אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן צ

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן צ

סימן פט

לש"ב (נכד דודי) הרב הגאון מו"ה יעקב קאפיל גי' קלאצקין בקרעסלאווא (פלך וויטעבסק).

מ"ש כ"ת בדברי הכ"מ פי"א מפסהמ"ק ה"ט עמ"ש הרמב"ם דריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין לכל עשרון כשירה דמשמע לרבינו דכי א"ר אלעזר גבי ריבה שמנה כגון שהפריש לה ב' לוגין דוקא קאמר ויגיד עליו רעו יתיר לבונתה, דלא מיפסל בפחות משני קמצים ולא כדפרש"י שכתב אהא דאמרי' ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין כו' ולוקמה כגון דעריב ביה פורתא שמן דחולין כו' עכ"ל. והביא מע"כ מ"ש הרש"ש ד' כ"ב לתמוה דהא גם הרמב"ם מודה דעירב בה דחולין או דמנחה אחרת אפי' כל שהו פסולה. והו"ל לאתויי הא דפרש"י לעיל אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מפסלא ומשמע דלמסקנא מיפסלא, וכתב מע"כ דכדערב פורתא שמן דחולין בכונה כלי שרת מקדשין, והנה ז"א, דאין הכלי מקדש מה שאין ראוי לו וע' זבחים ד' פ"ג ודק"י. ועמ"ש הרשב"א כאן שאינו ראוי להתקדש עמה כי אם לוג הראוי לה ודמש"ה קאמר ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין כו' ולא קאמר ולוקמה כגון דהפריש לוג ומחצה משום שהעודף על הלוג לא נתקדש והיינו שמן דחולין ע"ש. ובזה יתישב הא דפרש"י דבלוג ומחצה דוקא להס"ד לא מיפסלא, דהעודף על לוג הוי חולין דמיפסלא בפורתא ועמ"ש הש"מ ד' כ"ב גבי נתערב קומצה במנחת נסכים וז"ל הקומץ בולע ממנחת נסכים ורבה שמן כו' אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כריבה (כחיסר) שמנה כיון דשלא מדעת עירבן בטיל לגביה וכמאן דליתא ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דמש"ה בפחות מב' לוגין לא מיפסלא משום דבטל לגבי הלוג. וע' דכ"ג גבי נתערב קומצה בשירים של חברתה דמתבטל לענין זה הגם דהוי של בעלים אחרים (וע' ביצה דל"ח) ומש"ה א"ש גם למ"ד א"א לצמצם הגם דיש לספק שמא אינו ב' לוגין בצמצום, וכן הא דקאמר דסד"א דהואיל והאי חזי ליה והאי חזי לי' כו', הגם שאינו ראוי לאותה מנחה וע' פי"ב מפהמ"ק דתודה שנשחטה על פ' חלות לא קדשו מ' כו'. וגם חצי לוג חזי למנחה אחרת לאצטרופי. וע' לקמן תד"ה כגון אלא דשאני כשאינו מתבטל וכהא דיקדשו ארבעים כו' וה"נ י"ל דנהי שלא נתקדש העודף על הלוג מ"מ כיון דכל טפה וטפה מהשמן חזי אינו פוסל משא"כ כשהעודף אינו פחות מהשמן שנתקדש ודכמו"כ שאני תערובת שמן דחול בפ"ע. ומה שהק' הרשב"א לכאו' י"ל דלא פריך דולוקמה כגון שהפריש לוג ומחצה דכה"ג פשיטא שמתבטל כיון דכל טפה וטפה חזיא ופריך רק דמנ"ל לר"א לפרש דמיירי כדלא הוי שמן דחולין ודחברתה ומתרץ שמדייק כן מדלא קאמר ריבה לה שמן, ועפ"ז יל"פ מ"ש הואיל והאי חזי לי' כו' דהיינו שכל טפה וטפה חזי ואינו מבורר איזהו השמן הנוסף, ומיושב מ"ש דקמ"ל דאע"ג דהפריש ב' לוגין ויקשה דהא מלשון המשנה לא מוכח דה"ה ב' לוגין, ולפמ"ש א"ש כיון דלפ"ז אין סברת קולא בב' לוגין מלוג ומחצה ואדרבה לוג ומחצה פשיטא להגמ' דלא מיפסל, ואולי דוקא כשהוסיף אח"כ דומיא דנסוך המים ויין אין ראוי לה משא"כ כשמקדיש בב"א, וצ"ע. (יום ב' כ"ו אדר ראשון שנת עת"ר).

ב) מה שהקשה כת"ר במכתבו דלפמ"ש בתוספתא פ"ט דב"ק ה"ח דהמכה את עבדו מכרו לאחר כו' הוי התראת ספק שמא ימכרנו אח"כ או יפקירנו, לכאו' משמע מלשון התוספתא דדוקא כשמכרו לאחר נתמעט ממ"ש ומת תח"י עד שתהא מכתו ומיתתו ברשותו, משא"כ כשלא מכרו רק שהפקירו דאלת"ה לא משכחת לחיובא דהא תמיד ברגע שקודם המיתה כבר יצא מרשותו משעה שעומד למות במכ"ש מיציאה בראשי אברים, ובל"ז הא כבר מתיאש ממנו מרגע גסיסה וע' יבמות דע"ט ודוקא כשנפל לבור הוא די"ל שהעור לבעלים לאח"מ כמ"ש התוס' בב"ק ד"י ועמ"ש בספרי אמ"ש סי"ג, והגם דשאני מה שנפקע קנינו ע"י ההכאה אכתי מוכח מזה דה"ה כשאינו ברשותו בשעת מיתה. ואלת"ה לא משכחת לחיובא שבודאי יפקירנו כדי לפטור עצמו מעונש, וס"ל להתוספתא דשאני מכרו לאחר דתו א"צ גט שחרור מרבו ראשון אלא מרבו שני, משא"כ בהפקר ויאוש שעדיין הוא ברשותו לענין שמעוכב ממנו ג"ש, ויש להסתפק אי מתנה לענין זה כמכר. דכיון דבמתנה דברים שבלב הויין דברים ובגילוי דעת בעלמא מתבטלת. ועמ"ש בזה בספרי אמ"ש סמ"ד ממילא הכא דכל מה שנותנו לאחר הוי רק כדי שיפטור מעונש מיתה והוא אנוס בדבר למהר שיצא מרשותו י"ל דל"מ לפוטרו ודהוי כהערמה בעלמא, וכמו שביארתי דמש"ה אין תקנה להפקיע מחיוב בכורה ע"י מתנה לא"י אלא ע"י מכירה בזול.

ובמק"א ביארתי ליישב קושיית התומים סי' ס"ו דלפמ"ש הסמ"ע ס"ק פ"ד דכשנותן שט"ח לחבירו וחזר ומחלו משלם כל דמי החוב. יקשה מ"ש בקדושין ד' מ"ח דכשא"ל התקדשי בשט"ח לא סמכה דעתה דדלמא ימחול להלוה, די"ל בהקדם ביאור ד' הסמ"ע דלכאו' אטו משום דאיכא מ"ד דמתנה כמכר ודה"ל הנאה מיניה נימא דהוה כמו שקיבל ממקבל המתנה כל דמי החוב בשלימות, ועכצ"ל דלעולם מצד דד"ג חייב לשלם כל דמיי שיווי השטר כפי השומא רק שע"י המחילה יכול הלוקח לבטל הקנייה שלא קנה ע"ד כן שיצטרך לחזור ולתבוע המעות מהמוכר. ואפשר שהבע"ח נאמן ונוח לו יותר וע' ב"ב ד"ל. וממילא לא גרם לו היזק במחילה יותר מסכום הדמים שנתן. משא"כ כשנותן השט"ח במתנה דבכל אופן מתרצה המקבל וכיון שבודאי המתנה קיימת מש"ה חייב המוחל לשלם דמי שיווי השטר. ומש"ה כשא"ל התקדשי בשט"ח לא סמכה דעתה דשמא ימחול ויהא מקח טעות. ודוקא כדנימא דגם במכר חייב לשלם דמי השט"ח בשלימות מוכח מזה דלא נתבטל הקנין מצד זה. וממילא אין הכרח לומר דלמ"ד מתנה כמכר הוי ממש כמו שקבל ממנו דמי העבד. ושפיר י"ל שיש גריעות במתנה ועמ"ש בספרי אה"ר סכ"א, בפרט דהכא ל"ש לומר דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה כו'. שנותן רק מפני ההכרח לטובת עצמו. וא"כ מיושב דלא הוי התראת ספק שמא ימכרנו לאחר, כיון שאין זה תלוי ברצונו וקרוב הדבר שלא יתרצה אדם לקנות עבד חולה העומד למות מפני ההכאות ושאין ראוי לשום דבר ואפי' לקבל במתנה אפשר שלא יתרצה אדם לזה שגם אם לא יתחייב בטפולו ורפואתו הוא ענין צער להחזיק אצלו וברשותו חולה מוכה ונענה (ובלא"ה ע' ב"ב די"ג וד' קל"ז) וגם כבר כ' התוס' בגיטין דל"ג דלא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו כו' דמוקמי' אחזקתה שהיא עכשיו נשואה כו', ודהגם שעי"ז יופקעו קדושין וכאילו לא היתה נשואה מעולם (ועמ"ש במק"א בד' הש"מ ריש כתובות) מ"מ כיון דהשתא היא נשואה שייך לומר דמוקמי' אחזקתה כו' ומכ"ש הכא דאוקי בחזקת מרי' ושלא יצא מרשותו לרשות אחר והרמב"ם לא הביא דין התוספתא ודלא ממעט ממ"ש ומת תח"י דהא בעי לדרשא אחריתא. וי"ל ג"כ דלפום דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג לא חשיב קנין מה שקונה שיהא ברשותו לפי שעה עד רגע המיתה. והוא איכו קונה אותו לענין שהוא ישחררו שכשעומד למות העבד א"צ לזה והקנייה רק כדי לפטור המכה ואולי גם להתוספתא לא מיפטר אלא כשקנה הלוקח בדמים מצד שהי' עוד ראוי למלאכה, ולר"ש דדריש טד"ק י"ל דכיון שהי' לו עדיין שיווי למלאכה ממילא יש להסתפק דהגם שאמדוהו למיתה הי' עוד עומד לחיות יותר ממעל"ע ושאח"כ הוא שהכביד עליו חליו ושמת תוך מעל"ע כו'. או דנימא דלפום דקיי"ל גבי פסק עמו שישמשנו ל' יום כו' אין צד קולא ע"י מה שיצא אח"כ מרשותו (יום ג' כ"א למב"י תרס"ב).

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה