוקמי שאם חלה מרכיבו על כתיפו ולא קאמר דצריך קרא לרבוי משום תחומין וע"כ היינו משום כיון דבתתומין לית בהו אלא לאו גרידא ולא עשה דשבתון ובודאי נדחה מפני שלוח השעיר ולהכי שפיר דייק מדר"ש דאין עו"ה ליו"כ כלל דביו"כ לא צריך קרא משום דאפשר לישאנו שלא כדרך הוצאה אבל בשבת אחשבי' למלאכה כנ"ל ז"א כיון דבעצמותה לא הוי מלאכה רק משום דרחמנא אחשבי' לא גרע מתחומין דגם בזה לא שייך עשה דתשבות ופשיטא דדחי כנ"ל וע"כ מוכח דאין עו"ה ליו"כ וא"ש ודו"ק:

והשתא דאתאן לזה יתישב כמין חומר מה שהעירו בתוס' ישיני' על שינוי הסוגי' דבכריתות מייתי הש"ס ג"כ הך ברייתא דעתי אפילו בשבת ומימרא דרפרם ז"א עו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"כ ודחי דילמא שאני יו"כ דהכשירו בכך ואמאי לא משני הש"ס גם הכא ביומא כך ולדברינו י"ל דבאמת כך אזלא פי' סוגיות הש"ס דמשני שאני יו"כ דהכשירו בכך היינו כיון דהכשירו ביו"כ בכך וזהו מצותו א"כ אחשבי' רחמנא למלאכה כיון דהוא מוכרח לעשותו ביו"כ לכך אחשבי' רחמנא גם לענין שבת כנ"ל ולהכי צריך קרא לרבוי דעתי אפי' בשבת וא"ש וכל זה ניחא התם דלא פריך עתי בשבת למאי הילכתא ולא מייתי לדר"ש ולזה דחי שפיר דמגוף הברייתא לא מצי להוכיח משום דשאני יו"כ דהכשירו בכך אבל הכא דלא מצי לאשכוחי משום תחומין דלזה לא צריך קרא וה"ה דל"צ קרא מטעם דאחשבי' למלאכה כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב בכ"ז

והנה הרי"ף ז"ל בפ"ק דביצה כ' וקיי"ל דיו"ט צריך ע"ת ואין צריך ע"ס ושתופי מבואות אבל יו"כ צריך אפי' ע"ס שתופי מבואות דתני' א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודי' שמערבין לגדול ביו"כ אעפ"י שחייב בתענית ואסו' לו לאכול כך מערבין לנזי' ביין ולישראל בתרומה ש"מ דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל דמערבין לגדול ביוה"כ ע"ת וע"ח כשבת וכן הלכה ע"כ וכ"כ הרא"ש שם ורבים תמהו על ראי' זו דדילמא הא דמערבין לגדול ביוה"כ מע"ת מיירי ולא מע"ח והרבה תירוצים נאמרו בזה עיי' בתפארת שמואל על הרא"ש ממוהרש"ק ז"ל שתי' דלהכי מוכיח דאיירי אף בע"ח דע"ת משכחת ברגליו ויש מתרצי' דמדקאמר מערבין משמע דהוי דבר הרגיל ודאי וע"כ דמיירי מע"ח דע"ת לא פסיקא מילתא כ"כ שיאמר עליו א"א מודים דרוב ב"א אין מניחין ע"ת ביו"כ יעוש"ה והנלפע"ד לתרץ באופן נאות ומרווח והיא בשנקדים דברי הריטב"א בעירובין אהא דקא' הש"ס שם וב"ש התם איכא סעודה הראוי' מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראוי' מבע"י וכ' בחי' הריטב"א שם וז"ל פי' למ"ד סוף היום שעבר קונה עירוב דלמ"ד תחילת היום קונה עירוב הא ודאי לא חזי לי' וא"ת אפילו למ"ד סוף היום קונה היינו בתחילת בה"ש והרי אסור לאכול אפילו קודם לכן משום תוס' יו"כ וי"ל דסוף היום דאמרינן שהוא עירוב היינו סוף היתר היום של אכילה ועיה"כ קונה עירוב סמוך לתוס' יו"כ עכ"ל וראיתי לש"ב הגאון מלבוב ז"ל בספרו י"י על ש"ע או"ח סי' תט"ז שהקשה דלפ"ז האיך יהי' הדין לב"ש בשבת שחל להיות אחר יו"הכ דאז אי נימא דסוף היום קונה עירוב א"כ לא קנה העירוב ליום השבת דבזה לא שייך לומר הואיל ואיכא סעודה הראוי' מבעוד יום דאדרבא בזמן אפוקי יומא לא הוי ראוי לאכילה והאיך יקנה העירוב יעו"ש ואשר אנכי אחזה בזה ע"פ מה דמבואר מתלמודא דפסחי' ד' מ"ח ע"א דדייק שם דמוקצה לאו דאוריתא מהא דתני' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן א' אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יבא מן המוקצה א' עה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא ד"א איסור היום גורם וא"א מוקצה דאוריתא מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א. יעוש"ה מבואר מדברי הש"ק דהיכא דהוי איסור תורה אז אין חילוק בין איסור מצד עצמו או מצד היום מ"מ לא נחשב מן המותר אבל היכא דאינו רק איסור מדרבנן אז יש חילוק דאם איסור גופו גרם לו לא נחשב מן המותר אבל היכא דאין האיסור מצד עצמו רק היום גורם אז כיון דאין האיסור רק מדרבנן חשיב מן המותר לישראל ונראה ללמוד מזה גם לענין קניית עירוב ביו"כ דבעינן סעודה הראוי' אז היכא דליכא איסור תורה רק דאיסור באכילה מדרבנן מ"ע כיון דאין האיסור מעצמותו רק דהזמן גורם שפיר הוי סעודה הראוי' כמו דחשבינן למוקצה דרבנן מן המותר לישראל והנה כבר מלתי אמירה במקום א' דאע"ג דתוס' יוה"כ אסור מה"ת אבל ע"מ לאכול פחות מכשיעור אין בו איסור מדאוריתא דאע"ג דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת וגם ביוה"כ כמבואר ביומא ל"ט יוה"כ מ"ט זהו רק בעצם יו"כ דיש בו כרת באוכל שיעור שלם אבל בתוס' יוה"כ אף דהיא דאוריתא מ"מ אף בכשיעור אין בו מלקות ולא כרת וכיון דח"ש אסור מה"ת מטעם חזי לאצטרופי לשיעור שלם ואז יהי' חיוב מלקות אבל בתוס' יו"כ דבזמן ההוא אף אם יצטרף בכשיעור לא יבא לידי חיוב מלקות ולהכי ליכא אז בח"ש אפי איסור מה"ת וז"ב והנה קיי"ל דשיעור עירוב חצירות הוא בגרוגרת ושיעור אכילת יוה"כ היא בככותבת וגרוגרת היא רק שליש ביצה וכותבת הוי כביצה וא"כ לגבי יוה"כ הוי רק ח"ש ולזה שפיר אז התם איכא סעודה הראוי' מבע"י ואע"ג דגם בתוס' יו"כ אסור לאכול מ"מ כיון דלגבי יוה"כ לא הוי רק ח"ש ולית בי' איסור תורה בתוס' יו"כ כנ"ל ונהי דמדרבנן אסור מ"ע כיון דאין האיסור מצד עצמו רק היום גורם שוב חשיב שפיר סעודה הראוי' מבעוד יום כנ"ל ומיושב קושי' הריטב"א ודו"ק:

ולפ"ז ניחא ג"כ קו' הנ"ל דא"כ האיך יועיל ע"ח עיו"כ לשבת דבאפוקי יומא לא הוי ראוי לאכילה ולהנ"ל ניחא דכבר העלה ש"ב הגאון בצל"ח פסחים ד' מ"ד דבאיסור התלוי בזמן כגון חמץ בפסח ואכל פחות מכשיעור ביום השביעי בכלות היום לית בי' איסור תורה בח"ש דהרי אז לא חזי לאצטרופי כיון דאין שעות להשלימו לכשיעור ומ"ש ומעתה גם באפוקי יומא דיו"כ דלא שייך בי' חזי לאצטרופי דעד שיאכל כשיעור כבר חלף הלך לו הזמן וממילא דלית בי' אז איסור תורה בפחות מכשעור וא"כ שפיר מערבין ע"ת מיוה"כ לשבת דהוי סעודה הראוי' בסוף היום זמן קניות העירוב וא"ש ונכון:

ומעתה ניחא דברי הרי"ף הנ"ל ודייק דמירי בע"ח דשיעורן בגרוגרת והוי ח"ש לגבי יו"כ אבל אי מיירי בע"ת וע"ת הוי השיעור ב' סעודות והוי עוד יותר משיעור יו"כ דהוא ככותבת וא"כ בשעת קניות העירוב אסור השיעור הזה לאכול מדאוריתא וא"כ באמת אין מערבין דשוב לא הוי סעודה הראו' אלא מ"כ דביו"כ צריך ע"ח ומיירי מע"ח ושתופי מביאות וא"כ ודו"ק היטב בכ"ז:

ומידי עיוני בזה ראיתי בס' בינה לעתים על ה' יו"ט להרמב"ם מהגאון מוהר"י זצ"ל פ"א ה"ד כ' שיש לו מקום ספק מעביר ד' אמות בר"ה אם היא אסור ביו"ט וביו"כ כיון דמעביר ד"א בר"ה הילכתא גמירי לה הלמ"מ וקיי"ל דאין למידין י"ג מידות מהלכה וא"כ אין למידין יו"כ ויו"ט משבת ולא שייך בהו איסור מעביר ד' אמות בר"ה דבשלמא לענין איסור הוצאה דכתיבי ילפינן בבנין אב אבל אין למידין מהלכה יעוש"ה והנה הבאים אחריו תפסו עליו מכמה דוכתי בש"ס ולפעד"נ ג"כ להכריע ספק זה מתוס' דמגילה ד' ד' ע"ב ד"ה ויעבירנה ד"א בר"ה שהקש' האיך תוקעין במוצאי יוה"כ ול"ח שמא יעבירנה ד"א בר"ה כדחיישנן בר"ה שחל בשבת יעו"ש ובדיבור הקדום כ' דגזרו רק שמא יעבירנו ד"א בר"ה אבל לא גזרו שמא יוציאנו מר"ה לר"ה דא"ל הכירא ולא טעו אינשי וכ"כ בכמה דוכתי ואי נימא דביו"כ לית בי' מעביר ד"א בר"ה אין מקום לקושי' התוס' מהא דתוקעין במוצאי יו"כ. ובאמת עדיין יכולין להקשות מהא דתוקעין במוצאי יו"כ שחל להיות בשבת ואמנם מדסתמו דבריהם והקשו סתם מכל מוצאי יו"כ ומשמע אפילו חל בחול ומוכח דגם ביו"כ איכא איסור מעביר ד"א כמו דקיי"ל עו"ה ליו"כ ודו"ק

העתקתי בזה למעכ"ת מקצת מחידושי ועוד חזון למועד ישמע חכם ויוסף לקח ידידו הדוש"ת באהבה משה תאומים.

תוכן העניינים

דבר משה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה