דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן כט
הרמב"ם פ"ח מחו"מ כתב וו"ל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה כו' שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי וכו' עכ"ל, ותמה הלח"מ מהא דקאמר בפסחים ד' ע' "איבעיא להו לבן תימא נאכלת צלי או אין נאכלת צלי כו' ת"ש הלילה הזה כולו צלי וא"ר חסדא זו דברי בן תימא ש"מ, והרמב"ם הא פסק כמתניתין דחגיגה הבאה עם הפסח נאכלת לשני ימים ולילה אחד ודלא כבן תימא וא"כ אין החגיגה נאכלת צלי דוקא, והגם דמת"כ אין נאכלת אלא צלי כו' מ"ט א"ק למשחה לגדולה כו', כבר ביארו התוס' בחולין ד' קל"ב בהא דתני דרשאין הכהנים לאוכלן שלוקין ומבושלין, דכמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו.
ולענ"ד י"ל לפום דקאמר בירושלמי "תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחלה כדי שיאכל הפסח לשבע כו' שלא יבא לידי שבירת עצם", והביאו מזה התוס' דמשמע בירוש' דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן כו' דמתוך שהיה רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן, ומבואר מזה דהגם שיכול לאכול מצה הרבה ונהמא מסעד סעיד, מ"מ צריך שיהא שבע ממין מאכל הדומה בטעמו לבשר הפסח כדי שלא יהיה להוט ורעב לאכילת בשר הפסח, וממילא כיון דבשר צלי ומבושל הן חלוקין ונבדלין בטעמם וכמ"ש בכריתות ד' ט"ז רש"י ד"ה ה' מיני טעמים "צלי ומבושל כבוש ושלוק וצלי קדרה", גם החגיגה נאכלת צלי לפי שאם יאכלנה מבושל פעמים שיהא להוט לאכול בשר הפסח שנבדל בטעמו ושלפעמים נהנה מזה יותר (וע' נדרים ד' כ') ומתוך שהוא להוט לאכול בשר הפסח יבא לידי שבירת עצם (וכשאינה בת שנתה ולא רכיכא כ"כ אין הבדל מורגש כ"כ בטעם הבשר), וממילא צ"ל דהא דקאמר ר"ח "זו דברי בן תימא", היינו רק לאפוקי ממאן דיליף מקרא דלא ילין מן הבשר וגו' שחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד ודהגם דהויא חובה אינה כפסח, משא"כ לפום דפסק הרמב"ם שחגיגת ארבעה עשר רשות, ודכשהיו הפסחים מרובין אין מביאין עמו חגיגה, ודממילא כל ענין הקרבת החגיגה הוי כדי שלא יבא הפסח לידי שבירת עצם, וא"כ נאכלת צלי כמ"ש.
והנה הוכחת התוס' מהירושלמי דכל הבאת החגיגה הוי רק מדרבנן כדי שלא יבא הפסח לידי שב"ע, מוקשה לכאו', דבלשון הירושלמי חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחלה כדי שיאכל הפסח לשבע, ולא יאכל הפסח לשבע כו' שלא יבא לידי שב"ע", יש לפרש דלעולם מה שנאכל הפסח עה"ש היינו מטעם חשיבות וכדי שישאר טעם פסח בפיו, אלא דפריך הירושלמי דכיון שגם בשר חגיגה הוי בשר קדשים מאי אכפת לן אם יאכל הבשר חגיגה לבסוף ושישאר טעם חגיגה בפיו, ומש"ה הוצרך לתרץ שמוכרח לאכול הפסח על השבע לבסוף כדי שלא יבא לידי שב"ע (ולדרשא דבן תימא דחג זה חגיגה, הפסח כמשמעו, לא מוכח מקדימת החגיגה בכתוב, דהיינו לענין הקרבה שאין לך דבר שמתעכב כו', ולדרשא דבן דורתאי אדרבה כתיב פסח בקדימה) ולעולם כשאוכל מאכלי חולין בלא"ה אוכל הפסח לבסוף דרך חשיבות, וי"ל דכיון דקאמר שם בירוש' דהחגיגה רשות וא"כ היא טפלה להפסח ממילא אס"ד דהוי מטעם חשיבות צריך שישאר בפיו טעם פסח והנה התוס' הקשו דהא מנחה נמי נאכלת על השובע, ולכאו' מאי קושיא דהא שאני מנחה דבמתנות כהונה כתיב למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וכדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף, וצ"ל דהיינו עפמ"ש התוס' בבכורות ד' כ"ז "דגבי תרומה לא מצינו שיצרך אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר", גם דאכתי יקשה מ"ש שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע דאי מטעם דהויא מת"כ הא כמו"כ תרומה הויא ממת"כ, ומש"ה הוצרכו התוס' לומר הטעם במנחה כדי שלא יצא משלחן רבו רעב ולכאו' י"ל בישוב קושיית התוס' בחולין ד' קל"ב ד"ה אין נאכלין אלא צלי ובחרדל, דשאני מת"כ דזרוע לחיים וקיבה שהבעלים הם הנותנין (וע' ד' קל"א) ולא אזלי' בתר דעת האוכל, שבטלה דעתו אצל כל אדם, שאכילת צלי הוי אצלם דרך גדולה, משא"כ אכילת בשר שלמים דמשלחן גבוה קזכו לכאו"א כפי מה שהוא נהנה יותר, (ודמת"כ שאינו נאכל במקום קדוש צריך טפי לעשות היכר)
וע' ד' פ"ח תד"ה במלך ומלכה שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי ואם טלה אם שמן אם כחוש", ולכאו' קשה דאכתי כיון שצריך ש אכל מבשר הפסח לבסוף כדי שישאר טעם פסח בפיו, אדרבה מקפידין ביותר שיאכלו מאכל ערב לחכם בסוף אכילה, וצ"ל דהתוס' לטעמייהו דהיינו רק כדי שלא יבא לידי שב"ע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות, וכיון דזה החשש לא שייך במלך ומלכה, היו מותרין לאכול אחר אכילת הפסח דבר הערב לחכם, והרמב"ם כתב דלא כהתוס' אלא דהיינו משום שלום מלכות, וכן יל"פ דהיינו מ"ש "דדעתן קלה עליהן", דהיינו שאין מדקדקין להזהר שלא לטעום אחר אכילת הפסח.
והנה כבר כ' התוס' דלמ"ד אין מפטירין אחר מצה ופסח לא ס"ל כטעם הירושלמי, ועמ"ש הר"ן דכיון דמצה זכר לפסח כשם שאין מפטירין אחר הפסח כו', וא"כ הא י"ל דגם לטעם הירוש' אין מפטירין אחר מצה, ודהגם דמצה הוי לחם עוני ולא הי' קפידא שיאכל דרך חשיבות כ"כ, רק שאוכל בהסיבה דרך חירות, מ"מ כיון דהוי זכר לפסח אין מפטירין אחר מצה, ולכאו' קשה מהא דקאמר "נימא מסייע ליה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אחה"פ דלא אבל אחר מצה מפטירין, לא מבעיא קאמר לא מבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמיה אבל לאח"פ אימא לא קמ"ל", דהיכי ס"ד לטעות דלאה"פ מפטירין, כיון דכל מה שאין מפטירין אחר מצה היינו רק משום דמצה זכר לפסח, וי"ל דכיון דגם להס"ד אסור לאכול אחה"פ מאכל גס כמו אכילת בשר וכדומה, אלא דסד"א שמותר אכילת אורדילאי וכן תמרים קליות ואגוזים שהן מאכלים קלים ואינן מבטלין טעם אכילת בשר הפסח דנפיש טעמיה, מש"ה סד"א דאדרבה אחר מצה דלא נפיש טעמיה אין מפטירין לפי שגם אכילת מאכלים קלים מפיגין ומבטלין טעם אכילת המצה, דהוי זכר למה שהפסח נאכל עה"ש ושאין לאכול אחה"פ אכילה המבטלת טעם הפסח
וע' נזיר ד' כ"ג "משל לשני בנ"א שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה", ופרש"י שאכלו "מחמת תאוה שאוכלו לרעבון", וצ"ע מ"ש "א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד", דהא כשאכל הפסח כשהוא רעב עבר על מצות התורה, וכשאינו מקיים דברי חכמים ג"כ מקרי רשע (וע' יבמות ד' כ' נדה ד' י"ב), וע' ירוש' פי"ג דשבת ה"ג "אם עשיתן כמצותן הן מצות" כו', וצ"ל דס"ל לר"ל דלא שייך לומר "ופושעים יכשלו בם" כיון שבדיעבד יצא חובת המצוה, ובהוריות ד' י' פירש המפרש שאכלו שלא לשם מצוה אלא נתכוין לאוכלו לשם קנוח סעודה", וקשה דהא ר"ל קסבר דמצות, צריכות כונה (פסחים ד' קי"ד), וגם הא מברך אקב"ו על אכילת הפסח וממילא הוי האכילה לשם מצוה, וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (ע' זבחים ד' מ"ב ושבת ד' צ"א) ואי לא בירך על אכילתו, מאי קאמר "רשע קרית ליה", והתוס' פירשו "דאכילה גסה" היינו אדרבה "שלא הי' רעב לאכול לתיאבון", ולכאו' קשה דהא אדרבה יש עדיפות כשאוכל הפסח על השובע, וגם קשה הלשון "לשם אכילה גסה", דהא אין הגריעות מצד הכונה, והגריעות הוי רק מה שאכל הפסח כשהוא כבר שבע הרבה ויתכן ליישב דכיון שמה שנאכל על השובע כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף כדי שישאר הטעם בפיו, רווחא לבסימא שכיח", וכדפרש"י (מגילה ד' ז') "שריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים, ממילא כשאוכל לשם מצוה שחביב וערב עליו המאכל מצד חביבות המצוה (ובמד"ר פ' בא שאמרו ישראל "האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח" ע"ד מ"ש בברכות ד' מ"ג שהריח הוא דבר שהנשמה ניהנית ממנו") אכילת הפסח אצלו כאכילת דבר ערב ומתוק לחיך, ודוקא כשלא אכלו לשם מצוה, היינו שאין המצוה חביבה ועריבה עליו, ממילא כשאוכל הפסח בשעה שהוא שבע אכילה גסה היא אצלו, ושפיר קאר"ל "האי רשע קרית ליה כיון שעשה כמצות התורה רק שחסרה לו חביבות המצוה, [עמ"ש בספרי אבן פנה סעי' י"א] ובדרך זה יש לבאר מ"ש (שבת קי"ח תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת, והוכיחו מזה התוס' (בבכורות ד' ב' ד"ה שמא) שלא היו נזהרים בשלש סעודות', דהיינו מצד שהסעודה שלישית היא כאכילה גסה לפי ששבע מסעודת הבקר (וע' סי' רצ"א), ומש"ה הוי רבותא מה שקיים אכילת ג' סעודות, שמצד עוצם חביבות המצוה אצלו לא היתה כאכילה גסה
ויש לבאר הא דקאמר בתמורה ד' כ"ג "דמתיב רב משרשיא ולא עשו תקנה בקדשים והתניא יאכלו מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע יאכלוה מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה", דלכאו' קשה לפמ"ש התוד"ה "דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים תימא כו' וכי מאבדין קדשים בידים כיון שבידינו לתקן, ותירץ כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דא"ל התכפר בטובה וכחושה תמות", וא"כ מאי פריך מהא דקתני שאין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תבא לידי נותר ותפסול (ע' פרש"י) דכיון שאין הפסד בדבר, שפיר יש לחוש לתקנת קדשים, וגם יש עדיפות בזה שלא תהא נאכלת על הגסה שלא יהא חשש אכילה גסה, וכדי ליישב זה ההכרח לומר דגם כשהיתה אכילה מרובה יש ריוח ותועלת ממה שיאכל עמה חולין ותרומה כדי שבתחילת אכילת שירי מנחה ג"כ יאכל על השובע משא"כ השתא שאין אוכל עמה אכילה אחרת, שתחלת אכילת השירי מנחה אינה עה"ש ורק סוף האכילה הוי על השובע כמצותה, ודמש"ה שפיר פריך דאי נימא דלא עשו תקנה בקדשים הו"ל לאכול עמה חולין ותרומה כיון שיש ריוח ותועלת מזה, ואכתי יקשה לפמ"ש התוס' בפסחים דכל מה שמנחה נאכלת עה"ש היינו כדי שלא יצא משלחן רבו רעב, וא"כ אין קפידא על תחילת האכילה וסגי מה דהוי סוף אכילה עה"ש, וגם אי הוי טעמא כדי שישאר טעם מנחה בפיו ל"ש הקפדה על תחלת אכילה, ודוקא באכילת הפסח דהוי מטעם חשש שיבא לידי שבירת עצם אפשר דשייך זה גם בתחלת אכילה (וגם בזה י"ל שאינו להוט לאכול הבשר שסביב העצמות כשיש לפניו בשר הרבה לאכול לשובע), ועכצ"ל עפמ"ש הר"ן ד"ה אכילה גסה "פסח וקדשים אין נאכלין אלא עה"ש כלומר אחר אכילה כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף, ובפרש"י ד' פ"ו ד"ה לאו שהוא נאכל באחרונה עה"ש שכן חובת כל הקרבנות כדקיי"ל למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ודממילא י"ל שגם בתחלת אכילה יש לאכול על השבע, וא"כ הוי סוגיית הגמ' בתמורה שם דלא כשיטת הירוש' דאכילת הפסח עה"ש הוי רק כדי שלא יבא לידי שב"ע, ומ"ש התוס' ליישב ההיא דתמורה גם לשיטת הירוש', היינו שבאו ליישב הברייתא כדי שלא יקשה מהברייתא לשיטת הירושלמי משום די"ל במנחה הטעם שלא יצא משלחן רבו רעב, ולעולם י"ל דהא דמתיב רב משרשיא הוי כשיטת הבבלי, דגם התוס' מודו דאיכא מאן דלא ס"ל כטעם הירושלמי וי"ל ג"כ דגם להתוס' נאכל עה"ש כדרך כל מאכל חשוב כו', ודוקא לפי שגם חגיגה הבאה עם הפסח הוי מאכל חשוב, מש"ה הוצרך הירושלמי לומר הטעם שלא יבא לידי שב"ע, ודממילא מתישב ג"כ הא דאין מפטירין כו', שמצד מה שנאכל כדרך מאכל חשוב, לא הי' כ"כ קפידא כשיאכל אח"כ קליות ואגוזים שהוא טפל למאכל הבשר, וכמו שהצלי נאכל בחרדל שהחרדל טפל להבשר, ודמש"ה הוצרכו התוס' ליישב מ"ש "שאוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת עה"ש", דהגם דתרומה הויא ממת"כ והוי מאכל חשוב, אכתי כדי שלא יצא משלחן רבו רעב, נאכל השירי מנחה לבסוף, וא"כ שפיר פריך דאי לא עשו תקנה בקדשים הו"ל לאכול עמה חולין כדי שגם בתחלת אכילת השירי מנחה יהא עה"ש.
ועמ"ש הרא"ש אות כ"ה דכשחל פסח להיות באחד בשבת לא יביא תבשיל שני לחגיגה דאין חגיגה בא עם הפסח דאינה דוחה את השבת ואם יביאנה בע"ש תיפסל בלינה במוצ"ש והר"י מאורלינש אומר שאינה נפסלת בלינה במוצ"ש דאמרי' אוקי לילות בהדי ימים והו"ל שני לילות ויום אחד כנגד ב' ימים ולילה אחד", וכ' הרא"ש דלא נהירא דהא דסד"א דפסח נוקי לילות לבהדי ימים משום דאינו נאכל ביום הקרבתו כו' אבל חגיגה שיכול לאכלה ביום הקרבתה פשיטא דיום הקרבתה מן המנין", ולכאו' לפום דקאמר "ובמועט מיהו מ"ט אתיא כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחלה כדי שיהא פסח נאכל עה"ש", ממילא יכול לאכול בשר החגיגה קודם שק שקיעת החמה (וכבר יהא צלוי ביום הקרבתו) דכיון שיכול לאוכלה ביום הקרבתה כמו"כ יוכל לאוכלה למחר ביום השבת, ושיאכל אח"כ מבשר הפסח בתחלת הלילה של מוצ"ש, אחר שכבר הוא שבע מאכילת בשר החגיגה, שבזמן מועט שמפסיק ביניהם היינו זמן בין השמשות, הוא שבע עדיין מבשר החגיגה, וע' ברכות ד' נ"ג תד"ה באכילה, ומ"ש המ"א סי' קפ"ד ס"ק ט' בענין מה שיכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שיעורו כ"ז שאינו רעב מחמת אותה אכילה דבאכילה מועטת הוי כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש ודבאכילה מרובה השיעור גדול יותר, וע' פסחים ד' צ"ט תד"ה סמוך למנחה לא יאכל, וא"כ יקשה דהא יכול להביא החגיגה בע"ש ולאוכלה בשבת קודם שקה"ח, וההכרח לומר דנהי שמותר לאוכלה ביום הקרבתה מ"מ צריך לאכול ממנה גם בליל פסח ולא שיאכלנה בשלימות מקודם שצריך שיאכל ממנה גם בשעה שראוי לאכילת הפסח, וממילא מתישב שיטת הר"י מאורליינש דשאני קרבנות דעלמא שיכול לאוכלן בשלימות ביום הקרבתן משא"כ חגיגה שאינה נאכלת בשלימות ביום הקרבתה, אלא דלפ"ז אטו יתחיל החשבון מליל הפסח, ועמ"ש המ"א ס"ס תע"ג דכשחל פסח במוצ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים כו', הגם דבזמן שאוכל מן הזבחים החגיגה קודמת, וקצת י"ל עפמ"ש סוף סוכה בפרש"י ד"ה "ומצה טפל שהיא של שבת שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא אלמא תדיר עדיף דממילא כשאין החגיגה קרבה בע"פ בזמן הקרבת הפסח בשבת אלא מע"ש, נחשבת יותר לטפל ויש דין קדימה להפסח שמקודש יותר לפי שבא בזמנו, והקדימה בזה הוי מה"ת, ואין לדחות זה בשביל החשש שבירת עצם דהוי רק חשש מדרבנן.
וגוף מה שמביא חגיגה עם הפסח בזמן שהוא בא במועט, דהיינו שהי' הפסח מועט לאכילת בני החבורה, דלכאורה יקשה שבדמי החגיגה תשיג ידו בקניית הפסח שיהא חבורה מועטת ושיאכלו לשובע, ועכצ"ל דהיינו משום שהחגיגה לא הוי ככל דבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין (חגיגה ד' ז') ומביאה ממעות מעשר והא דמוכיח רב אשי דחגיגת י"ד לאו חובה דאס"ד חובה היא תיתי בשבת כו', וע' תוד"ה הא ודאי, דהא פסח ותמיד כו' לכולהו מצרכינן קראי שידחו שבת כו', לכאו' י"ל דמ"ש (ד' ס"ו) הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פ"א חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו כו', ונודע הקושיא דהא מוכח מקרא דלא ילין לבקר זבח חל הפסח דמוקי לה (ד' נ"ט) בי"ד שחל להיות בשבת" כו', וגם יפלא שנתעלמה מהם הלכה בדבר המצוי ושכיח, שגם בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' הי' דבר השכיח, ובימי חרפי אמרתי דלענ"ד אפשר שנסתפק להם רק אם הבאת הפסח דוחה את השבת, גם במה דאפשר שלא ע"י דחייה, (וכגון עשיית המלאכה ע"י שנים וכה"ג) ופשיט לה מגז"ש דתמיד הקרב בכל יום ודמ"ש במועדו היינו לומר שאין הבדל בין יום ויום דמצותה בכך בכל יום ויום (וגם הג"ש מופנה), ודה"ה ק"פ כמ"ש ד' ס"ד "שכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת", ומש"ה גם קודם שא"ל הלל, כבר הכינו ובקרו הטלאים, ומי "ששכח ולא הביא סכין מע"ש" הי' רק מצד שכחה ולא שהיה אצלם ספק אם יהא להם צורך בכך, והשתא מיושב מה שהקשו דהא בשנה השנית שהוקם המשכן חל י"ד בשבת והשתא מיושב הא דקאמר "דאס"ד חובה היא תיתי בשבת", כיון דקרבן צבור היא, דלא אצטריך קרא בפסח ותמיד אלא לענין מה שדוחה גם מה דאפשר שלא ע"י דחייה, ושהותר איסור שבת גבייהו.
ולכאו' לפום שהקשו התוד"ה הא ק"צ, דמה בכך אם הוא ק"צ והא פסח ותמיד כו' לכולהו מצרכינן קראי כו', הו"ל להתוס' להקדים קושייתם לעיל כדקאמר דאס"ד חובה היא תיתי בשבת", ואולי לא הקדימו קושייתם למעלה מצד שהיה מקום ליישב ולפרש דהא דפריך תיתי בשבת היינו שיביאו החגיגה מע"ש וכשיטת הר"י מאורליינש שאינה נפסלת בלינה במוצ"ש (או שיאכלנה מקודם כמ"ש למעלה, ואיסור אכילה מבעו"י הוי רק בק"פ), ודלא מפרש הש"ס המשנה כפירוש הר"י מאורלינש, דבשבת אינו בא עם הפסח אבל בא בע"ש, אלא דכשחל ע"פ בשבת אין מביאין חגיגה, לפי שכל עני הבאת החגיגה הוי כדי שיהא פסח נאכל עה"ש, והיינו כשחל ע"פ בחול שרגיל להיות רעב מאכילת בשר (והבכורין מתענין) משא"כ כשחל בשבת וע' שבת ד' קי"ט, ובלא"ה י"ל דכיון דכשיבאו החגיגה מע"ש יקדם זמן סוף אכילתה ויהא חשש שתבא לידי נותר אין מביאין אותה כיון דלא הויא חובה (מאריאמפאל פרוס הפסח דשנת תרס"ג)