דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן פג
הט"ז יו"ד ר"ס נ"ח בשם המהרש"ל כתב ליישב הא דקיי"ל שאם יש מכריסה של הבהמה עד המקום שנפלה שם י' טפחים חוששין שמא נתרסקו אבריה הגם דקיי"ל בחו"מ סי' ת"י לענין ניזקין שפטור המזיק אא"כ יש עשרה טפחים בבור דהיינו משום דבצירוף י' עם רגליה אין המיתה מצויה וחשיב לי' כאונס לענין תשלומין אבל לענין טריפות אין חילוק, ועמ"ש הרשב"א בב"ק ד' נ"א ד"ה הא דאקשינן וז"ל דלתשלומין ואיכא מגנדר דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפיכך שנינו עשרה לומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפי באגנדר עכ"ל וא"כ בלא"ה מיושב דשאני לענין חיוב תשלומין, אלא דלפ"ז קשה מ"ש בההוא תורא דנפלא לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה ר"נ אר"נ אי שקל מרי' דהאי תורא קבא דקמחא ואזיל תנא בי מדרשא אם שהתה מעל"ע לא אפסדיה לתורא דשוה כמה קבי אלמא קסבר ר"נ יש חבטה בפחות מעשרה, ומדמוכיח הש"ס מטריפות לחיוב תשלומין עכצ"ל כמ"ש הגאון כנסת יחזקאל זצ"ל שמוכיח מדקאמר דלא אפסדי' לתורא כו' דמנא ידע שיחי' השור מעל"ע ועכצ"ל שאם הי' מת בתוך מעל"ע הי' בעל האריתא חייב לשלם לו, וא"כ קשה דלפמ"ש הט"ז הא עכצ"ל דלפום המסקנא דקאמר היינו טעמא דר"נ סבר מכריסא דתורא כו' לא הי' כוונת ר"נ לומר שהי' בעל האריתא חייב לשלם אם מת השור בתוך מעל"ע. ודקאמר לא אפסדי' כו' לפי שקרוב הדבר שהי' שוהה מעל"ע ודהטריפות הוי רק מטעם חשש בעלמא, וא"כ הדק"ל היכי מוכיח מטריפות לענין חיוב תשלומין, וגם אי נימא דמהא דלא הכשיר ר"נ ע"י בדיקה עכצ"ל דהוי נפולה ודאית ודלא הוי מטעם חשש בעלמא (וכדמשמע בלשון השו"ע ס"ז שאם שט עם הילוך המים חוששין לו וצריך בדיקה, דכדהוי רק חשש בעלמא מהני בדיקה בכל גוגא וכמ"ש התפל"מ) אכתי מוקשה מ"ש אלמא קסבר ר"נ כו', כיון דשאני חיוב תשלומין דחשיב לי' כאונס, ועכצ"ל דלא כהט"ז, ודדוקא להמסקנא דמכריסא דתורא כו' יש לחלק בין טריפות לחיוב תשלומין וכמ"ש הרשב"א דגזה"כ דלא חייבה תורה אלא כשיש בהבור כדי להמית ואפי' באיגנדר, משא"כ להס"ד דלא שייך זה החילוק.
ולכאו' עכ"פ יחייב בעל האריתא לשלם מצד תשלומי נזקין דהא בפחות מי' אע"ג שאין חבט למיתה יש חבט לנזקין (וע' ש"מ בשם, הראב"ד, וע"ש דאע"ג דליכא חשש רסוק אברים בעיא בדיקה שמא נשברה השדרה וחוט שלה כו' ועמ"ש התב"ש דכשיש ריעותא שצולעת חיישי' לפסיקת החוט אף בפחות מי'), והא כשנעשה השור טרפה ע"י ההפלה אף שאינה חיה יב"ח מ"מ חייב בעל הבור לשלם ההיזק במה שנעשה טרפה דהוי כמו הוזקה דחייב אף בפחות מי' וא"כ ה"נ כשמת השור תוך מעל"ע שסיבת המיתה הוא מצד שנטרף בעת הנפילה, כבר נתחייב בתשלומי נזקין משעה שנפל ונטרף ואטו יופקע החיוב תשלומין ע"י מה שמת אח"כ, ובשלמא כשמת השור מיד בשעת נפילה לא בא חיוב תשלומי נזקין מעולם וגזה"כ לפטור (ודכיון שאין בפחות מי' כדי להמית לא תלינן המיתה בהנפילה) משא"כ הכא שרק ע"י מה שלא שהה מעל"ע נתברר שנטרף בשעת נפילה (וגם אפשר שיתברר אח"כ הטריפות ע"י בדיקת האברים), וגם אי נימא דבנפילה פחות מי' לא תלינן הטריפות בהנפילה, עכ"פ פשיטא דהכא דמכריסא דתורא הוי י' טפחים נהי דפטור מתשלומי היזק מיתה כמ"ש הט"ז משום דכה"ג אין המיתה מצויה ואם מת חשיב לי' כאונס לענין תשלומין, אכתי כיון דקיי"ל שיש בזה דין נפולה לענין טריפות חייב בעל השור לשלם על מה שהוזק השור במה שנעשה טרפה וממילא תו לא נפקע החיוב גם אחר שמת השור תוך מעל"ע, והשתא שפיר יש מקום לומר כמ"ש בשם הכנס"י דמוכיח הש"ס דסבר ר"נ דיש חבטא בפחות מי' מדקאמר דאי שקיל מארי' דתורא כו' לא אפסדי' לתורא כו', ומשום שלא הי' מפסיד גם אילו מת השור בתוך מעל"ע משום שבעל האריתא הי' מחויב לשלם היזקו אילו הי' מתברר שהוזק ע"י הנפילה, דלפמ"ש י"ל כן גם להמסקנא, ודדוקא כשמת מיד בשעת נפילה פטור מתשלומין גם באגנדור.
ועמ"ש התוס' ד' נ"ג ד"ה לענין כלים ושור פסוהמ"ק, דאי מיירי כשלא נפדו ניחא הא דקאמר יצא זה שאין המת שלו דגם למ"ד פודין הקדשים להאכילן לכלבים לא יכולים לפדותו לאחר מיתה דבעי' העמדה והערכה, ולכאו' משכחת כשלא מת מיד בשעת נפילה (וע' חולין ד' ל' דמפרכסת נפדית בהעו"ה) רק דאורחא דמילתא שמת מיד, ואולי לענין מ"ש והמת יהי' לו, דוקא כשמת בשעת נפילה והנה כמו"כ מיושב לפום הדיחוי דלית בי' הבלא למיתה, ובאריתא בלא"ה משכחת כמ"ש הרשב"א כשהפקיר רשותו ולא בורו דקרקעו הזיקתו, והאריתא להשקות השדות אינה של הפקר ולכאו' כיון שהיתה עמוקה אמה ורחבה אמה כשהיתה מליאה מים מבעי לי' לקמן אי איכא הבלא כה"ג וגם למ"ד דדוקא כשעומקה יתר על רוחבה היתה עמוקה יותר משהו, אלא דכיון שלא מת מיד רק תוך מעל"ע ניכר דחבטא גרם במה שנתרסקו איבריו, וכעין דקאמר נחזי אנן אי בחבטא מיית, ולהמסקנא דמתני' באיגנדר לבור וכפמ"ש הרשב"א, ממילא כל דיש בו כדי להמית אפי' באגנדר ע"י ההבל תו אין גריעותא במה דמוכח דחבטא גרים, ועכ"פ י"ל לכל האוקימתות דמ"ש לא אפסדי' כו' היינו לפי שהי' בעל האריתא מחויב לשלם ושפיר מוכיח דס"ל לר"נ כו'.