אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן סה

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן סה

סימן סד

ראיתי בספרו דמר סי' כ"ט בענין אשר יקרה בעוה"ר הרבה מאד וכמה פעמים נשאלתי וגם זה לא כביר ממדינת בייערן ואעיר מדברי הרדב"ז בשו"ת ח"ג סי' תקצ"ו וכן אודיע למר כי גם הכיס שממנו דבר מר בתשובתו שהוא מה שקורין הרופאים "פעססאריוס אקקלוזיוום" גם זה אינו מועיל בכל עת והוא קרוב מאוד להפסד ובאמת אין עצה ואין תבונה רק באופן שהוא אסור לכ"ע דהיינו או דש מבפנים וזורה בחוץ או ע"י כיס שקורין הרופאים "קאנדאם" וכל האופנים האחרים אינם בדוקים ויש שמתעברות אף אם עושות כן וקלקלתם זו היא תקנתם כו', דוב אריה ריטטער (אב"ד דק"ק ראטטערדאס במדינת האללאנד. מוצאי חג השבועות דשנת תרס"ו).

תשובה

הנה נוסף למה שביארתי בספרי אמרי שפר סי' כ"ט יש להעיר ממ"ש הריטב"א יבמות והובא בש"מ כתובות ד' ל"ט שהקשה אליבא דפרש"י דהיכי יתכן לומר דהנך ג' נשים ג"כ אסורות לשמש במוך, דהא כיון שיש סכנה בדבר, וכי משום שומר פתאים ד' תהא אסורה בזה ותכניס עצמה בסכנה, ולזה הכרית לפרש דלר"מ משמשות במוך דוקא ולרבנן דר"מ הרשות בידם לשמש בלא מוך, ולכאו' יפלא דא"כ מכ"ש דקשה טפי דכיון דאפשר ע"י מוך היתכן לומר שהרשות בידם להכניס עצמן בסכנה. ואין לומר דסברי דלא שכיחא היזקא ואין לחוש לזה (במקום מצוה) והרשות בידם לסמוך על מה שמן השמים ירחמו, דא"כ מאי הקשה הריטב"א אליבא דפרש"י, דהא אי נימא כן מכ"ש די"ל כפרש"י דלרבנן אסורות במוך וממילא כיון דא"א במוך אין לחוש למה דלא שכיחא היזקא, ולכאו' י"ל עפמ"ש הרא"ש פ' ע"פ דאדרבה בטבול של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה. ודה"נ לא יתכן לומר שיאסרו חכמים לשמש במוך ושתצמח סכנה ע"י תקנת חכמים, אך ז"א דבענין איסור בשוא"ת לא שייך לומר כן. וכמו"כ ליכא לפרש דדוקא לפום דפרש"י דאסורות לשמש במוך מטעם השח"ז. דממילא צ"ל דחשיבא ראויה להתעבר, ממילא הא יש חשש סכנה, דז"א, דהא מקודם הקשה על פרש"י שהרי אין כאן השח"ז, ומשום דגם לפרש"י אינה עומדת להוליד, ובפרט דסכנה איכא גם בעיבור לחוד, ועכ"פ מבואר בדברי:

הריטב"א דכל שיש חשש סכנה קצת מותר שימת מוך גם באשה שראוי' להוליד, דהא גם לרבנן דר"מ רשות לשמש במוך (ומינקת ראוי' לפעמים להתעבר), וממ"ש הריטב"א זה בדרך קושיא בפ"ע, נוסף על הקושיא הקודמת דכשא"ר להתעבר אין המוך מעלה ומוריד, מוכח מדבריו דה"ה באשה הראוי' להתעבר ולהוליד. ועמ"ש הגרע"א זצ"ל סי' ע"א ממ"ש הריטב"א שם להלן "דפעמים אסורות כגון גדולה", ולענ"ד כיון שמוכרח מדברי הריטב"א להתיר במקום חשש סכנה, עכצ"ל דמ"ש להלן, היינו דוקא היכא דליכא חשש סכנה, וגם הא מסיים אח"כ הריטב"א בלשונו "וה"א דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך", ואולי צ"ל "וי"א" וכן מ"ש הנמ"י בלשונו "ואמאי כיון דאין מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השח"ז" היינו רק כדי לחזק הקושיא, ולעולם י"ל דמודה דגם בעלמא יש להתיר כל שיש חשש סכנה, ולא מוקי אינש אנפשי' ע' יבמות ד' קי"א, ובספרי אמ"ש סי' נ"ג ממ"ש בתשו' הרמ"א שלא יוכל להתאפק ולהתגבר על יצרו, וממילא תסתכן, וגם ע"י מה שיתעגן ויהא שרוי בלא אשה יבא לידי הרהורים ומכשולים ועמ"ש התה"ד סי' רס"ג דהגם דמצוה דאורייתא נדחית מקמי דקטטה בתוך ביתו. מ"מ הא דאסור לאדם שיהא שרוי בלא אשה ודאיכא למיחש שמא יבא עי"ז לידי חטא, לא נדחה מקמי קטטא, הרי דזה אלים אפי' ממצות פו"ר, וגם בדברי הרדב"ז יש לפרש דלא מיירי במקום חשש סכנה,

והנה ממ"ש התוס' ביבמות ד' ל"ד שהובא באה"ע מוכח שתלוי האיסור בכונתו להשח"ז ודמש"ה דוקא "כשמתכוין להשח"ז ורגיל לעשות כן תמיד", וכן בלשון תשו הרא"ש כלל ל"ג באשה שיש לה אוטם ברחם. דאע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגרע ממשמשת במוך" מבואר דדוקא משום שלעולם הוא זורה בחוץ, ולא רק לפעמים, והובא הך דינא בשו"ע סי' כ"ג. ולא כתב רבותא טפי דאסור אפי' ע"י מוך דחוק וכה"ג, ומשמע דדוקא כה"ג דגרע' ממשמשת במוך, ואולי י"ל דכשאינו מתכוין להשח"ז הוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' וההשח"ז הוי שלא ברצונו דלא ניחא לי' באיסורא, והגם שמבואר במ"א סי' ש"כ סק"כ דבשאר איסורין (חוץ ממלאכת שבת) אסור פס"ר גם כדלא ניחא לי' וכדקאמר בזבחים ד' צ"א והא קמכבה כו', היינו משום דהתם בשעת זילוף דקעביד מעשה הוא מכבה האש שע"ג המזבח, ועמ"ש הר"ן פ' ג"ה דלענין הנאה אע"ג דהוי פס"ר שרי ודלמ"ד דריחא מילתא כאכילה חשיבא דאסור אע"ג דלא מכוין וכדקיי"ל שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה יע"ש, והיינו בעריות שהביאה בעצמה אסורה (ודמי לאכילה) משא"כ הכא שאין הביאה בעצמה אסורה, וע' נדה ד' ט"ו ותיפוק לי' דהוה בעל קרי, כשלא גמר ביאתו, דק שגורם להשח"ז והוי גרמא בעלמא שבא מעצמו גם לאונסו ויכול אז לשהות בלא דישה דלא קעביד מעשה וע' שבועות ד' י"ח רש"י ד"ה נועץ, ולא לבד דלא ניחא לי' מצד האיסור, רק גם מצד שפוחת הנאתו, וכמ"ש בשבועות שם "דכשנועץ כו' עד שימות" פוחת וממעט הנאתו וה"נ עי"ז ימות, וגם ע' ברכות ד' נ"ז דמכחש כחש ובב"מ ד' צ"ז גברא דקטלוהו כו' (ומ"ש בנדה דע"א בשכר שמשהין כו' היינו משום דלפעמים קשה לו הדבר), ועמ"ש הריטב"א בשבועות דחשיב אונס מה שאינו יכול לעמוד בלא דישה ומכ"ש הכא שפוחת הנאתו ומזיק לו רק שאין בידו למנוע, ומצינו דגם מה שאינו אונס לפטור מקרבן הוי אונס לענין להתירה לבעלה ע' ר"פ האשה רבה, ועמ"ש הנודב"ת אה"ע תשו' ק"נ שאם לא התרו בה בתחלה רק באמצע הביאה הגם שגומרת ג"כ ברצון הויא כאנוסה כהא דכתובות ד' נ"א ודדוקא הבועל חייב על כל כח אליבא דר"א יבמות ד' ל"ד, והתם הי' תחלת ביאה באיסור ועמ"ש התוס' בשבועות ד' י"ז דרב אשי חשיב שהייה כמעשה כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה, ובכל כח וכח נהנה וקעביד מעשה, משא"כ הכא דתחילתו בהיתר, וכמ"ש מההיא דנדה ד' ט"ו, ואין לדחות דנהי דמשכחת שלא יפלוט כשיעור טומאת קרי, אכתי יהא השח"ז קצת, דז"א לפמ"ש הראב"ד פ"ה מאה"ט דבמשהו וא"צ שיעור חתימת פי האמה, וגם למאן דפליג אא"ל דקודם גמ"ב ג"כ איכא בפחות מהשיעור הזה, וגם אפשר דה"ה לענין איסורא דוקא בשיעור הראוי להזריע, ועכ"פ תחלתו בהיתר ומצות עונה, רק שגורם ההשח"ז שיהא לאונסו ובלא מעשה, וכיון שאין מתכוין לזה ולא ניחא לי' י"ל דמש"ה כ' התוס' דדוקא כשמתכוין להשח"ז ורגיל לעשות כן תמיד", וע' סנהדרין ד' ק' אורח ארעא קמ"ל דלא לבעול של"כ" וע"ש בפרש"י וע' ביצה ד' כ"ה תוד"ה אורח ארעא קמ"ל, דמוכח מזה הלשון דליכא איסורא, ולא משמע דמיירי רק בתחלת ביאה ושיהא הגמ"ב כדרכה (ומצאתי בתורת חיים סנהדרין ד' נ"ד שפירש דמ"ש מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה קמ"ל ההיתר של"כ וכמ"ש ד' ק', אך בפרש"י דהיינו לענין חיובא בעריות, ומשום דלענין היתר במותרת לו א"צ קרא) והט"ז כתב עמ"ש בשו"ע דאשה שיש לה אוטם ברחם ועי"ז כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ וז"ל פי' דלעולם הוא זורה בחוץ וגרע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ כו' כ"כ ב"י בשם הרא"ש עכ"ל, ומבואר מלשונו דמ"ש בלשון הרא"ש שלעולם הוא זורה בחוץ היינו בדיוק דדוקא משום "שלעולם" כו', משא"כ כדהוי רק לפרקים, והגם דגרע טובא שאינו כדרך כה"א, וגם דל"ש לומר דלא ניחא לי' לפי שפוחת הנאתו, דז"א כיון שכבר הוא מבחוץ, מ"מ כיון שבא מאיליו ע"י הדישה מבפנים לא דמי להשח"ז שלא בשע"ת דאסור אפי' נגיעה בעלמא בלא כונה כל שגורם לזה וכמ"ש סי' ג' סי"ד, משא"כ כדהוי ע"י מעשה היתר ומצות עונה, האיסור דוקא כשמכוין לכך, והנה גם לפמ"ש הח"מ סי' כ"ה סק"ב לחלוק על מה שהתיר בשו"ע של"כ אפי' כשמוציא זרע היינו כשעושה כן בשאט נפש למלאות תאות יצרו, שעובר עמ"ש קדש עצמך במותר לך" (יבמות ד' כ') משא"כ כשהוא מוכרח לזה כדי שלא תסתכן ושיהא גדור ממכשול והרהורו עבירה, וכן מ"ש בתירוץ הראשון של התוס' ביבמות ד' ל"ד דדוקא בלא השח"ז היינו משום דהתם בההיא דאתיא לקמי' דרבי כו' א"ל בתי התורה התירתך לו", הי' אפשר לו בדרך היתר ועשה כן למלאות תאותו ושלא ברצונה. וכן ההיא דסנהדרין ד' נ"ח, ועמ"ש היש"ש פ"א דיבמות בטעם ההיתר במוך משום דהוי כדרך כה"א וגוף נהנה מן גוף (וע' נדרים ד' מ"א ר"ן ד"ה רי"א ומגילה ד' י"ג פרש"י ד"ה שהגוף וע"ד הכתוב באבישג, וכן שבימי צנה אין זה מחליש כ"כ) ועכ"פ כיון דמוך דחוק ג"כ חוצץ ומפסיק, לכאו' אין הבדל במקום החציצה כל שהוא במקום שהשמש דש, ואם בשימת מוך למעלה מאותו מקום אינה בטוחה מסכנה, לכאו' יש מקום היתר גם באופן השני, דג"כ לא דמי לזורה מבחוץ, וכ"ז כשיש חשש סכנה בהריון, משא"כ כשעושין כן כדי להנצל מצער גידול בנים ופרנסתם ואינם בוטחין בהקב"ה הנותן לכאו"א פרנסתו בעתו, ונדמו במעשיהם למה שהיו אנשי דור המבול עושין (מד"ר בראשית פכ"ג), ואף כשחושש דלמא נפקי מיני' בנין דלא מעלו קאמר בברכות ד' י' "מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד ומאי דניחא קמי קב"ה לעביד", וקיי"ל דאפי' קיים פו"ר צריך שישא אשה בת בנים, והגם דקיי"ל שזה נדחה מפני חשש קטטה וי"ל דה"ה במקום חשש דלמא נפקי' כו', ובפרט בזה"ז שנהגו שלא לכוף כו', וכמ"ש בב"ב ד' ס' "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים" כו', אכתי חלילה להתיר בשביל זה ענין איסור ועמ"ש התוד"ה דין, דמיירי כשכבר קיימו פו"ר, ומ"מ קאמר "שלא לישא", ודכשנושא א"א לעשות תחבולות למנוע מהריון ולידה, ולזאת אין שום צד היתר בזה אלא במקום חשש סכנה וכמ"ש, [מרבית הדברים שנסדרו כאן המה ממה שהשבתי מכבר לווילנא בענין הזה].

שאלה בענין הנ"ל

עתה באתי על ד"ת היות כי באה אלי אשה א' מפה שבכל פעם מסתכנת בלידתה ושואלת אם יש לה היתר לשמש במוך, והנה לפענ"ד תמיה לי מ"ש בשו"ת רע"א סי' ע"א דבשע"ת לא מצינו מאן דמתיר במפורש, הלא שיטת רש"י דג"נ מותרות בשע"ת משום סכנה, וגם ר"ת אינו חולק אלא משום דבכלל הג"נ הוי מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל שהסכנה רק להעובר לכן מכריח ר"ת לפרש דלאח"ת, ובקטנה שיש סכנת האשה גם ר"ת מודה, אך י"ל דכיון שיכול למנוע מתשמיש אין להתיר, ודכמו"כ אין להתיר לשמש על סמך שתתן מוך אח"ת, והוי בפלוגתא של בעה"מ ורמב"ן בנשפך המים חמין של אחר המילה לפני המילה, אך י"ל דהכא לכ"ע אסור לפמ"ש הר"ן מכיסוי הדם ותירץ לפי ששחיטה ביו"ט אינה מצוה קבוע כמו מילה, וה"ה בנ"ד דמצות עונה לא עדיף משחיטה ביו"ט, בפרט לפמ"ש הרשב"א בנדרים ד' ט"ו במודר הנאה מתשמיש דהגם דמצות לאו לה"נ אפשר לקיים באשה אחרת, ובכתובות ד' מ' דאי אמרה לא בעינא כו', ולפ"ז י"ל שגם בדיעבד אין להתיר נתינת מוך אח"ת עפמ"ש מהרי"ק שאם הכניס עצמו לסכנה במכוון אין להתיר עוד, ואולי גם סברת רש"י דמאי אמרת דהברירה בידו שלא לשמש ולא תסתכן דהא א"כ אינה ראוי' להתעבר וליכא איסור השח"ז, וראיתי בפ"ת בשם חמד"ש להתיר אפי' בשע"ת וימחול כת"ר להודיעני דעתו הרמה, ממני הדוש"ת ברגשי כבוד ומכבדו ומוקירו כערכו הרם ומחכה על תשובתו הרמה במוקדם האפשרי יצחק מאיר בראדער האב"ד דפ"ק יאנוב (יום ב' קרח תר"ע לפ"ק).

תשובה

מ"ש מע"כ ממ"ש הרשב"א בנדרים ד' ט"ו, כבר ביארתי במק"א סברת הרשב"א דכיון שמצות פו"ר אפשר בעצם באשה אחריתא, ממילא אין הנאת ביאה של אשה זו האסורה לו טפלה למצות פו"ר. הגם שאין בידו לישא. אחרת, ואין הדבר תלוי בידו, (וע' כתובות ד' ס"ד, וגם משכחת דא"א שישא אחרת וכגון מי שאמר לשלוחו צא וקדש לי כו' ובירוש' ר"פ כלל גדול, וא"א בגיורת כשהוא כהן) אכתי כיון דעצם המצוה אפשר להיות בלא הנאה של הגוף הזה ממילא המצוה וההנאה המה ענינים חלוקין ואין ההנאה טפלה להמצוה אלא כשההנאה היא חלק המצוה וא"א לקיום המצוה בע"א וכעין מ"ש בכתובות ד' ל"א ועמ"ש התוס' בשבת ד' כ"ד [כבר נתבאר למעלה סי' ג'], ואין בזה שייכות לההיא דהכא, ובפרט בזה"ז שיש תקנת רגמ"ה שיצטרך להיתר מאה רבנים וע' סנהדרין ד' כ"ב "כמה קשין גירושין כו''' שהרי דוד המלך התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש", ודהגם דבעלמא ליכא איסור לגרש, שאני הכא שתתעגן ולא תוכל להנשא וכמ"ש "ואין נושאין אלמנתו", וה"נ תתעגן ולא תוכל להנשא, והגם די"ל דשאני התם "שלא מצא בה לא ערוה ולא דבר", ואינו מגרשה אפי' בשביל שמצא אחרת נאה הימנה ושמצד זה אינה מקובלת עליו (ע' תענית ד' כ"ג ד"ה לא מקבלי) ורק מצד שיהא מוכרח לישא אבישג ואסור ביותר מי"ח נשים, יהא מוכרח לגרש אחת מהן, (וי"ל ג"כ דכל שעשאה כלי, ורשאי לישא י"ח ביחד, הויא כאשתו ראשונה) משא"כ הכא שיש בהאשה הזאת מום גדול, ודממילא אפי' בזה"ז ליכא משום תקנת רגמ"ה להסוברין שבמקום מצוה לא תיקן, ומכ"ש הכא דהוי כדי שלא יהא מוכרח להשח"ז לבטלה. אכתי לא מסתבר לומר כן, דכיון דלפ"ז אין האיסור אלא כדאפשר באחריתא וכדא"א בע"א מותרת לו, ממילא הוי בכלל התקנה שיצטרך להיתר ק"ר שיתברר להם הדברים ושכונתו לשם שמים, וגם בלא"ה אין זה בידו לישא אחרת (וע' קדושין ד' ס"ב), ומחיקת השם על המים לעשות שלום כו' הוי אפי' כשכבר קיים פו"ר והגם שבידו לגרשה והיא פשעה במה שנסתרה, ומ"מ אמרי' דהוי מצוה (ודמש"ה אלים טפי עשה דמצורע ע' חולין ד' קמ"א) מה שלא יהא מוכרח לגרשה וה"נ הוי ענין מצוה מה שתהא מותרת לו (וע' פרש"י שבת ד' קנ"ב).

ומ"ש דלא עדיף משחיטה ביו"ט ז"א דאפי' להסוברין שיש איסור כה"ג שלא במקום סכנה, אכתי במקום חשש סכנה אין שום איסור, ושאני ההיא דפ"ק דב צה דלא אמרי' שישחט מפני מצות שמחת יו"ט ולאחר מכאן נימא שמצות כסוי הוא שדוחה לאיסור מלאכה, וכמ"ש הר"ן פר"א דמילה דכל שאנו יודעין בתחלת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא יבא בסוף לידי כך", דשאני התם דקעביד איסורא רק שהאיסור ידחה מפני מצות כסוי, ועמ"ש התוס' בעירובין ד' ק' דלא אתי עשה ודחי לאו דבל תוסיף שבא ע"י פשיעה שנתערבו הדמים הנתנין במתן ארבע במתן אחת, ואין לעשות לכתחילה מה שמביא לידי דחיית איסור, משא"כ כשיצטרך לעשות אח"כ ענין איסור מצד חשש סכנה ופק"נ שאינו בתורת דחייה אלא מעשה היתר וכמ"ש הרא"ש פ"ח דיומא אות י"ד דכל מלאכה שעושין בשבת בשביל חולה שיב"ס הוי כאילו עשאה בחול, ואף למ"ש הר"ן פ"ב דביצה גבי רבויי שיעורא דהוי רק בתורת דיחוי. היינו לפי שאין החולה צריך לכך, ושלא הותר יותר מהשיעור הצריך, משא"כ מה שצריך ומוכרח לכך י"ל דהוי מעשה היתר גמור, (ומפקחין עליו בשבת את הגל גם כשבא ע"י פשיעתו, וכן כשחלה ע"י שאכל דברים המזיקין, ומשום דהוי מעשה היתר ומצוה שנעשי' בגדולי ישראל, ולא הוי בתורת דחוי, וע' נדה ד' ס"א ד"ה אטמרינכו), ועמ"ש הריב"ש סי' י"ז לענין הליכה בשיירא במדבר שאין לו להמנע מחמת השבת הבאה שאז אם יהי' לו סכנה ויצטרך לחללו מפני פק"נ מותר היא ואין בכאן איסור ודדוקא כשיוצא בג' ימים קוה"ש שמתיחסים לשבת הבא נראה כנכנס בכונה למקום סכנה כדי שיחלל השבת, ודמש"ה יכול לילך ולפרוש לדבר מצוה אפי' בע"ש משום שהאיסור הוי רק מפני מראית העין, וכ"כ הט"ז סי' רמ"ח סק"ג וגם הרדב"ז ח"ד ת' ע"ז שחולק (וכמ"ש במ"א ס"ק י"ד דכשיודע בודאי שיהא מוכרח לחלל שבת אסור) ושאין להקל בדבר שנהגו בו איסור יע"ש שהוכיח ממ"ש מהר"ר ישראל ז"ל אם מותר ללכת לעיר שאין מניחין שם יהודי על סמך שישנה את מלבושיו כדי שלא יכירוהו והעלה כי טוב הדבר להחמיר, ולא כתב זה בדרך איסור גמור מדינא, וע' יו"ד סי' רל"ב סי"ב ואם לא עשהו מיד כו' או נאנס אח"כ", והיינו באונס דעלמא משא"כ מצד פק"נ ועמ"ש המ"א סי' ש"ו סקכ"ט דכיון דאונס רחמנא פטרי' אין זו עבירה וע' כתובות ד' ג' "ולידרוש להו דאונס שרי" למעלה סי' ט"ז ביארתי ליישב זה, ועמ"ש למעלה ס' ל"ו], ומתבאר דאפי' אם אסורה לשום מוך ולכבד את ביתה אח"ת, כשעושית כן כדי שלא תסתכן בעיבור ולידה, הוי מעשה היתר, וממילא מותר לקיים מצות עונה על סמך שתתן מוך אח"ת (וכהפורש במדבר לדבר מצוה), ואפי' לדעת הרז"ה היכא דאישתפך חמימי דבתר מילה קמי מילה, היינו משום שברגע המילה בא הסכנה וצורך החמין. משא"כ בנ"ד דבשע"ת הוי רק גרמא וכמ"ש המהרי"ט תשו' צ"ז, וקליטת הזרע פעמים שהוא ביום ג' ועמ"ש התוס' יבמות ד' ל"ז

ובגוף מ"ש הגרע"א זצ"ל ממ"ש הש"מ כתובות ד' ע"ב ד"ה שתהא ממלאה ונופצת בשם הריב"ש "דאע"ג דלא מפקדא אפו"ר אסור לה להשח"ז בעלה", לכאו' י"ל עפמ"ש הש"מ בשם תלמידי רבי' יונה ז"ל "שתתנפץ בשע"ת כדי שלא תתעבר", דה"ג מ"ש הריב"ש היינו בשע"ת ולא אח"ת, וכדמוכח ממ"ש הריב"ש שם דלאו כמעשה ער ואונן ממש דהתם דש בפנים וזורה מבחוץ, הרי דהוי לענין זה כמעשה עו"א דהוי בשע"ת, רק שהזרי' מפנים, ומ"ש הגרע"א להוכיח ממ"ש בנדה ד' מ"ב "דכי כתב רחמנא ורחצו במים וטמא עד הערב בשאינה מתהפכת", ומדלא מוקי שהפליטה במוך או שכיבדה ביתה בחמין. עכצ"ל דאסורה לעשות כן, ודאי דאיסורא לא כתב קרא, ותמה עמ"ש המ"א סי' תר"ו סק"ח דכששמשה תוך ג' ימים צריכה עיו"כ לכבד ביתה בחמין, לענ"ד אדרבה מוכח ממ"ש שם ד' מ"א תד"ה פולטת "דקרא איכא לאוקמי כו' כשקנחה עצמה יפה דאפשר לכבד הבית שלא ישתייר כלום", שאין בזה איסור, דדאי דאיסורא לא כתב קרא וכמ"ש יבמות ד' ע"ח, ורבא אתי להשמיענו דינא דמתהפכת, ודדוקא כשאינה מתהפכת, ופשיטא דה"ה כשכיבדה ביתה כו', וע' יבמות ד' ע"ו תד"ה המסוללות שפירש ריב"ן "מטילות ש"ז שקבלו מבעליהן", וע"ש דהוי "פריצותא דעלמא", ומשמע דליכא איסורא, (וע' נדה י"ז פקולי בנהמא), וביבמות ד' ל"ה "דכיון דדעתה לאיגיורי מנטרה נפשה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה", ודממטיא מוך בהדה, הגם דכמו"כ מנטרה נפשה מדבר האסור, ושבבני נח האיסור עוד חמור טפי, וכמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ט אות ו', ובענין מה שב"נ מוזהר על העוברין ודמש"ה גבי דור המבול וער ואונן נחשב זה כש"ד עמש"ש, והנה מ"ש הגרע"א דלהטור שהפר לה נדרי עינוי נפש ע"מ שתמלא, עכצ"ל דליכא בזה איסורא, דאל"כ הוי לאביי תנאי שא"א לקיימו (גיטין ד' פ"ד) והתנאי בטל וההפרה קיים, לענ"ד אי מהא הי' מקום לומר, דשאני ה"ז גטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר דאמרי' "שאינו אלא כמפליגה בדברים וכדפרש"י שדוחה אותה לצערה, וכעין מ"ש ד' ע"ד דלצעורה קא מכוין, ואכילת בשר חזיר הוי איסור מפורסם, משא"כ הכא דאפשר שתלה ההפרה במה שתמלא רצונו בדברים שבצנעא, ושאין האיסור מפורסם כ"כ, ושהוא רוצה בכך נוי שלא תתעבר, משא"כ התם שהוא לא יקבל תועלת ממה שתאכל גרושתו בשר חזיר, ומ כח שמכוין לצערה, וגם שאני הפרה דהוי דיבור בעלמא וע' קדושין ד' נ"ט ונזיר ד' י"א תד"ה דהוי מתנה, ומש"ש בההיא דכתובות ד' ע"ד, אך כבר נתבאר דלענ"ד בלא"ה מוכח להיתר, ועמ"ש הח"ס יו"ד ת' קע"ב ממ"ש בתשו' הרא"ש, ולענ"ד מוכח מדדייק הרא"ש בלשונו "דלעולם הוא זורה בחוץ", וכ"כ הט"ז באה"ע, דס"ל דדוקא כשמתכוין כו', וע"ש בח"ס ממ"ש במגילה ד' י"ג תד"ה וסובלת ודצ"ל דהיינו בשע"ת של מרדכי, וכמ"ש באמ"ש שם שהי' צורך מצוה שאילו לא הי' בעלה מצוי לה הי' חשש שתתרצה. וגם צדיקים צריכין לגדור עצמן, ומ"ש בח"ס דאחשורש ודאי הי' מקפיד וע' פרש"י כתובות ד' ל"ז, ע' יומא ד' כ"ט מה אילה כו' וע' בכורות ד' ז' ופסחים ד' קי"ב ד"ה שאין כל, ודממילא הי' י"ל שחשב שעושית זה להרבות הנאתו ע"י הדוחק, והנה כבר הבאתי בספרי אמ"ש מ"ש החמד"ש שהובא בפ"ת דבמקום חשש סכנה יש להתיר אפי' בשע"ת.

עוד

שאלה בענין

הנ"ל אמרתי להגיש שאלתי לפני הדר"ג ע"ד אשה חלושה שבפעם האחרון ילדה בקושי כ"כ אשר הרופאים אמרו נואש לה, ואומרים שההריון סכנה לה, והתחבולה המוזכרת בספרו דמר סי' כ"ט נצרך לזה עזרת רופא מומחה להכניס ולהוציא ומסובב חולי להאשה, אך יש תחבולה מצד הבעל ע"י כיס של גוממו דק, ולכאו' אין הבדל אם החיפוי והחציצה עליו או עליה, וע' סוכה ד' ל"ז תד"ה דבעי', דה"ה כשכורך על גוף הדבר, ומלשון הדר"ג בתשובתו "דבפרט כשהוא למעלה ממקום שהשמש דש", משמע דגם במקום דישה אפשר להקל ואי נימא דכה"ג לא הוי דרך תשמיש לא יהא עונש עריות כה"ג, ובירושלמי ריש יבמות הביא בהגהות הגאון שו"מ זצ"ל ממ"ש שבת ד' קי"ח ומסתפק לענין עריות, ובלא"ה אם נחמיר בזה ג"כ יבא האיש לידי השח"ז, וכבר פסק הרמב"ם פי"ב מתרומות שיטמאנה ביד היכא שתטמא מאיליה וכעין מ"ש סוטה ד' ט' שנשמטה מטה כו', לכאו' איהו אנוס ולא קעביד מעשה והאשה איננה מוזהרת], ויטיב כ"ג להשיבני דעתו הרמה ומחכה אני לתשובתו. אליהו נתנאל הכהן, פה ווילנא כ"ח טבת שנת תרנ"ט,

תשובה

מה שבפעם האחרון ילדה בקושי והיתה מסוכנת, לא נשתנתי בזה מכל הנשים וכמ"ש שבת ד' ל"ב ובב"ק ד' מ"ט פרש"י ד"ה במבכרת, (וע' ריש יומא וב"ב ד' ע"ט ד"ה אימור), ואפי' במבכרת לא מצינו היתר בזה, וא"כ איכא רק מצד נאמנות הרופאים וכמ"ש בתשו' הרא"ש ממ"ש בנדה ד' כ"ב, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' ס"ג, ולכאו' שאני התם שאומרין "מנה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות", דהוי מלתא דעבידא לאגלויי כשישאלו לרופאים אחרים ואומן לא מרע אומנתו, וגם אפשר שאין הרופא יודע אם יש בזה נפקותא לדינא, רק שמודיע טיב וסיבת המחלה והוי כמסל"ת, וגבי חלול שבת ואכילת יוה"כ היינו משום דהוי ספק פק"נ וכמ"ש הח"ס, ודה"ה כשרופא א' אומר צריך ורופא א' אומר א"צ וכדקיי"ל דאפי' יש כמה ספיקות, והנה כבר ביארתי בספרי אה"ר סימן י"ד מ"ש התוס' בחולין ד' ד' ד"ה שמתו דדלמא משום דלא נבלע בהם הדם", הגם דספק נפשות להקל וא"צ למול כל שלא ידעי' בבירור שלא מתו אחיו מחמת מילה, די"ל דשאני מילה שתמיד היא ענין סכנה וכמ"ש בגיטין ד' נ"ז פרש"י ד"ה זו מלה "הורגנו כל היום דזימנין דמייתי', וגזה"כ שאין לבטל המצוה אלא היכא שאינו ככל התינוקות וא"כ ה"נ שאני תענית יוה"כ שאין לאדם בריא שום חשב סכנה בתענית יום אחד, וע' ירוש' פ"א דחלה דכדחשין לצומא רבא תרין יומין א"ל ר"ח למה אתם מכניסין עצמיכם לספק סכנה' משא"כ בנ"ד שלא מצינו שהתירו אפי' במבכרת, ודליכא חשש איסורא במה שתסתכן, לפי שזהו טבעו של עולם, ובנ"ד לא הוחזקה שני פעמים ורק בפעם האחרון נסתכנה, ואפשר שיש לה תקנה ע"פ דרכי הרפואה קודם שתשב על המשבר, ולזאת לענין היתר האיסור, צריך לדרוש ברופא מומחה ולהרבות החקירה ודרישה (וע' גיטין ד' י"ט)

ומ"ש מהירושלמי דריש יבמות, התם הי' כדרך כה"א ורק כדי למנוע מקירוב בשר קודם קיום המצוה וע' ב"ב ד' י"ג תד"ה כופין, וכבר הביאו ממ"ש הפסקי תוס' בזבחים ד' צ"ז דכיון דא"א לקיים המצוה בע"א לא בעי' בעידנא, משא"כ מה דאפשר לקיום המצוה בלא ענין עבירה מקודם, ומש"ה נהי דאחר שכנס יבמתו היא כאשתו ומותרת לו תמיד, אכתי קודם שכנסה הקפיד ר' יוסי שלא יהא קירוב בשר, [ובלא"ה י"ל דנהי דא"א בלא הנאה, יש למעט ההנאה כפי האפשר, וכדמצינו בשבועות ד' י"ח שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, ואולי היינו מ"ש המ"א סי' תרי"ז בעוברה שהריחה ביוה"כ שנותנין לה רוטב ואם לא נתישבה דעתה נותנין לה המאכל עצמו, דגם לענין אכילה ושתי' ביוה"כ במקום פק"נ יש למעט ההנאה כפי האפשר, ובפרט דעיקר האיסור משום עינוי נפש כמ"ש יומא ד' ע"ד, וע' ד' פ' שפטור על אכילה גסה משום דאשר לא תעונה כתיב ומ"ש התוס' בנזיר ד' כ"ג ד"ה פסח, לדמות פסח ליוה"כ לענין זה, י"ל דהיינו משום דאכילת פסח צריך שיהא דרך חשיבות וכמ"ש הר"ן], ולפ"ז צ"ל דמה שר' יוסי דוקא עשה כן מצד חומרא ומדת חסידות, היינו משום דליכא מדינא איסור בקירוב בשר היכא שהביאה מותרת, ומ"ש התוס' "דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה הא עקר ללאו" כו', היינו משום שיש איסור בהעראה הגם שמותר בגמ"ב ומשום שההיתר הוי רק בתורת דיחוי דאתי עשה דפו"ר ודחי לל"ת, וא"כ מוכח לכאו' שגם ע"י סדין ודבר החוצץ איכא איסורא ועונש ממה שלא נתחייב בזה כל יבם בביאה ראשונה (ובשלמא מי שחציו עבד שהורגל בפריצות לא יזדהר בזה), כדי שלא יעשה איסור קודם קיום המצוה, אך י"ל עפמ"ש התוס' ביבמות ד' כ' ד"ה יבא, דהגם דאין מתעברת בביאה ראשונה וביאה שני' אסורה לו כשהיא מחייבי לאוין (ושלא נעשית כאשתו משכנסה אלא כדשריא לי' בלא דחייה, ודהאיסור אשת אח הותרה במקום יבום ולא בתורת דיחוי בעלמא) מ"מ קאמר דיבא עשה וידחה ל"ת, ומשום שראוין אח"כ להקמת שם, וא"כ י"ל דלענין יבום הוי ההכשר בכלל המצוה, וגם י"ל עפמ"ש ביבמות ד' פ"ז דמשום שדרכיה דרכי נועם הקפידה תורה שלא תתגנה עי"ז על בעלה, וע' ריש יבמות תד"ה ואחות וע' סוכה ד' ל"ב, דמש"ה לא הצריכה תורה שיתנהגו שלא כדרך כה"א (וכן לא מוכח ממ"ש במכות ד' ז' ע"ש בפרש"י ד"ה משיראו, ודכמו דסמכי' ע"ז לענין עצם המעשה ה"נ לענין שלא הי' ע"י סדין וכה"ג) ודלעולם י"ל דליכא חיוב מיתה וכה"ג, וכעין דמצינו גבי אכילה כשכרכו בסיב, ועמ"ש התוס' בסוטה ד' י"ח ד"ה בעי, דהא דכרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא אלמא אין דרך אכילה בכך, היינו לפי שהסיב מפסיק בין המצה ובין בית הבליעה, והא דבעי רבא השקה (המים המאררים) בסיב מהו כו' או אין דרך שתייה בכך היינו כדלא מפסיק הסיב, וע' פרש"י סוטה ד' מ"ט ד"ה מגרוניה שבע "שאינו כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס", הרי דהגם דאיכא כה"ג פעולת האוכל להשביע מ"מ כיון שאין דרך אכילה בכך לא יצא י"ח מצוה, וה"ה לענין אכילת דבר איסור, ואפי' כדלא מפסיק הסיב הוי בבעיא דדלמא אין דרך שתי' בכך. ועמ"ש המ"א סי' ר"י סק"ו דכשנפשו חשקה לאכול יותר רק שנמנע משום איסור מקרי טעימה משא"כ כשאין חפץ לשתות יותר חייב לברך [וע' סוכה ד' כ"ו "דכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו", ולכאו' שאני היכא שנמנע לאכול יותר כדי שיוכל לאכול חוץ לסוכה. והארכתי בזה במק"א] וה"נ כשנפשו חשקה לאכול כדרך אכילה רק שנמנע מפני האיסור, דלא אחשבי' לאכילה. ועמ"ש המל"מ פי"ד ממ"א מהירוש' דשבועות שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ובעלי גפנים כו' דכה"ג לא הוי אכילה משא"כ כשכרכו בחרצנים וזגים דחשיבי אוכל ומין במינו אינו חוצץ והביא ממ"ש בפ"ג מאה"ט ה"ה שהכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכי"ב ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור, ובכ"מ שם דחזרת מין מאכל ומב"מ א"ח, ולכאו' הא לא הוי מין בשר וצ"ל כמ"ש ביצה ד' ל"ט ד"ה משום דכיון שהקדרה נתקנה בשביל התבלין כו', וע' מ"א סי' תקי"ג סק"ז, וע' עירובין ד' כ"ט. וה"נ הדרך לטבול ולכרוך בשר בחזרת, ועמ"ש בספרי אה"ר סי' ה', ועפ"ז י"ל דמ"ש בלשון הרמב"ם "בחזרת וכיוצא בה", היינו בדיוק מה דהוי דומיא דחזרת, וע' תוספתא סוף זבים "כרכה בחזרת ובלעה טמא", וברמב"ם הוא שהוסיף לומר דה"ה מה דהוי כיוצא בה דוגמת חזרת. וע"ש בביאור הגר"א שכתב "דכיון שדרכו בכך לא הוי הפסק" ולא הזכיר לחלק מטעם דהוי מב"מ אלא משום דהוי דרך אכילה, והכ"מ קאתי עלה מטעם חציצה משום דהגם דילפי' ממ"ש וכל נפש אשר תאכל ודהוי כשיעור אכילה שהוא כזית מ"מ מה שמטמאה בתוך בית בליעה היינו מצד הנגיעה בבית הבליעה, משא"כ באכילת דבר איסור דלא קאתינן מטעם חציצה אלא מצד שאין דרך אכילה בכך, וכשכורך איזה מיני מאכל ביחד הוי דרך אכילה, וה"ה לענין חציצה כל שהדרך בכך לא הוי חציצה, וע' זבחים ד' ל"ה וד' צ"ח, וע' ט"ז סי' תרנ"א סק"ו בביאור דברי התוס' דדוקא כשיש לו תועלת מחמת הסודר בהחזקת הלולב דהיינו שהלולב עצמו עם הדם וערבה קשה לו להחזיקו כו'. הו"ל בית יד ע"ש. וע' שבועות ד' כ"ב שבועה שלא אוכל עפר כו' (וע' שבת דקי"ג) ודאחשבי' לאוכל ותלוי בכונת הנשבע, וה"ה כשנראה שמכוין דגם כשיאכל הפת כרוך בחרצנים, ועכ"פ באכילת דבר איסור דהוי גזה"כ מה דחשיב אכילה מה"ת ובפרט שנפשו חשקה לאכול כד"א ומפני האיסור אוכלו שלכד"א ליכא חיוב ועונש. ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ח בהא דקאמר בשבת ד' ק"כ "האי גמי ה"ד אי דמיהדק קא הוי חציצה" דהגם דקיי"ל סי' קצ"ח דאותן שיש להן קליעות שערות דבוקות זע"ז וסכנה להסירם לא חייצי. היינו משום שנעשין הקליעות לרפואה ואינה רוצית בהסרתן, משא"כ כשכורך גמי על השם הכתוב על בשרו. לא חשיב מיעוט שאינו מקפיד משום שהוא מקפיד בעצם ורוצה שיומחק מעצמו, רק שאין יכול לעשות זה בעצמו דארי' דאיסורא איסור גרם מחיקה רביעא עילויה (ועמ"ש דגם כשאינו מקפיד אכתי לא הוי כעומד ע"ג הרצפה) וא"כ ה"נ הוא מקפיד בעצם לאכול דרך אכילה, שלא יחצוץ דבר בין המאכל לבית הבליעה ורק משום דאריא דאיסורא רביעא עילוי' הוא כורך המאכל בסיב.

ועמ"ש המל"מ פט"ו מאישות ה"ד להקשות עמ"ש התוס' ביבמות ד' נ"ה וב"ב ד' י"ג דבהעראה א"ר להתעבר ממ"ש בחגיגה ד' י"ד, ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י חאה"ע סי' ד' ממ"ש התוס' ביבמות ד' י"ב ומ"ש הט"א ממ"ש ביבמות ד' י' דבאחותו דאיסורא לא קמיירי וממ"ש בכריתות ד' ט"ו דמשכחת דוקא ברשיעא בר רשיעא יע"ש, ולכאו' י"ל דכיון שהעבור באמבטי לא הוי ע"י שכיבה שפיר נתמעט העראה כיון שא"ר להתעבר מצד העראה ורק ע"י מה שנכנס אח"כ במעיה ע"י מי אמבטי וכדומה, וקרא מיירי דוקא כשע"י הביאה ראוי' להתעבר בלא צורך סיוע אח"כ. והא דקאמר דבאחותה דאיסורא לא קמיירי, היינו משום דכה"ג לא משכחת דידעי' שהיא אחותו, דהעיבור באופן כזה הוי מלתא דלא שכיח כלל, וא"כ מנא ידעי' שנתעברה מאביו, וכן לא שייך כה"ג לומר הא דהעמד האם בחזקת צדקת (ע' חולין ד' י"א תד"ה כגון). ושפיר קאמר הש"ס דלא משכחת הא דא"ק "לחייבו על אחותו כו' שהיא אחות אמו", אלא ברשיעא בר רשיעא דכשהיא מיוחדת לו תמיד, מתברר שהולד ממנו וכן ההיא דבכורות ד' מ"ז שהביא שם בבר"י, מיושב לפמ"ש, ומ"ש הב"ש סי' א' סק"ו ממ"ש הב"ח דאשה מוזהרת שלא תשכב על סדין ששכב כו' שמא ישא אחותו מאביו, היינו משום דיש לחוש דדלמא קמי שמיא יהא גליא שהיא אחותו מאביו, ובירוש' פ"ד דיבמות ה"ב קאמר "דמאחר שהי' יכול להערות ולפרוש ולידע אם ממנו הוא אם מאחר הוא", ופי' הפ"מ דממילא הי' בבירור הולד מן הראשון (וצ"ע הלשון אם ממנו הוא' דמשמע דאפשר שתתעבר ממנו רק שיתברר הדבר, משום דא"א שתוליד לשבעה חדשים מהריון חלוש שע"י העראה), ועכצ"ל דכיון דלא שכיח כלל שתתעבר כה"ג. הוי זה בירור לענין חיוב קרבן ועכ"פ באופן שראויה להתעבר לא משכחת דרך היתר, ולא לבד דהוי:

דאי דאיסורא משום דעכ"פ איכא איסור דאו' וחמיר גם:

מקירוב בשר ומביא לידי ג"ע, אלא דממילא ליכא חציצה ג"כ וגם הוי בכלל הכתוב כי ישכב איש אותה ש"ז. משא"כ כשחוצץ לגמרי באופן שא"ר להתעבר ע"י השכיבה לחוד ושמפני העונש וחיוב מיתה אינו ממלא חפצו, דממילא י"ל שפטור ממיתה כה"ג. ושאני של"כ דגזה"כ ששני משכבות באשה (סנהדרין ד' נ"ד) ובאותו משכב הוי כדרכה, אך י"ל דכיון דגזה"כ חיוב של"כ תו לא דמי לאכילה, ואיכא עונש וחיוב בכל גונא, ומ"מ גם כדנימא כן לא מוכח לומר דממילא ליכא איסור השח"ז כה"ג, די"ל דאיכא לאיסורא כל שאינו כדרך כה"א בדבר החוצץ עליו (ומ"ש דרך סדין היינו באופן שראוי להקמת זרע שמקיים מצות יבום)

והנה מ"ש מחבית של תרומה כו', אינו ענין כלל לנ"ד דהתם קאמר דלא זו היא תרומה שאני מוזהר עלי' מלטמאה, שמעצמה תלך לאיבוד, ומשום דכתיב תרומתי, ול"ש זה לענין איסור השח"ז, ובפרט שהאיסור הוי בכל פעם ופעם, וגם בידו להרחיק א"ע מהרהור ומכל דבר טומאה וע' כתובות ד' מ"ו ע"ז ד' כ', ויש גם תחבולות ע"פ דרפי הרפואה, ומ"ש בגיטין ד' מ"א תד"ה כופין, היינו "לפי שהיתה מחזרת" כו', וגם מיירי שם מקלי הדעת ריקים מתורה וע' סנהדרין ד' ל"ז אפי' ריקנין שבך כו', ומצד זה היו חשובין כאנוסין שלא ידעו:

במה לגדור א"ע, וגם הם לא היו אנוסין ממש רק שנחשבו כאנוסין, וברמב"ם סוף ה' א"ב שאין מחשבת תפלות אלא בלב פנוי מן החכמה, ומ"ש בח"מ ר"ס כ"ג בשם הס"ח היינו כשמתירא שלא יכשל בא"א ונדות איסור החמור יותר הרבה, משא"כ כשיש רק חשש פן לא יוכל להתאפק ביצרו ויכשל באותו האיסור בעצמו, וכן כשיש לה אוטם ברחם דגם לצד החשש דלא מוקי אינש אנפשי' כו', יכשל רק באותו האיסור, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' נ"ג בדברי הרשב"א כשנשבע שלא לשחוק "דאם מפני שלא יתקפנו יצרו לעבור על שבועת יכניע את יצרו", דכיון דכשלא יתירו לו שבועתו לא יעבור ע"ז רק לפעמים רחוקות כשיתקפנו יצרו, אין להתיר לו וכדי שלא יעבור בתמידות על האיסור הקל, וע' ע"ז ד' י"ז ובר"ן פ' בתרא דיומא, ומכ"ש הכא שהחשש שיבא לידי מכשול היינו שלעתים רחוקות יכשל באותו האיסור בעצמו, ושאני היכא שיש לחוש דכיון דלא מוקי אינש אנפשי' כו', תבא לידי סכנת הריון ולידה וע' ב"ש סכ"ה סק"ב שאם נמצא דם בעד של אשה מותר להאיש להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו, והוכיח ממ"ש ביבמות ד' ע"ו, ולכאו' ה"ה כדהוי לצורך בחינת רופא אם מניעת ההולדה בסיבתו או בסיבתה, דהוי אדרבה כדי שיוליד ע"י בירור המחלה ורפואתה (ועמ"ש הראשונים דכשאין מתעברת אין המוך מעלה ומוריד) וכדאפשר ע"י דישה מבפנים קיל טפי (ודממילא יש אפשרות ג"כ שתתעבר אז) ואולי גם הב"ש מיירי דוקא כשעושה הבירור בעת טהרתה, ולא כשמוצאת תמיד דם בעד שלה וא"א להטהר, ואולי ס"ל דשרו גם כה"ג וכמ"ש הב"ש להוכיח מהש"ס, והתם הא הוי שלא עי"ת, וכמ"ש התוס' לחד תירוצא דדוקא כשמכוין להשח"ז, ומכ"ש כדהוי פס"ר דלא ניחא ליה, ובפרט שע"י הזריה מרפה הקשוי ומקצר זמן הנאתו, וע' מנחות ד' ס"ד [וע' סנהדרין ד' ל"ח פרש"י ד"ה והיא, וי"ל ג"כ דמ"ש גמורי כו' היינו רק דלא שכיחא, ומ"מ אפשר במציאות וכמו ע"י אמבטי, ועמ"ש באמ"ש סי' נ"ב, וי"ל ג"כ שהבין שהוא מהשמים כדי שתתעבר והנה עפמ"ש הש"מ בכתובות מטעם מצות עונה, שאני כשנהנית וכמ"ש היש"ש משא"כ של"כ וכדפרש"י סנהדרין ד' נ"ח ד"ה של"כ וע' יומא ד' ע"ז בפרש"י, ומ"ש קדושין ד' כ"ב מאן לימא כו' י"ל דהיינו הנאת קירוב בשר הקודם דהוי בשעת ההגבהה והנה בדברי התוס' דיבמות ד' י"ב שהובא למעלה, כתב לי אחי הרב הגאון מהר"ש זלמן נ"י, בימי ילדותו שנת תרל"ז, שיש לפשוט מזה ספיקו של הח"מ דמקרי בנו לכל דבר, ממה שהי' להאב יכולת לקבל קדושי בתו שנתעברה האם באמבטי, ולכאו' עדיין קשה, דהא כה"ג א"א שיתברר שהוא האב, ודלמא מאחר נתעברה וכמ"ש למעלה, ואולי י"ל דכיון דהויא כה"ג כיתומה בחיי האב, אחיה ואביה משיאין אותה לדעתה, ולהראב"ד אפי' פחות מבת שש כל שיודעת לשמור קדושיה, וע' ב"ש סי' קנ"ה סק"ג, וא"כ לפמ"ש התוס' דלר' יהודה דאמר עד, שירבה השחור אין הזמן גורם אלא ריבוי שחור ממש בעי' שתהא נראית גדולה לכל ע"י כך, משכחת חמותו ממאנת כה"ג, והגם דכה"ג הוי הקדושין רק מדרבנן, הא כמו"כ כל היכולה למאן ולא מיאנה הוי ע"י קדושין מדרבנן כדפרש"י, והכא עדיף טפי, שיש צירוף ספק דדלמא אבוה הוא ומקבל קדושי בתו, וע' יבמות ד' צ"ח דהא דאמור רבנן כו' דהא שני אחין תאומים כו', ולא קאמר דמשום דפריצי יש גבייהו טפי חשש אמבטי, ומ"מ אין להוכיח מזה דבישראל כה"ג מתיחש אחריו, דז"א, כיון דאין לחשוש למלתא דלא שכיחא, ודמש"ה אתיא שפיר גם לרבנן דאגדתא שהובא בסוטה ד' מ"ב תד"ה מאה וע"ד מ"ש למעלה ממ"ש בנדה ד' מ"א תד"ה פולטת, הנה גם לפמ"ש הגרע"א זצ"ל דלא מוכח ממ"ש ביו"ד ס"ס קצ"ו, די"ג דל"מ הרחיצה בחמין אלא לפלוט מה שבבית החצון ודעכ"פ אין מתכוין לפלוט מה שבפנים ודלא הוי פסיק ראשי', אכתי בלשון התוס' א"א לומר כן ועמ"ש התוס' "דהשתא אמאי דמשני כאן בפולטת כו' פריך שפיר דאי איתא דכבדה הבית א"כ תיפוק ליה דהרי פלטה", ומקודם כתבו דדוקא כשהי הזרע בביה"פ ונפלט לחיצון כו', ועכצ"ל שפולט לגמרי דאל"כ מנא ידעי' שהי' בב"ה"פ וגוף מ"ש הגרע"א להוכיח מדמוקי כשאינה מתהפכת ולא מוקי שכיבדה ביתה בחמין, כבר כ' בספר התרומה וז"ל אבל לא בעי לאוקי קרא בכבדה את הבית ורחצה וקנחה יפה ואח"כ טבלה כמו שהוכחתי לעיל דקנוח ורחיצה מועיל בטוב, משום דמשמע דקרא מיירי בלא עשיית שום מעשה טובלת וטהורה לערב עכ"ל, וכן מוקשה מ"ש הגרע"א דדוקא כשנפלט כל מה שבחוץ אמרי' דמסתמא לא פלטה מביה"פ מדלא הרגישה, משא"כ בלא מוך וכבוד דכיון דא"א שלא תפליט הויא כפולטת לעינינו, ולענ"ד מוקשה דהא בלא מוך וכיבוד ג"כ אפשר שלא נשתייר, וכמ"ש בסה"ת שם "שהמקילות לספור למחרת ראי' בלא קנוח ורחיצה סומכות אהא דאמרי' דאזלה בכרעה כו' לכך סומכת על הילוך מרובה כו' ולא טוב הדבר דהא דקאמר בהדי דאזלא שרתה היינו שיכול להיות שאינה פולטת עוד דשמא נפל כל הש"ז אבל מ"מ אינו ודאי כן אלא עדיין יש לחוש שתפלוט דדלמא אשתייר" כו', וכיון דהוי רק חשש בעלמא למה נחשוש שפלטה מביה"פ דכיון שלא תרגיש אין לחוש לזה, ומ"ש הגרע"א לדייק ממ"ש בלשון סה"ת שם "תרחץ בחמין גם תקנח עצמה ולא חיישי' שתפלוט עוד אח"כ בלא הרגשה", דמוכח דאפשר שתפלוט עוד מבפנים, י"ל דכיון שכתב שם בסה"ת מקודם "שאם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחץ בחמין גם תקנח עצמה", קאמר דהגם שיש קצת חשש שמצד שלא קנחה יפה נשתייר מ"מ ל"ח שתפלוט, משום דגוף החשש שתפלוט בלא הרגשה הוי חשש רחוק, וכיון דהחשש שנשתייר ג"כ הוי חשש רחוק בעלמא, כולי האי לא חיישי' ובב"י בשם הרשב"א דהא דקתני טבלה ולא כבדה את הבית כו' תפתר בשלא הלכה אעפ"כ אם כבדה, הבית טהורה כו', א"נ כו' כשהלכה דפלטתו בביה"ח וכותלי בית הרחם העמידוהו ומש"ה צריכה כיבוד לטהרות משום נגיעה" כו', הרי דהגם דכשלא הלכה לא פלטה בביה"ח מ"מ מהני הכיבוד דמהני גם למה שבפנים רק די"ל דחמיר טפי שימת מוך אח"ת כדי שלא תתעבר, דכיון שלפעמים קולטת מיד, עושית כן תיכף ממש וכעין מ"ש ד' י"ב "משל לשמש ועד" כו', משא"כ רחיצה בחמין לאחר הפסק איזה זמן, דלא הוי פסיק ראשי' דאיסור השח"ז דאפשר שכבר נקלט הזרע, ושהרחיצה אינה פועלת להפסיד מה שכבר נקלט, וכיון שכבר נתעברה, תו הוי כהנך ג' נשים שא"ר להתעבר, וע' ד' ל"א שלא נוצר אדם כו', ועפ"ז לא מוכח גם מ"ש למעלה להוכיח ממ"ש התוס' ביבמות ד' ע"ו, די"ל שמסוללות מה שא"ר לעיבור] ומ"מ לדינא כיון דאפשר בכוס של עקרין או ע"י מוך או ע"י התחבולה שהבאתי באמ"ש אין להקל בשום תחבולה מצד הבעל, והקולא בזה יביא לידי פריצות, ות"ו להקל בזה.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה