דבר משה חלק א· רבי משה תאומים
סימן סד מענין הנ"ל
ולא מזיגנא רישא אבי סדי' כמה דלא מהפיכנא בזכותי' של השו"ב מהעיר פלוני אשר ירד לאומנת חבירו שלא כד"ת ושלא ברצון חכמים כי לדעתי הקלושה יש לדון הרבה אם לא יצא עי"ז מחזקת כשרותו לשחיטה והענין צריך ביקור בפוסקים דהנה קיי"ל דאפילו מי שחשוד על הגניבה אינו חשוד לשחיטה ובפרישה מובא בט"ז וש"ך יו"ד סי' ב' סעי' ו' הקשה מזה על שיטת הרמב"ם שפוסק באם חשוד לא' משאר עבירות בעינן בודק סכין ונותן לו ואי לא"ה אסור לשחוט יעו"ש מ"ש בזה וטרם שנבאר דעת רבינו ז"ל בזה צריך אני להרחיב הדיבור קצת דהנה נודע מה דעמדו כל הראשונים דהאיך נאמן אחד על השחיטה והא אין ע"א נאמן נגד החזקה ובהמה בחיי בחזקת איסור עומדת ובהג"א פ"ק דחולין הביא בשם הרא"ם שתי' דהא דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא היינו דוקא באנשים ריקים ופוחזים דומי' דשנים שהאמינה התורה בכ"מ כמו שהן ובההיא אין ע"א נאמן אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עלי' ולהכי סמכינן נמי בשחיטה אעד א' ע"כ וכ' הד"מ ביו"ד סי' א' כי זה ג"כ דעת הר"ח שהביא המרדכי פא"ט שמצריך שיהי' השוחט ידוע לכשר ונאמן והמרדכי כ' שלא ידע ענין לו זה ואמנם באמת טעמא דר"ח משום דאי לא"ה אין ע"א נאמן יעו"ש ודעת הרמב"ם ז"ל ג"כ בפ"ח מהמ"א דאין לוקחין בשר מטבח אא"כ ידוע שמוחזק בכשרות והעתיקו הט"ו בסי' ס"ה והש"ך בריש סי' קי"ט עמד על סתירת הדברים ששם פ' בש"ע דדוקא בידוע שהוא חשוד אין סומכין עליו ואולם לדעתי אין משם שום סתירה דדוקא בשוחט כיון דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ולהכי בעינן חזקת כשרות של השוחט ואי לא"ה אין ע"א נאמן נגד הח"א אבל בשאר איסורין דלא איתחזק איסורא נאמן ע"א אף שאין מוחזק בכשרות וז"פ:
והנה לפ"ז בכל שו"ב אשר איתרע חזקת כשרותו כגון שעשה א' מעבירות אעפ"י שלא נחשד על השחיטה מ"מ כיון שכבר יצא מגדר כשר ונאמן שוב לא עדיף מסתם בני אדם שהאמינה התורה בכ"מ ומ"מ לענין שחיטה אין ע"א נאמן בכה"ג וממילא דפסול לענין שחיטה והוא נגד הגמרא והפוסקים כאשר כבר עמד שארי הגאון בעל פנ"י ז"ל בחידושיו לריש מס' חולין על דבר הרא"ם הנ"ל דא"כ תיקשי לי' משחיטת מומר דקיי"ל ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ואמאי כיון דאין לך רשע גדול מזה ועכ"פ לא עדיף מסתם ב"א והאיך נאמן בעיקר האיסור לומר ששחט ואמנם הגאון הנ"ל העלה שם בישוב קושי' הראשונים דהאיך נאמן ע"א על השחוטה נגד ח"א והאיר עינינו בדבר חדש דהא דלא מהימן ע"א נגד החזקה היינו דוקא היכא שלא איתרע כלל החזקה כגון בעדות אשה שמת בעלה ועד עתה הי' בחזקת קיים ולולא דברי העד לא הי' לנו מקום לספק להוציאו מחזקתו והוי עדותו נגד החזקה משא"כ הכא הרי שור שחוט לפניך ואף בלא עדותו כבר איתרע לי' החזקת איסור ומידי ספק לא יצאה אם נשחטה כהוגן והואיל וכבר נפל לנו ספק אם נשחט בהיתר או באיסור שוב ע"א מהימן שנשחטה כהוגן כמו בחתיכה ס' חלב ס' שומן יעו"ש ותיתי לי כי בתשובה א' קיימתי מסברא דנפשא להך כללא והרחבתי הדיבור בזה דהא דאין ע"ד נאמן היכא דאיתחזק איסורא לא נאמרו הדברים אלא היכא שהעד בא להעיד שנתקלקל ונשתנה מכמות שהי' כגון בטבל דאתא חד וא' דמתוקן דאז אי אמרת דע"א אינו יכול להוציא מחזקה לא מהמנינן לי' שנעשה מעשה כלל משא"כ אם זה תרם תרומה לפנינו אלא שנפל ספק אם נתרמה כהוגן שאז אם לא הי' כאן מי שמעיד שנתרמה כהוגן הוי מוקמינן לי אחזקת טבל מ"ע בזה שפיר ע"א נאמן שהדבר ידוע דהחזקה אינה קיימת לעולם ומעיקרא ע"ד כן החזיקו אותה באיסור שאם יעשו בה מעשה תשוב להיות מותר וכיון שהמתיר עתיד לבא בודאי ע"י מעשה ונעשה זה המעשה שפיר העד יכול להעיד שנפשה כהוגן ואין בזה סתירת החזקה כלל וכיו"ב כ' הרשב"א במה"ב ליישב הא דרוב מא"ש מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכ דחזקה המסתלקת ע"י מתעסקין לסלקה וכיון שידענו שנתעסקו לבטלה אמרינן דודאי הוא מהרוב וביטלה כהוגן יעו"ש ועיי' בט"ז יו"ד סי' א' ס"ק ט"ו לענין נאמנות קטן על השחיטה (ובחידוש לטוש"ע יו"ד סי' א' כתבתי ליישב בזה לשון הטוש"ע שם וכיון שרוב מצוי' אצל שחיטה מומחי' הן המוצא בהמה שחוטה כראוי במקום שרוב ישראל מצוין כשרה ודקדק הרב פרי תואר בסק"ח דאמאי נקיט ומצאן שחוטי' כראוי פשיטא דאם מצאה בחורה או נשחט שלא כראוי דהוי נבילה ולדברי הרשב"א הנ"ל א"ש הדיוק דאתי לאפוקי אם מצאה שנחתך ראשה אעפ"י שהכיר בה שהיא שלו שנאבדה ממנו מ"מ בכה"ג לא אמרינן רוב מצוין כו' דדוקא אם מנכרה מעשה השחיטה והרי שחוטה לפניך אז כיון דידוע לנו שנתעסקו בה לשחטה אמרי' רוב מצוין כו' אבל היכא דאיכא לספוק אם נעשה בה מעשה השחיטה כלל אז כיון דאיכא ספק אם הי' בה מתעסקין כל עיקר אמרי' כיון דבהמה בחיי' בח"א עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק).
ואמנם אם כי גוף הסברא נכונה מאד ואולם מ"ש הגאון בעפ"י ליישב עפ"ז קושי' הראשונים מנאמנות בשחיטה במקום ח"א לדעתי לא כיון יפה בזה במח"כ הד"ג דהא עיקר החזקת איסור בשחיטה היא משום חזקה שאינה זבוחה וא"כ הא תינח היכא דראינו ששחטה וידעינן דעכ"פ נעשה בו מעשה השחיטה רק דמסופקים אם נעשה כהוגן או לא ובזה איתרע החזקה כיון דנעשה מעשה הראויה לבטלה ושוב נאמן ע"א שנתבטלה באופן ההגון לבטלה וכנ"ל ואולם המעיין בתוס' ריש גיטין ובהג"א ריש חולין יראה דקושיתם אזלא אהא דמעשים בכל יום שמאמינין לא' על השחיטה אע"ג שכבר נחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר וכיון דלא ראינו ששחט רק שהוא אומר כן וכיון דלולא דברי העד לא ידענו כלל אם נעשה מעשה הראוי' לבטל החזקה דאפשר שמתה מאילי' ולזה שפיר הקשו דבכה"ג אין ע"א מהימן נגד החזקה וקושי' הראשוני' הנ"ל במקומה עומדת אפס הרוחנו ליישב בזה מה דנתקשית זה כביר דרך למודי על דברי א"ז הרמ"א ז"ל יו"ד סי' א' סעי' ג' שפסק דמי שאינו מוחזק שלא להתעלף ושחט וא' ברי לי שלא נתעלפתי נאמן ומעודי אני מתקשה בזה דהרי הראשונים כ' דהא דע"א מהימן בשחיטה אף דאיתחזק איסורא משום דהו בידו לשחוט וגם רוב מצוין א"ש מומחי' הן וכאן דאין בידו שלא יתעלף וגם אינו מהרוב מצוי' דמומחי' הן אמאי מהימן לאפוקי מחזקה ולהנ"ל א"ש דכל הקושי' היא רק אם לא ראינו כלל אם נעשה מעשה השחיטה כנ"ל ולכך הוצרכו לתרץ דהוי בידו לשחוט משא"כ כאן בראינו ששחט ועשה מעשה לבטל החזקה רק דמסופקים אם ביטלה כהוגן דאפשר שנתעלף ובזה שפיר מסימן כיון דאף בלא דבריו איתרע החזקה שאינו זבוחה וכנ"ל ודו"ק:
ובזה ממילא אזדא ג"כ קושי' הרב פרי מגדים בפתיחה ובכמה מקומות בה' שחיטה שהקשה אהא דמכשירין שחיטת חש"ו ע"י אחר עוע"ג ואפילו בחד סגי כמבואר ברמב"ם פ"ד מה' שחיטה (ומה דנקיט במתני' בלשון אחרים רואי' אותו קאי על אחרי' דעלמא] והקשה דהא בזה הדק"ל דהאיך ע"א נאמן נגד החזקה דהא האחר לאו בידו הוא וגם התי' דרוב מצוין לא שייך בהו דרוב מעשיהם מקולקלים ואולם לדברינו ניחא היטב דבחש"ו ששחטו הואיל ואף לולא דברי העד העוע"ג הדבר ספק אי שחטו כהוגן ובזה שפיר מהימן ע"א לומר ששחטו כהוגן דהוי כחתיכה ס' חלב דע"א נאמן להתיר וכסברת הפנ"י הנ"ל וא"ש ועפ"ז מיושב היטב קושי' התוס' בחולין די"ב ד"ה מאן תנא שהקשו שם בהא דמוכיח תלמודא דל"ב כונה לשחיטה מדסגי בחש"ו בגדול עע"ג דילמא מהני כונה דהעע"ג כמו שמהני בגט שכ' חש"ו ע"י גדול עע"ג ולהנ"ל א"ש דאי נימא דבעינן כונה לשחיטה ולא מתכשרה שחיטת חש"ו אף ששחטו כהוגן לולא גדול עוע"ג הואיל ולאו בני כונה נינהו א"כ הדר תיקשה כקושי' הפרמ"ג הנ"ל האיך חד מהימן להעיד ששחטו כהוגן וכנ"ל הואיל ובלי דברי העד אין כאן ס' בשחיט' דלולא שעומד ע"ג אף לו יהא ששחטו כהוגן אין כאן שחיטה כלל וכה"ג ע"א אינו נאמן נגד החזקה וא"ש ומיושב קושי' התוס' ודוק היטב שוב מצאתי שכבר קדמני בישוב קושי' התוס' א' מספרי' אחרוני' ובסגנון הנ"ל ואולם לא ביאר הדברי' שביארנו ת"ל:
ועכ"פ נתבאר לנו מכ"ז דהא דנאמן ע"א על השחיטה היא מטעם דהוי בידו או היכא שבלעדי נאמנותו איתרע הח"א דבכה"ג האמינה התורה בכ"מ לא' המעיד אבל אין מקום לחלק ולומר כדברי הרא"ם הנ"ל דבשחיטה בעינן שיהי' מוחזק לכשר יותר מבשאר איסורין ובכ"מ דנאמן להעיד לענין איסור לא נחשד ג"כ לגרוע נאמנותו לענין שחיטה ואולם שיירתי עוד דרך לעצמי דשאני ענין שו"ב מכל ע"א באיסורין ואמינא בי' טעמא לפ"מ דמבואר אצלי במק"א וכעת הראוני בס' א' שכיון קצת לדברי ליישב דעת הלכות א"י שהביאו התוס' ריש חולין שפ' דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות והקשה עליו מההיא דפ' כל הפסולין ששחטו וקא' הש"ס שם ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשרה כו' ומשני ה"ה דאפילו לכתחילה אלא משום דבעי למיתני טמא במוקדשין דלכתחילה לא תנא נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דתני להו ברישא יעו"ש שהיא קושי' עצומה ואמרתי ליישב דהנה נודע שיטת הראשוני' דבכ"מ דע"א נאמן באיסורין דין האשה כאיש וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' דאשה נאמנת באיסורין זולת בדבר שצריך טירחה ואולם רק בודאי איסור אבל בס' שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאי' מטהורי' או איסור שיש בו צדדים להקל אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל יעו"ש בהג"ה והנה הדבר ברור דהעמדת סכין דועה לברירת דגים הנ"ל לפמ"ש הר"י והביאו בש"ך סי' י"ח וז"ל והרבה צריך ישוב הדעת וי"ש לבדיקת הסכין הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיי' ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת המישוש כפי כונת הלב ע"כ וא"כ בודאי אין לסמוך בנאמנות כזה על אשה דשמא אחר כמה בדיקות עדיין יש חשש ס' פגומה וע' חשש ספק אין להם נאמנות כנ"ל וגם ענין פגימות סכין היא דבר שצריך טירחה כמבואר בריש חולין לענין שחיטת מומר דבעינן בודק סכין ונותן לו דמיטרח לא טרח ולזה שפיר קא' הלכות א"י דנשי' לא ישחטו משום דדעתן קלות היינו לענין בדיקת סכין יש לחוש אפשר שימצא פגום שצריך השחזה והיא טרחא יתירה ויש לחוש מפני שדעתן קלות שלא יתקנו היטב לכך אסרו ועיי' בפרמ"ג יו"ד במ"ז ס"ק א' וכל זה ניחא לענין שחיטת חולין משא"כ בשחיטת קדשים שלקחו הסכינים מבית החליפות והי' מוכני' בלי שום פגם כמו שפ' הרמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש הט"ו והיא מהתוספתא דאסור להשחיז סכין במקדש ואם מצא בו שום פגם הי' גונזין כי אין עניות במקום עשירות יעו"ש ולא שייך לאסור מטעם דאינם נאמני' על הבדיקה חשש פגימה כנ"ל וממילא דמותר לנשים לשחוט אפילו לכתחילה בקדשים ומיושב קושי' התוס' ודו"ק בזה:
והנה מבואר ביו"ד סי' פ"ג וסי' פ"ו ובב"י שם בקרבי דגים ובצים דאינם נקחים אלא מהמומחה ואם א' המוכר טהורים הם אינו נאמן אא"כ הוא אדם שהוחזק בכשרות ויעו"ש הטעם שכל שיש חשש שהוא אומר בדדמי על הטמא שהוא טהור אעפ"י שאינו חשוד לא סמכינן אנאמנותו אא"כ הוא מוחזק בכשרות ואז קונים ממנו הרי מצינו גם באנשים כל שאינם מוחזקים בכשרות דינם כנשים בזה וכבר כ' דאין חשש בדדמי יותר מבדיקת הסכין כמ"ש הר"י הנ"ל כי יבדוק פעמיים ושלש ולא ירגיש עד שהכין לבו באחרונה ומעתה נכון בטעמו פסק הרמב"ם שהבאתי שפ' דאין לוקחין בשר מטבח אא"כ מוחזק בכשרות וגם הר"ח ז"ל שמצריך שיהיה השוחט ידוע לכשר ונאמן כנ"ל והמרדכי כ' שלא ידע מנין לו זה ולהנ"ל יש לדבריהם פנים בהלכה דבשאר איסורין דוקא בידוע שהוא חשיד אין סומכין עליו אבל בשו"ב בעינן שיהיה מוחזק בכשרות ואי לא"ה לא מהימן על בדיקת הסכין וחשש פגימה כנ"ל וזה ברור:
וכהוצעה זו ניחא ליישב קושי' הפרישה ביו"ד סי' ב' אהא דקיי"ל בישראל מומר אוכל נבילות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו דלא שביק התירא ואכיל איסורא ולא חשיד להכשיל במזיד דלא חשיד אלפני עור גו' והקשה הפרישה כיון דלא חשיד אלפ"ע א"כ אפילו בלא בדיקת הסכין יהיה נאמן להאכיל לאחרים ואם שהוא בעצמו להנאתו אוכל נבילות לתאבון עכ"ז מה הנאה יש לו בה כשמאכיל לאחרים נבילות וא"כ אף בלי בדיקת הסכין יהיה נאמן ולהנ"ל א"ש היטב דכבר ביארנו דעת הרמב"ם והר"ח דבשו"ב בעינן שיהיה מוחזק בכשרות ואי לא"ה אינו נאמן על בדיקת הסכין כנ"ל ומעתה בישראל אוכל נבילות לתאבון דעכ"פ יצא מכלל מוחזק לכשר ונאמן וממילא דאם לא בדקו לו סכין נהי דלא חשיד להכשיל לאחרי' בדבר שאין לו הנאה מ"מ אינו נאמן לענין בדיקת הסכין דלא עדיף מסתם אדם שאינו מוחזק בכשרות וכנ"ל ולזה בעינן בודק סכין ונותן לו וא"ש ונכון:
ועפ"ז נוכל למצא טוב טעם לדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דס"ל דאף במומר לא' משאר עבירות צריך בדיקת סכין ונלאו הפוסקים הראשונים למצוא טעם לדבריו ולדברינו ניחא דכיון שהוא מומר לא' מעבירות נהי דלא חשיד על השחיטה מ"מ כיון דיצא מכלל כשר אין לו שוב נאמנות בבדיקת הסכין כמו נשים שדעתן קלות וכנ"ל לזה מצריך הרמב"ם לבדוק לו סכין וא"ש הן אמת שיש לפקפק בזה קצת דלפי טעם זה אמאי פוסק הרמב"ם דבפסול לעדות בעבירה א' א"צ לבדוק לו סכין וכמבואר דעתו בש"ע יו"ד סי' ב' סעי' ו' אבל ז"א דאיכא למימר דדעת הרמב"ם ז"ל דלא יצא מכלל מוחזק בכשרות כי אם ברגיל ועשה בפרהסי' דהוי מומר אבל לא בפסול לעדות בעבירה א' כמובן:
ומעתה נבא לנ"ד אחר כי השו"ב עשה כמה פעמים שלא כד"ת וירד לאומנת חבירו לפסוק חיותי' וגם הוא עני המהפך ובא א' ונוטלה דנקרא רשע כאשר ביארנו לעיל ולפי מה שהעלינו בעינן בשו"ב שיהיה מוחזק בכשרות וכל שיצא מכלל כשר אע"ג דלא נחשד לענין שחיטה מ"מ אין לסמוך עליו בבדיקת הסכין כנ"ל ואמנם באמת אם כי דברינו עולה יפה לפי סוגיות הש"ס ושיטת הראשונים ואולם להלכה אין לנו לזוז אפילו זיז כ"ש מדברי הש"ע שחתך הדין דאפילו מי שחשוד על הגניבה לא נפסל לענין שחיטה ומשמע אפילו שהוחזק בגנב מחמת שעשה כן כמה פעמים כמו שדייק הש"ך בסי' ב' ס"ק חי' ועיי' מ"ש הש"ך שם ליישב הא דפ' הרמב"ם דאפילו בעומר לא' משאר עבירות צריך לבדוק לו סכין ולפעד"נ לחלק בפשיטות דהא בענין חשוד באיסורין קיי"ל דלא אזלינן אחר חומר האיסור בעונש אלא על מה שחמור בעיני בני אדם להיות זהירים בו יותר כמבואר בבכורות ד"ל ובטוש"ע יו"ד סי' קי"ט ומטעם זה הביא הב"י שם בשם הרשב"א דמומר לערלות לא חשיד לשחיטה דאע"ג דחשיד על החמור חשיד על הקל היינו כששניהם בדבר מאכל ולזה כשאנו רואים שאינו חושש ומקפיד על מאכלות איסורות אנו חוששין ג"כ שיאכיל טרפות למיעוט הקפדתו בין איסור להיתר אבל החשוד אפילו על איסור חמור שאינו בדבר מאכל לא חשוד לאיסור קל שהיא בדבר מאכל יעו"ש ולזה כ"ע מודו בהא מילתא דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה דדוקא בחשוד לא' משאר עברות דעת הרמב"ם דבעינן לבדוק לו סכין כיון דחזינן דמקיל באיסורים לתאותו חיישינן מדפריץ בחדא איתרע חזקתו כל דלא ידעינן הי מיניהו קילא לי' וליכא לפלוגי ביניהו משא"כ בחשוד על הגניבה אינו חשוד לשחיטה דחמירא להו לאינשי טובא אכילות איסור מענין גזל כמחז"ל בגמרא רובן בגזל כו' וממון ניתן להשבון משא"כ אכילת איסור ויש להאריך עפ"ז בענין חשוד אממונא אי חשוד אשבועתא ועיי' מ"ש הפר"ת בסי' קי"ט סקי"א וברי"ט אלגאזי בבכורות ד"ל שם ואכ"מ ולזה אין לפקפק בנ"ד על השו"ב שהשיג גבול רעהו שלא כד"ת ומ"מ אם מוחזקי' בו כי ירא וחרד הוא מבלי להכשיל ח"ו בעניני שו"ב המסור בידו נהי דחשוד על איסור השגת גבול לא נפסל מכח זה לענין איסור שהוא בדבר מאכל ולענין שחיטה בכשרותו עומד ומה שעבר אין ואולי בשגגה היא לו. ה' יסלח לו וחובה על כל רב בעירו להזהיר על השו"ב לבל ירום לשלוח ידו במלאכת רעהו פן יכשל ויאשם.
ומידי דברי אודות השו"ב מוה' פלוני בכפר הנ"ל עם א' מאנשי ריבו ותיק הוא ובר אוריון דרשתיו וחקרתיו טעמו ונימוקו למה הוא חושך א"ע מלאכול משחיטתו והגדתי לו כי אם ראה או ידע בו שמץ פסול ח"ו לא יהיה מכסה פשעיו והגיד לי כי מעולם לא ראה בו שום קלות ראש בענין שחיטה ח"ו אפס יודע בו כי הוא מזלזל בתקנת עזרא שתיקן טבילה לב"ק ואף כי בטלוה לתקנתו בכ"ז מהראוי לשו"ב אשר קהל עדת ישורון עליו יסמוכו להיות מתנהג בתוס' טהרה ופרישות כאשר הדר קבלוה עליהם חסידים ואנשי מעשה לחובה לטבול לקרי והשו"ב הנ"ל דר בכפר שאין בנמצא מקוה ואנכי הראיתי לו במרדכי ריש חולין שהביא בשם ר' אלדד הדני הבא מעשרת השבטים שראה כ' בה' שחיטה שלו ששוחט שלא הורחץ מש"ז ושכח ושחט שחיטתו פיגול היא ע"כ הרי אף שהיה מי' שבטים שגלו זמן רב קודם חורבן הבית ולא ידעו כלל מסקנת עזרא שאסר לב"ק בתורה ותפילה עד שיטבול ואפ"ה הזהיר על השו"ב ב"ק ששחט ששחיטתו פיגול וכאשר הראיתי זאת מכאן היה לו פ"פ למחטרג לקטרג עליו ואמנם באמת המרדכי עצמו כ' שם ע"ז וחומרא בעלמא היא ולא נהיגין כותי' והנה הרי"ף הביא דעת ר"ה גאון ז"ל דהא דבטלוה לטבילה האידנא היא דוקא לד"ת אבל לתפילה נהי דלא בעינן טבילה אבל רחיצה בט' קבין עכ"פ בעינן מיהא דמהיכי תיתי לבטל גם הרחיצה ואמנם דעת הראב"ד והרשב"א שבטלו אף הרחיצה והביאם בטור או"ח סי' פ"ח שסמכו על הירושלמי יומא גבי יו"כ אסור בה' עינוין וחשיב רחיצה ותשמיש המיטה ואקשינן עלה כיון דאסרו רחיצה ממילא תשה"מ אסור כיון דצריך טבילה לקריו ומשני במקום שלא נהגו לטבול לקריו ומזה ראי' ברורה דאף ט' קבין לתפלה א"צ דאל"כ עדיין קשה תיפוק לי' כיון דאסור ברחיצ' ממיל' דאסו' בתשה"מ דהרי צריך הטל' ט"ק אף במקום שלא נהגו בטבילת קרי והנה יש אתי לפלפל בזה הרבה עפ"מ דקיי"ל כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביו"כ וכמבואר בבריתא סוף יומא דלכ"ע עד אחר המנחה טובל והולך ועיי' ביצה ד' י"ח בהא דקא' שם רבא בטעמא דאין מטבילין כלי בשבת משום דמחזי כמתקן ואדם נראה כמיקר ופריך ביו"כ מיהת ליתסר ועיי' תוס' שבת ד' קי"א ד"ה לא ס"ד ובמג"א סי' שכ"ו סק"ח והמעיין בכל הנך דוכתי' יראה כי יש לבנות ולסתור הרבה עפ"ז בדברי הירושלמי הנ"ל ובסייעתא שהביאו ממנה הראב"ד והרשב"א תן לחכם וגו' ואין רצוני להרבות שיח בזה יען כי מצאתי מקצת מהדברים כתובים על ספר מספרי האחרונים בס' מעיין החכמה על מנין המצות שחיבר הגאון בעל עצ"א ז"ל וגם אין לנו לדין בזה אחר הכרעת הש"ע שהחליט להלכה דביטלו אותה תקנה והעמידו הדבר על הדין שאף ב"ק מותר בד"ת וק"ש ותפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דט' קבין ובאמת כי הביא הטור בסי' רמ"א ויש חסידים ואנשי מעשה שמחמירין ע"ע וטובלים לקר"י להתפלל כו' וסיים והמחמיר תע"ב ונודע מ"ש הרמב"ם ז"ל והביאו הר"י בברכות שהשיב לראשי ישיבות שבבל שמימיו לא ביטל טבילה זו אפילו שעה א' אלא שלא היה יכול לכתוב בחבורו כי אם היוצא מן הדין עפ"י ההלכה ופוק חזי בשו"ת מן השמים הנדפס ברדב"ז סוף ח"ה אשר השיבו מן השמים לחד מקמאי החסיד הר"י מקורביל ז"ל אשר שאל ע"י התובדדת ותפלה ע"ד תקנת עזרא אי הלכה כדברי המקיל בטבילה זו והשיבו לו ועבדתם את ה' אלקיכם זו תפלה ואפשר טמא ומקריב קרבן וא"ת שאר טומאות אינו דומה טומאה הבאה מחוץ לטומאה היוצאה מגופו ודבר זה גורם אריכות הגלות יעו"ש וע"ז ידוו כל הדוים והבא לטהר מסייעין לו מן השמים וכאשר שמענו למי מקדושים מופלג בחסידות פרישות שהיה זהיר מאד בענין טבילה והיה דרכו בקודש תיכף כשיעור משנתו מחצות לילה ללכת בזריזות למקוה ואף כאשר נזדמן בימות החורף שהיה המים נקרשים ונגלדים לא חס ע"ע ללכת למקוה עד שאחזתו רעדה והיה בעירו ת"ח גדול בדורו ומתנגדו שלעג עליו ואמר כי לדעתו נקרא חסיד שוטה כי אין הטובל בזה"ז טהור שכלנו טמאי מתים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהש"ע והחסיד הנ"ל דיבר בקדשו אליו כי לזה רמזו חז"ל באמרם (במ"ר סדר ויקרא פ"א) כל ת"ח שאי בו דעת נבילה טובה הימנו והכונה כמאמרם ז"ל דעה זה סדרו טהרות ולז"א כל ת"ח שאין בו דעת ר"ל שאין לו טהרה במקוה נבילה טובה הימנה אחר שאיננו טהור מטומאת קרי שהיא חמור מכל הטומאות מפני שיוצא מגופו וטומאת נבילה קל מטומאה היוצאת מגופו וכמבואר בפ"א ממס' כלים שחושב טומאת זב וב"ק שהם למעלה מטומאת נבילות במה שהם עושים משכב ומושב עיי"ש ועכ"פ מטומאה חמורה זו הוא יוצא לגמרי ע"י טבילה ושפתים ישק לשון הזהב של רבינו הרמב"ם ז"ל בסיום ה' מקואות שכ' דבר ברור וגלוי כו' וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא כו' ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר טהור כיון שטבל ואעפ"י שלא נתחדש בגופו דבר כו' כן המכוין לבו לטהר נפשו כו' כיון שהביא נפשו במי הדעת טהור עכ"ד ואם כי בעוה"ר עדיין אנו טמאי מתים מה יש לנו עוד לזעוק אל המלך שיחזור לנו עבודת בהמ"ק ב"ב ויהיה לנו אפר פרה ועיי' שו"ת בשמים ראש המיוחסת להרא"ש ז"ל בסי' ק"א וסי' קי"ט מ"ש לענין טבילת ב"ק עייש"ה:
ואמנם אם כי הזהיר בטבילה זו ה"ז משובח ולמה ניקל ראש בדבר כיון דאיכא מיא קמן ליזל וליטבל בכ"ז אין לדון לחובה את השו"ב ההוא אם הוא אנוס בדבר לאשר הוא דר בכפר שאין מקוה מצוי ואין דנין אפשר משא"א ואין מניעת הטבילה מדברים הפוסלים בשחיטה והמרדכי שכ' כי שחיטתו פיגול לאו דינא קאמר אלא מצד זהירות יתירה וכנ"ל ואומר אני כי השו"ב המקדש ומטהר עצמו בטבילת מקוה ושוחט בגבול אחרים הוא טובל ושרץ בידו כי אלף מימות לא יועילו לו אם עדן לא רחץ מידים שופכות דמו של זה והוא מתנהג בחסידות שהוא רק מצד חומרא וזהירות ושביק למלי דחסידות שחשבו חז"ל במכות לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנת חבירו והאי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דניזקין והנה אינני מאשים את הרב הגדול אב"ד נ"י על כי גדר בפני אנשי עירו מלאכול את הבשר המובא מכפר משחיטת השו"ב כי בלי ספק ראה והתבונן שיש בזה איזו סייג וגדר ויפה כח כל חכם בעירו לאסור עליהם אף המותר והוא דאמר כצנועין הפורשי' א"ע מלאכול משוחטי כפרים כי בעירות ממנים על הרוב שני שוחטים וטובים השנים מן האחד ואיש את רעהו יעזורו ויזהירו ועל גביהם הרב דמתא הוא המשגיח עליהם ועל מעשיהם ובכפרים לית מאן דמשגח בהו ואולם לדבר הזה יסלח לי הרב נ"י אשר לא טוב עשה במה שלא חש על עלבון של השו"ב להכריז בפומבי איסור בפרטות על השו"ב הנ"ל ולחוש מפני תערובות טעמים על המטמינים תבשילי שבת ביחד עם אנשי כפר פ' וישיחו בו יושבי שער כאילו מצא בו הרב שעץ פסול ח"ו וכן לא יעשה ואולי שמע הרב ני' מאנשי דלא מעלו פיטפי' בישין על השו"ב ואולם אילין פיטפי' לאו דאוריתא הם וחלילה להוריד איש מחזקת כשרותו ולקפח מחיתו אם לא נמצא עולתה בו עפ"י בירור דתה"ק הגדתי היום אשר עם לבבי מבלי להכחיד האמת תחת לשוני וה' ינחני בדרך אמת:
הלא כה דברי למען הדין והאמת והשלום וגם רב חביבי מעכ"ת כאשר עוררני ע"ז להיות ידי תיכון עם השו"ב והוא הי' המתחיל במצוה אומרים לו גמור ובל יחדול מתקו ותבונתו להוציא כנוגה צדקו עפ"י דרכי התורה והאמת וכאשר ראינו לרבותינו ז"ל שחסו על חיי ש'ו"ב גברא דטפלי תלי' בי' וחכמה בישישים לחלוץ חושים וה' הטוב יחדש כנשר נעוריו מחו' ידידו האחוז בחבלי עבותות אהבתו משה תאומים: